החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

עיר של בנות

מאת:
הוצאה: | 2019 | 384 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

"בחייה של כל אישה מגיע רגע שבו נמאס לה להתבייש,"

היא מהרהרת, "ואז היא חופשייה להגשים את עצמה באמת."

אליזבת גילברט חוזרת עם סיפור אהבה ייחודי שמתרחש בתיאטרון ניו יורקי, עולם של מיניות ומתירנות נשית, של עוצמה ובושה נשיות, מזווית הראייה של אישה בערוב ימיה הסוקרת את נעוריה בהנאה ובצער (בעיקר בהנאה…).

בשנת 1940 נזרקת ויוויאן מוריס בת התשע־עשרה ממכללת וסאר עקב ביצועיה הכושלים בשנה הראשונה. הוריה האמידים שולחים אותה להתגורר עם דודתה פג, בעלת תיאטרון ה"לילי" הראוותני והמתפורר שבלב המידטאון של מנהטן. שם היא מתוודעת לעולם של טיפוסים כריזמטיים – נערות שעשועים תאוותניות, שחקנים סקסיים, שחקנית דרמטית גדולה, תסריטאי רודף נשים ומנהלת במה קשוחה.

אבל כשהיא עושה טעות פטאלית – עולמה מתהפך, ונדרשות לה שנים לשקם את ההריסות ולהבין לאילו חיים היא כמהה באמת, ואיזו חירות דרושה כדי להגשים אותם; להבין שאת לא צריכה להיות ילדה טובה כדי להיות אדם טוב…

 

אליזבת גילברט דורגה בצמרת

רבי־המכר של הניו יורק טיימס על ספרה לאכול, להתפלל, לאהוב, כמו גם על רבי־מכר עולמיים אחרים שלה. הייתה מועמדת ברשימה הסופית לפרס הספר הלאומי, פרס חוג מבקרי הספרים הלאומי ופרס פן־המינגוויי. ספרה האחרון, חותמם של הדברים כולם, נבחר לספר השנה 2013 על ידי הניו יורק טיימס, אופרה מגזין, וושינגטון פוסט, שיקגו טריביון והניו יורקר.

מקט: 15101117
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

בקיץ של שנת 1940, כשהייתי בת תשע־עשרה ומטומטמת, שלחו אותי הוריי להתגורר אצל דודתי פג, שניהלה תיאטרון בניו יורק.

זמן קצר לפני כן שוחררתי אחר כבוד ממכללת וָאסַר, כיוון שלא נכחתי בשיעורים ולפיכך נכשלתי בבחינות הסיום של השנה הראשונה. לא הייתי טיפשה כפי שהעידו הציונים, אבל זה כנראה לא עוזר אם לא לומדים. במבט לאחור לא זכור לי איך מילאתי את השעות הארוכות שבהן הייתי אמורה לשבת בכיתה, אבל מהיכרותי עם עצמי, אני מניחה שהייתי שקועה כליל בהופעתי החיצונית. (אני זוכרת שבאותה שנה ניסיתי להשתלט על ‘הסלסול ההפוך’ — טכניקת עיצוב שיער שלמרות הקושי הטכני הכרוך בה, ולמרות חשיבותה האדירה בעיניי, לא התאימה ל’סגנון של ואסר’.)

ככלל, לא מצאתי את מקומי בוואסר, אף שהיו מקומות רבים להימצא בהם. המוסד הזה התגאה בשפע של בנות וקליקות, אבל הן לא עוררו את סקרנותי ולא ראיתי את עצמי משתקפת באף אחת מהן. היו בוואסר מהפכניות, בחורות שלבשו מכנסיים שחורים קודרים והביעו את דעתן על התסיסה הפוליטית העולמית, אבל לא התעניינתי בפוליטיקה (גם היום היא לא מעניינת אותי. אם כי שמתי לב למכנסיים השחורים, שהיו בעיניי שיקיים ומסקרנים — בתנאי שהכיסים לא בלטו.) והיו בוואסר חוקרות נועזות, שהתעתדו להפוך לרופאות ולעורכות דין הרבה לפני שנשים אחרות עשו זאת. הייתי אמורה להתעניין בהן אבל לא התעניינתי. (ראשית, לא הצלחתי להבדיל ביניהן. כולן לבשו חצאיות צמר חסרות צורה, שנראו כאילו נתפרו מסוודרים ישנים, וזה פשוט העכיר את רוחי.)

אבל ואסר לא היתה נטולת זוהר לחלוטין. היו כמה סטודנטיות ללימודי ימי הביניים, בחורות יפות למדי בעלות עיני איילה, וסטודנטיות לאמנות בעלות שיער ארוך ומלא חשיבות עצמית, וכמה מבנות החברה הגבוהה בעלות צדודית של כלב ציד איטלקי — אבל לא התיידדתי איתן, אולי כי חשתי שכולן חכמות ממני. (זו לא היתה רק פרנויית נעורים; עד היום אני גורסת שכולן אכן היו חכמות ממני.)

עם יד על הלב, לא הבנתי מה אני עושה במכללה, וידעתי רק שאני מגשימה ייעוד שאת טיבו איש לא טרח להסביר לי. מילדות אמרו לי שאלמד בוואסר, אבל איש לא אמר לי מדוע. למה זה נועד? מה אני אמורה להפיק מכך בדיוק? ומדוע אני חיה בחדר מעונות קטן ומפוקפק עם פעילה חברתית נמרצת לעתיד?

חוץ מזה, כבר נמאס לי לגמרי ללמוד. למדתי שנים בבית הספר לבנות על שם אֶמה וילארד בטרוֹי, ניו יורק, שסגל המורות שלו הורכב כולו מבּוגרות של מכללות הנשים היוקרתיות ביותר — האם לא די בכך? למדתי בפנימייה מגיל שתים־עשרה, וכנראה הרגשתי ששילמתי את חובי לחברה. כמה ספרים נוספים אצטרך לגמור עד שאוכיח לעולם שאני יודעת לקרוא? אני יודעת מי היה שרלמאן, אז תניחו לי לנפשי, זו היתה הגישה שלי.

כמו כן, זמן קצר אחרי שהתחלתי את שנת הלימודים הארורה בוואסר, גיליתי בר בפּוֹקיפּסי שהציע בירה זולה ומופעי ג’ז חיים שנמשכו אל תוך הלילה. מצאתי דרך לחמוק מהקמפוס (תוכנית מילוט ערמומית שכללה חלון שירותים פתוח וזוג אופניים מוחבא — האמיני לי, הייתי קוץ בעכוזה של אם־הבית), ובכך הקשיתי על עצמי לקלוט את לוח ההטיות הלטיני, כי בבקרים סבלתי בדרך כלל מהנגאובר.

והיו מכשולים אחרים.

למשל, היו לי המון סיגריות לעשן.

בקיצור: הייתי עסוקה.

אי לכך דורגתי במקום ה־361 מבין 362 בנות המחזור הצעירות והמבריקות שלי בוואסר — עובדה שגרמה לאבי לזעוק באימה, ‘אלוהים אדירים, מה עשתה האחרונה?’ (נדבקה בפוליו, התברר, מסכנה שכמותה.) אז המכללה שלחה אותי הביתה — בצדק — וביקשה בנימוס שלא אחזור.

לאמי לא היה מושג מה לעשות בי. מלכתחילה לא היינו קרובות. היא היתה חובבת סוסים נלהבת, והואיל ואני לא הייתי סוסה ולא אהבתי סוסים, לא היו לנו נושאים משותפים לשיחה. כישלוני הביך אותה עד כדי כך, שהיא לא יכלה לשאת את נוכחותי. בניגוד אליי, אמא דווקא הצטיינה במכללת ואסר, תודה על ההתעניינות. (מחזור 1915. היסטוריה וצרפתית.) המורשת שלה — ותרומתה השנתית הנדיבה — הבטיחו את כניסתי למוסד המקודש הזה, ותראו מה קרה. בכל פעם שחלפה על פניי במסדרונות הבית, היא הנידה בראשה כמו דיפלומטית מקצועית: בנימוס, אך בצינה.

גם אבי לא ידע מה לעשות בי, אבל הוא היה עסוק בניהול מכרה הֶמָטיט, ובתו הבעייתית לא הטרידה אותו במיוחד. אמנם איכזבתי אותו, אבל היו לו דאגות גדולות יותר. הוא היה תעשיין ובדלן, והמלחמה המסלימה באירופה איימה על עתיד עסקיו. אני מניחה שזה הסיח את דעתו.

אחי הבכור, וולטר, עשה חיל בפרינסטון ולא הקדיש לי מחשבות מיותרות, מלבד אי־שביעות רצון כללית מחוסר האחריות שלי. וולטר מעולם לא נהג בחוסר אחריות. חבריו לפנימייה רחשו לו כבוד רב כל כך, שהם הדביקו לו את הכינוי השגריר (אני לא ממציאה). באותה עת הוא למד הנדסה כי רצה להקים תשתית שתסייע לאנשים ברחבי העולם. (נא הוסיפי לרשימת חטאיי את העובדה שמן הסתם לא ידעתי אפילו מה פירוש המילה ‘תשתית’.) וולטר ואני היינו קרובים בגיל — שנתיים בלבד הפרידו בינינו — אך לא שיחקנו יחד מינקות. אחי זנח את משובות הילדות בגיל תשע, ואני נמניתי עם המשובות האלה. לא הייתי חלק מחייו וידעתי את זה.

גם חברותיי התקדמו בחייהן. פניהן היו מועדות למכללות, לעבודה, לנישואים ולבגרות — תחומים שלא הבנתי בהם ולא עניינו אותי. וכך לא נותר איש בסביבתי שידאג לי או ישעשע אותי. הייתי משועממת ואדישה. השעמום כאב לי כמו רעב. את השבועיים הראשונים של יוני העברתי בהטלת כדור טניס על קיר החניה הביתית תוך האזנה חוזרת ונשנית ל’ליטל בראון ג’אג’ של גלן מילר, עד שלהוריי נמאס ממני, והם שלחו אותי לגור אצל הדודה בעיר. ובאמת, איך אפשר להאשים אותם?

אולי הם חששו שניו יורק תדרדר אותי לקומוניזם או לסמים, אבל כל דבר היה עדיף על פני האזנה לבתם מטילה כדור טניס על הקיר עד קץ הימים.

וכך הגעתי לעיר, אנג’לה, ושם הכול החל.

הם שלחו אותי לניו יורק ברכבת — ואיזו רכבת נפלאה זאת היתה. האמפייר סטייט אקספרס, היישר מיוּטיקה. כלי שינוע עשוי כרום בוהק לבת הסוררת. נפרדתי בנימוס מאמא ואבא, וכשמסרתי את המזוודות שלי לסדרן הרגשתי חשובה נורא. לאורך כל הנסיעה ישבתי במזנון, לגמתי משקה חלב ממותק, אכלתי אגסים בסירופ, עישנתי ועילעלתי בירחונים. ידעתי שמגרשים אותי, אבל בסטייל!

הרכבות היו הרבה יותר טובות אז, אנג’לה.

אני מבטיחה שאשתדל כמיטב יכולתי לא לברבר בלי הפסקה איך בזמני הכול היה הרבה יותר טוב. בצעירותי שנאתי לשמוע זקנים מבלבלים את המוח בצורה כזאת. (לאף אחד לא אכפת! אף אחד לא מעוניין לשמוע קשקושים על דור הזהב שלך!) ואני מבטיחה לך: אני מודעת לכל הדברים שלא היו טובים יותר בשנות הארבעים של המאה קודמת. הדיאודורנטים והמזגנים, למשל, היו מתחת לכל ביקורת, וכולם הצחינו, במיוחד בקיץ. ובל נשכח את היטלר. אבל הרכבות ללא ספק היו טובות יותר. מתי בפעם האחרונה נהנית מחלב ממותק וסיגריה ברכבת?

עליתי לקרון בשמלת ויסקוזה כחולה ועליזה עם הדפס של עפרונים, צווארון תחרה צהוב, חלק תחתון צר למדי וכיסים עמוקים. אני זוכרת את השמלה הזאת היטב כי מימיי לא שכחתי בגד שלבשתי, וכי תפרתי אותה בעצמי. ועשיתי עבודה טובה. השמלה הגיעה עד אמצע השוק והתנופפה בפתיינות יעילה. אני זוכרת שהוספתי לה כריות בכתפיים מתוך תקווה נואשת להידמות לג’ואן קרופורד — אבל אני לא בטוחה שהצלחתי. עם כובע הקלוֹש הצנוע ותיק היד הכחול הפשוט ששאלתי מאמא (מילאתי אותו בכלי איפור, סיגריות ותו לא), נראיתי פחות כמו בת ים קולנועית ויותר כמו מה שהייתי: בתולה בת תשע־עשרה שעושה את דרכה לביקור קרובים.

אל הבתולה בת התשע־עשרה התלוו במסע לניו יורק שתי מזוודות גדולות — אחת מלאה בגדים מקופלים בקפידה ומופרדים בניירות אריזה, והשנייה עמוסה בדים, קישוטים וכלי תפירה, כדי שאוכל לתפור לי בגדים נוספים. עוד התלווה אליי הארגז החסון של מכונת התפירה — מפלצת כבדה ומסורבלת שקשה מאוד לשנע אותה. אך היא היתה תאומת הנפש המופרעת והיפהפייה שלי, ולא יכולתי לחיות בלעדיה.

אז היא באה איתי.

על מכונת התפירה — וכל מה שהכניסה לחיי בהמשך — עליי להודות לסבתא מוריס, אז בואי נדבר עליה קצת.

כשקראת את המילה ‘סבתא’, אנג’לה, אולי ציירת בדמיונך זקנה קטנה וחביבה בעלת שער שיבה. סבתי לא היתה כזאת. סבתי היתה קוקטית מזדקנת, גבוהה ונמרצת עם שיער צבוע בגון המהגוני, שהעבירה את חייה בעננה של בושם ורכילות והתלבשה כמו במופע קרקס.

היא היתה האישה הססגונית ביותר בעולם — במלוא מובן המילה. סבתא לבשה שמלות קטיפה בשלל צבעים — צבעים שאותם לא כינתה ורוד או בורגונדי או כחול, כמו כל אדם רגיל בעל דמיון מוגבל, אלא ‘אפר ורדים’ או ‘קורדובה’ או ‘דֶלָה רוֹבּיָה’. היו לה חורים באוזניים, בשונה מרוב הגברות המכובדות בנות התקופה, והיו לה כמה וכמה תיבות תכשיטים ובהן ערבוביה בלתי נגמרת של שרשראות ועגילים וצמידים זולים ויקרים. היתה לה תלבושת נהיגה לנסיעות של אחר צהריים באזור הכפרי, וכובעים גדולים שנזקקו למושב משלהם בתיאטרון. היא אהבה חתלתולים ומוצרי קוסמטיקה שהזמינה בדואר; היא התרגשה מכתבות על רציחות שערורייתיות בצהובונים; והיא נודעה בכך שכתבה שירה רומנטית. אבל יותר מכול סבתי אהבה דרמה. היא הלכה לראות כל מחזה והופעה שהגיעו העירה, והשתגעה על סרטי קולנוע. התלוויתי אליה לעתים קרובות, והיה לנו טעם דומה. (סבתא מוריס ואני העדפנו סיפורים על בחורות תמימות בשמלות אווריריות, שנחטפות בידי גברים מסוכנים עם כובעים כהים וניצלות בידי גברים זקורי סנטר.)

מיותר לציין שאהבתי אותה.

שאר המשפחה, לעומת זאת, לא אהבה אותה. סבתא הביכה את כולם מלבדי. היא הביכה במיוחד את כלתה (אמי), שלא היתה אישה קלת דעת, והתחלחלה לנוכח מה שכינתה ‘הרגשנות הילדותית והבלתי פוסקת’ של סבתא מוריס.

מיותר לציין שאמא לא נודעה בכך שכתבה שירה רומנטית.

סבתא מוריס היא זאת שלימדה אותי לתפור.

סבתי היתה אשפית תפירה. (היא למדה מסבתה, שהצליחה לטפס ממדרגת משרתת וֶלשית למדרגת ליידי אמריקנית אמידה בתוך דור אחד, לא מעט בזכות מיומנות התפירה שלה.) סבתי רצתה שגם אני אהיה אשפית תפירה. לכן כשלא אכלנו סוכריות טופי בקולנוע או הקראנו זו לזו כתבות מירחונים על סחר בנשים, עסקנו בתפירה. ותפירה היתה עניין רציני. סבתא מוריס לא חששה לדרוש ממני שאצטיין. היא תפרה עשרה תפרים, הכריחה אותי לתפור עוד עשרה — ואם שלי לא יצאו מושלמים כשלה, היא פרמה אותם והכריחה אותי להתחיל מחדש. היא לימדה אותי לטפל בחומרים בלתי אפשריים כגון בדי רשת ותחרה, עד שלא פחדתי עוד משום בד, גחמני ככל שהיה. והמדידה! והשרטוט! והגזירה! בגיל שתים־עשרה כבר יכולתי לתפור לך מחוך (כולל עצם לווייתן) כאוות נפשך — אף שאף אחת מלבד סבתא מוריס לא נזקקה למחוך עצם משנת 1910 בערך.

למרות קשיחותה ליד מכונת התפירה, לא כרעתי תחת נטל שלטונה. הביקורת שלה עקצה אבל לא כאבה. בגדים ריתקו אותי כל כך שייחלתי ללמוד, וידעתי שהיא רק רוצה בטובתי.

השבחים שלה היו נדירים אבל הם הזינו את אצבעותיי. התמקצעתי.

בגיל שלוש־עשרה סבתא מוריס נתנה לי את מכונת התפירה שברבות הימים תתלווה אליי במסע לניו יורק. המכונה היתה שחורה וחלקה, זינגר 201, והיא היתה אימתנית (יכולתי לתפור בה עור; יכולתי לרפד מכונית בדבר הזה!) מעולם לא קיבלתי מתנה טובה יותר. לקחתי את הזינגר איתי לפנימייה, והיא העניקה לי כוח עצום בקרב המיוחסות, שרצו להתלבש יפה אבל לא ידעו לתפור. כשפשטה השמועה (הנכונה) שאני תופרת כל דבר, תלמידות ‘אֶמה וילארד’ החלו להתדפק על דלתי ולהתחנן שארחיב להן את חגורת המותניים, או אתקן תפר שנפרם, או אקח את שמלת הנשף של אחותן מהעונה הקודמת ואתאים להן אותה. העברתי שעות רכונה מעל הזינגר כמו מקלענית, וזה השתלם. צברתי פופולריות — הדבר היחיד החשוב בפנימייה. או בכל מקום אחר.

עליי לציין סיבה נוספת לכך שסבתא לימדה אותי לתפור, והיא שהיתה לי גזרה משונה. כבר בילדותי המוקדמת הייתי גבוהה ורזה מדי. הנעורים הגיעו וחלפו, ואני רק המשכתי לגבוה. ובעוד שפלג גופי העליון התארך עד בלי די, החזה דווקא נשאר קטן. זרועותיי ורגליי דמו לעצים צעירים. שום בגד קנוי לא התאים לי, ותמיד העדפתי לתפור את בגדיי בעצמי. סבתא מוריס לימדה אותי להתלבש באופן שיחמיא לגובהי, כדי שלא איראה כמו הולכת על קביים.

אם התרשמת שאני לועגת להופעתי, טעות בידייך. אני מציגה את העובדות כהווייתן: הייתי ארוכה וגבוהה, וזהו זה. ואם התרשמת שאני מתכוונת לספר לך על הברווזון המכוער שהגיע לעיר וגילה שהוא ברבור — אל דאגה, זה סיפור אחר.

תמיד הייתי יפה, אנג’לה.

יתרה מזאת, תמיד ידעתי שאני יפה.

יופיי ללא ספק גרם לכך שגבר נאה במזנון של רכבת האמפייר סטייט אקספרס לטש בי עיניים כשלגמתי חלב ממותק ואכלתי אגסים בסירופ.

לבסוף הוא ניגש אליי ושאל אם אפשר להדליק לי סיגריה. הסכמתי, והוא התיישב והתחיל לפלרטט. תשומת הלב שימחה אותי מאוד אבל לא ידעתי איך לפלרטט בחזרה. אי לכך הגבתי לחיזוריו בכך שהשקפתי מבעד לחלון והעמדתי פנים שאני שקועה במחשבות. קימטתי את מצחי בתקווה להיראות רצינית ודרמטית, אבל סביר להניח שנראיתי קצרת רואי ומבולבלת.

המעמד יכול היה להיות מביך עוד יותר אלמלא שקעתי רובי ככולי בבבואתי שבחלון הרכבת, וזו העסיקה אותי פרק זמן לא מבוטל. (סלחי לי, אנג’לה, אבל נערה צעירה ויפה תמיד שבויה בקסמיה שלה.) אפילו הזר הנאה לא עניין אותי כמו צורת הגבות שלי. לא עסקתי רק בשאלת טיפוחן — נושא מרתק בפני עצמו — אלא גם ניסיתי ללמוד להרים גבה אחת, כמו ויוויאן לי בחלף עם הרוח. התרגול דרש ריכוז, כפי שאת מתארת לעצמך, והזמן פשוט טס.

כשהרמתי את עיניי כבר נכנסנו לתחנת גרנד סנטרל, חיי החדשים עמדו להתחיל, והגבר הנאה נעלם זה מכבר.

אבל אל דאגה, אנג’לה — עוד יהיו גברים נאים רבים בהמשך.

אוי! אם תהית מה עלה בגורלה של סבתא מוריס, שכחתי לספר לך שהיא מתה כשנה לפני שהרכבת הורידה אותי בניו יורק. סבתא הלכה לעולמה באוגוסט 1939, שבועות ספורים לפני תחילת לימודיי בוואסר. מותה לא בא בהפתעה — היא הידרדרה לאורך שנים — אבל אובדנה (חברתי הטובה ביותר, מורתי הרוחנית, אשת סודי) הרס אותי.

את יודעת מה, אנג’לה? ייתכן שהאובדן הזה קשור להישגיי העלובים בשנת הלימודים הראשונה. אולי בכל זאת לא הייתי תלמידה גרועה כל כך. אולי פשוט הייתי עצובה.

האפשרות הזאת עולה בדעתי רק עכשיו, כשאני כותבת לך.

אוי ואבוי.

לפעמים דברים מתבהרים באיחור רב מאוד.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עיר של בנות”