הדברים עצמם

דרור פסע באיטיות על מדרכת האספלט השחורה וגירד את השוקולד שהיה דבוק לפניו. רק לפני שבוע החופש נגמר, וכבר לחטוף מכות רצח כאלה? הוא נזכר בחגים, בסוכות, בשמחת תורה, כשהתארחה אצלם המשפחה של דודה שלו, אחותה של אמא שלו. הוא נזכר איך הם שיחקו מחבואים בכל השכונה, ואיך הוא ובת־דודה שלו, שצעירה ממנו בשנה, התחבאו בגינת השכנים מהבית הסמוך, ואיך הם ברחו בצחוק חסר שליטה כששמעו את נעלי הבית של השכנה מכות בזעם במדרגות. הוא נזכר בבת־דודה שלו צועקת תוך כדי ריצה שהיא עוד רגע נופלת, ואחר־כך נזכר איך הדודה שלו, שתמיד אומרת דברים ישירים או מביכים מדי, אמרה בשולחן החג שהוא “כבר גבר של ממש,” ואיך הוא הרגיש טוב כשראה את בת־דודה שלו בוחנת אותו בעניין, ואיך כיווץ לעומתה את עיניו. הייתי מת לחזור רק שבוע אחורה, חשב וגירד את ראשו מבעד לשיער הדביק והשמנוני, רק שבוע אחד.

היום נעשה בבת־אחת לוהט, והשמש הכתה באלימות בראשו. הוא פשט את הסוודר ונשאר בגופיית ספורט חצי־שרוול לבנה. הוא נזכר איך בבוקר מזג האוויר היה די קריר, ואבא שלו, שאמר שבלילה יָרד קצת גשם, “אבל לא משהו שאפשר לקרוא לו היורה,” עטף את צווארו בצעיף. הוא נזכר איך אבא שלו קשר את הצעיף ממש בחוזקה, ואיך הוא אמר לאבא שלו שהוא חונק אותו עם הקשר הזה, ואיך אבא שלו, שהיה לבוש בחולצת כפתורים כחולה ועליה אפודה שחורה פתוחה, צחק ושיחרר מעט את הלולאה, ותוך כדי כך אמר שבנסיעה הרוח עפה על הפנים, ולכן כדאי להדק כמה שיותר כדי שהוא לא יתקרר, כי “הגרון זה המקום הכי רגיש למחלות בחורף.” אחר־כך אבא שלו הוסיף שחבל שהוא יחלה, ודרור חשב שאמא שלו בטח הייתה מוסיפה שבעיקר לא כדאי שיחלה עכשיו, כשמתחילה התקופה הכי חשובה של שנת הלימודים. “הרי חוץ מחנוכה,” דמיין אותה אומרת, “אין שום חופש עד פסח, מה שאומר שהתקופה הזאת היא בעצם רוב השנה. והכי גרוע זה להיות חולה בתקופה הזאת, כי אז אתה מפסיד את החומר הכי חשוב ורודף אחרי כולם כל השנה.”…