החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

לראות בשדות זרים

מאת:
הוצאה: | 2012 | 220 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

בטנה של רעיה רגשה וסערה בקרבה, כמו בקרוסלה ענקית. רק שעות אחדות חלפו מאז נחתה במלבורן ומאז המפגש המרגש עם יונתן בנה. והנה היא כאן, יושבת על גדר של אבן בחצר בית הספר של נכדתה וממתינה בצפייה לצלצול שיבשר על סיום הלימודים, והיא תצא אליה.

למעלה משנה לא נפגשו. נכון, הן שוחחו בטלפון והיא שמעה אותה צוחקת ושרה בקול שנשמע כל כך קרוב, אך היה כל כך רחוק שרק הגביר את געגועיה לריחה המתוק, לניחוח שערה, לחיבוק של הגוף. תמרה… איך תקבל אותה עכשיו?

כך מתחיל ביקורה המטלטל של רעיה אצל בנה יונתן במלבורן. הגעגועים לבנה וכלתה ואל נכדתה האהובה, בת השש, ממריצים אותה לנסוע אליהם לבדה, ללא אורי בעלה, המתנגד לנסיעתה.

בשפה קולחת ובתיאורים יפהפיים ומרגשים רוקמת יוסיפיה פורת רומן על אישה ישראלית, אם וסבתא, שיקיריה עזבו את הארץ וחיים במדינה אחרת, רחוק ממנה.

תוך כדי התמודדות עם רגשי האשמה והשאלות שמציפות אותה על עזיבתם – היא מנסה להיפתח לעולמם החדש של ילדיה, ולבנות שוב את הקשר עם נכדתה תמרה. היא יוצרת קשרים עם סביבתה ועם קלייב, השכן של יונתן, שאל ביתו נקלעה באקראי באישון לילה, ומתפתחים ביניהם יחסים, המעוררים שאלות על נאמנות ובגידה.

הדמויות והעלילה הן דמיוניות לחלוטין, אך שאובות מהמציאות ומתוך החוויות והתחושות שהמחברת חוותה בעצמה כאם לבן שחי עם משפחתו באוסטרליה.

זהו ספרה השלישי של יוסיפיה פורת. ספרה הראשון "פניצילין ועוד סיפורים" יצא בנובמבר 2009 בהוצאת אוריון. ספרה השני "הארונית הקסומה של סבתא" הוא ספר ילדים שיצא לאור במרס 2010 בהוצאת רימונים.

מקט: 4-575-193
ביקורת על הספר
מאמר שפורסם על הספר
סקירת הספר באתר סימניה
בטנה של רעיה רגשה וסערה בקרבה, כמו בקרוסלה ענקית. רק שעות אחדות חלפו מאז נחתה במלבורן ומאז המפגש המרגש עם […]

פתח דבר – שמונה חודשים אחרי הפרידה המרגשת מבנִי ומשפחתו שנסעו לחפש את מזלם באוסטרליה הרחוקה, מצאנו את עצמנו בדרך למלבורן. את התסכולים והשאלות המטרידות על עזיבתם הותרנו מאחור ובאנו אליהם. פשוט, כדי להיות איתם. בשבילנו. בשבילם.

כל כך הרבה דברים עשינו ביחד בחודש הקצר: אכלנו, בישלנו, ערכנו קניות, צחקנו, גם בכינו קצת… בלענו בשקיקה את סיפוריהם ושוחחנו. המון. הרי אין כמו שיחה פנים אל פנים. יחד יצאנו לטיולים, שיחקנו עם הבנות מונופול ומחבואים, והן הופיעו לפנינו בריקודים ובשירים באנגלית. הקשר התהדק והלך. חפפנו את שערותיהן הארוכות, סיבַּנו את גופן, סיפרנו להן סיפור לפני השינה, התכרבלנו יחד בשמיכה. כמה נפלא היה לחוש שוב את חום גופן של נכדותיי, לנשום את ניחוחן, לתת נשיקה על הלחיים המתוקות, לחוש את החיבוק של הזרועות הקטנות.

לתקופה קצרה חיינו את חייהם. השתדלנו לא להעיק, לא להכביד ולכבד את פרטיותם ומדי פעם בפעם, הגחנו לבדנו אל העיר וגילינו את מלבורן המרתקת. גם “קיטרנו” קצת… על הנהיגה בצד שמאל, על הקוטג’, שאין להשוות את טעמו לקוטג’ שלנו, ואיך לא — על מזג האוויר. איזו מין עיר זו, שבבוקר שורר בה חום אימים ובערב קור כלבים? התחלנו להתרגל…

ראינו כיצד דברים שבשבילנו בארץ הם מובנים מאליהם, מקבלים שם משמעות חדשה. לדבר עברית עם הבנות, לקבל את השבת, לספר את סיפורי התנ”ך, לערוך סדר פסח, להתעדכן ולדעת מה קורה בארץ. גם לסלט הישראלי עם הירקות הקצוצים דק–דק, המתובל בשמן זית ולימון, יש טעם מיוחד. “דברים שרואים מכאן לא רואים משם”.

הזמן חלף במהרה, ואי–אפשר היה להימלט מהפרידה, שהייתה הפעם קשה במיוחד. “בלי דרמות,” ביקש בני, בעת שחיבק אותנו לשלום. במונית הרשינו לעצמנו להתפרק ובכינו כמו תינוקות.

שנה חלפה מאז ביקורנו האחרון אצלם. אנחנו מתגעגעים בטירוף ומנסים להפיג את הגעגועים בשיחות הארוכות בטלפון, בסקייפ ובאימיילים. הם שולחים תמונות ואנחנו שולחים חבילות של ספרים, משחקים ודיסקים בעברית.

אני מאמינה שהם לא אבודים לנו. הם יצאו את ישראל, אך ישראל לא יצאה מהם. אמנם הם יושבים במדינה אחרת, אבל בפנים — הם תמיד יישארו ישראלים. והבנות שלהם נפתחו לעולם תרבותי חדש והן מרחיבות אופקים. מלבד זאת, הרי אין לדעת, אולי יום אחד הם יחליטו לחזור. שום דבר לא סופי בעולם שלנו.

אנחנו כמהים לבקר שוב, אך המרחק לא עושה את זה קל. ועם זאת, מצאתי שלמרחק יש גם יתרונות: הקשר התהדק, הקרבה התחזקה, והייאוש נעשה יותר נוח. אולי משום שהרפינו ושחררנו אותם לעוף. השמחה שלהם מרככת את הכאב. אחרי הכול, אין מה שישמח אותנו יותר מלשמוע שטוב להם. והרי בעצם זה מה שחשוב, לא?

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לראות בשדות זרים”