ביום חמישי, 24 ביוני 2021, בשעה 1:22 לפנות בוקר, בשעה שמרבית דייריו ישנו בשלווה את שנת הלילה שלהם, קרס מגדל […]
באולם עם שלוש מאות אנשים בוכים
טל:
בשעות הראשונות של הפעילות אנחנו חסרי סבלנות ומלאי מוטיבציה. התפקיד של קציני האוכלוסייה, שעוד נרחיב עליו בהמשך, הוא ליצור את ‘מפת האנשים’ המשוערת של כל מי שיש לחלץ ואת מיקומם המשוער. לכן אנו שואלים את כל מי שמזדמן לידינו מה שרק אפשר, מנסים לאסוף בדלי מידע מעדי ראייה ומאנשי הקהילה המקומית. ממלאים דפים במספרי טלפון, שמות, מחשבות, רעיונות, אמירות מכל מי שזורק לנו משהו, וכותבים מהר, שלא נשכח, שלא ייעלם. כדי להגיע למודל שאנחנו חולמים להגיע אליו דרוש מידע רב שאנחנו עוד לא ממש יודעים אפילו איך הוא נראה. בזירה מורכבת שכזו לא ברור עדיין מי מחזיק או מחזיקה מידע שעשוי להיות “מידע זהב” עבורנו – מידע שיאפשר הצצה מוחשית למה שהיה כאן בדקות שקדמו לקריסה ובוודאי בדקות הקריסה עצמן. מנגד, יש הרבה מידע שעשוי להפריע – השערות לא מבוססות, פיסות מידע מבלבלות, אנשי קשר לא רלוונטיים. בשלב הזה, אנחנו לא בררנים בכלל – אוספים הכול, מדברים עם כולם, רושמים ורושמים עד שהיד כואבת.
כשסוף־סוף מאפשרים לנו לעלות לקצה קצהו של האתר, אני לא יכולה שלא להרגיש את הפער העצום בין גן העדן הנשקף אלינו בחוף הסמוך ובין הגיהינום מתחת לרגלינו. אם יש גיהינום, אני חושבת לעצמי, ככה הוא בוודאי נראה: עיי חורבות פעורים מתחת לרגליים, ומתוכם מזדקרים אלפי חוטי ברזל אימתניים שזורים במעט שאריות החפצים של מי שכנראה אינם עוד.
אלעד, יובל ואני נפרדים משאר הצוות באתר ונוסעים לכיוון מרכז המשפחות. שם, הוסבר לנו, נפגשות המשפחות פעמיים ביום עם נציגי הרשויות, מקבלות הסבר על הנעשה וכן הצעה לשירותים שונים כמעטפת. זו ההזדמנות עבור בני המשפחות לשאול את כל השאלות, גם אלה הקשות במיוחד, ובכלל, שם קורה כל מה שרלוונטי למידע שאנחנו צריכים לאסוף כדי לייצר בסופו של דבר תמונת מצב מדויקת – מי היה או הייתה בבניין והיכן בדיוק? מידע זה נוכל להצליב עם צוותי ההנדסה כדי להכין מודל מדויק של הבניין לפני, ואז להפוך אותו לתמונת מצב מדויקת יותר של אחרי.
הפעם הנסיעה הקצרה עוברת בדממה יחסית. אנחנו עוד מעבדים ומעכלים את מה שראינו, אבל בעיקר את מה שעדיין לא. אנחנו מבינים שהאתגר האמיתי שלנו יהיה להבין מה קורה מתחת לפני השטח. ובעיקר אני מבינה שאני עוד לא ממש מבינה.
רעיונות למקורות מידע אפשריים שעומדים לרשותנו נזרקים לאוויר. “ישנו קיר הזיכרון”, אומר יובל – קיר הנצחה ספונטני שהוקם על גדר מגרש טניס סמוך לאתר, שאנשים החלו לרשום עליו את שמות יקיריהם הנעדרים וקצת פרטים עליהם. זה בהחלט יכול לשמש תחילתו של קצה חוט. המשטרה, שלפי התקשורת מחזיקה ברשימה של 159 נעדרים, היא גם גוף חשוב. עולים גם מספר שמות של אנשי קשר שהצלחנו לדוג במעט השיחות בסביבת האתר. יש לנו קצוות של חוטים שנראים לנו כרגע כמו בליל גדול ומעורבב, וייקח עוד זמן לסדר אותו בצורה שתביא לתובנות חדשות.
אנחנו מגיעים לפתח המלון המהודר ‘גרנד ביץ’ הוטל’. כמו כל מלון במיאמי בקיץ, וכאילו הקורונה מעולם לא הגיעה לכאן, המלון מלא בנופשים ונופשות עם מזוודות עמוסות, אנשים שמחים בבגדי ים צבעוניים, מחזיקים כוסות צבעוניות של משקה, ואנשי עסקים בפגישות ברחבי הטרקלין הנוצץ.
בין כל אלה, במין תמונה אבסורדית, מתהלכים גם בני המשפחות הכואבות בכתפיים שמוטות, מחזיקים בקבוק מים או טישו, נשענים תמיד על מישהו או על משהו. ביניהם מסתובבים כוחות שיטור וכבאים חמורי סבר, ועכשיו גם אנחנו, שלושה חיילים ישראלים במדים ירוקים שמחפשים קצה קצהו של חוט כדי להתחיל.
אנחנו יושבים בטרקלין, מנסים לעשות סדר בכל האינפורמציה שנזרקה עלינו, להשוות מידע שקיבלנו מכל מיני אנשים שהסתובבו באזור האתר. זהו שלב ראשוני כל כך, בתולי כל כך, שבו איננו יודעים לגמרי מה אנחנו מחפשים. איננו יודעים מאיפה להתחיל, אבל אנחנו משוכנעים שבשעות הקרובות הכול יתבהר לנו.
אלעד:
חלק מאורחי המלון ניגשים אלינו ומברכים אותנו על בואנו, חלק מודים לנו, ואנחנו נכלמים כי עוד לא עשינו כלום. אנחנו מבינים שאם נמשיך לשבת ככה בלובי לא נצליח להתקדם ולעבוד אלא רק נגיב לקהל שקצב ההגעה שלו אלינו הולך ומתגבר.
תוך כדי הניסיון לעבד את המידע, מגיעים ללובי הקונסול הכללי מאור אלבז יחד עם ראש המחוז דניאלה לוין קאווה. בשונה מהמבנה המוניציפלי בישראל שבה הדרג המוניציפלי הבסיסי הוא הרשות המקומית ומעליה עומדת הממשלה, במדינות ארצות הברית קיים דרג ביניים מוניציפלי והוא המחוז. דניאלה היא ראש המחוז העצום של מיאמי דייד, אחד המחוזות הגדולים בארה”ב. היא אישה חמה ולבבית, נעימת הליכות ורהוטה, מישהי שהמנהיגות והסמכות קורנות ממנה באופן שאינו מותיר מקום לספק. בין כל החיוכים שלה אפשר לראות שהיא מוטרדת מאוד. היא רוצה מאוד לתת תשובות כלשהן לתושבים, וניכר עליה שגם היא, כמו אחרוני המחלצים באתר, מרגישה תסכול גדול למול הסיטואציה שבה לא מוצאים כמעט אף אחד כבר שלושה ימים.
דניאלה ומאור נפגשים עם שר התפוצות נחמן שי, ומבקשים ממני להצטרף. בישיבה הקצרה שמתקיימת בקצה אחר של הלובי, נידונות דרכי הסיוע השונות של ממשלת ישראל למצב הכללי סביב אסון הקריסה. סוכם שם בקצרה שכל ארגוני החירום העוסקים במתן הסיוע למשפחות יעבדו בתיאום עם אנשי המשלחת שהגיעו למלון, ושאצטרף לנציגים הרשמיים שמתדרכים את המשפחות בקומה הראשונה של המלון, במרכז המשפחות שהועתק לשם באותו יום.
ה’בריפיניג’ (תדרוך הבוקר) במרכז המשפחות החל זה מכבר, וממליצים לנו להשתתף בו. אנחנו עולים דרוכים, מנסים להבין את התמונה המלאה. מרכז הכנסים של המלון, שמלא בוודאי בשגרה באנשי עסקים, ועידות ושולחנות עמוסי כיבוד עשיר ומזמין, מלא עכשיו בפקידים ופקידות של ארגוני הסיוע, מחלק הרצח של מיאמי דייד, כבאים ושוטרים. במבואה לפני דלת הכניסה יושבים אנשים, חלקם על כיסאות, חלקם על השטיח, חלקם בוכים בקול, חלקם בשקט, וחלקם רק בוהים, מחכים.
התדריך נמצא בעיצומו. מעבר לדלת הפתוחה מעט אפשר לראות איש במדי כבאים לבנים מגוהצים מדבר במיקרופון אל האולם, מפרט בסבלנות רבה את הפעולות שנעשו. הוא שוקל את המילים היטב, מדבר לאט ובשקט, מקשיב ברצינות רב לקריאות הביניים של הקהל. מפעם לפעם הוא מעביר את המיקרופון לאישה במדים כחולים העומדת לידו, היא מתרגמת לספרדית את השיח עבור דוברי הספרדית היושבים בחדר. בהמשך נלמד להכיר, להוקיר ולעבוד כתף לכתף לצידם – צ’יף ריי ג’דאללה ממחלקת הכיבוי של המחוז, יחד עם מגי קסטרו. שני המופלאים שלקחו על עצמם את אחד האתגרים המורכבים בניהול המשבר הזה, הטיפול במשפחות הנעדרים. בשלב זה אנחנו רק מתקרבים בשקט, מאחורה, לא רוצים להפריע לאירוע שאנחנו עוד לא ממש חלק ממנו, נעמדים מאחורי קבוצה של אנשים בדלת הכניסה ומקשיבים בקשב רב למתרחש.
הכניסה הזהירה מאפשרת מבט אל האולם כולו. זהו אולם רחב ידיים, אנשים יושבים על כיסאות או על שטיח, עומדים לבד או בקבוצות, וכולם מיישרים מבט אל הדובר בתקווה גדולה ובייאוש מכרסם. בשורה הראשונה בלטו במיוחד שתי נשים יהודיות חרדיות שישבו ספונות זו אל זו עם ממחטות ביד ועיניים אדומות, אשר עצב תהומי שוכן בתוכן.
טל:
בכל פעם שאני נשאלת אני מספרת שהרגע הזה, הצעד קדימה בכניסה אל האולם עמוס הכאב הזה, הוא אחד הרגעים הקשים ביותר עבורי במשלחת כולה ואולי אפילו בחיי. החדר היה אפוף כאב שאפשר ממש לחוש, לראות, להרגיש בידיים ובעיקר בלב. כמו ערפל שיורד על פניהם של כל האנשים ועוטף את האולם כולו.
בספר המוכר של ד”ר סוס – “אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים” – מתואר רגע שבו מגיעים ל”מקום שבו כולם מחכים”. זהו רגע מלנכולי שבו הגיבור נקלע אל מקום שבו כל האנשים לא עושים כלום, רק יושבים ומחכים, כל אחד למה שהוא מחכה לו. ברגעים הללו לא יכולתי שלא להרגיש כאילו אני עצמי נמצאת בדיוק במקום שבו כל האנשים שמחכים, עם אווירה קשה מנשוא של ציפייה, של תקווה כמעט אבודה, קלושה, של אמת קשה.
לפתע, מישהו מאחור דחף אותנו אל קדמת הבמה. “האנשים צריכים לראות אתכם. הם חיכו לכם מאוד”, ספק אמר ספק דרש, ודחף אותנו בעדינות עוד צעד קדימה. אנשים הפנו בזה אחר זה את ראשם, מבינים שמשהו קורה. הכבאי, צ’יף ריי ג’אדללה עצר, הסתכל עלינו, בירך לשלום את הצוות הישראלי שהגיע זה עתה והושיט לאלעד את המיקרופון בהקלה: “ספר להם מה אתם מתכוונים לעשות”, ביקש.
אלעד:
שום הכשרה, שום קורס ולבטח שום מבצע קודם שהשתתפנו בו לא הכין אותנו לרגע הזה. הרגע שבו אנו ניצבים – שלושה קציני צה”ל לבושי מדים, נושאי סמלי צה”ל ומדינת ישראל – ועיניהם של שלוש מאות אנשים נשואות אלינו. עיניים עצובות, נפוחות, דומעות, מייחלות ומקוות. העיניים שהן הראי לנשמתו של האדם, העיניים האלו הביטו אלינו בתחינה וחיכו למוצא פינו.
האמת צריכה להיאמר: בכלל לא הייתה לנו תוכנית. זה עתה סיימנו טיסה בת שתים־עשרה שעות, התארגנות חפוזה בשדה התעופה וסיור קצר באתר. לראשונה ראינו בעינינו את ממדי ההרס וחילקנו את המשלחת בין האתר ובין מרכז המשפחות.
הבטתי בשתי הנשים שישבו מלפנים. שתיהן נראו כאילו חרב עליהן עולמן. עד מהרה נלמד כי לשתיהן יש שלושה נעדרים שלגורם הן חרדות כעת מתחת להריסות – אב המשפחה, בתו ובעלה. מבט קצר על השתיים, ולאחר מכן מבט ארוך יותר על האולם כולו, לימדו עד כמה ציפו לבואה של המשלחת הישראלית.
באימונים ובתרגילים רבים למדנו על חשיבותו של מרכז המשפחות כמקור מידע קריטי להבנת תמונת מצב האוכלוסייה באתר, או בשפה פשוטה יותר – מי נמצא כרגע מתחת להריסות. במשלחת שבה השתתפתי במקסיקו סיטי ב־2017 שכן המרכז במין אוהל מאולתר מחוץ לאתר ברחוב אלוורו אוברגון 289, ואני זוכר היטב את מראהו, אולם שם לא החלפתי ולו מילה אחת עם בני משפחות נעדרים מן האתר.
כאן, באולם המהודר של מלון גרנד ביץ’, פגשתי לראשונה בחיי המקצועיים באופן ישיר ומוחשי כל כך את משפחות הנעדרים הקבורים מתחת להריסותיו של האתר שזה עתה שבתי ממנו. הטלטלה המוחלטת הייתה משתקת מצד אחד, אבל גם הזריקה לי חיוניות שאפשרה לי לקחת את המושכות בידיים ולהתחיל לפעול. לעשות משהו, להזיז דברים, לקדם את המצב מהנקודה שבה הוא נמצא לנקודה אחרת – העיקר להתחיל. בדומה לאירועים מבצעיים בעבר שבהם חוויתי סכנת חיים וצורך לקבל החלטות מהירות, גם כאן הבנתי בשניות שאין זמן לחשוב או לעכל וצריך פשוט להתחיל לזוז.
לקחתי את המיקרופון לידיי, ולמרות שלא היו לי שום תוכנית ושום דבר פרקטי לומר, הרגשתי שכל מה שהקהל העצום והעצוב הזה צריך זו אמירה של הזדהות ושל חיזוק ברגעים הקשים ההם.
טל:
הסתכלתי על אלעד מהצד. אני מעריכה אותו מאוד, ובנקודת הזמן הזאת הרגשתי כאילו מישהו מעמיס לו מאה קילו על הגב ומצביע על עלייה תלולה שהוא חייב לעלות. ברגע השתיקה הזה לא הייתי משוכנעת שמישהו יעמוד אי פעם במשימה הזאת. אבל אלעד הוא לא אדם של ‘אי אפשר’.
הוא הרים את העיניים הגדולות שלו והסתכל להם בעיניים. לא קל לאדם אחד להצליח להישיר מבט לשלוש מאות זוגות עיניים בעת ובעונה אחת, בטח לא בסיטואציה כזאת, אבל הוא עשה את זה.
הוא אמר משהו על צער. אינני יודעת לצטט במדויק כי הסתכלתי עליהם, על התקווה, הניצוץ המחודש שניצת בהם. לפעמים שואלים אותי – האם לא הגזמנו עם התקווה שהענקנו להם? האם לא יצרנו אשליה מיותרת? התשובה שלי היא שעשינו מה שהרגיש לנו נכון. לא הגענו למיאמי עם ספר הוראות ואף אחד לא ידע להגיד בוודאות מה היו הסיכויים להצלת הקורבנות. יעברו עוד כמה ימים ארוכים עד שהמצב יתבהר, ולעת עתה קיווינו, בכל נים ונים בגופנו, שנוכל לחולל איזשהו נס. קיווינו בשבילם, בשבילנו, והניצוץ שנדלק אצלנו, בין שרצינו או לא, הדליק ניצוצות אחרים. אינני חושבת שהשלינו אותם. אדם צריך תמיד להיאחז במשהו, לשמור על שביב של תקווה. על אחת כמה וכמה באסון בקנה מידה שכזה.
“אנחנו כאן בשבילכם”, הוא אמר, ונדמה לי שהם ידעו שזו האמת. “אני לא יודע מה נמצא, אבל אני יודע שנעשה כל מה שנוכל כדי שזה יקרה”. הוא הציג את עצמו ואז אותנו, ביקש שידעו ויבינו מה אנחנו עושים, מהי ‘השיטה הישראלית’ ובמה היא אולי שונה מהשיטה האמריקאית. “באנו מהשטח”, הוא אמר, “דעו שהצוותים שם עושים מאמצים אדירים”. זאת הייתה אמת לאמיתה. גם אצלם, פגשנו מהרגע הראשון ועד לאחרון אנשים מדהימים, שהפכו כל אבן ביראת קודש. גם הם, בדיוק כמונו, קיוו בכל מאודם לחולל נס.
“אנחנו נשאל אתכם שאלות לא פשוטות”, הוא אמר, “שהמענה עליהן יאפשר לנו לעבוד טוב יותר, מהר יותר. אני מצפה מכם לשיתוף פעולה”.
אולי זה רק אצלי בראש, אבל אני זוכרת שהאנשים נעמדו ומחאו כפיים, כאילו עטפו אותנו בחיבוק. אבל אם את החלק הזה אני ממציאה מדמיוני, ודאי שאינני ממציאה את החיבוקים האמיתיים שקיבלנו ברגע שהתדריך הסתיים. היו אלה חיבוקים רטובים מדמעות של צער, מלאי הכרת הטוב והתודה. לא יצאתי אותו האדם שנכנסתי לחדר.
אין עדיין תגובות