בזה אחר זה נגררו גברים, נשים וקשישים בשערם ובזרועותיהם לקתדרלה בעוד אלפי צופים לעגו והריעו, "ראו את בני העם הנבחרים […]
פרק ראשון
מוגנים
אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה. תהלים פ”ד:5
ישיבת קמְפַּנטוֹן שכנה על ראש גבעה המשקיפה על נהר הדוּאֵרוֹ. רק שלושה תלמידים נותרו בשעה מאוחרת זו ללמוד ב”חברותא”. הלילה לימודם היה כה אינטנסיבי עד ששכחו את השעה המאוחרת.
“חברים, הגיע הזמן לחזור הביתה,” אמר יעקב ל”חברותא” שלו אליעזר ושמואל. “אנחנו התלמידים האחרונים בבית הספר והורינו בוודאי מודאגים. אתם יודעים כמה מסוכן בחוץ בשעות הלילה.”
הם הביטו זה בזה כדי לאזור אומץ והנהנו. הם סגרו את ספריהם, הניחו אותם בצורה מסודרת במגירות השולחן, תפסו את מעיליהם ומיהרו החוצה. השלושה שמעו את חבטות המגפיים המגיעות מהשביל המוליך מהשער הראשי אל החוּדְרִיָיה. אם הם היו נתפסים בשעה מאוחרת זו, המכות היו חסרות רחמים. שוטריו של הבישוף החדש, דייגו דֶזָה, הסתובבו בחוצות החודרייה וחיפשו כל תירוץ להראות מי השולט. ואם היה להם מצב רוח טוב, היו גוררים יהודים למטה הכנסייה לחקירות. יהודי החודרייה ידעו היטב את התוצאה של מפגשים כאלה: צלעות שבורות, גפיים עקובים מדם ולעיתים קרובות דרישות של כופר. ובכל זאת, כהתרסה על החוק, שמרו שלושת הנערים בכיסם את הטלאים הצהובים, שהיו למעשה סימן ההיתר החוקי לזונות העיר.
יעקב, אליעזר ושמואל המשיכו לרוץ הביתה. למרות שהיה סוף האביב, הלילה היה קריר. פנסי הרחוב הקלושים והאורות המהבהבים מהחלונות זרקו צללים מרצדים על הסמטאות. המדרכה המרוצפת בחוסר אחידות הכאיבה לרגלי הרצים. הם הגיעו לכיכר המרכזית ופנו בחדות שמאלה, מגששים את הקירות. כל אחד מהם חשב כשליבו הולם בקצב מהיר, “אל ניתן לכמרים ולמשטרה, שישבו בחוץ לשתות יין ולעסו בשר חזיר צלוי ומבחר סלטים, להבחין בנו כי הם יכולים לעצור אותנו ללא סיבה.” הנערים רצו במורד הסמטה, הקפידו שלא להחליק ואז שוב פנו שמאלה. ביתו של שמואל היה הקרוב ביותר, ברחוב הבורסקאים. אימו כבר עמדה בפתח הדלת הפתוחה מעט.
בלי לומר מילה הוא נכנס כשיעקב ואליעזר ממשיכים הלאה ומאיצים את קצבם. מבעד לחלון במעלה הרחוב אימו של אליעזר צפתה אל החוץ בחרדה. ברגע שהבחינה בבנה, נעלמה, וכמה שניות לאחר מכן הדלת נפתחה ובלעה את התלמיד הצעיר. הבית של יעקב שכן סמוך. שקט כמו עכבר הוא פתח את הדלת ונכנס פנימה. אימו שרה, עששית בידה, סימנה לו לעבר המטבח. הניחוח ממרק השעועית המהביל הזכיר לו כמה הוא רעב. על השולחן כבר הונחו עבורו קערה וכף.
“רחץ את ידיך, בן,” אמרה אימו עם דאגה בקולה כשהיא מוזגת מן המרק לתוך הקערה. מהתנור היא הוציאה לחמנייה חמה. יעקב הסיר את גלימתו ותלה אותה על קולב המעילים. הוא ניגש לפינת החדר שבה סבון, מים ומגבות נכחו בקביעות. הוא מלמל את הברכה בעודו רוחץ את ידיו והתיישב לאכול.
שרה ישבה מולו והתבוננה בבנה שרוקן במהירות את תכולת הקערה. “מה למדת היום שריתק אותך כל כך עד שעה מאוחרת זו?” שאלה בנינוחות שלא להפגין דאגת יתר.
“חוקי הצום הציבורי בשנות הבצורת. את יודעת, אפילו נשים בהיריון היו צריכות לצום,” אמר בעודו מרוקן את המרק ואוכל בתאווה את הלחמנייה.
“זה לא נראה צודק, נכון?” שאלה אימו והביטה היישר לתוך עיניו הירוקות הבוהקות בציפייה לדרש פלפולי. ‘בני בכורי היקר שלי,’ חשבה, ‘הוא יגדל להיות חכם ונבון כמו אביו וסבו.’ היא חייכה. אין ספק, זה הבן נועד לגדולות.
“ובכן, זה תלוי,” דיבר יעקב בין בליעה לבליעה. “את מבינה, יש שלוש סדרות של ימי צום למקרה שהבצורת תימשך ולא ירד גשם. שתי הסדרות הראשונות בנויות משלושה ימי צום כל אחת, בעוד שהסדרה השלישית נמשכת שבעה ימים בגלל חומרת המצב. יש האומרים שהנשים ההרות צמות בסדרה הראשונה מהשקיעה ועד הזריחה בלבד, במשך שלושת ימי התענית. בדרך זו, אם ימי צום נוספים ייקראו, הן תהיינה פטורות. אחרים אומרים שעליהן לצום רק בסדרת הצום האחרונה, כי אף אחד אינו יודע מתי יהיו ימי הצום האחרונים. עם זאת, ואת תאהבי את זה מַאדְרֵה יקרה, אחת הברייתות מלמדת שהן אינן חייבות לצום כלל, לא בימים הראשונים ולא בימים האחרונים של הצום. אך כדי ליישב את המחלוקת, הסכימו הרבנים כי נשים בהיריון מחויבות לצום רק בסדרה השנייה מתוך שלושת ימי הצום, דהיינו מהשקיעה עד הזריחה.” יעקב סיים בהרגשת סיפוק וציפה לאישור מאימו.
“זה נבון,” אמרה שרה. “בדרך זו יש סיכוי גדול יותר שהן לא תצומנה כלל.”
“בדיוק. לרבנינו היה אכפת לרווחתן של נשותיהם בתקווה שלא יהיה צורך להכריז על סדרת צום נוספת.” הוא המשיך לספוג את המרק שנותר עם קרום הלחם. “בכל מקרה,” המשיך בהנאה, “החוק הזה תקף רק בארץ ישראל, ולפני מאות רבות בשנים.”
“אז זה טוב. תמיד יכולתי לסמוך על הרבנים שיגיעו להחלטה הנכונה.”
חיים, אביו של יעקב, נכנס מחדר העבודה שלו. הוא היה גבוה ונאה. שערו השחור כיסה חלק ממצחו, ועיניו החומות זהרו בהקלה כשראה את בנו. יעקב קם מהשולחן ורץ לחבק את אביו. חיים ליטף את ראשו של יעקב ואמר: “טוב, רב קטן שלנו, היה לך יום טוב בבית הספר?” יעקב דמה כל כך לאשתו היפה, שהוא חייך בהנאה.
“כן, פאדרה.” פניו הפכו קודרות.
“מה הבעיה? קרה משהו? שכחת את השיעור או שננזפת על ידי הרב אברהם סבא?” שאל חיים את בנו. שרה פנתה לצפות בתגובת בנה.
יעקב לא מיהר לענות. הוא נראה מודאג ומהורהר. לאחר הפסקה שנראתה כנצחית, הוא ענה, “הרב אברהם סבא כינס את כל התלמידים והזהיר אותנו מפני עיתים מסוכנות העומדות לפנינו. הבישוף החדש דזה כבר אסר כמה יהודים לחקירה. הברית שלו עם האינקוויזיטור הגדול טוֹרְקֶמָדָה ידועה היטב. הקמת המשרד הקדוש של האינקוויזיציה בארצנו לפני תשע שנים טומנת בחובה צרות נוספות, והרב אינו יודע כמה זמן ישרוד בית הספר שלנו. הוא אינו יכול לחזות אם האסונות יגיעו לאט או במהירות.” יעקב נשם בכבדות.
חיים ושרה שקעו בכיסאותיהם. “מה הרב מציע לנו לעשות?” לחש חיים.
“הוא אמר לנו לצמצם את הקשר עם האוכלוסייה הנוצרית ולהמשיך את לימודינו כרגיל. דעת ואמונה באלוהינו, הן המגן שלנו. עלינו לשרוד כיהודים ויהי מה.” פניו של יעקב האירו בנחישות ובגאווה. הוא היה התלמיד הטוב ביותר ב”דרכי התלמוד” – ספר משנתו של הרב קמנפנטון האהוב, מייסד הישיבה, שניתח את כתבי היד הקדושים על ידי הבנת כל היבט: כוונתם, שפתם, פרשנותם; על ידי התעמקות בפרשנויות העבר והצעת תפיסות חדשניות; ובעיקר על ידי פיתוח למידה עצמאית באמצעות שאלות חריפות. יעקב כבר השתלט על קריאת פרשיות התורה לפי המסורת הספרדית והדהים את משפחתו וקהילתו עם הקלות והמיומנות שלו בעברית בעת שקרא את התורה בבר המצווה שלו, חודשיים בלבד קודם לכן. דרשתו באותו בוקר על הצרעת, מגוון מחלות העור והדרכים שבהן התייחסו אליהן הכוהנים, בשילוב עם גישות חדשות משלו, הסעירו את הקהל. הוא היה נחוש בדעתו להפוך לרב בעקבות גדולי הרבנים יוצאי הישיבה שלו: הרב יצחק קמנפנטון, הרב יצחק דה ליאון, הרב יצחק אבואב והרב אברהם שם-טוב. כעת, כבוגר יהודי צעיר, היה עליו להפגין בגרות למען הוריו ושני אחיו הצעירים.
“כן,” הנהן האב, אוחז בידה של אשתו, “חובתך כרגע היא להבטיח עתיד מכובד על ידי הצטיינות בבית הספר.” לאחר הפסקה קצרה המשיך: “בנוסף, אתה תתחיל לבוא לחנות שלי ללמוד בורסקאות. שתי המיומנויות הללו תבטחנה לך עתיד מכובד. כידוע לך, רבני התלמוד הגאונים שלנו, בעלי הזיכרון המבורך, היו בעלי מלאכה מיומנים.”
“כן, פאדרה, יהיה לי הכבוד ללמוד ממך.” יעקב היה מרוצה וציפה להזדמנות לבלות זמן איכות עם אביו האהוב. מביט בו בשקיקה, המשיך יעקב בהתלהבות, “מתי אני מתחיל?”
“מחר אחר הצוהריים יהיה זמן טוב. חזור הביתה בסוף יום הלימודים. אל תישאר מאוחר יותר ללמוד עם החברותא שלך. ימים קשים לפנינו, ואסור לנו לגרום לשום תירוץ כדי שאנשיו של דזה יפגעו בנו. תמיד תמהר הביתה עם חבר או שניים. עלינו להיות מוכנים לכל צרה.”
יעקב לא ידע למה אביו התכוון כשאמר “להיות מוכנים”, אבל הוא סמך עליו שידע את הדבר הנכון לעשות. אחרי הכול, הוא היה הגבאי של הקהילה, זה שהיה אחראי על ההתנהלות הרציפה של בית הכנסת, כמו גם על הטיפול בעניים ובנזקקים. הוא ידע שאביו מודאג לגבי אלה שנלקחו לחקירה. האם הקהילה תצטרך לשלם כופר כדי לשחרר את האסורים? כל איש דת בכנסייה יכול היה להמציא כתב אישום נגד כל אחד בקהילה על מנת לגבות כופר או להחרים רכוש. זה קרה בתכיפות רבה יותר מאז הפוגרומים ברחבי הארץ בשנת 1391.
“יעקב,” שרה קמה, חיבקה את בנה ואמרה, “אכין לך מים חמים לרחצה ואחר תלך לישון. יום עמוס לפניך. אל תעשה רעש. אחיך כבר ישנים.” היא דיברה במשפטים קצרים עם ילדיה. כאימא לשלושה ילדים, היא למדה שזיכרונותיהם של ילדים צעירים אינם יכולים לשמר ולהפנים משפטים ארוכים.
בגיל שלושים שרה עדיין הייתה מושכת. יופייה השתקף בפני בניה. ‘הם יגדלו להיות גברים גבוהים, כמו אביהם,’ היא הרהרה. היא הייתה מאוהבת בבעלה כמו ביום נישואיהם חמש-עשרה שנים קודם לכן. היא הייתה כל כך צעירה אז, ביישנית אך מיומנת בניהול בית עם שלושה דורות שחיו באותו מתחם. אביה, רופא, היה ממשפחת מלנדס שהתגאתה בשורה ארוכה של גברים שהתחנכו במדע ודת. בעוד שבכורהּ גילה עניין רב ברבנות, בנה השני, יצחק, אהב את המדע כמו סבו. הנישואין בין משפחת מלנדס למשפחת גבאי היו צפויים ומבורכים על ידי הקהילה.
לאחר הנישואין, קשרי המשפחות הפכו הדוקים כל כך שהדור החדש גדל כאחים. איזַבֶּל, בתה של דודה דבורה, אחותה של שרה, ויעקב הרבו לבלות יחד למרות שאיזבל הייתה צעירה ממנו בשנתיים. עם הזמן היחסים שלהם התחזקו לידידות אמיצה במיוחד.
ימי הטרור של בישוף דייגו דה דזה הסלימו בשנות 1489-1480. היהודים המשיכו להתפלל למותו או להחלפתו ללא הועיל. הרב סבא קרא למנהיגי הקהילה לפגישה בביתו כדי לדון באפשרויותיהם. כשהמיית הקולות מילאה את האוויר, קרא הרב לשקט.
“הבה ונשלח משלחת לאפיפיור אינוסנט השמיני שנבחר לאחרונה, כי דזה הוא בן חסותו. הוא מינה אותו לקרדינל של סאמורה. אולי האפיפיור יַראה הבנה למצבנו?”
למרות הבעות הספק הסכימו כולם בסוף הפגישה עם עצתו של הרב. הם פנו לפרננדו דה גרנדה, איש עסקים מצליח שבנסיעותיו הרבות לרומא התיידד עם הרב שלמה צרפתי, מנהיג הקהילה היהודית שם.
“אני מוכן לנסוע לרומא ולהציג את דאגותינו בפני האפיפיור. ידידי הרב צרפתי הוא הרופא האישי של האפיפיור. הוא בוודאי ימצא דרך להופיע בפניו ולסנגר בעדנו,” אמר פרננדו בעודו מנגב את מצחו המיוזע.
“טוב מאוד,” הסכים הרב. “עוד מישהו מוכן להצטרף לפרננדו?” הוא הביט סביבו אחר מתנדב או שניים. עיניו נפלו על פדרו לופס, סוחר ברהיטי בית אמיד. “פדרו, האם תוכל להקדיש שלושה שבועות מחיי העסקים העמוסים שלך?”
כל העיניים התמקדו בפדרו. הוא מלמל כמה מילים אך לבסוף אמר: “אני אלך עם פרננדו, רבי. הלטינית שלי לא רהוטה כמו זאת של פרננדו, אבל יחד נייצג את הקהילה שלנו בכבוד.”
“ובכן, סיכמנו. אני אכתוב מכתב לאפיפיור, ואתם תתכוננו לעזוב בעוד יומיים.”
בהגיעם לרומא סידר הרב צרפתי הופעה בפני האפיפיור ששמע את תלונותיהם. הוא ביקש מהם לחזור למחרת לשמוע את תגובתו.
למחרת, כשהוא יושב גבוה על כיסאו המעוטר באבנים יקרות, הכריז האפיפיור: “הבישוף דזה הוא איש מלומד בעל עתיד מזהיר. אני סומך שההתנהלות שלו לגבי היהודים צודקת ומלאת חמלה. הוא נערץ על ידי הבישופים והאינקוויזיציה וידוע כמסור ביותר לאמונתנו הקדושה. אולם מכיוון שהגיעו אליי תלונות אחרות על התנהגותו, כתבתי מכתב שבו אני מבקש ממנו למתן את קנאותו.” האפיפיור חש מוצדק לחלוטין בתגובתו הנבונה.
כשיצאו מהוותיקן אמר הרב צרפתי בעיניים מלאות אכזבה: “אין ביכולתי לעשות למעלה מזה. אין לי הכוח להפעיל לחץ על האפיפיור שבדרך כלל מיטיב עם הקהילה שלנו.”
לופס ודה גרנדה לא ציפו ליחס מתון כזה למצבם הנואש. בסאמורה שמע הרב סבא את דיווחם והעריך את המצב: “אני חושש שדזה עלול לנקום בנו על כך שהעזנו להתלונן כנגדו.”
הרב צדק. הלהט של דזה רק התעצם. חגיגת חג השבועות חסרה את ההתלהבות הרגילה שלה מכיוון שפחות אנשים הגיעו לרקוד עם התורה. בשבת שלאחר מכן הסתכל הרב וראה מספר מקומות ישיבה ריקים בבית הכנסת. הוא דיבר מהבמה ואמר, “מצב הרוח המודאג שלכם מוצדק. אנו נמצאים במצב חמור. מאז אותו מכתב מהאפיפיור לבישוף דזה, המיסים שלנו עלו ואיתם רמת העוני שלנו. עירנו סאמורה, בעלת נוכחות יהודית עשירה במשך מאות בשנים, חוותה ירידה ניכרת. כמה סוחרים בולטים העבירו את עסקיהם ואת בתיהם לאלג’יר ולמרוקו, בעוד שעסקים של אחרים ניזוקו כתוצאה מתקנות חדשות. בגלל זה, יחסים חברתיים ומסחריים עם שכנינו הנוצרים הידרדרו באופן משמעותי.”
שבועות מספר לאחר מכן, כאשר השלכות החוקים החדשים הכבידו ביתר שאת על הקהילה, כונסה פגישה נוספת, הפעם בביתו של דוקטור מלנדס. לאחר שקיבל את פני המשתתפים, גילה הדוקטור את המידע שקיבל ממטופליו הנוצרים מחזיקי המשרות המכובדות בעיר:
“השער היחיד לחודרייה נמצא כעת תחת פיקוח משטרתי, מה שמאלץ אותנו להימנע מלהישאר מחוץ לעיר לשעות ארוכות. על מי שנתפס לאחר שעות הסגר יוטלו קנסות כבדים. אנא, אל תיתנו למשטרה את הסיפוק לרושש אותנו עוד יותר.”
לואיס אלווארס דאג לבטיחות ילדי בית הספר: “על ילדים מתחת לגיל שמונה-עשרה ללכת לבית הספר וממנו עם מלווים,” הוא יעץ וקולות הסכמה נשמעו מכל פינות החדר.
הרב סבא, אחרון המדברים, אמר: “חייבים אנו לצמצם את החגיגות המשפחתיות והדתיות. רק בימי החג המיוחדים שלנו נקיים כינוסים קהילתיים בישיבה ובשלושת בתי הכנסת הנותרים. בקרוב המספר ההולך ומידלדל של קהילתנו יתמוך רק בהישרדותו של בית כנסת אחד.”
חיים גבאי צפה בהתמעטות הקהילה בסוף שנות השמונים. זה קרה אז כשהגיע שליח ממאלגה ודיבר בפגישה פרטית נוספת: “אחיי הנכבדים, עשרות מאנשינו במאלגה נלקחו בשבי וקופת הקהילה שלנו מתרוקנת. אנחנו מיואשים. אנו מבקשים מכם עזרה כל זמן שיש סיכוי למנוע מהאסירים הנמקים בצינוק האינקוויזיציה ליהרג. סבבתי בין הקהילות, אבל התגובה הייתה צנועה.”
חיים הזכיר לאחיו את מחויבותם: “המציל נפש אחת מישראל, כאילו הציל עולם ומלואו. אנחנו ערבים זה לזה.”
ואכן, יהודי סאמורה התגייסו לגאול את השבויים היהודים במאלגה. מקרה זה האיץ את יציאתם של אנשים נוספים שנתפתו ממכתבים של מקורביהם לעבור לטְלֶמְסֶן שבאלג’יריה, שם עודד המושל המקומי את היהודים להתיישב בה. סיפורי החיים השלווים והשגשוג שם משכו את חיים, אך הוא לא יכול היה לעזוב את קהילתו. יהודי סאמורה היו תלויים בהנהגתו. הוא והרבנים קראו להעמיק את אמונתם על ידי תפילות כנות ומתן צדקה. אולי יבוא נס, כולם קיוו.
כעצת אביו, מיקד יעקב את מרצו בלימודיו. תובנותיו על מחלוקותיהם של רבני התלמוד והבנתו העמוקה בדקדוקים ובפרשנות ימי הביניים עוררו כלפיו הערצה רבה מצד מוריו וחבריו לכיתה. הוא אהב במיוחד את הפיוטים המרגשים של אבן גבירול שאותם למד בעל פה. זימרו אותם בטקסי בית הכנסת בשבת ובמועדים. מקומו בישיבה היה בטוח. אבנר מלנדס, אביה של שרה, הגיע עם חדשות מטרידות:
“נפוצו שמועות שהמלכים הקתולים מכינים הכרזה חשובה ביותר הנוגעת ליהודים. מייד לאחר נפילת ממלכת גרנדה המוסלמית בידי הנוצרים בינואר 1492, דווח כי האינקוויזיטור הגדול, הקנאי האכזרי ביותר בשירות הכנסייה הקתולית, תומאס דה טורקמדה, הגביר את תדירות ביקוריו בחצר המלוכה. על סמך יחסיו הקרובים עם דזה הרשע, עלינו להתכונן להסלמה נוספת של מצבנו.”
השמועות היו נכונות. עד מהרה החל הבישוף דזה להופיע ברובע היהודי בתדירות גבוהה יותר, כשהוא רוכב בכרכרה הרשמית שלו לבוש במלבושיו הראוותניים, כשלצידו המשטרה הפרטית כשאנשיה אוחזים באלות. כמה כמרים זוטרים שצעדו מאחוריו החזיקו סמלים דתיים בידיהם המורמות. כרזות הודבקו על דלתות וקירות החודרייה עם ההוראות החדשות:
“מחר, שבת, 8 בפברואר, בשנתו של אדוננו 1492, כל היהודים מצטווים לצאת מבתיהם ומבתי הכנסת כשהמבשר יתקע בחצוצרה, ולהמתין בשני צידי הרחובות הראשיים בשקט מוחלט. מי שיפר את השתיקה ייענש בחומרה, בלי להתחשב בגיל ובמין. את הטלאי הצהוב יש לראות בבירור על הזרוע הימנית. כל הראשים יתכופפו ביראה ובהכנעה.”
השעה לא נמסרה, ועל כן מיהרו היהודים לבית תפילתם מוקדם בבוקר להתחנן לרחמים ולניסים מאלוהים הכול יכול. בעודם קוראים את “שמע” שמעו את החצוצרה מהדהדת ברחובות הריקים. הם מיהרו החוצה והחזיקו בנשותיהם, בילדיהם ובהוריהם הקשישים. היה זה ט”ו בשבט, חג העצים, כשהפריחה הלבנה והוורודה הראשונה עיטרה את עצי הפרי של החודרייה. לידה מחדש של הטבע, צבעיו המחייכים וניחוחו, כאילו לעגו לאלפי היהודים החרדים. עם ידיים על פיות ילדיהם, הם חיכו ללא תנועה בציפייה. רק קולות התהלוכה פילחו את הדממה.
ממקום מושבו הרם העריך דזה את נכסי היהודים בעיניו המשוטטות. אם תנועה תובחן או צליל יישמע מהקהל מלא האימה, אותו אדם ייגרר למוות מתחת לרגלי הסוסים וגלגלי הכרכרה. כולם ידעו שאין מקום או סיכוי להתרסה.
הטלת האימה על היהודים והדחיפה להשפילם לא סיפקו מספיק את סטיותיו המעוותות של דזה, אך הכרזה החדשה שהודבקה בחודרייה כעבור שלושה חודשים אכן שימחה אותו עד אין קץ:
“בתחילת יום רביעי, 1 במאי, בשנת 1492 של אדוננו ישוע, כאשר תשמעו את קול החצוצרה המבשרת ברחבי החודרייה, כל היהודים יעמדו בשורות בכיכר המרכזית מול הקתדרלה להודעה חשובה.”
שוב, הזמן לא צוין, אך היהודים התאספו עם שחר. יעקב ומשפחתו נדחקו לעמוד בשורות ישרות יחד עם כל הקהילה המבוהלת. הם עמדו ללא תנועה בבוקר הקריר במשך זמן רב, מפחדים לזוז פן יתפסו את עינו של אחד מאנשי המשמר הפרטי או את זה של השוטרים החמושים בחרבות ובחניתות שהקיפו את ההמון. לבסוף הגיח הבישוף דזה מהקתדרלה עטוי מלבושים מפוארים ותכשיטים נוצצים. הוא עלה על הבמה וקרא מתוך קלף בקולו הצורמני: “על פי צו המלכה איזבלה והמלך פרדיננד, כל היהודים חייבים לעזוב את ספרד עד 1 באוגוסט השנה. כסף או זהב או תכשיטים לא יורשו לעזוב את ארצנו הקדושה. על היהודים שיחליטו להצטרף לאמונתנו הקדושה לא יחול חוק זה, והם ייהנו מטוב ארצנו…” יעקב חישב במהירות שתאריך הגירוש יֵצא ביום התשיעי של חודש אב, התאריך שבו יהודים מתאבלים זה מאות בשנים על חורבן בית המקדש הראשון והשני בירושלים. מוחו של יעקב התבהר באופן מוזר מהלם החדשות, והוא הבין מייד שהתאריך אינו מקרי. יהודים לשעבר, מתנצרים מרצון, עמדו ללא ספק מאחורי לוח הזמנים הנוראי הזה.
הם שוחררו כשהבישוף ופמלייתו מחייכים בניצחון. דבריו של דזה הדהדו באוזניו של יעקב. כל האנשים סביבו היו המומים וחסרי תחושה. “איך אנו, שחיינו כאן במשך מאות בשנים, עוד לפני הוויזיגותים שנכחדו מההיסטוריה האיברית, וגם לפני שהספרדים היו ספרדים, ניזרק מביתנו ומארץ אהבתנו?” שאל אחד.
אחר ענה לו: “צו זה לא יכול להימשך! המלכים יתעשתו ויבטלו את התועבה הזאת. האם צרפת לא גירשה את יהודייהָ חמש פעמים בין השנים 1182 ל-1394? אנו מניעים את הכלכלה הספרדית! תאוות הבצע שלהם תחזיר אותנו, אם לא על ידם, אז על ידי מלך חדש.”
אדם שלישי הצטרף לדיון: “מצד שני, אנגליה גירשה את יהודיהָ בשנת 1290 ומעולם לא השיבה אותם. מה יקרה בספרד? אין ודאות ליהודים הגולים!”
באותו לילה נפגשו הרב סבא, חיים גבאי וכמה מראשי הקהילה בביתם של משפחת גבאי. כמבוגר מן השורה הורשה יעקב להשתתף. הרב סבא היה הראשון לדבר.
“איננו יכולים לחכות לאפשרות שהמלכים ישנו את דעתם. עלינו לנקוט צעדים כואבים כדי לשרוד. אני מציע שבתי הספר ימשיכו לפעול עד י”ג בסיוון, שבוע לאחר חג השבועות. בינתיים, כל משפחה צריכה לארגן את ענייניה: להכין את מכירת הבית, לפרוע חובות, לגבות חובות, לרכוש כרכרות סוסים, לארוז את הפריטים החשובים ביותר לנסיעה ארוכה, להכין אוכל ומים ולשלוח מכתבים למשפחה ולחברים בצפון אפריקה להכנת מקומות דיור. אנחנו ניסע לפורטוגל במטרה להפליג לאלג’יר או לתוניסיה ומשם נראה אם הצו המלכותי יתבטל. אם לא, נמשיך למקומות רחוקים יותר. ארץ ישראל מחכה לנו.”
“אבל לא לכל אחד מאיתנו יש קרובי משפחה מחוץ לספרד,” קרא חוסה מדינה.
“כיצד אנו יודעים שנוצרים יחזירו לנו את חובותיהם?” שאל הקצב מרטין פאדייה. “זה נכון!” התפרץ מואיס קרנוי. “כיצד נוכל להתכונן לנסיעה ארוכה ללא אמצעים כלכליים מספיקים?”
“מה נעשה עם הנכסים הקהילתיים שלנו, בתי הכנסת, בתי הספר, המקוואות והמרחצאות?” שאל פרננדו דה גרנדה.
בנקודה זו הגברים השתתקו. נכסים אישיים היו דבר אחד, אך מרכזי התרבות והזהות היהודיים היו בסופו של דבר באחריות הקהילה כולה. כולם הסבו פניהם אל הרב אברהם סבא.
“אין לנו ברירה אלא לנטוש את הבניינים. עם זאת, נחלק בינינו את הספרים וספרי התורה. אני מקווה שנבנה מחדש את קהילותינו בכל מקום שנתיישב בו. אל תניחו לתרבותם העשירה של יהודי סאמורה בת מאות השנים להיעלם. חכמינו ידועים בכל התפוצות.”
סלומון, אחיו הצעיר של חיים, היה הראשון שהתנדב לשאת לפחות ספר תורה אחד וכמה ספרי קודש. אחרים הלכו בעקבותיו. הדיון נמשך, בזה אחר זה הציגו היהודים שאלות ודאגות נוספות.
“יש לנו פחות משלושה חודשים להסדיר את עניינינו. הבה ונהיה ערניים. תנו לבעלי החוב שלכם שבועיים להגיב. אם הם יסרבו לכבד את חובותיהם, נשלח עצומות למלכים כדי לתווך,” אמר הרב סבא. הוא סיים את הפגישה כשקולו מהדהד במילים שכל הנוכחים ידעו בעל פה, “חזק, חזק ונתחזק. מי ייתן ואלוהים ישמרנו.”
הספקות של היהודים באשר לכיבוד חובותיהם התבררו כנבואיים. העתירות לכתר נפלו על אוזניים ערלות. הסכמי פירעון בין יהודים לנוצרים תווכו על ידי פקידי העיר, אך חובות הנוצרים קיבלו הארכה ולבסוף לא נאכפו. עד אחד באוגוסט, מועד הגירוש, כמה יהודים עניים התנצרו. בעלי חובותיהם חויבו לשלם את הלוואותיהם.
כמו ברוב הבתים בחודרייה, משפחת גבאי, עם משפחותיה המורחבות, ניסו למכור את בתיהם ונכסיהם, אך מעטים היו הקונים. כמה נוצרים הגונים שילמו את חובם, ואילו אחרים החליפו סחורות. משפחת גבאי לא הצליחה למכור את ביתה. הם החליטו להשאיר אותו מאחור. “אולי זה סימן טוב שהם יחזרו בעזרת השם וצו המלוכה יתבטל?” הם העריכו כי חסכונותיהם יספיקו למסע, לפחות עד לצפון אפריקה. כשראה את פניה האפורות של אשתו, ניסה חיים להפיג את פחדיה:
“אני מאמין שהגזרה תיבחן מחדש ותתבטל. האם אברהם סניור, היועץ האישי והאמין של המלכה, אינו פועל לילות כימים למעננו? כיצד היא תוכל להפנות את גבה אליו, זה שהנחה אותה כאב אוהב מאז נעוריה לברית עם המלך פרדיננד ולאיחוד קסטיליה ואראגון?”
אך תחינותיו וטענותיו של סניור נגד הגירוש לא השפיעו על המלכה איזבלה ועל המלך פרדיננד. עם זאת, הצלב העצום של טורקמאדה ודבריו הרועמים של הארכיבישוף סיסנרוס חיזקו את החלטתם. אברהם סניור הוטבל ב-15 ביוני 1492 בגואדלופֶּה, יחד עם חתנו רבי מאיר מלמד ובני משפחה נוספים. עם זאת, כמה מבני המשפחה, ובהם בתו ריינה, עזבו את ספרד. גם חברו ושותפו לעסקים, דון יצחק אברבנאל, התחנן בפני הכתר, אך ללא הצלחה. הוא לקח עימו את משפחתו, את הונו ואת ספרייתו העצומה לגלות.
מכיוון שסאמורה הייתה ממוקמת במרחק קצר מהגבול הפורטוגלי, הפכה העיר לדרך מעבר מרכזית לאלפי מגורשים יהודים. התנאים הצפופים שנוצרו בה היו סכנה בריאותית לכלל האוכלוסייה, ועל כן נאסר על יהודים רבים מחוסרי דיור להיכנס העירה.
כשהגיע חודש יוני, עברו ההכנות ליציאה לגלות להילוך גבוה בין כותלי החודרייה של סאמורה. הפריטים החשובים ביותר לאריזה היו ספרי הקודש והפריטים הטקסיים ששרה הוקירה: המזוזות, פמוטי השבת עם קופסאות נרות, ערכת הבדלה, טליתות וספרי תפילה. שרה החביאה בזהירות את האביזרים היקרים האלה בין הבגדים. מים ומזון היו ארוזים במכלים. כל מוצרי הבית שלא היו נחוצים למסע הקרוב הועמדו למכירה כדי לגייס כספים. רוב הרכוש נשאר מאחור, כי ככל שהתקרב המועד האחרון לגירוש, פחות ופחות נוצרים הגיעו לקנות. הרי רכוש היהודים יהיה הפקר אחרי שראשי העיר יעטו על השלל בראשונה!
“מה נעשה עם ספרי הקודש הכבדים?” שרה שאלה את אישהּ שפניו וגופו הפגינו את הלחץ הגובר שהכביד עליו מדי יום שחלף.
“נצטרך למקם אותם בארגזי מתכת אטומים למים יחד עם ספרים ופריטים אחרים ולקבור אותם מתחת לרצפת המרתף. מי יודע, אולי נחיה כדי לראות את ביטול הגזרה המלכותית ולחלץ את הפריטים היקרים האלה כשנחזור הביתה.” מרתפים הוצפו מדי פעם מנהר הדוארו שזרם מרחק מה משם.
שרה הביטה בבעלה ותהתה אם הוא מבין את חומרת המצב. “עלינו להתמודד עם כל תרחיש הבא עלינו, חיים. ברגע שאנחנו עוזבים את ספרד, אין סיכוי ממשי לשוב לעולם. האם סיימת לארוז את חפצי הוריך?” שאלה והביטה בו נסערת.
“כן. אני חושש שרוב רכושם יצטרך להישאר מאחור. אני מודאג מכך שייסורי הגירוש יהיו טראומטיים מדי עבורם. הם באחריותנו.” דמעה זלגה מעינו של חיים והתגלגלה לאט במורד לחיו. “אחי נחום נשבע להגן עליהם כל עוד הוא חי.”
“גם אני מודאגת מאוד מהכוח הפיזי והנפשי של הוריי, מהיכולת שלהם לעמוד באסון הקרב. אינני יודעת אם אי פעם אראה אותם שוב.” שרה החלה לבכות.
יעקב ואחיו עזרו בבחירת החפצים היקרים להם ביותר ואחסונם בארגזים. יעקב העריך במיוחד את הסיכה שאיזבל בת דודתו נתנה לו לשמור. את זה הוא ישמור לנצח בכיסו הפנימי.
“אנחנו בני דודים,” אמרה לו שבוע לפני ששתי המשפחות החלו במסע הגלות. “איננו יודעים מה צופן לנו העתיד. זכור אותי עם הסיכה הזאת בכל מקום שאליו אתה הולך. הבה נתפלל לאלוהים שיאיר לנו את פניו.” הם כיסו את עיניהם והתפללו. “אלוהינו ואלוהי אבותינו: הובילנו בדרכיך שלא ניכשל ונסטה. אנו נשבעים לאהוב אותך ולבטוח בך ולחיות לפי דברי תורתך. יהי רצון שעמנו יהיה מאוחד וחזק. אָמֵן.” הם נפלו זה בזרועותיה של זו בחיבוק ארוך.
זמן קצר לאחר חג השבועות, לילה לפני יציאתם, נפגשו יהודי סאמורה בפעם האחרונה בישיבה כדי לשמוע את דבריו האחרונים של רבם.
“רבים מכם ביקשו ממני הנחיה לאן עלינו ללכת כקהילה,” פתח רבי סבא. “אני מציע שנחצה את הגבול לפורטוגל בבראגנסה ונמצא את דרכנו לגיומארס, מרחק קצר מפורטו. משם נוכל לקחת ספינה דרך גיברלטר לפֶאס. עלינו להימנע מליסבון, שם הרוח האנטי-יהודית מראה את פניה השפלות. ככל שנרד מהר יותר מאדמת פורטוגל כן ייטב. זכרו, אמונתנו היא סוד קיומנו. בטחו באלוהי ישראל. חזק, חזק ונתחזק!”
“מה בדבר מעבר בקסטלו רודריגו, שם גובה המיסים המקומי, דייגו דה אגילה, מפגין חמלה כלפי מצוקתנו על ידי הפחתת מס המעבר ליהודים או ויתור עליו לגמרי?” שאל חיים, “הרי ליסבון היא נמל בטוח וגדול יותר עם מגוון רחב של ספינות.” אנשי עסקים מלמלו קולות של הסכמה.
“הדאגה שלי היא הנסיעה הארוכה והבוגדנית לאורך הגבול הספרדי,” השיב רבי סבא. “הדרך שעליה אני ממליץ תיקח אותנו דרך שטח פורטוגלי עם אוכלוסייה דלילה למרות שהוא הררי. בגיומארס ובפורטו ישנם מבני עמנו שיעזרו לנו וידריכו אותנו.” הוא הביט סביבו. “מי מכם מוכן להצטרף אליי?” הרוב הרים ידיים, כולל חיים. אחדות הקהילה הייתה חיונית להצלחת תוכניתם למצוא מקלט מחוץ לחצי האי האיברי.
הרב נרגע מהתגובה. “ראינו מספיק רדיפות בארץ הארורה הזאת והגיע הזמן לעזוב. כאן אנחנו שנואים ולא רצויים. מלכי צפון אפריקה מציעים לנו מקלט וחופש. פורטוגל היא לא תרופת הפלא שלנו. האינקוויזיציה תגיע גם לשם, ואז מה נעשה? אנא זכרו, המסע שלנו יהיה ארוך ומייגע עבור צעירים ומבוגרים כאחד. מי ייתן ואלוהים יהיה איתנו.” תוך כדי דיבור, הוא חש בטוח בחזון שראה בחלום מספר לילות קודם לכן ואמר, “גירוש זה הוא סימן אלוהי לכך שהגלות מגיעה לסיומה וכי הגיע הזמן לחזור לארץ ישראל. אחרי הכול, בלוח השנה היהודי, זו שנת 5252, ה’נרב בגימטרייה.” כמו שמגיבים לאות בלתי נראה, כל הנוכחים החלו לבכות, מבוגרים וילדים, מחבקים קרובי משפחה ושכנים.
דוד, בנו של סלומון, חיבק את בן דודו יעקב ודחק בו, “אל תבזבז את כישרונותיך בקרב אנשים ששונאים אותנו. אתה תהיה רב גדול במרוקו או באלג’יר, או אולי אפילו בארץ ישראל. יש שם בתי ספר מפורסמים שבהם שנינו יכולים להצטיין ולהפוך למנהיגי עמנו.” כשהוא ממשיך לדבר, החל יעקב לתאר במוחו את יופייה של ציון שבה הוא רוצה יום אחד להתיישב. ובמילים “יהי רצון שהשם יעזור לכולנו” פנה דוד והצטרף למשפחתו בדרך לגלות. “אמן ואמן,” אמר יעקב, אך דוד כבר לא שמע. הוא היה רחוק ממנו. יעקב ניגב את דמעותיו בשרוולו והצטרף למשפחתו.
מספר הארגזים היה קטן ביחס למספר בני המשפחה, מכיוון שהן ממשלת ספרד והן ממשלת פורטוגל הגבילו את הכבודה שכל משפחה יכלה לשאת. למחרת בבוקר הם העבירו את חפציהם על גג וצידי הכרכרה הגדולה הרתומה לשני סוסים ויצאו לדרך בתפילות ובחרדות. המטען הדל של הסבים הועמס אף הוא. בריאותם הדאיגה מאוד את משפחת גבאי.
בית האב מלנדס, יחד עם משפחות אחרות עשירות ובעלי מקצועות כמותם, החליטו לצאת אל הכפר הקטן בֶּהָאר, עמוק בהרים במחוז סלאמנקה, כדי למצוא שם מקום מסתור מהאינקוויזיציה. בהאר היה כפר מבודד שנשלט על ידי בית סוּנייגה, מגן ידוע של יהודים. נאמר שהכפר נוסד על ידי יהודים שנמלטו מהוויזיגותים בעקבות פוגרומים וטבילה בכוח של שנות 620-612, לאחר שאלה אימצו את הדת הקתולית. מקור השם בהאר, בעברית “בָּהָר”, הפך למפלט ליהודים במאות השנים הבאות. אחרים הציעו שהשם נבע מכּיוון שהנמלטים הראשונים הגיעו להרים בשבוע של פרשת בְּהָר.
תהלוכת האנשים המובסים נעה לאיטה מסאמורה. אחדים התאימו את הפסוק מתהלים לזמנם: “ליד נהר הדוארו שם ישבנו, גם בכינו.” בלב כבד הם נטשו את ביתם לגורל מאיים ובלתי ידוע.
אין עדיין תגובות