החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

זילזאל

מאת:
הוצאה: | 2011 |
זמינות:

20.00

רכשו ספר זה:

עולמו של חיים, מתנחל, איש משפחה מסור, עובר טלטלה. במקביל לרעידת האדמה מתגלים הסדקים בחייו, במשפחתו באמונתו וביחסו לשכניו הערבים, בגידות וסודות גילויים מרגשים. ומתוך השבר  והזעזוע צומחת הגאולה, שונה כל כך ממה שהיה יכול לתאר…

מקט: 1-220-1
עולמו של חיים, מתנחל, איש משפחה מסור, עובר טלטלה.

חיים: יציאה מהעיר, המכוניות מצטופפות, נדחקות זו אל זו ככלבים המרחרחים זה באחורי זה. בתוך המכוניות הממוזגות פנים עייפות של סוף יום של אנשים שמסתכלים ומסיטים את המבט. וכמו המכוניות, מתקרבים אך נזהרים לא לגעת, לא לשפשף טמבון בפח, לא לפגוע ולא להיפגע.

רק שנה עברה, כל כך מהר, ומה עברנו. איזה דבר גמיש זה, הזמן.

ואנחנו. כאילו הכל חזר להיות כשהיה ובעצם הכל השתנה.

בשעה הזאת האוויר עדיין לוהט אבל בתוך כל מכונית מתקיימת לה יחידת אקלים עצמאית. בעצלתיים של פקק תנועה אני נזכר, ממש כאן באותה נסיעה שבה הכל התחיל.

אני זוכר את הנסיעה הזו בגלל האמבולנס הפרטי הערבי שעמד קצת לפני. אני מכיר אותו, הוא מהכפר השכן לנו וכמעט בכל תאונה או אירוע שמעורבים בו ערבים הוא נמצא. אי אפשר להתבלבל. אף פעם לא ראיתי אמבולנס עם כל כך הרבה קישוטים, ככל שהוא מתפרנס מאסונות, הוא מקושט כמו מכונית חתן-כלה.

אני פותח את החלון. האוויר החם, המסריח מהפרשות גוף של מכוניות מכה בפני וממלא את עולמי הקטן ברעש ופיח, אני לוחץ במהירות על הכפתור המעמיד מסך זכוכית ביני לבין שאר העולם.

ההבנה שעלתה בי, באותה נסיעה עולה בזכרוני ומחזירה אותי ליום ההוא שפרק עצום של חיים עבר מאז.

כל היום אני בחנות הממוזגת. הדלת נפתחת ונסגרת, הקונים יוצאים ונכנסים, אבל אני ממוזג לי בפינתי הקרירה. מתי לאחרונה טיילתי בטבע? אני נודד כמו ניצול של אסון טבע ממזגן למזגן ולא חי מעבר למיזוג ולזגוגית.

המחשבות איטיות כמו המכונית המשתרכת ביציאה מהעיר. השכונות הצפונית של ירושלים מתחלפות בשכונות הערביות, וברמזור של הגבעה הצרפתית אני מוקף בטרנזיטים צהובים עמוסים לעייפה בפועלים עייפים, המכונית שסוחבת את אלו שסוחבים, מכונית הפועלת עבור הפועלים. על אחוריה של זו מתנוססים פסוקים מהקוראן ועיטורי מאשאללה. צמודה לה ממש, שלובת זרוע, סובארו ברוכת ילדים מאובקת המתנחמת בנחמן מאומן. והנה כאן בצומת הדמים של הגבעה הצרפתית נפרדות דרכיהן אם תשמיל ואימינה ואם תימין ואשמאילה, ביסמיללה.

הטרמפיאדה מוגנת במעקי ברזל ובשוטרי מג"ב עמוסה נוסעים ופנים מלאות תקווה ממלאות את חלוני. לשמחתי, אף אחד לא צריך ליישוב שלי, הוסר איום הפלישה לפרטיותי ואני מוצא את עצמי נוסע בקלילות נעימה הביתה.

הנופים מתחלפים במהירות של מאה קילומטר לשעה וההרים מסביב מוכרים ממאות נסיעות באותו נתיב. העשב הצהוב הדהוי של אמצע הקיץ, בגלגל"צ שלמה ארצי מזמר באוזני על חום יולי אוגוסט הכבד, שלמה ארצי, האם ארצי ארצו?

צמד חמורים שמוטי ראש עומדים זנוחים בצד הדרך מנענעים זנבות להבריח זבובים. לך תדע, אולי המשיח יבחר באחד מהם להיות חמורו הנבחר, אולי זה הוא חמור הסגולה – הרכב של המשיח. עדר כבשים ועיזים החוצים את הכביש מזורזים על ידי הרועים הדופקים בהם במקלות ואבנים, גם זה פקק תנועה. גם אני עמדתי קודם בעדר המכונית וזרם המכוניות מווסת ע"י רמזור ללא כאפיה. אני מחייך לרועה הצעיר מתוך זרם מחשבותיי וזוכה לחיוך בתמורה ולנפנוף. ואנו נפרדים כידידים לרגע, שנייה אחת של מזרח תיכון חדש.

הצאן הותיר שובל גללים על הכביש הלוהט ואני זורם עם הכביש המתפתל לביתי.

בכניסה לישוב בבודקה שליד השער הצהוב החשמלי נמצא כרגיל לוי, קונה השמירות של הישוב. מתפרנס. הוא מעיף בי מבט עייף ומשועמם מעבר לחלון השבור, מנופף לי בלאות ומפעיל בעצלתיים את הכפתור הפותח בפני את השער ליישוב שלי, לביתי.

פלקטים תוצרת-בית המבשרים על שיעורי תורה ועל פעילות בתנועת בני עקיבא מודבקים אל לוח המודעות הסמוך לשער, הרצאה בנושא זוגיות ומשפחה מאת הרבנית ברכה משהו. לא הספקתי לקרוא.

בעשר השנים שאני כאן, גדלו העצים שנטענו בידינו, שחפרנו במעדרים ובמכושים באדמה הטרשית. מעט עצי תאנה וזית שהיו כאן לפנינו פזורים לאורך הכביש הצר בו מכוניתי מחליקה באיטיות בין ילדים מתרוצצים ואמהות בשביסים ססגוניים עמוסות בעגלות תינוקות, שקיות מכולת בקבוקים ומוצצים מתנהלות בכבדות כברווזות בשבילי האספלט הלוהטים.

אחרי שהתחתנו גרנו בדירה שכורה בירושלים. אהבתי את הדירה הירושלמית בשמואל הנביא, הקירות העבים בבית האבן הישן, רצפות האבן האדמדמות, שחוקות מנעלי באי הבית, שהובילו מהכביש לכניסה לבנין ולחדר המדרגות המוזנח.

הר הצופים נראה מחלון הסלון הקטן מבעד לענפי עץ התאנה שבחצר.

הדירה הייתה קרה בחורף. נראה היה ששום מקור חום לא יכול להפיג את הקור שהתמקם בקירות העבים, לכן כבר בהריון הראשון של מיכל חיפשנו מקום אחר.

התנחלות מחוץ לירושלים הייתה האלטרנטיבה הטבעית. רוב חברינו כבר גרו ביישובים באזור ירושלים, חלקם הרחיקו לשומרון או להר חברון. ביישוב אליו נעבור ניבנה וניבנה יחד עם אנשים כמונו בקהילה דתית לאומית, זה המקום האידיאלי לחנך ילדים.

מסע החיפושים התחיל במשרדי "אמנה" – תנועת ההתיישבות שברמת אשכול. קיבלנו המלצות, הנחיות ומספרי טלפון ומשם נסענו. תחילה ליישובים הותיקים יותר, אבל נראה היה לנו מעניין יותר להצטרף לישוב קהילתי צעיר. מיכל, שעדיין לא הייתה רחוקה מסיום הלימודים באולפנא שם הייתה תמיד במרכז הפעילות החברתית, ראתה את עצמה במקומה הטבעי במרכז הפעילות הפוליטית-חברתית בהתיישבות המתחדשת.

והנה אני חונה בחזית בית חלומותינו, בבית שבו מצפים לי מנוחה ושקט מעמל יומי, הבית שמרגע שאכנס בדלתו לא תהיה לי מן הסתם דקה אחת של מנוחה ושקט עד שאצא שוב לעבודה מחר בבוקר באותו המסלול שבו באתי.

ריחות נעימים של תבשילים מקיפים אותי כשאני נכנס הביתה. רעייתי בסינר מרובב דומעת מעל בצל ואני מפתיע אותה בחיבוק חשאי מאחוריה, היא קופצת.

אוף, חיים, הבהלת אותי, כמעט נחתכתי.

גם אני שמח לראות אותך, אני משיב בחמיצות, מאוכזב מתגובתה.

מה שלומך?

בסדר, דיברת עם המחנכת של יאיר?

רגע, מיכלי, שנייה, הרגע נכנסתי, תני לי לנשום, מה את מכינה לנו?

אני מכינה גולש למשפחת מאירי. רבקה ילדה ואני מכינה להם ארוחת צהריים למחר.

יופי, צדיקה שלי, ולנו קצת תשאירי משהו?

בטח חיים. חיוך מתרצה עולה על פניה. אנחנו נאכל היום כרגיל בערב, סלט וחביתה. מה, לא אכלת בעיר?

אני מטיל את עצמי על הספה בסלון. פעם הייתה שמחה בנינו, סחבנו פחות כמה קילו על הגוף וחדוות עשייה משותפת וחברות מילאו את ימינו והסעירו את לילותינו.

חיים, תחליף מנורה בשירותים של הילדים, קוטעת קריאתה את מחשבותיי ואני קם להחליף נורה וחושב שאור שהיה בחיינו כבה וסביב זה שאנחנו משרתים את הילדים כבה האור שלנו. אני מחליף נורה. מה אני צריך להחליף כדי שיחזור האור לחיינו, לחיי, מה בזרימת החיים אצלנו השתבש וגרם לניתוק פתיל הלהט?

טוב שאפשר לברוח לתפילת מנחה, רבע שעה אני בבית וכבר בא לי לברוח.

אילו הייתי מתנתק מעצמי, מסתכל על התמונה מהצד, מה הייתי רואה? מה הייתי מבין?

את האור הכתום ההולך ודועך במרחב ההררי בסוף היום הייתי רואה. ואת הכפר הערבי בו מסלסל המואזין את קריאתו הקבועה למאמינים. בתי הכפר מצועצעים ומעוטרים בקשתות, מרפסות וגגות. הן מוקפות בסככות גפנים ובוסתני פירות גולשים לעבר הוואדי הצחיח ומרוחקים רק במעט מגדר הכפר היהודי.

והנה בקצה השכונה היהודית בית משפחת אריאל.

בית בין שתי קומות מצופה באבן ירושלמית. גג רעפים אדומים מכסה את ראשו. החלונות הקרועים בקירותיו עשויים אלומיניום אופנתי, על המרפסת הפונה לנוף ומוקפת במדשאה ירוקה נח שולחן וסביבו כסאות לבנים. דלת זכוכית רחבה מחברת את המרפסת לסלון, פרגולה מצילה על המרפסת.

עץ ירוק מצל על חלק מהדשא, על העץ בית עץ קטן עם סולם קטן, בוגנוויליה ארגמנית מטפסת על הפרגולה. בחזית הבית רכב מסחרי לבן חדש בחניה ולידו מתקן להעמדת אופניים. סככת גפן מכסה את שביל הכניסה לבית. הבית עומד בקצה שורת בתים דומים שנבנו במסגרת פרויקט של 'אמנה' ואוכלסו לפני כשמונה שנים.

בתוך הבית אישה דומעת, קוצצת בצל ואיש מחליף נורה בשירותים.

כך הייתי רואה את התמונה או שמא רק ההבנות החדשות שניטעו ונבטו בשנה האחרונה מציירות במוחי את התמונה הזו?

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “זילזאל”