החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הסיפור של שם-המשפחה החדש

מאת:
מאיטלקית: אלון אלטרס | הוצאה: , | 2016-06 | 496 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

המסע המהפנט בן ארבעת הכרכים, המסעיר את הקוראים בארבעים ארצות – מסע שנפתח ב'החברה הגאונה' – נמשך במלוא עוזו בכרך השני של הרומאנים הנפוליטניים מאת אלנה פרנטה, 'הסיפור של שם־המשפחה החדש'.

הספר השני חובק כשבע שנים מחייהן של שתי החבֵרות, מגיל 16 עד 23, מתחילת 1960 ועד סוף 1966. פרנטה ממשיכה להחיות בו באמינות יוצאת־דופן את כל גלריית הדמויות הרחבה של השכונה, המוכּרת לנו מן הכרך הקודם – למעשה, ב־496 עמודי הספר לא נוספו יותר משבע־שמונה דמויות חדשות – אך התמורות בחיי כולן מדהימות. הספר כה מצליח להנחית שוב ושוב הפתעות מרעישות חדשות, עד ש'הטיימס' הלונדוני כתב על פרנטה שהיא מעין "בלזק הפוגש את 'הסופרנוס' וכותב מחדש את התיאוריה הפמיניסטית".

הקשר הסימביוטי הייחודי בין לִילה לאלנה עוד מעמיק בספר השני, חרף כל התהפוכות. אכן, נמצא בו יותר קנאה בין השתיים, יותר שנאה, וגם תחרות על בקיאות, על כתיבה, ואפילו על לבו של גבר; ילכו ויתרחבו תקופות של נֶתק בין השתיים; ובעוד אלנה נראית כמי שהולכת ובונה את עצמה, נדמית לִילה כמי שדווקא מוחקת את עצמה בהרס עצמי. ואף־על־פי־כן, עדיין כל אחת מן השתיים מממשת את חלומותיה של האחרת, נפרמת ונבנית מתוך מה שהיא לוקחת מחברתה, תוך כדי שהיא חווה את עצמה – במתח ובהיקסמות – לעומת האחרת, לנוכח מבטה המדומיין. הצליל המטורף של מוחה של האחת מהדהד בצליל מוחה של האחרת. בין המעשים הדרמטיים שעושה אלנה אין כמעט אחד שלא נועד להעמיד "מכת נגד" למה שנראה לה שעושה כרגע חברתה. והשורשים העמוקים שנטעה האחת באחרת אפילו בגיל עשר, מצמיחים משהו מרחיק־לכת עכשיו, בגיל 23.

 

מקט: 4-31-5872
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
המסע המהפנט בן ארבעת הכרכים, המסעיר את הקוראים בארבעים ארצות – מסע שנפתח ב'החברה הגאונה' – נמשך במלוא עוזו בכרך […]

1

באביב של 1966, נסערת עד מאוד, הפקידה בידי לִילָה קופסת מתכת שהכילה שמונה מחברות. אמרה שכבר אינה יכולה להחזיק אותן בביתה, שהיא חוששת שבעלה יקרא בהן. לקחתי את הקופסה מבלי להעיר דבר, פרט לאיזה רמז אירוני בנוגע לשפע החבל שהידקה סביב. בשלב ההוא, שש שנים לאחר החתונה שלה, היו היחסים בינינו גרועים מאוד, אך נראָה שרק אני חשבתי אותם לכאלה. בפעמים הנדירות שהתראינו היא לא גילתה שום אי־נוחות, רק חיבה, ואף־פעם לא נפלטה לה שום מלה עוינת.

כשביקשה ממני שאשבע כי לא אפתח את הקופסה משום סיבה, נשבעתי. אבל כבר ברכבת התרתי את החבל. הוצאתי את המחברות, והתחלתי לקרוא. זה לא היה יומן, גם אם היו שם דיווחים מפורטים על אירועי חייה החל מסיום בית־הספר היסודי. הדברים העידו יותר על משמעת־עצמית עיקשת בכתיבה. שפע של תיאורים: ענף של עץ, הבריכות, אבן, עלה עם הנימים הלבנים שלו, הסירים של הבית, החלקים השונים של המָקינֶטָה להכנת קפה, מחתת־הגחלים, הפחם והגחלים הכבויות, מפה מפורטת ביותר של החצר, הכביש הראשי, שלד הברזל המחליד שניצב מעבר לבריכות, הגינות הציבוריות והכנסייה, חתך אופייני של הצמחייה שלאורך מסילת־הברזל, הבניינים החדשים, בית ההורים, המכשירים שאביה ואחיה משתמשים בהם לתיקון הנעליים, תנועותיהם בשעת העבודה, ובראש ובראשונה צבעים, הצבעים של כל דבר בשעות שונות של היממה. אבל לא היו בדפים אך־ורק תיאורים. הופיעו שם גם מלים בודדות בדיאלקט או באיטלקית, לפעמים מוקפות בעיגול, בלי שום הערה. ותרגילים בתרגום מלטינית ומיוונית. וקטעים שלמים באנגלית על החנויות של השכונה, על הסחורות, על העגלה העמוסה בפירות וירקות, שאֶנצוֹ סְקָאנוֹ הוליך מדי יום מרחוב לרחוב מושך את החמור ברסן. והמון מחשבות על ספרים שקראה, וסרטים שראתה באולם של הכנסייה. ורבים מן הרעיונות שבהם תמכה בוויכוחים שלה עם פַּסקוּאַלֶה, ובפטפוטים שלי ושלה. כמובן, הרצף היה מקוטע, אך כל דבר שלִילה לכדה בכתיבתה זכה לחשיבות, עד כדי כך שגם בדפים שכתבה בת אחת־עשרה או שתים־עשרה לא נמצאה אפילו שורה אחת שנשמעה ילדותית.

בדרך־כלל היו המשפטים מדויקים ביותר, הפיסוק היה מוקפד מאוד, והכתב היה אלגנטי, כמו שלימדה אותנו המורה אוליבְיירו. אבל לפעמים, כאילו הציף סם את עורקיה, לא עמדה לִילה בסדר שכפתה על עצמה. אז הפך הכל חסר־נשימה, המשפטים לבשו מקצב תזזיתי, וסימני הפיסוק נעלמו. לרוב חזרה עד מהרה להתנהלות הנינוחה, הבהירה. אבל גם היה יכול לקרות שהיתה קוטעת בחדות את הכתיבה וממלאת את שארית הדף בציורים קטנים של עצים מעוקמים, הרים מגובננים ומעלי עשן, פנים זועפות. הוקסמתי הן מן הסדר והן מאי־הסדר, וככל שהוספתי לקרוא כן חשתי מרומה יותר ויותר. כמה תרגול היה מאחורי המכתב ששלחה לי לאיסקְיה לפני שנים: לכן הוא היה כתוב טוב כל־כך. החזרתי הכל לקופסה והבטחתי לעצמי לא להסתקרן שוב.

אך עד מהרה לא עמדתי בכך, המחברות פלטו את עוצמת הפיתוי שלִילה הפיצה סביבה מאז ילדותה. היא עסקה בדייקנות אכזרית בשכונה, במשפחתה, בבני סוֹלארָה, בסטפנו, בכל אדם או חפץ. ומה אומַר על החירות שלקחה לעצמה בנוגע אלי, בנוגע למה שאמרתי, בנוגע למה שחשבתי, בנוגע לאנשים שאהבתי, בנוגע למראה שלי. היא קיבעה רגעים שהיו מכריעים בשבילה מבלי לחשוש מאף־אחד ומשום דבר. הנה מתואר, בבהירות מוחלטת, העונג שחשה כשכתבה בגיל עשר את הסיפור שלה “הפֵיה הכחולה”. והנה, בבהירות לא פחותה, הסבל שלה כשהמורה שלנו, אוליבְיירו, לא מצאה לנכון לומר לה ולו מלה אחת על הסיפור ההוא, אלא התעלמה ממנו. הנה הסבל והזעם מפני שהלכתי לחטיבת הביניים מבלי להתעניין בה, מפני שנטשתי אותה. הנה ההתלהבות שבה למדה להיות סנדלרית, והתחרותיות שהביאה אותה לעַצֵב נעליים חדשות, וההנאה מכך שיָצרה את הזוג הראשון יחד עם אחיה רינו. והנה הכאב כשפרננדו אביה אמר שהנעליים לא עשויות היטב. היה הכל בדפים האלה, אך במיוחד השנאה כלפי האחים סוֹלארָה, הנחישות האכזרית שבה דחתה את אהבתו של המבוגר יותר, מרצ’לו, ולעומת זאת, הרגע שבו החליטה להתארס עם סטפנו קאראצ’י העדין, בעל המעדנייה, שמרוב אהבה רצה לקנות את זוג הנעליים הראשון שיָצרה ונשבע לה שינצור אותן לתמיד. אה, הרגע היפה שבו, בת חמש־עשרה, חשה את עצמה גברת קטנה עשירה ואלגנטית, תלויה על זרועו של חתנה, שרק מפני שאהב אותה השקיע הון תועפות במפעל הנעליים של אביה ואחיה, נעלי צ’רולו. ומה גדול היה הסיפוק: הנעליים יצירי דמיונה היו במידה רבה למציאות, בית בשכונה החדשה, חתונה בגיל שש־עשרה. ואיזו מסיבת חתונה מפוארת, כמה מאושרת היתה. ואחר־כך הופיע מרצ’לו סוֹלארָה, יחד עם אחיו מיקֶלֶה, באמצע החגיגה ולרגליו בדיוק הנעליים שבעלה אמר שהן כה יקרות לו. בעלה. עם איזה אדם התחתנה? האם עכשיו, לאחר מעשה, קרע מעליו את הפנים המזויפות וחשף את האמיתיות הנוראות? שאלות, והעובדות של דלותנו בלי כָּחָל וסרק. הקדשתי הרבה לדפים הללו, במשך ימים, במשך שבועות. למדתי אותם עד שזכרתי בעל־פה את הקטעים שמצאו חן בעיני, אלה שריגשו אותי, אלה שהִפנטו אותי, אלה שהשפילו אותי. מאחורי הטבעיות שלהם ודאי היתה איזו תחבולה, אך לא הצלחתי לגלות מהי.

לבסוף, נואשת, יצאתי מביתי באחד הערבים של נובמבר ואתי הקופסה. לא יכולתי להוסיף לחוש את לִילה עלי ובתוכי גם עכשיו, כשמעריכים אותי מאוד, גם עכשיו, כשכבר יש לי חיים מחוץ לנפולי. עצרתי על גשר סוֹלפֶרינוֹ להתבונן באורות המסתננים מבעד לערפל הקפוא. השענתי את הקופסה על המעקה, דחפתי אותה לאט, קצת בכל פעם, עד שנפלה לנהר כאילו זו היתה היא, לִילה באופן אישי, שצנחה מטה, עם המחשבות שלה, המלים, הרשעות שבה החזירה לכולם מכה תחת מכה, האופן שבו קנתה לה חזקה עלי, כמו שעשתה עם כל אדם או דבר או מאורע או יֶדע שנגעו בה ולוּ קלות: הספרים והנעליים, המתיקות והאלימות, החתונה והלילה הראשון, החזרה שלה לשכונה בתפקידה החדש כגברת רָפָאֶלָה קאראצ’י.

  1. :

    ההתנסות הראשונה שלי עם כתיבתה של אלנה פרנטה התחילה עם הספר הראשון בסדרת הרומנים הנפוליטניים שהוא החלק הראשון בסדרת ספרים זאת "החברה הגאונה"
    מהר מאוד נשאבתי לכתיבה הנהדרת שלה והספר כבש אותי מיד.
    תיאור העיר נאפולי וסיפור החברות בין אלנה ללילה לאורך השנים היה עשוי כל כך טוב שקשה היה להתנתק מהסיפור.
    שנה חיכיתי לחלק השני והנה הוא לפני ואני כותב עליו סקירה.
    חשוב וראוי לציין שאת הספר הזה צריך לקרוא רק אחרי קריאת החלק הראשון.
    זו אינה סדרת ספרים עם עלילה נפרדת.
    המחברת כתבה את הספרים כיצירה שלמה אחת שחולקה לארבעה כרכים ולכן החשיבות של הספר הראשון על מנת להבין מה קורה בספר זה היא משמעותית.
    על מנת שאנשים שעדיין לא קראו את "החברה הגאונה" יבינו קצת על מה אני מדבר אני אספר בקצרה.
    החברות בת שישים השנה בין שתי נשים החיות בעיר נאפולי מסופר מנקודת מבט של אחת החברות, אלנה גרקו הבת של השוער.
    היא מתארת מנקודת מבטה את החברות שלה עם לילה צ'רולו הבת של הסנדלר.
    הספר הראשון מקיף את ההיכרות ביניהן מגיל 6 עד 16 ומתחיל מהסוף בהעלמותה של לילה מהבית בצורה קצת מסתורית.
    הספר הנוכחי מתחיל מאותה הנקודה בה הסתיים החברה הגאונה בחתונתה של לילה בת ה16.
    שתי הנערות מוצאות את עצמן כל אחת בנקודה אחרת בחייהן
    לילה לא מרוצה מחיי הנישואין שלה עם בן משפחת סולארה אשר מתגלה עבורה מצד אחד כבעל ממון שדואג לה ולעסק המשפחתי אך מתייחס אליה בצורה שוביניסטית ומותיר אותה בתחושת אומללות למרות תנאי החיים הטובים.
    אלנה לעומת זאת ממשיכה בלימודיה ופורחת בהם.
    לילה מבינה שכך היא לא תוכל להמשיך לחיות ומוצאת את עצמה בסופו של דבר מחוזרת על ידי בחור אחר בשם נינו שגם אלנה מעוניינת בו.
    היחסים הסודיים של לילה עם נינו מערערות את נישואיה ולילה מחליטה החלטה קשה אך חשובה מבחינתה.
    אלנה לעומת זאת עושה צעד אחר חשוב ומשמעותי מבחינתה בבחירתה לעזוב לראשונה את נאפולי וללכת ללמוד במחוז אחר ולראות עולם לראשונה.
    הפרידה מלילה והשינויים המשמעותיים והנתיב שכל נערה בוחרת בחייה מרתקת ומעניינת והסופרת מראה זאת בכתיבה מופתית בעיני.
    הספר הוא פשוט תענוג של כתיבה איכותית ויש בה רגעים פשוט נפלאים.
    גם דמויות המשנה כתובות היטב
    הספר מתאר היטב את השינויים הפוליטיים באיטליה בחצי השני של המאה ה19 ואת עליית המאפיה בנאפולי.
    הוא מתאר היטב את החיים בעיר ואפשר ממש לדמיין את סימטאותיה.
    הספר שמסתיים כששתי הנערות כבר בנות 23 משאיר לקורא את התחושה שיש מה לצפות להמשך, לחלק השלישי.
    זו ללא ספק סדרה מופתית שזורקת אותי לספרות קלאסית שנשארת הרבה שנים קדימה.
    וכך תחושתי לגבי הרומנים הנפוליטניים.
    מחכה כבר לספר השלישי.
    אל תחמיצו, רכשו את החברה הגאונה וגם את הספר הנוכחי.
    המלצה חמה במיוחד.

  2. :

    סטפאנו בן משפחת קראצ'י הוא בעלה של לילה.

    מסכים לגמרי שזה ספר סוחף.

    קניתי חלקים 3 ו 4 באנגלית.

    יש לי ביקורת על התרגום לעברית ועל חוסר הקפדה בהגהה.

הוסיפו תגובה