החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

כל העומרים שהיו לה

מאת:
הוצאה: | 2021 | 319 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

"האח שלך רצה למות, איילה, זה עד כדי כך פשוט, וזאת לא אשמתו של המִגדל! והוא חיפש דרך, ועשה את מה שצריך לעשות כדי להצליח בזה, ולא השאיר פתח להצלה כי הוא רצה למות. ואם הוא לא היה מצליח בפעם הזאת, הוא היה מצליח בפעם אחרת, ואם הוא לא היה מצליח במִגדל הזה, הוא היה מצליח במִגדל אחר או בדרך אחרת — הוא היה מנסה עד שהיה מצליח – ואז את מי היית מאשימה? אי־אפשר להאשים את כולם ולחשוב שכולם אחראים לנו. זאת לא אשמת המִגדל, וזאת לא אשמת השומר, וזאת לא אשמת אף אחד — רק אנחנו. רק אנחנו שלא הצלחנו לעזור לו. רק אנחנו."

כל העומֶרים שהיו לה הוא רומן עדין, יפהפה, שובר לב ומלא תבונה ורוך, שגיבוריו, חיים ורותה, יושבים שבעה על בנם ששם קץ לחייו לאחר שנים ארוכות של מחלת נפש.

במהלך השבעה הנערכת בביתם שבקיבוץ הם מוצאים תמונות, מכתבים ומחברות מעברו של עומר,  מתבוננים במה שנותר ומנסים לפענח את ילדותו, שתמיד האמינו שהיתה בהירה ומאושרת, את תקופת הנעורים שהיתה מלאה בהבטחה לעתיד, ואת ההתבגרות המיוסרת בקיבוץ ובתוך המשפחה.

מפגשים עם מנחמים מתקופות שונות בחייהם כמו גם עם חפצים שחלקם בחייו של עומר מקנה להם עכשיו ערך חדש, מחייבים את ההורים האבלים לבחון מחדש את סיפורם ואת סיפור חייו של בנם, וחשבונות שיש להם עם חברי הקיבוץ וגם זה עם זה צצים ונפתחים על סף התהום שנפערה בחייהם. לצד השבר שבים ומהבהבים גם שברירי זיכרון מוארים ובהירים, הומור עדין של משפחה, שמחות חולין ואינטימיות פשוטה.

זהו רומן על יחיד וקבוצה, על אהבה ועל שבר, על שיגעון ושפיות, ועל הסבך שנוצר בנקודות המפגש של כל אלה.

מקט: 15101318
"האח שלך רצה למות, איילה, זה עד כדי כך פשוט, וזאת לא אשמתו של המִגדל! והוא חיפש דרך, ועשה את […]

1

בשמונה וחצי התייצבה בביתם דליה וולצקי, אנרגטית וסוערת, פותחת תריסים, מאווררת את הבית, מפנה מאפרות, צלחות ומגשים שנותרו יתומים מן הערב הקודם, שוטפת, מניחה לייבוש על מגבות מטבח שפרשה על השיש הקטן ושולפת כלים אחרים תחתם מן הארון הנמוך שמתחת לתנור, ממלאה בתקרובת ומפזרת על השולחנות.

‘זהו,’ אמרה בשביעות רצון כשסיימה, ספק לעצמה ספק לרותה, וחיככה זו בזו את כפות ידיה שהיו תמיד קרות מאוד. לאחר מכן טיאטאה את הסלון, המטבח ופינת האוכל, ורותה חשבה שזה מוזר. זה לא הסדר הנכון של הדברים. צריך קודם לטאטא ורק אחר כך לפזר את האוכל, כי אחרת האבק עולה ומתיישב על העוגיות והבורקס והפיצוחים. אבל מה זה חשוב, חשבה רותה למראה ענני האבק הקטנים שהתרוממו בעת הטאטוא, ואנחה קולנית נמלטה מחזהּ כשעקבה מן הספה אחר תנועותיה הנמרצות של דליה.

דליה נעה בבית בריחוף קליל, עוברת ליד וסביב רותה בזמזום כמעט לא מורגש, כמו רוח שארקייה שמרימה אדוות אבק בהירות במסלול שנראה מקרי ומתוכנן בעת ובעונה אחת — מטבח — סלון — פינת אוכל — סלון — שירותים — שוב מטבח ושוב פינת אוכל, קפיצה לחדר השינה להביא מגבות נקיות לשירותים ושוב מטבח וסלון, ורק מן החדר של עומר נמנעה, ורותה לא ידעה אם זה בגלל שזה החדר של עומר או בגלל שהיא ניחשה שחיים ישן שם, או עושה את עצמו ישן שם, כי איך אפשר בכלל לישון עכשיו.

רק לאחר שסיימה להכין את הבית לאורחים שבטח יגיעו בהמשך היום, התיישבה דליה ליד רותה על הספה, שתקה עוד רגע קצר, ואז הניחה ברכות כף יד קרה על ברכה של רותה. ‘איך זה קרה לנו, רותה’לה? איך זה קרה?’ שאלה, ואז רכנה אל עבר רותה ונישקה אותה על לחייהּ, משהה את שפתיה על לחי חברתה, ושתיהן נאנחו יחד כמו על פי סימן.

מיד כשהניחה את אצבעותיה על ברכה של רותה, ועוד בטרם יצאה האנחה המשותפת אל אוויר הסלון הקטן, החלו דמעות לזלוג מעיניה של רותה, שקטות ושקופות, כמו צבעי מים דלילים שנצבעים על לחייה חרושות הקמטים, וכל עוד היו אצבעותיה הגרומות של דליה וולצקי מונחות במקומן, המשיכו הדמעות לזלוג בקוויהן הישרים, כאילו היד הקרה של דליה לוחצת על כפתור הקשור לשק הדמעות בעיניה של רותה. רק כשלקחה דליה את ידה והניחה אותה בחזרה בחיקה שלה, עצרו דמעותיה של רותה באחת — שוב — כמו בלחיצת כפתור, ורותה לחשה כמעט מבלי לפתוח את פיה — ‘לי זה קרה, דלינקה. לא לנו. לי זה קרה.’

דליה שתקה רגע ארוך, ורותה ידעה שהיא מחפשת איזו מילה להגיד, איזה דבר־מה ‘נכון’ שייקח מעט מן הצער הנורא הזה, שתלוי על לבה כמו כביסה רטובה שלא נסחטה, ומכביד, פיזית, על כל אחד ואחד מאיברי גופה של רותה. אך דליה לא ידעה מה לומר.

רותה שמחה שהלילה נגמר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כל העומרים שהיו לה”