החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

כפוי

מאת:
הוצאה: | 2016-05 | 316 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

מיכאל לאנסקי הוא עיתונאי צעיר המשלים את משכורתו כמאבטח. הוא מתגורר בדירה שכורה בתל אביב, חולם ללמוד רפואה ולהתקדם בעיתון שבו הוא עובד, יש לו חברה חדשה וחברים טובים שעמם הוא יוצא לבלות.

עולמו משתנה בבת אחת כשהוא מחליט לחקור חשד לניסויים במאושפזים בבית החולים הפסיכיאטרי "שערי ירמיהו" ולהתחזות בעצמו לחולה. בזמן שהוא מאבד בקלות בלתי-נסבלת את כל שהיה לו, מרוויח הקורא ברומן מתח עוצר נשימה זה − תובנות על החיים, על אחריות, על חולשה ועל אומץ.

זהו ספרו השלישי של יאיר רובל. ספריו הקודמים: "תכירו, אדם דפו" (הוצאת "גוונים") ו"מוסד − רשימה 14" (הוצאה עצמית).

מקט: 978-965-565-226-0
מסת"ב: 978-965-565-226-0

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1

בשעות הצהריים היה שקט יחסית במשרדי מערכת העיתון "ידיעות גוש דן" − שני שליש מעובדי המערכת יצאו לסעוד צהריים במסעדה הסמוכה. מערכת העיתון שכנה בקומה השלישית של בניין תלת קומתי ישן ברחוב ריב"ל בתל אביב. במשרדו המבולגן שוחח העורך הראשי, עידו רונן, גבר גדל ממדים, עם מיכאל לאנסקי, העיתונאי הצעיר שעבד בעיתון כבר קרוב לשנה כפרילנסר.

"דווקא אהבתי מאוד את הסיקור שלך על משחקי הטניס," אמר העורך למיכאל וגירד את סנטרו הכפול, "אבל הסיקור של גביע המדינה בכדורסל נראה לי יבש מדי…" הוא התבונן בצג המחשב מבעד למשקפיו הקטנים הכסופים והקליק כמה פעמים בעכבר. "אני רואה שעוד לא שלחת לי את הסיקור של משחקי גביע הטוטו…" הוא העביר את מבטו הבלתי-מרוצה אל מיכאל והביט בו מעל משקפיו.

"אשתדל לסיים אותו הערב או מחר בבוקר," התנצל מיכאל, "השבוע היה עמוס באירועי ספורט. לכן לא הספקתי."

"בסדר," רטן העורך, "אבל תשתדל לשלוח לי אותו עד מחר בצהריים."

לאחר כמה שניות של דממה העביר עידו את מבטו לצג המחשב, בזמן שמיכאל נשאר לשבת במקומו.

"רצית עוד משהו, מיכאל?" שאל העורך.

"כן," השיב מיכאל, "רציתי לדבר איתך על…" הוא השתתק ומשך באפו.

"נו, דבר, אני מקשיב," אמר העורך בלי להסיט את מבטו המרוכז מהצג.

"כשהתחלתי לעבוד אצלך בעיתון דיברנו על כך ש…" מיכאל ניסה להתאים את מילותיו, "אמרת לי שאחרי שנה אחת במדור הספורט אוכל לעבור למדור אחר."

"מה כל כך רע במדור הספורט, אני לא מבין?" הביט עידו במיכאל במבט מופתע ופשט את ידיו לצדדים.

"לא אמרתי שזה רע, עידו, פשוט רציתי להתנסות במדור רציני יותר, כמו אקטואליה, כלכלה או אפילו בריאות. כלומר לעבור למדורים שבהם ניתן לעשות תחקירים… ולהתקדם כמובן," הוסיף.

"בינתיים המדורים האלה מלאים מבחינת כוח אדם," אמר העורך בפסקנות, "ולדעתי אתה צריך יותר ניסיון כדי לעשות תחקירים." הוא גירד שוב את סנטרו. "כמה זמן עבר מאז שסיימת את הלימודים שלך?" שאל והשיב בעצמו, "לא עברו אפילו שנתיים. שמע, מיכאל, לדעתי מדור הספורט הכי מתאים לך בתור התחלה. ושתדע שגם במדור הזה אתה יכול לעשות תחקירים." הוא כחכח והוסיף, "בבקשה, כל הקלפים בידיך."

"אבל עידו, הבטחת לי לפני…" התעקש מיכאל.

"אם משהו לא מתאים לך אתה רשאי לחפש מקום עבודה אחר," רטן העורך, "רק לפני שתקבל איזושהי החלטה, קח בחשבון כמה בוגרי תקשורת באים לכאן בכל יום כדי שאקח אותם לעבודה." הוא קלע את המסטיק שבפיו לסל הניירות וחתם, "אנחנו סיימנו את השיחה, מיכאל. אני עמוס מאוד בעבודה דחופה."

מיכאל קם ויצא מהחדר. "בן זונה…" סינן בעודו חולף בפרוזדור על פני החדרים, שדלתותיהם היו פתוחות לרווחה.

"מה שלומך, חמוד? אתה נראה קצת ממורמר," חייכה אליו סמדר, המזכירה הבכירה שזה עתה יצאה מחדרו של כתב האקטואליה, אוחזת בידיה כמה טפסים לחתימה. על פי השמועות שהתפשטו במערכת במהירות של טיל בליסטי ידע מיכאל שמאז שהתגרשה לפני כשלוש שנים מבעלה, שהותיר אותה עם שלושה בנים קטינים, כשלו כל ניסיונותיה הרבים למצוא בן זוג חדש. וזאת, למרות המראה החיצוני הנאה שלה והראש הנבון למדי על כתפיה. לאחרונה חש מיכאל שסמדר ניסתה לפלרטט איתו בכל פעם שהגיע למערכת.

"פשוט עידו לא מקיים את ההבטחות שלו," זרק מיכאל, שלא היה כל כך מעוניין להמשיך את השיחה.

"אני מבינה," אמרה סמדר בהתחשבות, "אולי אתה רוצה שאני אעזור לך במשא ומתן איתו?"

"תודה, סמדרוש," השיב מיכאל בהיסוס, "לדעתי זה לא יעזור."

"אתה בטח יודע, חמוד, שעידו מקשיב מאוד למה שאני אומרת לו."

"טוב, אז אני ממש אחשוב על ההצעה שלך," אמר.

"אתה רוצה שנשב יחד ונדבר על זה?" הציעה סמדר ועיניה השחורות והמודגשות באיפור הצטלבו עם עיניו.

"או-קיי," אמר מיכאל והסיט את מבטו. "השבוע אני קצת עמוס אבל בשבוע הבא זה אפשרי."

"טוב, חמוד," אמרה סמדר, "אתה יודע את המספר שלי…" היא הסתובבה ופסעה אל עבר חדרו של עידו רונן.

מיכאל מיהר לצאת החוצה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כפוי”