בגיל 21 מחליט יאקוֹבּ לעזוב את בית אמו שברוטרדם ולצאת לחיים עצמאיים. עם אביו אין לו קשר. אמו סירבה להינשא […]
לא
בעונה השחורה משחור, סמוך לחג המולד, בא לעולם הילד יאקוֹבּ וילֶם קָטָדרֵפֶה בניתוח קיסרי באולם בית היולדות ברוטרדם. אימו הייתה עוזרת הבית בת השמונה־עשרה יאקובה קָטָדרֵפֶה, היא נקראה לשם קיצור יוֹבָּה. אביו היה המוציא לפועל א.ב. דרֵפֶרהָפֶן, גבר בשלהי שנות השלושים לחייו, שכבר אז נודע כחרב שאינה יודעת רחמים כלפי כל בעל חוב שנפל לידיו.
הנערה יוֹבָּה קָטָדרֵפֶה עבדה זמן קצר בשירותו של הרווק דרֵפֶרהָפֶן כאשר נכנעו הוא ליופייה התמים והיא לכוחו. הוא לא היה מן הנכנעים, הוא היה גבר עשוי גרניט, ולב היה לו רק פשוטו כמשמעו כאיבר. אך בפעם היחידה הזאת נכנע, ולעצמו נכנע יותר מאשר לה. אילולי היו עיניה מיוחדות כל־כך, אפשר שדבר לא היה קורה. אך הדבר אירע בתום ימים של זעם כבוש בגלל תוכנית גדולה שהגה, יזם, וראה אותה עולה בתוהו מפני שהמממן חזר בו ברגע האחרון. ברגע האחרון ממש, אחרי הרגע האחרון, כאשר לא היה רשאי לחזור בו, כי כבר נתן את מילתו. לא היה בדל ראיה, לא היו שום עדים, וכאיש החוק ידע דרֵפֶרהָפֶן שאין בכוחו לעשות מאומה נגד מפר ההבטחה. כשהמכתב בכיסו – מנוסח בזהירות רבה אך נחרץ בסירובו – שב דרֵפֶרהָפֶן אל ביתו בשעה מאוחרת. הוא הרגיש שהדבר ממשמש ובא, כשהתקשר בימים האחרונים נאמר לו שוב ושוב שהמנוול איננו. הוא ידע שזהו שקר, הוא הרגיש זאת. ואז, בערב, הגיע המכתב, המסמך הכתוב הראשון והיחיד, והוא היה חסר אונים. מנוסח למופת, בוודאי עמד מאחוריו עורך דין.
דרֵפֶרהָפֶן בא הביתה, רותח מזעם בתוך תוכו, ובזעמו הכבוש כבש את הנערה יוֹבָּה קָטָדרֵפֶה. הנערה לא הייתה כנועה מטבעהּ, היה לה כוח רצון עז, אבל היא הייתה נערה. מה שקרה לה גבל באונס, זה לא היה בדיוק זה, וגם היא לא ראתה זאת כך.
היא נשארה אצל אדונהּ, אך לא אמרה לו עוד ולוּ מילה. הוא היה שתקן מטבעו, שתיקתה לא הפריעה לו כלל ועיקר. העניין עוד יסתדר, חשב, ואם יהיו למעשה השלכות, אשא אותה לאישה. וגם הוא מצידו שתק.
כעבור שבועות אחדים שברה את השתיקה:
“אני בהיריון.”
“אהה,” אמר.
“בקרוב אעזוב.”
“אהה.”
הוא חשב: העניין עוד יסתדר. בתוך שעה שמע את דלת הכניסה נסגרת, לא בטריקה, לגמרי כרגיל. הוא ניגש אל החלון. שם הלכה הברייה הצעירה, מזוודת נצרים תפוחה בידה. נערה חסונה הייתה, המזוודה לא כפפה את קומתה. הוא ראה אותה הולכת בערב שהחל להאפיר, היה זה בסוף אפריל. הוא הסתובב ושב אל השולחן שעליו שאריות ארוחת הצוהריים. רגע עמד ללא נוע, מהורהר, גבר רחב כתפיים, כבד אך לא כרסתן, ראש קשה כאבן על צוואר רחב וקצר, על ראשו כובע לבד שחור. העניין עוד יסתדר, חשב, ובכל זאת פקפק בזה. אז הלך בשלווה למטבח והדיח בעצמו את הכלים.
הנערה יוֹבָּה קָטָדרֵפֶה לא השמיעה עוד דבר. מצבה לא הפריע לה כהוא זה, על כן המשיכה בעבודתה. היא השכירה את שירותיה כעוזרת בית, וכאשר לא היה אפשר עוד להסתיר את ההיריון, אמרה בפשטות שהאיש שלה נטש אותה. באותה עת היה מצבה לא רע בכלל, תמיד היו לה מזון די הצורך ומגורים ראויים. עד לרגע האחרון לא חסרו לה עבודות בית. היא לא נאלצה ללכת ללשכת העבודה, שם היו מתחקרים אותה ומגלים את מעמדה כאישה לא־נשואה. היה בכוחה לעבוד היטב, גופה היה חזק כברזל, המליצו עליה. בחודשים האחרונים עבדה רק אצל אנשים שאין ילדים בביתם, כך נמנעה מהמבוכה שבהיריון במשפחות עם ילדים; היא הצליחה להתקיים רק מן העבודה בבתים חשוכי ילדים.
בעוד מועד הסדירה מקום בבית היולדות, צעירה מאוד הייתה אך בהחלט לא נבערת, היא ניחנה מטבעה בראיית הנולד. היא בחרה גם ברגע הנכון להישכב במיטה, ועוד הספיקה לפוש קמעה. נערה נבונה, ללא קרובים וחברים, נערה שלא נזקקה ללמוד דבר, שידעה הכול. זאת הייתה יוֹבָּה.
עד לרגע האחרון הרגישה טוב במיוחד. האחיות, אף שכבר ראו הכול, נפלו בשביין של הפנים הרעננות, השיניים הקשות והעיניים בעלות ההבעה. וזאת חרף רצינותה, חרף שתיקתה, חרף לשונה הכבדה. מראש שאלו כיצד ייקרא הילד. יאקוֹבּ וילֶם. ואם בת היא, אז רק יאקובּה.
ציינו בפניה שהאב חייב במזונות. היא השיבה מייד בלהט:
“לילד לעולם לא יהיה אבא.”
“בסדר, אבל אנחנו לא מתכוונים לזכויות האב, אנו מתכוונים רק לכך שהאב חייב לכלכל את הילד שלך.”
“לא.”
“מה לא?”
“אני לא רוצה.”
אמרו לה שאחרי שתשתחרר תוכל לבקש סיוע לאימהות, סיוע לילדים.
כפות הידיים האדמדמות והקטנות של עוזרת בית, שמנמנות, ילדותיות, מוצקות, נחו ללא נוע על השמיכה. העיניים הכהות הביטו בעיקשות, הן היו סרבניות במפגיע. כעסה של האחות התפוגג עד מהרה, הילדה הייתה מנומסת מדי בעיניה, בעקשנות שלה דימתה לזהות משהו אצילי.
יחסים של קִרבה לא פיתחה עם איש. שכנתה היחידה לחדר, בסקרנותה הרבה, גיששה בזהירות מיהו האב. עלה בדעתה, היא עצמה לא ידעה מדוע, כי אדון עשיר מסתתר מאחורי המקרה. יוֹבָּה השיבה:
“זה לא משנה, לילד לעולם לא יהיה אבא.”
“למה לא?”
“ככה לא.”
הלידה לא התקדמה כלל ועיקר. הדבר היה מוזר בעיני הרופא, נערה כל־כך בריאה וחסונה. אבל הוא ניצב בפני עובדה. לבסוף החליט על ניתוח, יוֹבָּה הוסעה לחדר המתאים.
הרופא היה בעל ניסיון רב בתחום. אף־על־פי־כן לא ישכח לעולם את המקרה הזה, בחוג עמיתיו למקצוע ידבר עליו פעם אחר פעם, גם כעבור שנים. הוא ראה איך הנערה המורדמת נובלת תחת כליו. תוך שעה דילגה על תקופת הבגרות, הוא חשש לליבה, אך הלב נותר איתן. כל שעשתה החולה היה לנבול במהירות, כמו פרח בתוך גז רעיל. נגד כל הסיכויים קיווה להתאוששותה. לא מניה ולא מקצתיה. רק את המבט האופייני, המבט האצילי העז, הרציני, הצילה מעיי החורבות של נעוריה.
בכל יום בא וישב שעה קלה ליד מיטתה.
“בזמן הקרוב לא תוכלי לעבוד, את צריכה לפנות אל האב.”
“לא.”
“את חייבת לעשות את זה בשביל הילד.”
“לא ולא ולא.”
“טוב,” הרגיע. “על כל פנים את צריכה להכיר בילד שלך.”
היא הניחה לו להסביר לה את העניין, ואז הסכימה. היה זה ה”כן” הראשון שלה.
היא ידעה שזהו בן זכר, אך לא ביקשה לראות את הילד. בכך בזבזה לא־מעט מן הרצון הטוב כלפיה. לא הבינו שאופייה פשוט לא התיר לה לבקש את הטובה הקטנה ביותר, אפילו לא שיראו לה את פרי בטנה.
במקרים כגון זה, רק לעיתים רחוקות סובל הילד מן הלידה. האחות הביאה אותו ביום השלישי.
“תביטי, יוֹבָּה, איזה עיניים יש לילדון הזה.”
היו אלה העיניים שלה, חומות, נוטות לשחור. לילד הייתה פלומת שיער שחורה.
“את יכולה כבר עכשיו לסרק לו שביל,” התלוצצה האחות.
הילד שכב ליד האם עצבני וחסר מנוח. במיטות מימין ומשמאל התחלפו המאושפזות שוב ושוב.
“הייתי שמחה להשתחרר,” אמרה יוֹבָּה.
כעבור שלושה שבועות שוחררה. היא עברה מאחות לאחות והושיטה יד, כף יד קטנה שהחווירה, הצטמקה והתגרמה.
“תודה לך,” אמרה לכל אחת ואחת, “תודה לך.”
“תודה לך,” אמרה לרופא המיילד.
“תשקלי שוב את מה שאמרתי לך,” הפציר הדוקטור דֶה־מֵרֶה. “הכתובות של הסיוע לילדים והסיוע לאימהות היו תלויות מעלייך ימים רבים כל־כך, שאת בוודאי זוכרת אותן בעל־פה.”
“לא,” אמרה יוֹבָּה, “אבל תודה לך.”
אין עדיין תגובות