הטרילוגיה הימור גנטי מתבססת על המיתולוגיה היוונית הקלאסית ומציגה ציביליזציה בדיונית שבה משפחת האלים – הליטונים והאולימפים – היא חברה […]
הערות העורך 1
מנבכי הזיכרון
הרבט עמד על כך, שכמה מן ההכרעות הסופיות יתקבלו כל עוד הם בנפאן, ושאלה יתקבלו באספה סגורה בחללית אולימפוס. כאשר לדעתו הצטרפו גם רהיה וטפאן, החליטה גם היריאה לתמוך בכך, והאדס הצטרף אליהם לאחר כמה היסוסים. סיאונון קיבל את דעתם. “אלה החיים שלכם. כל אחד מחליט על חייו”, אמר בשקט.
חללית האולימפוס קיבלה רשמית את שמה באותה אספה. היא נקראה אולימפוס על שם הגזרה המרוחקת ביקומנו, שאליה טרם הגענו, אבל התייחסנו אליה כאל “משאת נפש” להתנחלויות בחלל. למתן השם הזה לחללית הייתה משמעות סימבולית, כאילו אמרו “הגשמנו את משאת הנפש”, כך הסביר לי הרבט את כוונתם של נותני השם, שעשו זאת לפני שצירפו אותו, את הרבט, לחבורה. הוא ידע על כך מפני ששאל. הרבט תמיד שאל, והם השיבו לו, כי הרבט הוא כזה שמקבל תשובות, למרות שהיה רחוק מהנופך המיסטי שליווה את הענקת השם הזה. “משאת נפש” – עוד נראה, אמרתי לו.
האולם המרכזי באולימפוס עוצב בקפידה, כך שיוכל לקלוט בנוחות את כל מי שאמורים להפליג, ועם זאת לא יהיו בו חללים בלתי מנוצלים. דופנות האולם, כמו גם כמה מן הקירות התומכים, היו עשויים חומרים שקופים, מה שהקנה למקום תחושת מרחב גדולה מזו שהייתה לו באמת. בתוך החלל הכללי, בעל צורת הבועה הפחוסה, מוקם האולם המרכזי במפלס הכסוף, בקרבת הירכתיים. את עצי האיבסוריה התאימו לגידול פנימי וטמנו אותם בשני אגנים שהונחו בנקודות מרכזיות באולם, משם המשיכו להפיץ את הניחוח המשכר גם מעבר לפתחים. במהלך הדיון הסוער הגיעו הדברים לידי כך, שנאלצו להפעיל את סופחני הריחות, וכשזה לא פתר את הבעיה, גררו את האגנים הניידים אל המשתלה, למפלס הירוק.
כל הליטונים, וכמה מנציגי הנימפונים, הצטופפו על הדרגשים המובנים בתוך הרצפה החלקלקה והורמו בלחיצת כפתור למצבים של התכנסויות רבות משתתפים. בין הנימפות נמצאו דמויות מלטאן וגם כמה מנפאן, שביקשו להצטרף להפלגה. הן הורשו להיות בצוות רק לאחר שעמדו בבדיקות מדוקדקות, דומות לאלה שעברו הליטונים, אך תואמות את נתוניהן המיוחדים.
הרבט הסביר, שההפלגה מעתה והלאה אינה מאפשרת דרך חזרה, ומי שרוצה להישאר בנפאן, חופשי לעשות כן: “על פי כל החישובים”, אמר. “נפאן נמצאת בטווח בטוח ממפגש השחורים. הנימפונים הביעו נכונות לארח כאן כל ליטון שירצה. כולנו מכירים את מזגם הטוב, ואין לי צל של ספק שהם יקבלו את כולנו בדרכם המלבבת. לכן האופציה הזאת פתוחה בפני כל מי שיש לו צל של ספק באשר לבטיחותה של ההרפתקה שלפנינו”.
רהיה עלתה להסביר את הקשיים. מבחינתה ההפלגה אל מעבר לשמונה הגזרות היא הרפתקה לעצמה, אבל ספק אם הדבר הזה לבדו שווה את המאמץ. “אנחנו הולכים לבצע על עצמנו ניסוי, שעד כה לא נוסה”, אמרה. “אנחנו הולכים לקרוא תיגר על קוטו, כחור שחור. על פי התוכנית, האולימפוס שלנו תשיק במכוון לגבול אופק האירועים שלו בתאוצת־על ובזווית ההיפלטות שחישבנו, ובעוצמה שתגרום להיווצרות שכבה של קרינת סיאו, שתעטוף את האולימפוס. שכבה זו תלווה אותנו במסענו בחלל והיא גם תגן עלינו”. הדיבור של רהיה היה יבש, ולמרות זאת כולם היו מרותקים וקשובים. מה יש בה, בליטונית הקטנה הזו, שמסוגלת לרתק כל כך. כבן זוגה לחיים במשך שנים רבות וכאבי ילדיה הייתי אמור לדעת, אבל אני לא. “על פי חישובינו”, המשיכה. “האולימפוס תימצא בסביבת הקרינה הסיאונית זמן מספיק לביצוע הרה־ארגון המולקולרי שבה ובכל תכולתה. וזה כולל גם אותנו. דבר זה יבטיח לנו עמידות חיים גבוהה למשך זמן בלתי מוגבל.
שני נתונים חשובים נותרים בגדר אי־ודאות: האחד, מהותו של הזמן, שבו ניתקל בהמשך, ואופי החומרים והחלל שבהם ועימם נידרש לחיות. הדבר השני הוא רמת המודעות שתהיה לנו בהבזק הזמן שבו נחלוף על פני גבול המשיכה של קוטו. וכאן הבעייתיות: איננו יודעים מה תהיה רמת השליטה שלנו על האולימפוס באותו הבזק־זמן. לכן תוּכנת הכול מראש, והאולימפוס תבצע את התמרון באופן עצמאי לגמרי ובלתי תלוי בנו או במצבנו. לעומת סיכונים אלה חשוב לציין את היתרון הוודאי שיצמח לנו מן התמרון: הוא יעשיר אותנו בכוחות פיזיים ואחרים, כוחות בלתי נדלים, שיאפשרו לנו לחפש אחר הטוב בעולמות האפשריים”.
בליסה ביקשה לדעת מה יבטיח אותם מטעות בניווט או מתאונה. התשובה שרהיה יכלה לספק הייתה, שהכול מתוכנת בהתאם למה שנבדק על ידי כל מי שיש לו ידע בנושא. הרבט הבהיר, “שהבלתי ידוע, שיכול לגרום לתאונה, עדיין קיים. ההפלגה הבאה באולימפוס, שלא כמו זו מלטאן לנפאן, היא בהחלט בתחום אי־הוודאות. אנחנו נכנסים להרפתקה שיש בה הרבה מן ההימור של להיות או לא להיות. לכן עמדנו על כך, סיאונון ואני, שכל אחד מאיתנו יוכל להציג כל שאלה שירצה ויקבל החלטה משלו”.
ברינדאן ביקש לומר משהו. הוא אומנם דיבר אל כולם, אבל מבטו הופנה כל הזמן אל סיאונון: “כולם מציגים שאלות מאוד נכונות הנוגעות למכשלות. כמי שעסק בבניית האולימפוס וקודם לכן נטל חלק בתכנונה, אני מכיר את השאלות הללו. הן הציקו לי. כל שאני מבקש זה לחלוק איתכם את המסקנות שאליהן הגעתי לאחר קבלת התשובות”. ברינדאן פרש בפני החבורה את האתגר הגדול של חדירה לעולמות בלתי ידועים ולעמידה בתווך של כוחות נעלמים, לעומת האופציה של הישארות בנפאן ולחיות את החיים הנינוחים והבטוחים. “כולם מספרים לי שנפאן בטוח מפני המפץ. הרשו לי להישאר עם הספק השיטתי שלי. אבל בואו לא נדלג על העיקר: אין לי צל של ספק בכך שמפגש השחורים קרוב מאוד. אלא שמשום גודלם המשתנה, ומהירות וכיוון השיוט המשתנה והתזזיתי של דרויה, לא יכולתי לקבל עד כה תשובה חד משמעית באשר לנפאן. רהיה מבטיחה שהכול יהיה פה בסדר. עם כל הערכתי לה, לא לתשובה ברמה הזו אני מצפה ממנה. אבל גם אם כן, אני מעדיף את ההפלגה. הליטון מעולם לא נרתע מחתירה אל הלא נודע. מה שקרה לנו במשך הדורות האחרונים, זה ניוון. מרוב טוב איבדנו משהו. משהו חיוני, שתרם למין הליטוני להתפתח אל רמות, שמינים תבוניים אחרים בשמונה הגזרות לא הצליחו אפילו לגעת בהן. אני לא יודע איך לקרוא למשהו הזה. אולי סקרנות, אולי תעוזה. אולי הרפתקנות. קרוב לוודאי שהכול ביחד, מתובל בעוד. מה שברור לי, זה שהנוכחים כאן מהווים הוכחה, שלא כל הליטונים איבדו את הדחף הזה, ושיש גם כמה מבנות עם הנימפונים שנדבקו בו. מכל כיוון שנבקש להתייחס אל מה שעומד לפנינו, מבחינתי, ההפלגה הלאה עדיפה על ההשתקעות בנפאן, שכל מה שהוא יכול להציע לליטון, זה חיים טובים והמשך הניוון”.
רהיה הגיבה מהר לאתגר. “ברינדאן צודק”, קראה ממקום מושבה. “חסכתי מכם את הפרטים הנוגעים לנפאן. אומנם אני עדיין טוענת שנפאן לא נכללת בטווח הספיחה של קוטו או דרויה או מה שיווצר במפגש הטנגו ביניהם. זה אינו אומר שנפאן לא יושפע כלל. אני מודה, ניסיונותיי לבחון את היקף ההשפעה ומהותה לא צלחו ביותר. מספר הגורמים הנעלמים הוא כה גדול, שחבל היה להשקיע זמן ומשאבים, משום שלתשובות משמעותיות לא הייתי מגיעה בלאו הכי. טרחתי לבחון את גבול הבטיחות. אני יכולה לומר במידה מרבית של ביטחון, כי נפאן נמצא מחוץ לטווח סיכון של כוחות הדף או ספיחה. אין לי כל אפשרות להבטיח דבר באשר להשפעות קרינה עתידיות. אבל זו אי־הבטחה שאיני יכולה לתת גם באשר לאתרים הבלתי ידועים שאליהם תגיע האולימפוס”.
“האם יש רמת סבירות כלשהי, שאנחנו נישאר אותם אנחנו גם לאחר ההשריה של האולימפוס בסביבת קרינת סיאו מאסיבית?” שאלה טריאניי.
בהילוכה הגמיש והבוטח עלתה היריאה על הבימה הקטנה. “אני מבינה שזו שאלה המוצגת לי. אני מודה: אין לי תשובה. אבל יש לי תשובה לשאלה שלא נשאלה. והתשובה היא: את, טריאניי. כן, כן. את דוגמה כל כך טובה לכך, שהליטון יתרונו בכך שהוא משתנה. לא רק משתנה, אלא משתפר. כל שלמדנו עד כה על השפעת ההשריה של חומר חי בקרינת סיאו מלמד, שחומר זה משפר את עצמו. כדי לדייק עליי לציין, שסיאונון ואני ניסינו את הקרינה על עצמנו בדרכים שונות לפני שחשפנו אתכם לקרינה, ובדקנו זאת על יצורים אחרים. התוצאה הייתה חד משמעית: החומרים לא שונו מהותית, אבל נותבו אל מיטבם. אל פסגת מיטבם”.
טריאניי נעמדה, כשסומק בלחייה, אך קולה היה בוטח כששבה לבקש את רשות הדיבור. “כל זה נכון ברמות קרינה נמוכות. אין לך כל ממצאים לגבי רמות קרינה גבוהות. יתר על כן, אין לך שום נתונים לגבי אופייה של קרינת סיאו או השינויים שהיא יכולה לחולל בסביבה של כוחות־על מן הסוג שבו ניתקל בטווח ההיפלטות, שלא לדבר על סביבות לא נודעות אחרות”. רהיה השיבה לה ממקומה, כי אלה הן חלק מהבעיות באותו טווח של אי־הוודאות.
בהצבעה הסופית החליטו כל הליטונים, מלבדי, להצטרף להפלגה. הנימפות ביקשו רשות לאפשר לעוד כמה מחברותיהן להצטרף וציינו, שהיו רוצות שגם נימפונים יהיו בין הנוטשים. הן קיבלו עליהן, שההסכמה הסופית תינתן בידי היריאה ורהיה, כפוף לבדיקות העמידות. מאחר שמספר המפליגים הוגבל ל־10,350 נותרו רק 2,567,5 מקומות. טרי הצטרפה. קרו העדיפה להישאר בנפאן. מבין המצטרפים היו 836 נימפות וכמספר הזה נימפונים.
אני לא נפרדתי מאף אחד. פשוט ירדתי מהאולימפוס, בכניסה הראשית. הגעתי רגלית למעון הקטן שהקצו לי הנימפונים האדיבים, וידעתי שאני מתחיל פרק חדש בחיי. לא ידעתי אם אני מתרגש. כנראה שכן, בדרכי: הלכתי לישון.
קרונוס טיטאן – עורך
אין עדיין תגובות