החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

קהלת — הפילוסוף המקראי

מאת:
הוצאה: | 2011 | 271 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

האם החיים הם הבלים וסבל או אושר עילאי ?
האם ישנה משמעות למעשינו תחת השמש? מה יהיה בסופנו האומנם יש יתרון לחוכמה ?
מפני מה לא ניתן להקים משטר צודק ?   מהם קשרי הגומלין בין אושר לעושר ומדוע איש אוהב כסף לא ישבע כסף ?
מה מקור הרגשות ומה אנו יודעים על התשוקות ?
האם ידיעת המוות יכולה לשמש כמדריך לחיים ?
הכתוב במגילת קהלת מזמין את הקורא לחשוב בעצמו על כל הסוגיות שבהן התחבט המשורר החכם, מחבר המגילה. קהלת אינו מורה לנו לחשוב כמוהו וגם אינו מתווה לנו מסלול הליכה בעקבותיו. אמנם מחבר המגילה מפזר בשטח נקודות ציון: הבל, אדם, עולם, עמל, יתרון, שמש, טוב, עת, אור, רעות רוח, חוכמה, אהבה, יראת אלוהים, מוות — אך בל נטעה: קהלת שולח אותנו למסע ניווט יחידים אל תוך עמק השאלות הגדולות .
בספר זה מתואר המסע שלי .

חיים שפירא רכש את השכלתו האקדמית באוניברסיטת תל אביב. הוא בעל שני תוארי Ph.D, האחד במתמטיקה (תורת המשחקים) והאחר בהוראת מדעים (על אינסוף). מרצה בכיר במכללה למנהל, זכה פעמים רבות בפרס המרצה המצטיין ואף הוגדר כאחד המרצים המבוקשים בישראל על ידי "גלובס", "דה־מרקר" ו"הארץ". הוא מלמד פילוסופיה, פסיכולוגיה, ספרות ומתמטיקה .
חיים שפירא הוא מחברם של רבי־המכר: שיחות על תורת המשחקים, על הדברים החשובים באמת ואינסוף — המסע שאינו נגמר

מקט: 001-3000-015
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
האם החיים הם הבלים וסבל או אושר עילאי ? האם ישנה משמעות למעשינו תחת השמש? מה יהיה בסופנו ? האומנם יש […]

מתחילים סיפור

תקציר: בחלקו הראשון של פרק זה נתוודע לשני סיפורים המעוררים כל אחד בתורו את השאלות הנוגעות בדברים שבהם מעמיקה מגילת קהלת. בהמשך אתייחס מעט לספרות החוכמה ואז נכיר שתי גישות שונות בהגות — זו של איוב וזו של שפינוזה. אציע אנלוגיה בין הספרים המיוחסים לשלמה המלך ובין השלבים השונים בחיי האדם על פי קירקגור. אסיים בהבחנה חשובה מאין כמוה בין אמת עמוקה לאמת טריוויאלית. עזרתה של הבחנה זו ביישוב הסתירות במגילת קהלת לא תסולא בפז.

א. תמונת מצב

בשנת 1891 עזב הצייר הצרפתי פול גוגן את מולדתו לטובת טהיטי, שם ציפה למצוא חיים טובים יותר לעצמו. שש שנים אחר כך הוא השלים את ציורו ‘מהיכן אנו באים? מה אנחנו? לאן אנו הולכים?’ גוגן ראה בציור זה לא רק את היהלום שבכתר יצירתו, אלא אף את הסיכום של כל מחשבותיו ותובנותיו.

בפינה השמאלית העליונה של הציור, הנחשב גם בעיני רוב המבקרים כיצירת המופת שלו, רשם הצייר את השאלות אשר נתנו לציור את שמו (אין סימני שאלה במקור), ואלה הן, בשפתו:

D’où Venons nous / Que Sommes nous / Où Allons nous

בציור של גוגן ישנו גם סיפור קטן שהוא רלוונטי מאוד לענייננו. במכתב המתאר את הציור כותב גוגן כי יש לקרוא את עלילת הציור מימין לשמאל, ממש כמו בשפת הקודש. קבוצת הנשים עם תינוק שבקצה הימני של התמונה מתארת את תחילת החיים, הקבוצה האמצעית מסמלת את הנעורים, האליל הכחול מייצג את שלב ‘המעבר’ ואילו האישה הזקנה בקצה השמאלי של הציור מצויה באזור הדמדומים שבין החיים תחת השמש ובין עולם האמת. הציפור הלבנה והמוזרה הניצבת לרגלי הזקנה, רומזת, על פי גוגן, על הבלן של המילים.

למרות דעתו של גוגן על הבל המילים, ארשה לעצמי להוסיף על שאלותיו של גוגן שאלות אחרות שנראות לי כבעלות עניין:

למה בכלל קיים משהו?

מהי משמעות החיים? מהי משמעות חיי? האם יש משמעות לחיי או שהכול הבל? מה עלי לעשות? מה יתרון לאדם? מהו אושר? האם קיימת בחירה חופשית? האם אלוהים קיים? האם אלוהים ברא אותנו או שמא אנו המצאנו אותו? למה יש רוע בעולם? למה אין צדק? מה זאת חוכמה ומה זה ידע? האם יש יתרון לחוכמה? האם אני באמת מבין את הדברים שאני חושב שאני מבין? האם אני קיים באמת? למה אנשים מתים? מהו זמן? איך השפה קשורה למציאות? האם מישהו מסוגל להבין אותי? האם יש חיים אחרי המוות? האם יש חיים אחרי הלידה? איך הגוף קשור לנפש? מנין באות המחשבות? הכיצד יש לנו מחשבות על מחשבות? האם מודעות היא מחלה? מהו מקור החיים? מהי מציאות ומה טבעה? מהי האמת? האם האמת נגישה לבני האדם? מה זאת אהבה? להיות או לא להיות? האם אפשר להיות בטוח במשהו? האם החיים הם סבל והבל הבלים או אושר בלתי נתפס וקסם בעל יופי אינסופי? מהן השאלות הנכונות?……..

קשה לעלות על הדעת שיש מישהו בעל פנאי שלא הקדיש לפחות מחשבות מזדמנות לחלק מן השאלות האלה. ציינתי את הכרחיות הפנאי, כי אין כלל ספק ששאלת משמעות החיים צעירה בהרבה מן הקיום האנושי — אנשים בשחר האנושות נלחמו במלחמת ההישרדות ולא התעניינו בשום שאלות פילוסופיות. גם בתקופתנו ישנם לא מעט בני אנוש, החיים בחלקים שונים של כדור הארץ, שכל הדאגות שלהם נתונות למזון, למים, לקורת גג ולגידול ילדים.

ידידה חכמה (ת.א.) שאלה אותי פעם אם אישה שמגדלת את ילדיה שואלת שאלות בדבר משמעות הקיום האנושי — האין המשמעות הזו נהירה לה באופן קטגורי? אני לא יודע מה מתרחש במוחן של נשים (פרויד הקדיש שנים לניסיונות לענות על כך ולא כל כך הצליח לו) ובכל זאת אני מרשה לעצמי להאמין בשני דברים: א. רוב רובן של הנשים וגם רוב רובם של הגברים נותנים קדימות לביתם ולמשפחתם; ב. אם המאבק הקיומי לא גוזל את כל זמנם של בני שני המינים, הרי אלה וגם אלה חוטאים במחשבות על הנעשה תחת השמש.

על אף שאני מודע לכך שמתפתח בעולם המערבי זן חדש של המין אנושי: הומו־קניוניקוס־חניוניקוס, בכל זאת אני רוצה להאמין שמרביתנו, נשים וגברים כאחד, מנסים, לפחות לפעמים, להבין מה מתרחש בעולמנו ובנפשנו, ומדוע.

____________________

האדם מחפש משמעות

כותרת ספרו של ויקטור פראנקל

האדם מעדיף את הריק כמשמעות על מנת לא להיות ריק ממשמעויות.

פרידריך ניטשה

He who has a why to live, can bear with almost any how.

פראנקל מצטט את ניטשה ב’האדם מחפש משמעות

____________________

במרוצת הדורות היו לא מעט אנשים שהגו בשאלות היסוד של הקיום האנושי, התעמקו בהן ועינו את רוחם בעטיין ללא הרף ובכוונה גדולה. אולי האמיץ, הכן, העוצמתי והמרגש מכולם הוא מחברה של מגילת קהלת.

להיות או לא להיות

שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא — יפשפש במעשיו. (ערובין יג, ע’ב)

לסופר היפני ריונוסוקה אקוטגווה, רב־האמן בקטגוריית הסיפור הקצר,1 יש סיפור בשם ‘בארץ יצורי המים’. הסיפור הוא שילוב בין מדע בדיוני לקריקטורה על יפן הבורגנית בתחילת המאה ה־20. אחד הרעיונות היותר מטורפים בספר הוא ‘שיחות מן הרחם’. תינוקות שעשויים להיוולד בתוך זמן קצר מקבלים הזדמנות אחרונה להתחרט. לפני ההכרעה מוצגת בפניהם סקירה ממצה של כל מה שמצפה להם במרוצת החיים — רגעי האושר ורגעי הייאוש, רגעי אהבה ורגעי שנאה וקנאה, רגעי כעס ורגעי שמחה, רגעי עונג עילאי ורגעי כאב אינסופי, תקופות של בריאות ותקופות של חולי, ימי שעמום וימי תאוות, שנים מלאות עניין ושנים שאין לאיש חפץ בהן.

1 סרטו של קורוסאווה, ‘ראשומון’, מבוסס על שני סיפורים קצרים שלו — ‘בחורש’ ו’ראשומון’.

לאחר שהטמיעו את האינפורמציה אמורים התינוקות, שעדיין מבלים ברחם ויש להם אינטליגנציה לא מבוטלת, להחליט: להיוולד או לא להיוולד. ומה מחליטים רובם?

לא להיוולד!

טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ.

(קהלת ז, א)

קהלת גורס שטוב היום בו אנו עוזבים את העולם מן היום בו הגענו אליו. לו הספר שלי יצירה מוזיקלית, הייתי רושם פּה ארבע תיבות ריקותחייבים לעצור לפחות לזמן מה אחרי קריאת שורה זו ולפני קריאת השורה הבאה.

ועל כורחך אתה נולד ועל כורחך אתה חי ועל כורחך אתה מת ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. (אבות ד, כח)

אחוז העובָּרים — ממשיך הסיפור — שלא רוצים לראות את העולם המופלא, גדֵל ללא הרף עד לנקודה שבה שוקלים השלטונות לאפשר הצעת חוק ברברית מאין כמוה: ללדת את כל התינוקות מבלי לשאול לדעתם!

הסיפור של ריונוסוקה (שהתאבד בגיל 35) והפסוק המטיל אימה מפרקי אבות העניקו לי את הרעיון הזה: אף שאני לא דובר את שפת התינוקות שעדיין לא נולדו (יהיו אלה תינוקות של יצורי המים או כל תינוק אחר) ואינני איש נבואות, אני יכול לשאול אנשים שראו ימים רבים תחת השמש אם היו רוצים לשוב ולחיות את חייהם כפי שהיו אילו ניתנה להם האפשרות. למען הסר ספק אבהיר כי אני מתכוון לחזרה מדויקת של כל מה שהתרגש עליהם בסיבוב הנוכחי.

החלטתי שהאיש הראשון שאשאל יהיה אבי.

אבי הוא איש לא צעיר שעבר תלאות קשות וסֵבל רב במרוצת חייו.

אל תטעו — לא היה לי קל לשאול, אך אספתי די אומץ בלבי ושאלתי אותו אם היה מוכן לחזור ולחוות שוב את חייו.

אבי הפתיע אותי כאשר אמר ‘כן’ מיד וללא היסוס.

הוא המשיך ואמר כי אין זו שאלה קשה לדידו. ‘לא הייתי צריך אפילו לחשוב, כי קרו בחיים שלי לא מעט דברים שמצדיקים לחזור עליהם, על אף כל הזוועות שהתרחשו בדרך.’

הופתעתי קצת ושמחתי מאוד.

מאחר שלי אין מכרים רבים בגיל התואם את דרישות המחקר, ביקשתי מאבי לערוך סקר בקרב ידידיו וקרוביו בדבר הרצון לחזור שוב על חייהם. בתוך כמה ימים הוא ביצע סקר טלפוני לא מדעי בעליל. השפה העיקרית בה נשאלו השאלות היתה יידיש, שהיא אמנם שפה רבת יופי וחוכמה, אך לא מקובלת בעולם המדע. מכריו, ידידיו וקרוביו של אבי לא רק שהיו החלטיים פחות ממנו, אלא שחלקם לא רצו לחזור כלל על חייהם, והיתר היססו לתת תשובה חד־משמעית, גם כשהוא ביקש מהם להפסיק לספר סיפורים ולהגיד רק מילה אחת — ‘כן’ או ‘לא’. אחת הנשים התעקשה לחזור על חייה עד רגע החתונה, אך לעצור שם. החוקים של המשחק אוסרים זאת, כמובן, אבל לא זו הנקודה המעניינת. מה שעורר את תשומת לבי הוא העובדה שהאישה חזרה רק עד רגע החתונה ולא כללה לא רק את ימי זקנותה, אלא אף לא את רגעי לידת ילדיה וגידולם.

וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ. (קהלת יב, א)

ב. ספרות החוכמה

מגילת קהלת שייכת לקבוצת ספרים המכונה על פי המסורת ‘ספרות חוכמה’. חברים נוספים במועדון יוקרתי זה הם ספר משלי, ספר איוב וכמה מזמורים בספר תהלים.

בימי קדם ספרי חוכמה היו מקובלים אצל כל עמי הסביבה. הדוגמה המפורסמת ביותר היא אולי ‘משלי אמנמופה’ המצריים.

ספרות החוכמה עוסקת בשני נושאים עיקריים:

1) האופן שבו ברא האל את העולם וכיצד הוא משגיח עליו.

2) משמעות חייו של האדם ואופן התנהגותו בעולם זה.

אציין מיד שבשל האוניברסליות של השאלות האלה, אין ספרות החוכמה העברית פונה לבני ישראל בלבד, אלא לכל בני המין האנושי מכל העמים, האמונות והתקופות.

האם אלוהים קיים או לא? מהי משמעות החיים? שתי השאלות הללו, שהן כה קשורות זו בזו, היו היחידות שעניינו אותי.

דוסטויבסקי כותב ביומנו

מגילת קהלת היא ספר הגות שכתב משורר בשפה מליצית שירית, ולא ספר פילוסופי בעל משנה סדורה. לא זו בלבד שאין למגילה משנה סדורה, אלא שברוב המקרים קהלת אינו טורח לנמק את דעותיו, הוא פשוט אומר אותן. היה זה ניטשה שכתב (ספק ברצינות) שמאוד קשה לו לזכור את כל דעותיו — איך אפשר לצפות ממנו שיזכור גם את הנימוקים לדעות האלה.

דעותיו ורעיונותיו של מחבר המגילה לא נמצאים תמיד על פני השטח. לעתים יש לצלול לעומק רב בחיפוש אחריהם. מי שיעשה כן יגלה מפני מה נחשבת מגילת קהלת לאחד השיאים המוחלטים של הרוח האנושית בכלל, ושל מחקרי החוכמה בפרט.

הפילוסוף והמתמטיקאי אלפרד וייטהד אחראי לאחד המשפטים הנודעים והמצוטטים ביותר בתולדות הפילוסופיה. בספרו Process and Reality הוא כתב שההגדרה הכללית הטובה ביותר לפילוסופיה האירופית היא, שזו סדרה של הערות שוליים לכתבי אפלטון. אני חושב שזה נכון במיוחד לגבי פילוסופיות סדורות כגון אלה הבאות מבית מדרשם של שפינוזה והגל. ואילו כל הפילוסופיות הקיומיות והלא סדורות בעליל, כגון אלה המגיעות אלינו מן הדפים של ניטשה, דוסטויבסקי, קירקגור, קאמי, טולסטוי… הן, לפי דעתי, סדרה ארוכה של הערות שוליים להגותו של קהלת.

ג. איוב מול שפינוזה

לברוך שפינוזה, ההוגה היהודי הגדול בעל הכינוי המרשים ‘הפילוסוף של הפילוסופים’, היתה משנה סדורה מאוד. הוא אף התוודה שעשה מאמץ גדול non ridere non lugere neque detestari sed intelligere — לא לצחוק, לא לבכות, לא לקלל אלא להבין — ביחס לכל מה שקורה תחת השמש. זוהי גישתו של שפינוזה, אך זו אינה גישתם של הפילוסופים הגדולים של המקרא: איוב וקהלת. הם כן רוצים לשמוח ולבכות ולקלל, ולא פעם הם מוכנים לוותר על ההבנה.

לשפינוזה אקדיש דיון מיוחד בהמשך הספר.

אחד הפילוסופים האהובים עלי ביותר הוא הפילוסוף הרוסי ממוצא יהודי לב שסטוב (שמו האמיתי יהודה־לייב שוורצמן). שסטוב השתייך לזרם האקזיסטנציאליסטי, ואף על פי שהיום הוא לא כל כך ידוע, לא רק בקרב הציבור הרחב, אלא אף בין אנשי האקדמיה, יש לו מעריצים גדולים ונכבדים. ניתן למנות ביניהם, למשל, את ההוגה והסופר הצרפתי אלבר קאמי, את הסופר הבריטי ד’ה לורנס, את הסופר הצרפתי ז’ורז’ בטאי ואת הפילוסוף וההיסטוריון של רעיונות סר ישעיהו ברלין. לאחר מותו של שסטוב אפילו מרטין בובר — אשר שסטוב פרסם מאמר על אודותיו ב־1933 — נשא עליו הספד.

בספרו ‘אתונה וירושלים’ מעמת שסטוב את שתי הגישות הללו: גישת התבונה הטהורה — הרציונליזם — מבית מדרשו של שפינוזה ואשר שורשיה עוד ביוון העתיקה, מול גישתם של הוגי המקרא. בספריו של שסטוב, איוב הזועק לשמים הוא נציגהּ הבולט של אסכולת ירושלים — אסכולת האמונה של הוגי המקרא.

יש דמיון מעניין בין הגותו של קהלת לזו של שסטוב. במבט ראשון, הפילוסופיה של שסטוב לא נראית כלל פילוסופיה — אין בה שום סדר, שום קבוצה קוהרנטית של טענות, שום אחדות רעיונית. רעיונותיו אינם זורמים באופן ליניארי, אלא עקלקלות. (לי הם בכלל מזכירים רשת של קורי עכביש שהקורא נלכד בה ללא אפשרות מילוט.) אם קהלת סותר את עצמו מדי פעם, שסטוב עושה זאת כמעט בכל פסקה. אך יש ליהודה־לייב אפולוגיה מוכנה. הוא סבור שהחיים עצמם מלאי סתירות ופרדוקסליים במובן העמוק ביותר, מחקר לוגי־רציונלי אין בכוחו להבינם, המסתורין והחידתיות שלהם גוברים על המדע והידע, ולכן ‘יש לפנות מקום לאמונה’.

לא פעם שאלו אותי איך זה שיש כל כך הרבה סופרים רוסים גדולים ואין אפילו פילוסוף רוסי חשוב אחד לרפואה. שסטוב סבר שיש פילוסופים רוסים גדולים וחשובים מאוד: טולסטוי, דוסטויבסקי, צ’כוב… במקרה הם גם גדולי הסופרים. פשוט הפילוסופיה שלהם, בדומה לזו של קהלת, מתרכזת אך ורק בשאלה חשובה אחת: שאלת משמעות הקיום. הכלים שבעזרתם הם בחרו לנסות ולענות על השאלה הזאת באים מעולמה של הספרות. גם הגותו של קהלת כתובה, כאמור, כשירה. קהלת, טולסטוי, איוב, דוסטויבסקי — ההוגים הללו לא מוכנים אפילו לשקול את בקשתו של שפינוזה ‘לא לצחוק, לא לבכות, לא לקלל אלא להבין.’

בכל דרך חדשה כדאי להיעזר במורה דרך. שקלתי והחלטתי שאקח את הרוזן טולסטוי להיות מלווה קבוע במסעי לנבכי הגותו של קהלת. לב ניקולאייביץ’ התכתב רבות עם המחבר של המגילה והתווכח איתו, פעמים באופן עקיף ופעמים באופן ישיר ביותר, ובהמשך הספר נתוודע לכמה דוגמאות לדיאלוג הזה.

ידיד איטלקי אמר לי פעם שאפשר להכיר היטב כיכר מרכזית של עיר רק אחרי שמהלכים בכל הרחובות והסמטאות המובילים אליה.

נצא לדרך.

ד. מלך וסופר

על פי המסורת מיוחסת מגילת קהלת, כמו גם שיר השירים וספר משלי, לשלמה המלך. פרשנים מסבירים ששלמה כונה קהלת, משום ש’הקהיל קהילות בישראל’ — אסף את העם ולימדם דברי תורה כפי שמלך אכן מצווה לעשות.

אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְֹרָאֵל אֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִֹיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְֹרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלָ‍ִם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן. וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְֹרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. (מלכים א ח, א־ב)

סיבה טובה מאין כמוה לייחס את המגילה לשלמה המלך מצויה כבר במשפט הפותח את היצירה:

דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן־דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם.

לדוד המלך היה רק בן אחד שהיה מלך — שלמה.

היום כל מבקרי המקרא תמימי דעים ששלמה המלך, שחי באמצע המאה העשירית לפני הספירה, לא כתב את קהלת, לפחות לא את כל המגילה. הסיבות העיקריות להשערה זו קשורות רובן ככולן במילים ובביטויים שאינם מתאימים לתקופתו של שלמה המלך (למשל המילים פרדס ופתגם). על פי חוקרי המקרא החדשים חוברה מגילת קהלת בתקופת שיבת ציון, במאה הרביעית או השלישית לפני הספירה, דהיינו בימי הבית השני, מאות שנים לאחר ימי שלמה, והעורך של המגילה היה זה שייחס אותה למלך. (אותי תמיד ריתקה השאלה: אם מניחים ששלמה המלך הוא מחבר המגילה, איך מסבירים את העובדה שהוא לא הזכיר בה אפילו פעם אחת את פאר יצירתו — בניית בית המקדש?)

כך או אחרת, אני רוצה לכבד את רצונו של הסופר האלמוני והאלמותי ולהתייחס למגילת קהלת כאילו נכתבה בידי שלמה המלך, למן האות הראשונה ועד האות האחרונה.

אחת הסיבות לכך היא העוצמה שמקבל הכתוב במגילה כאשר מניחים שהיא פרי עטו של מלך כול יכול. ניקח לדוגמה אפילו את המימרה המוכרת לכול — ‘הבל הבלים הכל הבל.’ איזה משנה תוקף נוסף למילים הללו כאשר מניחים שהן יצאו מפיו של מלך גדול וחכם שהיה לו כל מה שבן אדם עשוי לבקש לעצמו, ולא מפיו של בן תמותה מן המניין שהחיים פשוט עברו לידו. ודווקא מלך של מעצמה, החכם והמכובד והעשיר באדם, מכריז ממרום הפסגה ואומר, ‘הבל הבלים הכל הבל.’ אתם זוכרים את הבטחתו של אלוהים לשלמה המלך?

הִנֵּה עָשִֹיתִי כִּדְבָרֶיךָ הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא־הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא־יָקוּם כָּמוֹךָ.

וְגַם אֲשֶׁר לֹא־שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ גַּם־עֹשֶׁר גַּם־כָּבוֹד אֲשֶׁר לֹא־הָיָה כָמוֹךָ אִישׁ בַּמְּלָכִים כָּל־יָמֶיךָ.

וְאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי לִשְׁמֹר חֻקַּי וּמִצְו‍ֹתַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִיד אָבִיךָ וְהַאֲרַכְתִּי אֶת־יָמֶיךָ.

וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם וַיָּבוֹא יְרוּשָׁלִַם וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית־אֲדֹנָי וַיַּעַל עֹלוֹת וַיַּעַשֹ שְׁלָמִים וַיַּעַשֹ מִשְׁתֶּה לְכָל־עֲבָדָיו.

(מלכים א ג, יב־טו)

סיבה נוספת לקבל את מגילת קהלת כפרי עטו של שלמה המלך היא שאל לנו לחשוב שאפשר לכתוב איזשהו סיפור סתמי ולייחס אותו למלך. אין הדבר כך. העובדה שכה רבים וחכמים האמינו במרוצת הדורות ששלמה המלך כתב את המגילה בימי זקנתו, מוכיחה שאכן אפשר לייחס אותה למלך חכם.

מועיל מאוד להסתכל על הטרילוגיה כולה — שיר השירים, משלי, קהלת — כאילו היתה פרי עטו של המלך שלמה (אף כי רוב חוקרי המקרא ומבקריו סוברים ששלמה המלך גם לא כתב את שיר השירים ואת משלי). התנא רבי יונתן סבר ששלמה המלך כתב ‘דברי זמר’ (הכוונה, כמובן, לשיר השירים) בנערותו, ‘דברי משלות’ בבגרותו ו’דברי הבלים’ (מגילת קהלת) בזקנתו.

אקדיש כאן כמה שורות לשיר השירים ולספר משלי. מגילת קהלת היא הפרק האחרון והחשוב בטרילוגיה, וכמו שבסדרת דרמה המורכבת משלושה פרקים עושים לפני הפרק האחרון תקציר בן חצי דקה לשני הפרקים הקודמים, כך אנהג גם אני.

אמת, אין האדם מגיע בחייו היישר ל’הבל הבלים’. כאשר הוא צעיר, אין מלאכה הראויה לו יותר ממלאכת האהבה ושירת מזמורים שיהללוה. מגילת שיר השירים, הראשונה בקובץ חמש המגילות, היא אכן סדרה של שירי אהבה בין בני זוג, גבר ואישה, הפונים זה אל זה. עובדה ידועה היטב היא שבמסורת חז’ל נתפרשו שירים אלה באופן אלגורי כמשל ליחסי עם ישראל והקב’ה. אני אף פעם לא הצלחתי לראות בשיר השירים שיר אהבה לאלוהים אף על פי שבאמת ניסיתי. דמיוני כשל במשימה זו. לא תאמינו, אך במסורת הנוצרית מופיע פירוש אלגורי הרואה במגילה דימוי ליחסי ישוע והכנסייה!

מגילת שיר השירים היא אחד הספרים הפופולריים ביותר בתנ’ך והשפיעה רבות הן על השירה העברית (לא מעט שירי זמר ולא מעט מטבעות לשון מקורם בשיר השירים: קול דודי, יונתי בחגוֵוי הסלע, היפה בנשים, בנוי לתלפיות, עזה כמוות אהבה…) הן על הספרות העולמית. לעניות דעתי מגילת שיר השירים היא ליריקה ארוטית מן המיטב שבמיטב. שיר הלל לאלוהים אולי מתבטא ביצירה זו בהכרת התודה האינסופית לבורא העולם (חוקי טבע, למי שרוצה) על מתן האהבה הגדולה, התשוקה העזה והיופי הרב שהם מנת חלקנו בחלק מזמננו בעולמו.

המשורר האיטלקי הגדול דנטה אליגיירי גרס שהאהבה מניעה את השמש ואת כל הכוכבים, ואף חתם את ה’קומדיה האלוהית’ בחלק השלישי, Paradiso, במילים הללו: L’amor che muove il sole e l’altre stelle. דנטה, כנראה, טעה — האהבה לא מניעה אפילו את כדור הארץ, אך אולי היא זו שעושה את סיבובו שווה את המאמץ.

מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ. אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ. (שיר השירים ח, ו־ז)

כאשר האדם מתבגר קמעה, הוא מצליח למצוא עת גם להשאת עצות.

והנה הגענו לספר משלי, אך נישאר מעט בעסקי נשים. הנימה משתנה קצת. בשיר ‘אשת חיל’ מהלל המלך את אם המשפחה ועוד בסדר אלפביתי! אתם זוכרים? זה מתחיל כך:

אֵשֶׁת־חַיִל מִי יִמְצָא וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ

ומסתיים בהגיענו לאותיות ש’ ות’ עם שימוש רב בשורש ‘הלל’.

שֶׁקֶר הַחֵן, וְהֶבֶל הַיֹּפִי:    אִשָּׁה יִרְאַת־יְהוָה הִיא תִתְהַלָּל. תְּנוּ־לָהּ, מִפְּרִי יָדֶיהָ;    וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶֹיהָ.

(משלי לא, י־לא)

יש בספר משלי לא מעט עצות ופתגמים שהפכו לנכסי צאן ברזל בתרבות העברית.

כך או אחרת, הזמן ממשיך לזרום בעקשנות רבה לכיוון הלא נכון ואפילו המלך הגדול הולך ומתבגר, מתבגר ומזקין.

עתה הוא איש בא בימים ומר נפש. בערוב ימיו מגיע המועד למגילת קהלת.

ה. האסתטי, האתי והדתי

חסידי הפילוסוף הדני סרן קירקגור יכולים לראות בשלבים השונים של הטרילוגיה מאת שלמה המלך סוג של אנלוגיה לשלושת שלבי הקיום האנושי על פי מייסד האקזיסטנציאליזם. השלב הראשון נקרא ‘השלב האסתטי’, אך אל תיתנו לשם הזה להוליך אתכם שולל — אין מדובר בו על אהבת האמנות. בשלב זה כל מה שמעניין את האדם זה סיפוק צרכיו ותשוקותיו, יהיו אשר יהיו.

אדם שביצע מהפך מחשבתי יכול להגיע לשלב האתי. בשלב זה האדם מבין שהרעיון הסוליפסיסטי, שרק הוא קיים בעולם וכל האחרים הם רק תפאורה לחייו החשובים עד מאוד, אינו רעיון נכון. ישנם עוד אנשים שבדיוק כמוהו מנסים למצוא את מקומם תחת השמש, ויש להביא בחשבון גם את טובתם. השלב האסתטי והשלב האתי אינם חייבים להגיע לידי התגוששות איתנים, אך אם היא מתרחשת, היסוד האתי שבאדם חייב לגבור על האסתטי. לא במקרה נתתי את השיר ‘אשת חיל’ כדוגמה ל’דברי משלות’; גם קירקגור משתמש במוסד הנישואים כמשל לבחירה בחיים האתיים. הוא מסביר כי להבת התשוקה של השלב האסתטי עלולה לאבד מעוצמתה, אך חיבה וידידות גדולה כלפי האישה יגלו שישנן הנאות עמוקות יותר מאשר התלהבות מינית. אני בכל זאת בעד לשלב בין שני השלבים.

השלב האסתטי

שיר השירים

השלב האתי

ספר משלי

השלב הדתי

מגילת קהלת

כך או אחרת, אנשי מקצוע אוהבים לקרוא לשלב האסתטי השלב הסובייקטיבי ולשלב האתי השלב האובייקטיבי.

השלב השלישי נקרא השלב הדתי. זהו השלב שרק מעטים נמצאים בו ועל מנת להגיע אליו יש לבצע ‘קפיצת אמונה’ (Leap of Faith). הן קהלת הן קירקגור מנסים לפתות אותנו לבצע קפיצה זו כדי להגיע לשלב הדתי. השלב השלישי חוזר לסובייקטיביות, כי הגעה אליו דורשת גילוי עצמי אותנטי. קירקגור האמין שהחיים הדתיים נמצאים במישור הגבוה ביותר של הקיום האנושי. קהלת סבר — ואני מקדים את המאוחר — שהחיים הדתיים ‘זהו כל האדם’.

ו. אמת עמוקה ואמת טריוויאלית

הפרופסורים יעקב קליין ומיכאל פוקס פותחים את מאמרם המלומד והמומלץ על מגילת קהלת (מבוא לספר קהלת, ‘עולם התנ’ך’, הוצאת דברי הימים, 1996) במילים אלה:

‘אפשר לטעון שקהלת הוא הסתום שבין ספרי המקרא. סגנונו קשה להבנה ופעמים רבות לא ניתן לחדור בעדו. רעיונותיו לעתים תכופות מוזרים ואף סותרים זה את זה. זרם המחשבה מתפתל עקלקלות מנושא לנושא וחוזר חלילה, ללא מבנה כללי ברור שידריך את הקורא בשחזורן ובפענוחן של מחשבות המחבר. עם זאת, העוצמה שבה מבטא קהלת את השקפתו על הטרגדיה האנושית, רדיפתו חסרת הפשרות אחר האמת כפי שהוא רואה אותה, ויכולת ההבעה הפיוטית הבלתי רגילה שלו, בה נקל לחוש גם בקטעים שאיננו מסוגלים לרדת לעומקם, עושים את הספר לאחת היצירות הגדולות ביותר של הספרות העולמית.’

אנשים אוהבים סדר, דברים והיפוכם לא תורמים לכך, ואכן בתלמוד בבלי מסכת שבת כתוב שביקשו החכמים לגנוז את ספר קהלת מפני ש’דבריו סותרין זה את זה’. מי שסותר את עצמו גם אי אפשר להתווכח איתו. הנימה הפסימית עד מאוד של המגילה הטתה אף היא את כף המאזניים לכיוון הגניזה. מה טוב שבסופו של דבר לא גנזו את המגילה.

ומפני מה לא גנזוהו? מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה. (שבת ל, ע’ב)

הנה דוגמאות מספר לדברי תורה גלויים אשר במגילה:

שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע , ה)

יוֹדֵעַ אָנִי אֲשֶׁר יִהְיֶה טּוֹב לְיִרְאֵי הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יִירְאוּ מִלְּפָנָיו (ח, יב)

סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע: אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר (יב, יג)

אנסה בהמשך הספר לסנגר על הקביעה שהמגילה כולה היא דברי תורה וספר אמונה אמיתי.

רבי אברהם בן מאיר אִבּן עזרא, המכונה ראב’ע,2 שנולד בטודלה בתור הזהב של יהדות ספרד, מנה תשע סתירות מהותיות במגילת קהלת ואף הוסיף וכתב:

2 ראב’ע (1089–1164) היה לא רק פרשן המקרא, אלא גם משורר, בלשן, פילוסוף ואסטרולוג. בגלל העיסוק האחרון ברשימה המרשימה של עיסוקיו הוא הגיע גם למחקר בשדות המתמטיקה והאסטרונומיה (על הירח נמצא מכתש הקרוי על שמו: Abenezra). כמתמטיקאי בהכשרתי רוצה אני לציין (מטעמים פטריוטיים) שחיבורו המתמטי־האריתמטי החשוב של ראב’ע נקרא ‘ספר המספר’, וספר זה הקדים את ספרו של פיבונצ’י Liber Abaci בהרחבת השימוש בשיטה העשרונית. ראב’ע השתמש באותיות עבריות במקום במספרים ואת האפס הוא סימן בעיגול וקרא לו ‘גלגל’.

והמחפש היטב ימצא עוד כאלה בספר הזה.

הנה הסתירות שראב’ע מצא במגילה:

תזה

אנטיתזה

שיבחתי אני את השמחה

ולשמחה מה זו עושה?

טוב כעס משחוק

כעס בחיק כסילים ינוח

טוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים

רשע מאריך ברעתו

ברוב חכמה, רב כעס

והסר כעס מלבך

טוב אשר יפה לאכול ולשתות

טוב ללכת לבית אבל מלכת אל בית משתה

אין יתרון לחכם

יש יתרון לחכמה מן הסכלות

שבח אני את המתים שכבר מתו

לכלב חי טוב מן האריה המת

אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול

עת לכל חפץ

יהיה טוב ליראי האלוהים

יש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים

בעיית הסתירות בקהלת מקבלת משנה תוקף כאשר נזכרים שהמחבר הוא החכם באדם. הכיצד ייתכנו סתירות אצל שלמה המלך?

Do I contradict myself?

Very well then I contradict myself.

Walt Whitman, ‘Song of Myself’

ישנם ניסיונות שונים ומגוונים ליישב את הקושיה: דרך אחת אומרת שהמחבר של קהלת מביא דברים של אנשים אחרים מתוך רצון להתמודד עם דעותיהם (ראב’ע מפרש כך חלק מן הסתירות). דרך אחרת היא להסתכל על הכתוב במגילה כוויכוח פנימי שהמחבר מנהל בינו לבין עצמו. עוד רעיון גורס שאת המגילה כתבו כמה מחברים (המלך שלמה לעתים מוזכר ביניהם ולעתים לא) וריבוי המחברים הוא שהביא ליצירת הסתירות. הרב יואל בן־נון אומר שהספר נקרא קהלת בשל מקהלת הקולות שבו.

אני רוצה להוסיף רעיון נוסף שלפי דעתי יעזור לבטל את מרב הסתירות שבספר. הרעיון לא שייך לי, אלא לסופר הגרמני תומס מאן והיה אהוב במיוחד על הפיזיקאי היהודי נילס בוהר, אשר טען שזהו אחד הרעיונות החכמים ביותר שפגש בהם מעודו.

הרעיון פשוט להפליא ועמוק ביותר. הנה הוא:

אמת טריוויאלית זו אמת שהיפוכה שקר, אמת עמוקה זו אמת שהיפוכה אמיתי לא פחות.

תומס מאן

הנה דוגמה קטנה. ‘שתיים ועוד שתיים הם ארבע’ — זוהי אמת טריוויאלית, כי אם נאמר את ההפך ונטען ששתיים ועוד שתיים אינם נותנים ארבע, ניתפס בדבר שקר.

נראה עתה דוגמה לאמת עמוקה על פי השקפתו של תומס מאן — היא אף תהיה רלוונטית עד מאוד להמשך המסע שלנו.

‘החיים הם נס אמיתי והדבר הנפלא והמופלא ביותר שרק ניתן להעלות על הדעת.’

זוהי אמת עמוקה ובדיוק בשל כך אמיתית לא פחות האמירה, ‘החיים הם הבל וסבל והפרעה חסרת תועלת למנוחה הברוכה של האין’ (כפרפראזה על דברי הפילוסוף הגרמני הפסימי ארתור שופנהאואר).

קהלת הוא השופנהאואר של העת העתיקה.

ארנסט רינן

אם אינכם משוכנעים לגמרי באמיתות שני המשפטים, אתם מוזמנים לעצור לרגע ולחשוב על כל הדברים הנפלאים והנוראים שהם מנת חלקנו תחת השמש. קהלת עצר וחשב, וכתב מסכת פילוסופית מרגשת שהגיעה השעה להתחיל בקריאתה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “קהלת — הפילוסוף המקראי”