החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

כשהכריש ישן

מאת:
מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו | הוצאה: , | 2014-04 | 153 עמ'
זמינות:

25.00

5 מתוך 5 מבוסס על מדרג אחד
(חוות דעת אחת)
רכשו ספר זה:

מילנה אגוס פרצה לתודעת הקוראים בארץ וכבשה את לבם ואת לב המבקרים ברב־המכר העולמי שלה 'מחלת האבנים', הרומאן השני שפירסמה.

'כשהכריש ישן' (2005), רומאן הבכורה של הסופרת הסרדית המחוננת, התקבל באיטליה כתגלית מדהימה: כסיפור שאינו דומה לשום דבר אחר.

היום, במבט לאחור, מעורר התפעלות גם כושרה של אגוס להמציא דמויות כה שונות בכל אחד מספריה, שאין בהם שום דבר אוטוביוגרפי.

כשהכריש ישן הוא סיפורה של משפחה לא בדיוק קונבנציונלית מסרדיניה – אב החולם על תיקון עולם; אם דיכאונית וחסרת ביטחון הרודפת אחרי יופי; דודה המחפשת ללא לֵאוּת חתן, אך אינה מסוגלת לשהות עם גבר יותר משעתיים־שלוש; בן פסנתרן עילוי; ובת תיכוניסטית הכותבת סיפורים ועוברת בזריזות בין עולמות שונים, שהיא זו שמספרת את הסיפור בזמן אמת, מבלי שתדע מה יביאו הפרקים הבאים. לכן היא מופתעת תדיר, לא פחות מן הקוראים. כתיבתה קומית ומרגשת, פרֵחית ופיוטית כאחד.

הנערה התמימה הזאת חיה חיים כפולים ביותר ממובן אחד, שכן היא גם מנהלת בחשאי מערכת יחסים פרוורטית ומסוכנת עם גבר נשוי. למעשה, הדמויות העיקריות בספר חיות כולן חיים שניים בלב הדיכאון שלהן. והנשים רעבות באופן נואש להיות נאהבות ולהבין סוף־סוף מה זאת האהבה שמדברים עליה. בני המשפחה יחושו יותר ויותר נטושים ומובסים, כמי שמצאו מקלט מסערה עולמית בבטן הכריש, כמו הנביא יונה בבטן הלוויתן. ויותר ויותר הם יעצימו את המטאפורות של מצבם ויהפכו אותן כביכול לממשות. סופם לנצל רגע שהכריש ישן, להימלט דרך הרווח שבין שיניו וללמוד להחזיק באיזה אושר צנוע ומפתיע.

מילנה אגוס נולדה בגנואה (1959) להורים ילידי סרדיניה. היום היא חיה בקַליָארי, בירת סרדיניה, ומלמדת ספרות איטלקית והיסטוריה בבית־ספר תיכון. ספריה תורגמו לעשרים שפות.

מן העתונות והמרשתת: הספריה החדשה | הארץ | מבקר חופשי
קצת עלינו: פייסבוק | טוויטר | לינקדאין | YouTube |

מקט: 4-31-5542
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1/ משפחת סֶבִילָה־מֶנדוֹזָה

למעשה אנחנו כלל לא משפחת סֶבִילָה־מֶנדוֹזָה. אנחנו סַרְדִים, אני בטוחה בכך, בני סרדיניה מאז התקופה הפָּליאוליתית המאוחרת.

אבי הוא מי שקורא לנו ככה, בשני שמות־המשפחה הכי שכיחים שם למטה, בדרום. הוא היה נוסע הרבה, והמיתוס שלו הוא אמריקה, אבל לא זאת שבצפון, העשירה ובת־המזל, אלא זאת שבדרום, הענייה והדפוקה. כשהיה נער היה אומר שיחזור לשם, לדרום־אמריקה, לבדו, או עם האשה שיישא ויחלוק איתה את האידיאלים שלו ואת הרפתקת הניסיון להציל את העולם.

מאִמא אף־פעם לא ביקש שתתלווה אליו. הוא־עצמו נסע לכל מקום שהיתה נחוצה בו עזרה. אבל אף־פעם לא איתה, שפוחדת יותר מדי מסכנות ותמיד אין לה כוחות.

בבית שלנו כל אחד רודף אחרי משהו: אמא אחר היופי, אבא אחר דרום־אמריקה, אחִי אחר השלמות, ודודה אחר חתן.

אני כותבת סיפורים, כי בשעה שהעולם שכאן לא מוצא חן בעיני, אני עוברת מקום לזה שלי וטוב לי מאוד.

ובעולם שכאן יש דברים רבים כל־כך שלא מוצאים חן בעיני. יותר מזה, הייתי אומרת שהוא נראה לי מכוער ואני בהחלט מעדיפה את זה שלי.

בעולם שלי קיים גם הוא, שכבר יש לו אשה.

אסור לי לחלוטין לשכוח את מה שהוא אמר.

"תישבעי לי שלא תרצי יחסים רגשיים אתי".

ואני: "אני נשבעת".

"הקשר שלנו יהיה חייתי ולא צמחי".

"קשר חייתי".

"שני כלבים שמכשכשים בזנב כשהם נפגשים ומריחים זה לזה את התחת".

"אני יפה בעיניך?" אני שואלת אותו.

"הכי יפה שיש כאן".

"אבל רק אני כאן".

"אז מה?"

"אני מבקשת ממך, תגיד לי אם אני יפה בעיניך".

"התחת שלך הוא הכי טוב בעולם".

אבל המושג שלי על אהבה לא יכול להיות מורכב רק מתחת.

"הפנים שלי. מוצאות חן בעיניך הפנים שלי?"

"עם תחת כזה, מה אכפת לי פָּנים. וחוץ מזה, אם יש משהו שעולה לי על העצבים, זה לתת מחמאות בפקודה".

ואז אני מפסיקה, כי אני לא רוצה להתנהג כמו אמא.

סבתא מספרת שאמא היתה תמיד קצת קוץ־בתחת. כשהיתה קטנה, היא היתה נפרדת מההורים, לפני שהלכה למיטה, בנשיקה וב'לילה־טוב'. והם אולי היו עייפים וענו לה בטון פְּזור־דעת: "לילה־טוב".

"תנו לי 'לילה־טוב' יפה!" היתה הילדה מתחננת.

"לילה־טוב", הם היו אומרים קצת ברוגז.

"לא ככה, לא ככה! זה אפילו יותר גרוע מקודם!" היא היתה מתייאשת ובוכה, וככה עד שהסבים, מותשים, החטיפו לה כמו שצריך. רק אז, בלית ברירה, היא היתה נרדמת.

היא משכימה עם שחר והולכת למרפסת עם דלי מלא מַלבִּין ועם המטאטא, כדי לנקות את הקקי של היונים. אבל גם איתן היא עדינה. היא מזמינה אותן להסתלק בכך שהיא בונה בצדדים מחסום של צמחים דוקרניים אדומים ולבנים, בהתאמה מושלמת לאריחים של הריצוף. היא גם תולה שקיות על חוטים, שירשרשו ויפחידו אותן. שאר הפרחים גם הם אדומים ולבנים: יסמין, ורדים, צבעונים, פְרֶזיוֹת, דליות.

הצבעים חשובים לה גם כשהיא תולה כביסה. אבל אני חושבת שכאן העניין אינו סתם אסתטיקה. למשל, בשביל המצעים שלנו, הילדים, היא משתמשת תמיד באטבים ירוקים: התקווה. בשביל אלה של המיטה שלה ושל אבא היא משתמשת באדומים: התשוקה. הבחנתי שהיא נמנעת תמיד מהאטבים הצהובים, הייאוש, וכשהיא מוצאת אותם בחפיסות המוכנות, שמתי לב שהיא מעלימה אותם.

אמא פוחדת לא רק מהאטבים הצהובים, אלא מהכל. נדיר שתצפה בסרט עד לסוף ולא תברח מהקולנוע אחוזת־אימה מיד בסצנה הקצת־קשה הראשונה, או אפילו פשוט הריאליסטית.

היא פוחדת גם מהכוכבים, כי היא מבינה באסטרולוגיה ובוחנת בחרדה את מסלולם, את מיקומם. קשה מאוד שלא תהיה בשמיים איזו סיבה לדאגה.

היא אומרת תמיד שלעולם לא תסלח לעצמה שלא דאגה לכך שאחי ייוולד כמה שעות מאוחר יותר: בשמיים היתה נוצרת אז זווית מדהימה בין נוגה לירח, ששניהם היו ברום השמיים, דבר שהיה מביא לכך שיהיה מאושר באהבה. וגם בנוגע אלי היא מרגישה אַשְׁמה, כי במקרה שלי היה די דווקא בשעה אחת קודם.

"הייתי צריכה לעמוד על שלי", היא אומרת תמיד, "היו לי צירים ולא רציתי להפריע. הם היו בטוחים שאני עוד לא מוכנה, וזה לא היה נכון. ילדתי את הילדה כבר בלי צירים, בְּרגע שהירח היה בְּ'ריבוע' עם כל כוכבי־הלכת! ילדה מסכנה שלי".

אבי אומר שהיא ארנבת, ומחרבנת ג'וּלוֹת. הרבה פעמים הוא מתקרב אליה ולוחש לה באוזן את הרעש שהיא מקימה כשהיא אוכלת גזר.

"נְיָא נְיָא נְיָא נְיָא נְיָא נְיָא נְיָא נְיָא נְיָא", ואמא צוחקת המון ומסתכלת בו תמיד מוקסמת, כי הוא היפּוּכָהּ. הוא מצפצף צפצוף אחד ארוך על מה שאחרים חושבים. ואף־פעם לא מתנצל על שום דבר. ואף־פעם לא מרגיש נחות לעומת אף־אחד, אפילו לא על כך שאין לו תואר אקדמי. להיפך, כשמישהו מנפנף בתארים שלו, הוא אומר שזאת אינה השכלה, שהשכלה היא משהו אחר, וכל אלה בורים גדולים מאוד.

"אמא שלך", גילה לי פעם אבא, "היא 'אשה של כאילו'. נצטרך לתת עלון הנחיות לכל מי שיש לו עסק איתה. הוראות־שימוש. אם אי־פעם יהיו לי בעיות, אם יקרה פעם שאהיה עצוב ויותר לא אצליח להצחיק אותה, כי אז כבר באמת אעדיף להיות במקום הכי אומלל עלי אדמות ולנבור באשפה".

לכן אנחנו אף־פעם לא מגלים לה שום סוד, ואנחנו משמשים כמַסנֵן בינה לבין העולם.

לעומתה, לי יש קיבה מברזל. כמו לסבא מצד אמי, ששירת במלחמה בחיל־הים ושרד שלוש טביעות של אוניות, שנתיים בשבי אצל הגרמנים, ובחודשים האחרונים אצלם אפילו צעד יומם ולילה בכפור עם אנשי האֶס־אֶס הנסוגים, שהרגו כל מי שלא יכלו עוד להמשיך. הוא נאבק עם כלבים על כמה קליפות של תפוחי־אדמה בזבל בשעה ש"הקוץ" עמד והתבדר להסתכל על כך. הוא צעד מבלי להיעצר, ולכן לא הרגו אותו והוא שרד.

הוא חזר והתחיל לחיות מחדש. אלא שהיה עצבני. אם נפל לָך מזלג מהשולחן, הוא היה מזנק באוויר.

הוא הפסיק לספר לאמי על זוועות המלחמה כמעט מיד, כי לילדה היו בלילה סיוטים והיא חלמה שהיא עומדת עם סבתא בשורה ארוכה של אנשים ערוכים להיאסר במחנה־ריכוז, בשעה שמענים את סבא.

בתגובה לרשעותו של היטלר היא הפכה בנערותה לקומוניסטית. אבל אחר־כך קראה על פשעיהם של סטלין ומָאוֹ, וכמה רעים החיים הן ברוסיה והן בסין, ואז דבקה בכנסייה. אבל גם שם היו אנשים רעים, עכשיו או בעבר: למשל, האינקוויזיטורים, או המתחסדות חסרות־החמלה. האחת־והיחידה היתה הדמוקרטיה. מושלמת. אבל אבא אומר תמיד שגם הדמוקרטיות המערביות, עם הדיקטטורה הכלכלית שלהן, רוצחות את העולם השלישי.

הוא כבר נשוי, אבל שיחות הטלפון האלה משפיעות עלי כמו כישוף.

"זה אני, מה שלומֵך?"

אני כבר לא זוכרת מה שלומי. אני מתחילה לפלס בשבילו דרך בתוך ההמון – לארגן תוכניות מסובכות ביותר כדי שיבוא לבית שלנו כשבני־משפחתי אינם. בעיקר אמא, שאם אינה בעבודה, היא תמיד נמצאת. אני משכנעת אותה לצאת לטיולים בשביל הציורים שלה, ומשאירה אותה, עם לוח־הצבעים שלה, יותר ויותר רחוק: על גבעת סַן מִיקֶלֶה, שחולשת על כל העיר – אלא ששם נעצבת אמא בגלל אופן מותה, ב־1511, של וִיוֹלַנטֶה קָרוֹז המסכנה[1] – או ליד המגדלור של חוף קָלָמוֹסקָה, בלב האופק האינסופי. אנחנו קובעות זמן, ואני נוסעת להחזיר אותה בווספה האדומה שלי, כי אין שום אפשרות שאמא תתמצא ותיסע באוטובוס.

ההמתנה היא טקס אמיתי: נורה של עשרה וָאט בחדר, שקט מוחלט. אני מחכה לו שרועה על המיטה בחדרי כאילו אנחנו עומדים לצאת. מעיל, ארנק, נעלי עקב וידיים שלובות על החזה. אשה מתה שנכונה להיוולד מחדש. אחת די־מכוערת דרוכה להפוך להיות יפהפייה.

מאחר שאינו יכול להסתובב אתי בגלל אשתו, מתחוללת היציאה בדמיון שלנו. הבגדים הם בגדי קסם, כי אינם תלויים בעונות האמיתיות, אלא רק במה שיש לך בראש באותו יום.

הפעמון, הקוֹד. אני פותחת לו. הוא נכנס, זורק בי מבט שנראה לי כמבקש לומר: "את יפה", אני מזדרזת לרוץ לחדר ולהישכב, הוא עובר את שני הפרוזדורים של הבית עד לחדרי, אוסף את הבחורה השרועה על המיטה ולוקח אותה לעולם אחר.

אחי עצוב לעתים קרובות. כשאנחנו בטוחים שאמא לא שומעת אותנו הוא מספר לי על בית־הספר שלו, שהוא מקום קשה ביותר. למשל, החזקים אוכלים תמיד לפחות שתי ארוחות־עשר, והחלשים אף לא אחת, אחרת יחטפו מכות. ארוחת־העשר שאמא שלי מכינה לאחי נחטפת על־ידי החזקים. וכך גם המחשבון וציוד אחר. תמיד צריך לקנות לו מחדש. הוא אומר שאילו זה היה תלוי בו, הוא לא היה חוזר עוד לבית־הספר, ובמיוחד לא עכשיו, בשעה שנערה אחת, שמצאה חן בעיניו, נעשתה החבֵרה של אחד מהחזקים. במקום ללכת לבית־הספר, הוא היה מנגן בפסנתר, וזהו.

באותה עצבות היתה גם אמא מספרת לי על המשרד שלה. היא היתה חייבת להיות בארכיון.

במפתח השחור היתה פותחת את הדלת של החדר הראשון. היתה שם כספת קטנה, שהכילה כמה שורות של מפתחות בכל־מיני צבעים, לפתיחת הארונות. אבל על אחד מהם, מפתח זהה בצבעו לאחרים, היה סימן קטן, והוא שאיפשר כניסה לחדר השני. גם בו היתה כספת קטנה, אשר הכילה את המפתחות שאיפשרו להגיע למסמכים היותר רגישים. את מקומו של כל מסמך היה אפשר לאתר באמצעות המחשב, אבל לצורך זה היה שם קולגה אחר. אמא היתה רק צריכה ללכת לפתוח את הארונות, להביא את המסמכים לחבריה־לעבודה שביקשו אותם, ולהקפיד שהכל יחזור לבסוף למקומו. אבל היא היתה איטית והיתה מוצאת את הקולגות שלה נושפים בתרעומת, ולעתים קרובות היתה נתקלת בכיסאות, או נופלת מהסולם כשהמדף היה גבוה, ואז היו המסמכים מתפזרים לה על הרצפה. היא חשה אשמה, ומתוך צייתנות מרַצָה, מייאשת יותר ויותר, היא אף־פעם לא ביקשה לצאת לחופשה בחודש אוגוסט, או איזו העלאה קטנה במשכורת. יתר על כן, היא הסתירה את כל זה מאבי, ואת החופשה שקיבלה דווקא בנובמבר הציגה כמשהו מקורי, כרצונה האישי.

בבוקר היתה נכנסת למטבח מעוכה, וחייכה רק כשאבי היה מקבל את פניה במצב־רוח טוב, "אוי! הרעננות! היופי!", והיה משמיע אנחות כאילו הגיע לאורגזמה. הוא עקץ אותה מפני שידע עד כמה 'לילה־טוב' או 'בוקר־טוב' בטון שגוי, עלולים להפיל אותה לתוך ייאוש.

אחר־כך היו היא ואחי מתכוננים לצאת לסבלותיהם. הם היו הולכים כברת־דרך יחד, ואני, שהלכתי בכיוון האחר, הסתובבתי לעתים קרובות להביט בהם: הוא עם הילקוט הענקי על גבו, כי החבר החזק שלו לא היה מביא אפילו ספר אחד, והיא נראית כמו הקולב של השמלה שלה, עד כדי כך לא רצתה להיות קיימת כבת־אדם באותו רגע.

אחר־כך אמר יום אחד אבי: "אנחנו שמים קצוץ על ארבע הפרוטות האלה, לא? גברת סבילה־מנדוזה היא ענייה, אבל היא ציירת! ואמנית לא יכולה לבזבז את זמנה כלואה בתוך משרד".

עלי לומר שלא הבחַנו בשום שינוי כלכלי מאז. על־כל־פנים, אמא מוכרת המון תמונות בתערוכות, הציורים שלה אהובים מאוד, ואבא שולח את כספי המכירות לעולם השלישי, כי בעצם אנחנו לא עושים כלום בכסף הזה.

לעתים קרובות היא עומדת שעות ליד החלון עם המכחול ביד. אומרת שאנחנו עושים תמיד דברים אחרים וכך אנחנו מחמיצים את השמיים, או את להקות הציפורים החוזרות או יוצאות לנדודיהן. ביתנו משקיף על הגגות של הבתים שלאורך החוף ועל מרפסותיהם המרובעות כמו זו שלנו, עם הפרחים, ועם המנגלים לצליית דגים בימי ראשון, ועם המְכָלים הכחולים, כי אין מספיק מים, ועם האנשים הרבים שתמיד עושים משהו: אוטמים, מוסיפים מרפסות או חדרים בלי היתרים, מתקנים מסגרות, מציבים אנטנות־טלוויזיה חדשות. כשסבתא מגיעה לבקר אותנו, היא משקיפה וצופה בכל ואומרת:

"ראיתם איך סידרו יפה שם למטה?" ואמא נעלבת, כי סבתא אף־פעם לא ביזבזה אפילו שבח אחד על הבית שלנו, גם לא באותם ימים יפים רבים, כשהזדמנה אלינו בשעת השקיעה אשר בה, מעֵבר לרובע החוף, הים בנמל של קַליָארי הוא אקווארל סגול, והשמיים שוקטים ודוממים, והאונייה המפליגה לדרכה נראית מוארת לְנשף.

על אמא משרות האוניות המפליגות עצבות, ואפילו שאין בהן מישהו שנפרד ממנה, זו פרידה מכאיבה בשבילה. "כאלה החיים", היא נאנחת, "תמיד יש מישהו שהולך לו".

אבי מייעץ לה לא להוסיף להביט בהן, באוניות המפליגות, ומי בכלל שָׂם על שקיעות סגולות ועל אורות של נשף, אמא צריכה להשקיף על ההגעות. ואכן, בבוקר, מאחורי הזגוגיות, תמיד עולה על שפתיה חיוך כשהמעבורות נכנסות לנמל, שביום שקט ובהיר נראה כמו אגם, כי הוא מכותר באופק, בצד האחר של המפרץ, בהרים הכחולים של קַפּוֹטֶרָה.

סבתא אומרת שאחי ירש את הדברים הגרועים מאמא ומאבא; זאת־אומרת, את אי־הנחת של האחת ואת ההיעדרות של האחר. אבא היה יכול לעשות בשבילו דברים גדולים, אבל הוא לא נמצא. הוא היה יכול לדבר אתו על אלוהים בארבע עיניים, במקום לדבר באופן כללי, בנוכחות כולנו. או היה יכול להסביר לו איך להתגלח מבלי להיחתך, או איך להתחיל עם נשים. ולעומת זאת, בעולם שלו קיימים רק מוצרט, באך, בטהובן, שהם אומנם דגולים, אבל רחוקים מרחק עצום, וצריך בשבילם פרטיטורה.

כדי להדביק אליך בחורות אולי יש צורך באיזה פזמון, מאלה שאבא מנגן בגיטרה בכל מקום שלא יהיה וכל הנשים מסביב מגירות ריר ושרות בְּמקהלה. כשאחי בבית הוא נשאר בחדר שלו ומנגן, ואמא הולכת אליו עם המיצים שסחטה בשבילו ועם כל הארוחות־הקלות הבריאותיות וכל הכמויות הנכונות של פחמימות, פרוטאינים וּויטמינים. הוא מגרש אותה: "מָא, איזה נודניקית!"

סבתא אומרת שאמא התחתנה עם אחד מוזר, שמסתובב בעולם להתנדב להציל ילדים של אחרים בזמן שנולדו לו ילדים משלו. לא היה אכפת לו מאותה בחורה הרה אחוזת־אימה, ששאלה את הרופאים אם ללדת מכאיב לדעתם יותר או פחות מהעינויים של הגסטאפו, הקֶ.גֶ.בֶּ, או ה־סִי.אַי.אֵי. הרופאים ענו לה: "תלוי בעינויים, גברת, תלוי. אבל את צריכה לזכור שמאז שהעולם קיים, כל הנשים יולדות, זאת־אומרת שזה אפשרי".

מוזרויות מחוללות מוזרויות. אין מנוס. ועוד דבר שסבתא לא סובלת אצל אחי הוא שהבגדים תלויים עליו, כמו אצל אמא. שניהם יפהפיים, אבל אינם מבינים שהם יפים, כי הם מגושמים וכבדי־תנועה, והולכים כפופים כל־כך, עד שהם גם לא נראים גבוהים.

סבי היה חזק. כשהיה בן שש־עשרה, בגילו של אחי כיום, היה עליו לעזוב את הכפר שלו באי ולנסוע ליבשת, ללמוד באקדמיה הצבאית. הוא התרברב על כך לפני חבריו. ביום שלפני עזיבתו התחבאו כמה מהם וארבו לו, ואז היכו אותו. רבים נגד אחד. אף־על־פי־כן נסע, וכל ההרפתקה היתה המלחמה, שמצאה אותו שם מוכן, מבעוד מועד.

לאמא ולי תכונה משותפת, אנחנו מצפות תמיד כל דבר בדבש, ואילו דודה בוטה, וכדי לומר שמישהו סילק מישהו היא תגיד: "הוא נתן לו בעיטה בתחת". שתינו איננו אוהבות את דרכה של דודה. אנחנו אוהבות לראות את העולם דרך שכבה של דבש, ואבא אומר שנחטוף סוכרת במוח. אני חושבת שאמא ודודה שונות כל־כך זו מזו בגלל משהו שקרה בהתחלה. כשסבתא היתה בהיריון עם אמא, גרו היא וסבא יחד עם זוג אחר, כדי לחסוך בדמי השכירות. הגברת האחרת לא הצליחה ללדת ילדים והיא התחילה לסלוד מסבתא. היתה שופכת מים רותחים על הפרחים שלה, והיתה מעלימה לה צלחות ממערכת הכלים הטובה, שהלכה והידלדלה. הסיפור הזה נמשך שנים, עד שאמא כבר נכנסה לבית־הספר היסודי. ולא היה אפשר להגיד משהו לסבא, כי פעם אחת, כשסבתא רק רמזה על העניין, הלך סבא להתעמת עם הבעל של השכנה וכמעט הרג אותו. לא נותר לסבתא אלא לשתוק ולקנות צלחות חדשות, או לגדל פרחים אחרים, כשהתאפשר. הדבר האחרון שנעלם להן היה הספר 'אלף לילה ולילה', שסבתא היתה מחביאה תמיד במקום סודי, לאחר שקראה בו מעט עם הילדה. יום אחד הן לא מצאו אותו עוד.

ולעומת זאת, כשנולדה דודה, האחות הקטנה של אמא, נכנסה סוף־סוף השכנה להיריון, והפרחים לא קמלו, והצלחות לא נעלמו, וגם לא ספרי המעשיות. וחוץ מזה, סבא היה פחות עצבני, מחנה־הריכוז התרחק עוד יותר לָעָבר, ודודה הקטנה יכלה להפיל מהשולחן את כל המזלגות שרצתה מבלי שיגיע סוף העולם.

החבר החדש של דודה הוא מדרום־אמריקה. נדהמנו, כי אמא היא מי שהכירה ביניהם.

הוא היה רופא שסבתא שמעה שמדברים עליו ואילצה את אמא ללכת להיבדק אצלו, כי חשבה שהיא הולכת כפופה משום שמשהו לא בסדר בעמוד־השִׁדרה שלה. הרופא התחיל לשאול את אמא אם יש לה איזשהן מחלות רציניות, ושאל אותה גם על חייה.

היא אמרה לי שעברה עליה אז שעה שהיתה שונה מכל השעות של קיומה; היא היתה שיכורה מכך שמישהו באמת מתעניין בה, גם אם תמורת תשלום.

דודה אמרה שדוקטור סָלֶבסקי נסע הרבה בעולם והיה אפילו בכֵּף הוֹרן, באונייה שהוא היה בה הרופא. וכך קראנו מיד ספרים ולמדנו שהשחר שם, למטה בדרום, הוא אדום, ולכלבי־הים יש מבט מתוק־מתוק, וכי עד לפני זמן קצר היו ציידים שהרגו אותם במכות בשביל הפרוות. אנחנו יודעים שהחבר של דודה יודע לרכוב על סוסים, והוא מטפס־הרים, חוקר מערות, מתחרה במרוצי־אופנועים וצולל למעמקים, ואנחנו יכולים לדמיין את דודה בשעה ששערה המתולתל היפה מתבדר ברוח הנושבת במרחבים הפתוחים של הערבה; או מתקבלת בחום מסוג שרק דרום־אמריקנים יודעים להעניק אצל קרובינו החדשים בבואנוס־איירס.

עכשיו הולכת דודה לרקוד טנגו, וכשהיא באה לבקר אותנו, היא מראה לנו את הצעדים ומאלצת את כולם להיות הקָאוַלְיֶרים שלה, ואבא אומר שאין לה אופי, כי כשיש לה חבר שמשחק טניס, היא משחקת טניס, ואם הוא חובב־קולנוע, היא מדברת רק על קולנוע. אבל כעת, מה תעשה דודה עם החבר הזה, שלמעשה יודע לעשות הכל?

דודה באמת אשה יפהפייה, מאלו שכל הגברים ברחוב, אבל גם נערים ונשים, מסתובבים כדי להביט בה. הדבר הכי טוב שאפשר להגיד לי הוא שאנחנו דומות, אם כי במעורפל: לדעתי, בַּמובן שאני שמנמנה והיא חטובה. יש לה חזה מתפרץ, שהיא מציגה לראווה בקיץ ובחורף, כי היא תמיד לא־מסודרת והמחשוף שלה נפתח. יש לה רגליים ארוכות, מותניים דקיקים, גובהה מטר שבעים־וחמישה, והשיער שלה הוא עננה שחורה־כעורב ורכה. בילדותי הייתי משחקת בו במשך שעות מבלי שהיא תמחֶה. וכך – אילו היה פַּסָל מפסל אותנו, הייתי אני נראית כאילו עזב אותי באמצע, והיא היתה עם כל הגימורים. ואם היינו הגיבורות של "הברווזון המכוער", הייתי אני, כמובן, הברווזון, ודודה היתה אחד מאותם ברבורים טובים ויפים שעפים מעל ללול־העופות. אבל בכל־זאת עשו אותנו מאותו חומר, ואני מתהלכת לי גאה על כך.

דודה תמיד נתנה לי ולאחי לעשות לה הכל, ותמיד מילאה את כל מבוקשנו, אבל כלפי יש לה חולשה. כשעוד הייתי קטנה, היא היתה לוקחת אותי איתה אל כל בחור שהיה לה ומציגה אותי בגאווה.

הייתי אומרת לה: "למה גם את לא מתחתנת, ולמה אין לך ילדים?"

והיא: "אם אלוהים ירצה!"

ואני: "אבל אלוהים רוצה!"

אף־על־פי שאי־אפשר לעמוד בפניה לא היו לדודה מעולם לא בעל ולא ילדים. לפעמים אני חושבת שהיא נולדה להיות האם של כולם והאשה של כולם ולכן אין לה דברים שהם באמת רק שלה. שום דבר אינו יכול להשתוות לסופגניות שלה,[2] או לפיצות הקטנות שלה, או לשיעורי־הבית שהיא זורקת לָך אחת־ושתיים איך לעשות אותם כשאת מיואשת, או לאיך שהיא מסבירה לך את כל השאלות ההיסטוריות שלא הצלחת להבין אף־פעם בחיים שלך. דודה אומרת שהבחורים שלה עושים איתה סקס, צוחקים איתה, מתעמתים איתה בוויכוחים חשובים, אבל לבסוף הם הולכים להם. ואני שואלת את עצמי מה חסר באהבה אם עושים סקס, צוחקים ומדברים. אבא אומר שאין לה לא בעל ולא ילדים, כי בניגוד למה שחשבתי כשהייתי קטנה, אלוהים לא רוצה! ואלוהים פועל בהיגיון מוחץ.

  1. 5 מתוך 5
    5 מתוך 5

    (בעלים מאומתים):

    מצוין!

הוסיפו תגובה