תקווה

מתן

הוא ירד מהמטוס וגל חמים עטף אותו. חוּמה של הארץ שאימו קראה לה ארץ ארורה. לפני שלוש עשרה שנה הוא עזב את אדמתה חלש ומקרטע, ומאז לא שב אליה. מי רוצה לשוב לארץ ארורה? ארץ שמוטב לא לדבר עליה, ששמה מעורר זעם בכל פעם שמזכירים אותה? אבל הוא תמיד ידע שעִם שם כמו שלו רק שָם ימצא מנוח.

אביו קרא לו מתן לפני למעלה משמונה עשרה שנה כי חשב שזה שם יפה. מצא אותו בשושלת היוחסין של ישוע בבשורת מתי בברית החדשה. גם מצלצל יפה וגם סבא של יוסף אבי ישוע. ובעיקר שם עברי עם משמעות – מנחה, מתנה. אביו העריץ כל מה שקשור לעם ישראל ולשפתו, העם והארץ שהיו תמיד סלע המחלוקת בין הוריו. ככל שאביו אהב יותר, אימו תיעבה יותר.

מתן – לעגו לו הילדים במלעיל. בשבדית זה שטיח. במקרה הטוב קראו לו בלעג שטיח מעופף. רוב הזמן חבטו בו. כשאבא לא היה בסביבה ושאלו אותו לשמו, הוא היה משיב: ‘דויד’. גם שם עברי, מהתנ’ך, אבל רגיל, לא חריג. בסוף תמיד היה חוזר בו ומספר את האמת. הוא לא רצה להיות שונה, רצה להיות כמו כולם, אך למרות הכול הוא אהב מאוד את אבא, ורצה לשמח אותו ולשאת בגאון את השם שנתן לו – מתן. אם כי רק במלרע.

לא רק שקט שֵמני הוא בא לחפש כאן. הוא בא לחפש את האישה שישבה לצידו בבית החולים והבטיחה להתפלל. הוא זוכר איך חיבקה אותו חזק כשנפרדו ולחשה באוזנו הבטחה. להתראות היא אמרה כשהלכה, והמילה הזאת ליוותה אותו שנים כמו עוד הבטחה. ברגעים הקשים ביותר שלו, כשלא היה יכול לשאת עוד את הכאב, נזכר בהבטחתה ונשען עליה. עמוק בפנים הוא ידע שהיא עדיין מתפללת, והאמין שבידיה המפתח לחידה.

כעת הוא בא לחפש אותה. לא ממש ידע מאיפה להתחיל. הוא לא ידע אפילו מה שמה. המציא לה שם – שרה. אימו רצתה לשכוח אותה. כשחזרו אז הביתה מחקה אותה מהזיכרון שלה. הוא לא הבין למה. הרי היא הופיעה בבית החולים כמלאך גואל. אימו כל כך שמחה לפגוש אותה אז לצד מיטתו, הייתה אסירת תודה שבאה. הן ישבו שם שעות ארוכות, בכו וצחקו יחד. האם שפכה בפניה את מר ליבה. לא רק את זה האחרון, גם את זה שסחבה שנים. סיפרה לה הכול כמו שמספרים לאדם זר שלעולם לא פוגשים שוב. כמו שמספרים לכותל.

החליט להתחיל את חיפושיו בכותל. ידע שגם את עצמו הוא מחפש. חשב ששם אולי יצליח לאחות את הקרעים בנפשו. אולי לפחות ייפתח בו סדק צר לרגלי הכותל הוותיק, ושם ישבור את שתיקתו, יתחיל לדבר באוזניו. הרי אוזניים לכותל, נזכר בפתגם ועיוות את משמעותו לצרכיו.

על הארץ הזאת הוא ידע מעט מאוד. בשל היותה ארץ ארורה, הוא פחד להתקרב אליה, דילג על תמונות, פסח על ידיעות ומאמרים, התחמק ממנה ככל האפשר. גם טרם הנסיעה הוא לא התכונן לקראתה. בדחף של רגע החליט לנסוע. לא הודיע לאיש. לא אמר, לא שאל, לא התעניין, שמא ייבהל ויחזור בו.

הוא כן ידע שהכותל נמצא בירושלים, בעיקר הודות לזיכרון עמום. יצא מבית הנתיבות, הביט ימינה ושמאלה וראה שורת אוטובוסים קטנים. ‘ירושלים?’ שאל אותו אחד הנהגים, מזהה את המבט האבוד. הוא הנהן והלך אחריו.

‘סוונטין שקל’, אמר הנהג במבטא כבד. איך ישלם? חשב מתן. שכח להחליף כסף. אבל אז נזכר בשקית עם הכסף הקטן שאימא נתנה לו מזמן, כשעזבו את ישראל. ‘שמור עליה, אולי פעם תחזור לארץ הארורה הזאת’. שוב ארורה. תמיד ארורה. למה? הוא דחק הצידה את השאלה ופשפש בתיקו. ממעמקיו שלף את השקית הישנה וקיווה שהמטבעות שחיכו שנים רבות להביא תועלת, יספיקו. ניסה למנות את המטבעות הזרים, הפך בהם מצד לצד, ובסוף הגיש אותם לנהג, שיספור הוא. לשמחתו נשארו עוד כמה וכמה מטבעות, והוא קיווה שהם יעזרו לו להגיע ליעדו.

הוא בחר לשבת במושב הבודד ובקושי כינס אליו את רגליו. לצידו הצטופף תיק הגב. האוטובוס יצא משדה התעופה אל הכביש המהיר. מהרדיו בקעה מוסיקה רועשת וברקע דיברו הנוסעים בקול רם זה עם זה ובטלפון – בליל של מילים שנשמעו כמו מריבה לוהטת. מתן החליט לאטום את אוזניו ולהתמכר לדרך. הוא נעץ את אפו בשמשה. האוטובוס הקטן דהר על הכביש המהיר. שדות וכפרים חלפו על פניו במהירות, והוא שאף פנימה את המראות היפים של הארץ המלבלבת. פברואר. כל כך התגעגע לשמש. והנה כאן היא זורחת בעיצומו של חורף, והטבע מתעורר לחיים בצדי הדרך. הם חלפו על פני מטע פורח. תפוחים, הוא חשב, לא הכיר את פריחת השקדיות. כמו כלה נפרשה הארץ לפניו, והוא אהב. מאחורי המטע התנופף ברוח הקלה דגל ישראל ולידו, באמצע השמיים, התנשא טנק. בהמשך ראה לצד הכביש שורה של גרוטאות צבועות ומסודרות בטור. המראות האלה היו זרים ומוזרים בעיניו, אבל אז האט האוטובוס את נסיעתו והנוף נעשה מוכר. יערות, דלילים אומנם, שונים, עוטפים את ההר שאל תוכו הכביש נבלע בגיא. במיוחד אהב את הברושים שעמדו כזקיפים, ואת הדקלים שהזדקרו מדי פעם והזכירו לו היכן הוא.

האוטובוס טיפס במעלה ההר והשמש התחילה לרדת מערבה. קרניה ליטפו את עורפו ונכרכו סביבו בנועם, קשרו את ליבו לארץ הזאת, שעצם שמה הרעיד במשפחתו הרעועה את כל היסודות שלא היו לה. למה? התעוררה שוב השאלה שלא הפסיקה להטריד וחיפשה כל הזדמנות לקפוץ החוצה כמו שד בקצהו של קפיץ. הוא לא רצה להיזכר, לא רצה לקלקל את הרגעים היפים. האוטובוס המטפס הגיע לישורת, ומימינו נפרש נוף הרים והשיב את נפשו אל מנוחתה המיוחלת. על השאלה לָמה יחשוב אחר כך, מחר, בפעם אחרת. הוא נתן לשלווה לעטוף אותו, ועפעפיו העייפים החלו לצנוח מטה. הנוסעים האחרים כבר נרדמו, הרדיו כמעט נדם, אבל הוא נאבק בשינה, לא רצה להחמיץ את הכניסה לירושלים, תהה איך ירגיש. האוטובוס עלה וירד, וכשטיפס שוב בעלייה התלולה ראה מימין בית קברות לבן ושומם. ‘ברוך הבא לעיר הנצחית’, חשב. הדגלים שהתנופפו בצדי הדרך ורמזו לו שהנה הגיע לעיר, האיצו את קצב פעימות ליבו, ואז ראה את הנֵֵבל הלבן. כשנכנסו בשערי העיר, הוא הרגיש כאילו שב הביתה ונבל דויד מקדם את פניו.

לא רק הוא העדיף בילדותו את השם דויד. גם אימו ניסתה להתעקש עליו. עוד לפני שנולד התחילו המריבות. האב התעקש על מתן, היא התנגדה, והוא עמד על שלו וקבע נחרצות. רצה שאנשים ישאלו, שיינתנו לו שוב ושוב הזדמנויות להתוודות על אהבתו לישראל. שם כזה תמיד יעורר שאלות, איש לא יישאר אדיש. כשחזר מתן עם אימו מהביקור בישראל בלי אבא, כבר בדרך היא הודיעה לו ששמו מאותו יום ואילך יהיה דויד. הוא מחה. בכה. ‘זה מה שנשאר לי מאבא. אני רוצה אותו’, התחנן. הוויכוח נמשך גם כשהגיעו הביתה. לבסוף הוא ניצח, לא ממש ידע איזה מחיר ישלם על כך. נשאר עם מתן אבל תמיד הרגיש גם קצת דויד.

הוא הגיע לירושלים בשעת אחר הצוהריים. ירד מהאוטובוס והשתלב בנהר הצבעוני של אנשים שנשפך אל העיר. הסתכל ימינה ושמאלה ותר בעיניו אחר מישהו שיסביר לו איך מגיעים לכותל. הצורך לשאול אפילו שאלה קטנה כזאת העיק עליו. הוא לא ידע מה בדיוק להגיד ובאיזו שפה, ואם בכלל יצאו המילים מהפה. את הקבצן שישב על הרצפה בבגדיו המרופטים הוא פסל מייד, גם את הזקנה עם הסלים הכבדים שהלכה מתנשפת. מהחייל הנושא נשק באמצע העיר נבהל, מהבחור השחום נרתע, מהנערה הצעירה והנאה סתם התבייש. האיש המוזר עם הכובע השחור ושתי הצמות המצחיקות המיטלטלות מאוזניו, כלל לא בא בחשבון. ואז ראה אישה צעירה, הרה, ומצא רוך בעיניה. ניגש בחשש והצליח בקושי לחלץ מפיו באנגלית שהייתה רדומה בין שפתיו מאז ימי בית הספר: ‘סליחה, יש כאן מודיעין?’ קימץ במילים ככל האפשר. האישה הצביעה על פתח בבניין הסמוך וסימנה שמאלה עד הסוף, משתפת פעולה בהימנעות ממילים. בפתח הבניין השתרך תור ארוך. איש במדים חיטט לעוברי האורח בתיקים. מוזר. כשהגיע תורו הצביע האיש על תיק הגב שלו. הוא הניח את התיק על הדלפק ולא ממש הבין למה, אבל העדיף לא לשאול שאלות מיותרות.

בתוך הבניין צעד לעבר אשנב המודיעין, עמד שוב בתור, וכשהגיע תורו, שאל מבעד לזכוכית: ‘איך מגיעים לכותל?’ על המילה סליחה החליט לוותר, הרי אמר כבר קודם לאישה. למרות זאת ענה לו הנציג בחביבות וברוחב לב ומילים: ‘יש רכבת קלה לשער יפו, אבל זה ממש מסובך עם הכרטיסים, וחסר לך שתעלה בלי כרטיס. קח קו 1, זה ייקח יותר זמן אבל יהיה לך הרבה יותר פשוט. הוא יביא אותך ממש עד הכותל’, אמר והסתכל על התיק הכבד שעל גבו. האיש הסביר לו איפה תחנת האוטובוס והוסיף שאפשר לשלם לנהג. ‘מזל שנשארו לי מטבעות’, חשב מתן.

הערב הלך וקרב. הוא צעד במהירות לעבר התחנה, משנן את ההסבר שקיבל. מצא חן בעיניו קו 1, כאילו לכבודו. אבל אז ראה את הרכבת הקלה. היא הזכירה לו את העיר הגדולה במראה שלה, בשִקשוקה המפלח את הרחוב הראשי. בחר לנסות אותה בכל זאת. התקרב לתחנה הסמוכה. את הרכבת הזאת כבר החמיץ, יחכה לבאה. הביט סביבו מחפש עזרה וראה את מתקן הכרטיסים. החליט לנסות את מזלו. ההסבר הארוך היה בכל מיני אותיות שלא הכיר, אבל הוא איתר את ההסבר באנגלית. קרא פעם ופעמיים והוציא את השקית הישנה. קיווה שהמטבעות האחרונים יספיקו. נפרד מהם כמו מחברים שליוו אותו שנים, ושלשל אותם למכונה. המכונה התעוררה לחיים, זמזמה, קרקשה, ולבסוף פלטה כרטיס קטן. להפתעתו עדיין נשארו לו לא מעט מטבעות. גאה בעצמו עמד והמתין לרכבת הבאה. זכר שהנציג במודיעין אמר שער יפו. כשסוף סוף ישב ברכבת, הוריד את התיק מעל גבו והוקל לו מעט. הרכבת התנהלה לאיטה בעיר העמוסה. הוא השתוקק כבר להגיע לכותל.

בשבדית קוראים לו כותל התלונות, והבטן שלו הייתה מלאה בהן. שקטות ומטרידות. הרגיש שהוא חייב להתחיל לפרוק אותן, אחרת יתפוצץ. חלפו יותר משתי יממות מאז צץ רעיון הנסיעה, והן עברו עליו כרוח סערה. הוא פעל מתוך דחף בלתי נשלט שהיה חייב לממש. המתח והציפייה היו גדולים, והוא לא ידע אפילו לְמה. כעת היה לו רק יעד אחד ברור.

‘כותל?’ שאל את האיש המנומנם שישב לידו. האיש סימן שלוש באצבעותיו והמשיך לנמנם. מתן ספר שלוש תחנות וירד. ראה מרחוק את השער והחומה המרשימים וידע מהזיכרון ולפי התמונות שזה לא הכותל. הוא התקדם לאורך החומה ונכנס בשער. משמאל ראה מרכז מידע לתייר. ‘סגור’, הכריז השלט שעל הדלת. מאוחר. התקדם מעט וחיפש שוב את מי לשאול.

‘סוון אפ?’ שאל אותו רוכל שעמד בפתח החנות הראשונה בשורת החנויות שנראתה כתחילתו של שוק.

‘לא, תודה. כותל’.

הרוכל הצביע על השוק. ‘תמשיך ישר למטה. אולי מיץ תפוזים טרי?’

‘נשמע טוב, אבל לא עכשיו’, הצליח הרוכל לסחוט ממנו חמש מילים. מלמל תודה והמשיך הלאה. נכנס לרחוב המקורה וצעד במורד השוק. הרוכלים פנו אליו מימין ומשמאל. ‘סוּוניר?’ ‘וולקום אין’, ‘האו אר יו?’ ואפילו בשבדית: ‘גוד קוול שטוקהולם, ואולי גוטבורג?’ מתן הופתע. ‘כמעט בול. מאיפה הוא יודע?’ הוא לא רצה להשתהות והמשיך הלאה במורד הרחוב הצפוף. תיירים מכל העולם עלו וירדו בו בהמיית ערב רב של שפות. הרחוב הלך ונעשה צר יותר ויותר ובסופו התפצל לשניים. לאן עכשיו? ‘כותל?’ שאל את אחד הרוכלים. ימינה, סימן לו. כאן היה השוק מוזנח ואפל. הוא צעד מזרחה עד שהעליבות התחלפה ברחוב יפה ובחנויות מהודרות. ‘אני כנראה מתקרב’, חשב, ואז ראה שער מתכת ולידו דלפק. שוב הטקס המשונה. לפני שנכנסים נוברים בתיקים. החדירה הזאת לפרטיות נגדה את כל מה שהכיר. הוא לא הצליח להבין איזו מטרה מקדשת פה את האמצעים ומצדיקה את החיטוט. ‘ביטחון’, כתוב לאיש על המדים, והוא דווקא הרגיש שביטחונו מתערער. הניח את התיק, ושוב בדקו וחיטטו בו כעניין שבשגרה.

‘מאיפה אתה?’

‘משבדיה’, ענה בהיסוס ולא ידע אם זה טוב או רע, אבל תשובתו פעלה כמילת קסם.

‘אוקיי, נו פרובלם’.

הוא העמיס את התיק על גבו וצעד קדימה. כעבור כמה מטרים, מעבר לקשת, נפרשה לפניו רחבה גדולה עמוסת אנשים ומעליה שמיים כתומים. משמאלו הוא זיהה את הכותל.

גדול וחיוור כקשיש זקוף קומה הוא ניצב שם, זקָן מדובלל בין קמטיו, עלוב ומרשים גם יחד בזוהר הדמדומים הכתומים שהחיה את פניו העתיקות בנוגה שמימי. את מתן זה רק בלבל. למרגלות הכותל משמאל ראה ים לבן של גברים, ומימין ים צבעוני של נשים. ‘מנהג מיושן’, חשב לעצמו. בכנסייה גמרו מזמן עם ההפרדה בין נשים לגברים, כך זכר משיעורי הדת שאהב וגם שנא. בעבר נהגו להושיב את הנשים בצד הצפוני. מצפון תיפתח הרעה, נזכר באיזה הסבר דחוק ששמע פעם. שהן יילקחו לשמיים קודם. ליידיז פירסט. עד שהבינו את גודל כיעורה של האפליה, והחליטו שישבו יחד ויילקחו כולם שווה בשווה.

הגברים ברחבה עטו מעטה לבן ופסים בצדדיו, ונעו קדימה ואחורה כגלים אל מול החומה. מתן, עטוי בתיק הגב שלו, החל לפלס את דרכו לעבר הים הלבן. המראה עורר בו זיכרון קלוש, קלוש מדי. מישהו הגיש לו כובע זעיר מקרטון והראה לו מה לעשות איתו. מתן אמר: ‘לא, תודה’, והאיש הסביר: ‘אתה חייב. תגיד תודה שאתה לא אישה, תראה במה הן צריכות לעטוף את גופן’, והצביע לעבר אישה שעמדה ליד ערמת בדים. הוא הניח על ראשו את הכובעון והמשיך לחתור קדימה. רצה להגיע אל האבנים העצומות, לגעת בהן. להשעין עליהן את ראשו ולנוח. אולי יצליח לדבר, לשפוך את ליבו. עם אבנים אולי יהיה קל יותר. כמו עם העצים ביער. הוא אהב להתהלך בין העצים ולדבר אליהם שעות ארוכות. מהם לא התבייש, לא חשש מתגובתם. כעת התקרב לאבנים הקרות שחיממו את ליבו ועוררו בו תאים רדומים. משהו בתוכו קם לתחייה. אולי הגֵנים האלה שאבא דיבר עליהם, והוא לא הבין. אבא תמיד אמר לו שהוא אוהב אצלו במיוחד את הגנים ששייכים לכאן. הוא לא ידע אז מה זה גנים, ועד היום לא ברור לו למה התכוון. הוא נזכר במילים הסתומות האלה, שהעסיקו והטרידו אותו כל שנות נעוריו, המילים ששמע בפעם האחרונה כאן, מול הקיר העתיק שאז נראה עצום הרבה יותר.

רצה לפרוק מעליו את תלונותיו בפני כותל התלונות, אבל הזיכרונות סחררו אותו כמערבולת. הוא החל לדלות מתוכה זיכרונות עמומים כמו פיסות של פאזל. רצה לשפוך אותם למרגלות הקיר ולנסות להכניס בהם סדר, לחבר את התמונה, או לפחות חלק ממנה. זכר שלימדו אותו בילדותו למצוא קודם את הפינות. אחר כך את הפיסות עם הדופן הישרה, להתחיל לבנות מהן את המסגרת. עניין הגנים שייך לפינה הימנית למטה, קרוב לשורשים. הוא המשיך לשלוף מהמערבולת עוד זיכרונות. שרה שייכת לפינה משמאל למעלה. למעלה כי הוא תמיד נשא עיניים לזיכרון הזה. אבא בפינה הימנית למעלה כי זה הזיכרון האחרון שלו – מרחף באוויר. את הנחיתה בחר מזמן לשכוח. הפינה האחרונה, זאת השמאלית למטה, עדיין חסרה. מהר מאוד החליט שהיא שייכת לאימא שתמיד משכה אותו למטה, לכן גם הרחיקו אותו ממנה בילדותו, והוא הרחיק את עצמו ממנה בבגרותו. כעת צריך למלא את הפיסות שביניהן, והוא לא ידע איך. תל של זיכרונות וארבע פינות תלושות.

‘אבא אלוהים’, הוא מלמל והופתע מעצמו.

שנים לא דיבר איתו, ברח מפניו. סימני שאלה רבים הסתירו אותו, וסימני קריאה הזדקרו מכל עבר כתמרורי אזהרה. מאיזה מעיין עמוק פורצות המילים האלה? הוא חשב שכבר מזמן יבש ואיננו. המילים המשיכו לנבוע מהמקום הכל כך מוכר מקדם ובכל זאת זר, ממש כמו הכותל הזה.

‘אלוהי ישראל’, שלה את השם מנבכי השכחה והפתיע את עצמו עוד יותר. ‘באתי לכאן לשפוך לפניך את תלונותיי, לרוקן את הבטן המלאה. אבל עכשיו, לפניך, התלונות קופאות והזיכרונות מציפים אותי. לפני האבנים הגדולות האלה שלך אני דווקא מנסה להרכיב משהו משלי. עזור לי’.

מותש החליט להשאיר לרגלי הכותל את הערמה כפי שהיא, ולחזור אליה כשיאסוף עוד כוח. כעת היה חייב למצוא מקום להניח בו את ראשו הכבד.

בינתיים החשיך. הוא פנה ללכת ואז ראה את האנשים צועדים לאחור ופניהם אל הכותל. נעצר ולא ידע מה לעשות. הוא הסתכל סביבו במבוכה וראה במרחק מה בחור מזוקן שנתן בו מבט סקרני ומבין. עיניהם נפגשו והבחור התקרב אליו.

‘אסור להפנות את הגב לכותל, הוא קדוש’, לחש לו הבחור באנגלית מבטן ומלידה. ‘צעד כמו כולם לאחור’.

הם צעדו לאחור זה לצד זה, וכשהתרחקו מעט מתן חייך ואמר תודה. הוא הסיר את הכובעון ותר בעיניו אחרי האיש שנתן לו אותו. ‘שמור אותו’, אמר הבחור המזוקן. גם הוא חבש כובעון, אם כי שלו היה סרוג וצבעוני. הוא לא הסיר אותו. ‘לאן אתה הולך?’ התעניין הבחור. ‘אני יכול להמליץ לך על מקום מצוין. קצת יקר, אבל נקי ומסודר, וארוחת הבוקר תחזיק אותך כל היום’.

‘לא, תודה. אולי אתה מכיר את המקום הזה?’ שאל והוציא עלון קטן מהכיס. ‘חשבתי ללכת לשם. אתה יודע אולי איפה זה?’

‘כן, בטח. קרוב מאוד לאכסניה שלי. קצת יותר יקר אבל מאוד נחמד. מקום של נוצרים, אני חושב. בוא אחריי’.

יקר, נוצרים, מה זה משנה, העיקר שיוכל כבר להניח את ראשו הכבד. השעה מאוחרת. ילך איתו ויראה מחר מה יעשה בהמשך. הם צעדו זה לצד זה, ומתן היה אסיר תודה על השתיקה. במעלה השוק שכבר התרוקן מצבעוניותו, היו תריסי החנויות מוגפים כעפעפיים. לקראת קצה השוק נעצר הבחור והצביע על האכסניה שלו. ‘פה אני גר’, אמר, ‘אבל אלווה אותך למקום שלך’. השניים הלכו עוד קצת לעבר המצודה המוארת עם המגדל הגבוה, שהיה מוכר למתן מהתמונות שחמק מהן תמיד, וממש לפניו פנו שמאלה ונעצרו ליד שער ברזל. ‘מרנא תא’, הודיע השלט שהתנוסס בחזית הבית, וכשמתן ראה אותו, היה לו ברור שכבר ראה אותו קודם, ולא רק בעלון. הוא הודה לבחור, נכנס בשער, פנה לקבלה, וכעבור זמן קצר נרדם על הסדינים הפריכים בחדר קטן משלו. על הידית מבחוץ תלה את השלט ‘נא לא להפריע’.