החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

מתנת הכעס

מאת:
מאנגלית: שלומית כנען | הוצאה: | 2018 | 244 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

– רב מכר של הסאנדי טיימס –

מהטמה גנדי הפך לאחד מהמנהיגים וההוגים החשובים בהיסטוריה כשהחליט לפעול לעצמאותה של הודו באמצעות דרך מהפכנית של אי-אלימות. אבל בשביל נכדו, ארוּן גנדי, הוא היה קודם כל בן משפחה אהוב. כשארון היה בן 12 החליטו הוריו לשלוח אותו לסֶבגראם, האשראם המפורסם של סבו, על מנת שיתחנך לאור הסאטיאגרהא – פילוסופיה הדוגלת בחיפוש האמת והתנגדות לרשע בצורה לא אלימה. במשך שנתיים חי ארוּן תחת כנפיו של סבו ולמד להכיר אותו ואת ההגות שלו מקרוב, עד שחזר לחיות עם משפחתו בדרום אפריקה, זמן לא רב לפני שסבו נרצח בידי מתנקש.
במתנת הכעס מבקש ארוּן גנדי לחלוק עם הקוראים 11 שיעורי חיים מאלפים ויוצאי דופן שלמד מסבו, תוך שהוא משלב אותם בסיפורים מתוך חייו האישיים והיכרותו הבלתי אמצעית עם מי שהפך לאחת הדמויות האיקוניות של המאה ה-20. שיעורי החיים מעוררי ההשראה הללו נוגעים בנושאים אוניברסליים כמו גילוי עצמי, זהות, התמודדות עם כעס, דכאון, בדידות, חברוּת ומשפחה – ונדמה שבעולם הכאוטי של ימינו הם רלוונטיים עוד יותר מתמיד.
ארון גנדי, יליד 1934, היה עיתונאי במשך יותר משלושים שנה בטיימס ההודי, וכתב גם עבור הוושינגטון פוסט. בימים אלה הוא משמש כנשיא המכון העולמי לחינוך על שם מהטמה גנדי, ונוסע ברחבי העולם על מנת לדבר עם מנהיגים, כמו גם עם סטודנטים ותלמידי תיכון, על חשיבות השלום ואי-האלימות. הוא מתגורר ברוטצ'סטר, ניו יורק.
בקרו אותו באתר ArunGandhi.org.

מקט: 4-1265-43
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


נסענו לבקר את סבא. בשבילי הוא לא היה מהטמה גנדי הדגול והנערץ, אלא פשוט ‘בּאפּוג’י’, הסב הנחמד שהוריי דיברו עליו לעתים קרובות. גרנו בדרום אפריקה, וכדי לבקר אותו בהודו היה עלינו לעבור מסע מפרך. היינו בסופה של נסיעה קשה של שש־עשרה שעות ברכבת עמוסה ממומבאי. כל הדרך היינו דחוסים בקרון המחלקה השלישית, שהדיף צחנת סיגריות וזיעה והיה אפוף עשן ממנוע הקיטור. כולנו היינו עייפים כשהרכבת נכנסה בשקשוק לתחנת וַארדהָה, והיה נעים לברוח מאבק הפחם, לצאת אל הרציף ולשאוף שאיפות גדולות של אוויר צח.

השעה עוד לא הייתה תשע בבוקר, אבל השמש המוקדמת כבר יקדה. בתחנה היו רציף אחד בלבד וחדר למנהל, אבל אבא שלי מצא סבּל לבוש חולצה אדומה ארוכה ואזור חלציים, שיעזור לנו עם המטען ויוביל אותנו למקום שבו המתינו העגלות הרתומות לסוסים (שנקראות בהודו ‘טוֹנגה’). אבא הרים את אלָה, אחותי בת השש, אל העגלה וביקש שאעלה ואשב לידה. הוא ואמא ילכו מאחור.

‘גם אני אלך ברגל,’ אמרתי.

‘זה רחוק — בערך שנים־עשר קילומטר,’ העיר אבא.

‘זה לא יהיה לי קשה,’ התעקשתי. הייתי בן שתים־עשרה ורציתי להיראות קשוח.

לא עבר זמן רב והתחרטתי. חום השמש הלך וגבר, ואחרי קילומטר וחצי בערך כבר לא הייתה הדרך סלולה. עד מהרה הייתי עייף, ספוג זיעה ומכוסה אבק ולכלוך, אבל ידעתי שכבר לא אוכל לעלות לעגלה. אצלנו היה נהוג שאדם חייב לעמוד בדיבורו. אם האגו חזק מהרגליים, אין מה לעשות — חייבים להמשיך.

סוף־סוף התקרבנו לאשראם של בּאפּוג’י, שנקרא סֶבגראם. בסוף המסע הארוך הגענו למקום נידח בלב הודו, אזור של עוני מרוד. לפי שפע הסיפורים ששמעתי על היופי והאהבה שסבא הביא לעולם, היה אפשר לצפות שיהיו שם פרחים מלבלבים ומפּלים שופעים. אבל המקום נראה משמים: מישורי, צחיח, מאובק וסתמי — בסך הכול כמה בקתות טיט שהקיפו שטח פתוח משותף. בשביל המקום השומם והבלתי־מרשים הזה הרחקנו כל כך? ציפיתי שיערכו לנו לפחות קבלת פנים, אבל נראה שאיש אינו מקדיש תשומת לב לבואנו. ‘איפה כולם?’ שאלתי את אמי.

נכנסנו לבקתה פשוטה, ושם התרחצתי וקרצפתי את פניי. פגשתי את בּאפּוג’י פעם אחת קודם לכן, כשהייתי בן חמש, אבל לא זכרתי את הביקור, וחששתי מעט מפגישתנו השנייה. ההורים הנחו אותנו להתנהג למופת כשנפגוש את סבא, מפני שהוא איש חשוב. אפילו בדרום אפריקה שמעתי שמדברים עליו בחרדת קודש, ותיארתי לי שבמקום כלשהו בשטח האשראם עומד בית הפאר שבּאפּוג’י מתגורר בו, וצבא משרתים עומד עליו לשרתו.

הייתי המום כשצעדנו אל בקתה פשוטה אחרת וחצינו מרפסת שרצפתה עשויה טיט אל חדר שגודלו כשלושה על ארבעה מטרים בסך הכול. שם ראינו את באפוג’י משתופף על עקביו בפינת החדר על מזרן כותנה דק.

בהמשך גיליתי שנשיאים וראשי ממשלות שבאים לבקרו נוהגים להשתופף לידו על מזרנים דקים כדי לשוחח ולהתייעץ עם גנדי הדגול. אבל עכשיו זיכה אותנו בּאפּוג’י בחיוכו הנפלא חסר השיניים ורמז לנו שנתקרב.

בעקבות הורינו ניגשנו אחותי ואני להשתחוות לרגליו בהכנעה הודית מסורתית. לא היה לו שום עניין במחוות כאלה, והוא משך אותנו אליו כדי לחבקנו בחיבה. הוא נשק לכל אחד מאיתנו על שתי הלחיים, ואלה פלטה צווחה של הפתעה ועונג.

‘איך הייתה הנסיעה?’ שאל בּאפּוג’י.

מרוב יראת כבוד פלטתי בגמגום, ‘בּאפּוג’י, הלכתי ברגל כל הדרך מהתחנה.’

הוא צחק, וראיתי ניצוץ שובב בעיניו. ‘מה אתה אומר? אני כל כך גאה בך,’ אמר והדביק ללחיַי עוד נשיקות.

חשתי מיד באהבתו הבלתי־מותנית, ודי היה לי בברכה הזאת.

אבל העתיד צפן עוד ברכות רבות.

הוריי ואחותי שהו באשראם רק כמה ימים, ואז נסעו לבקר את משפחתה הענפה של אמי באזורים אחרים בהודו. אבל אותי הועידו לחיות עם בּאפּוג’י וללוות אותו במסעותיו בשנתיים הבאות. בתקופה זו הפכתי מילד תמים בן שתים־עשרה לצעיר בן ארבע־עשרה שקנה לו מעט חוכמת חיים, ולמדתי מסבי שיעורים ששינו לנצח את מהלך חיי.

בקרבתו של בּאפּוג’י עמד לא פעם נול טווייה, ואני אוהב לדמות את חייו לחוט זהב של סיפורים ושיעורים, שממשיכים להישזר שתי וערב בין הדורות ומחזקים את מארג חיינו. כיום רבים מכירים את סבי רק מסרטים, או זוכרים שהוא החל את תנועות המחאה הלא־אלימות, שהגיעו בסופו של דבר לארצות הברית ותרמו לעיגון זכויות האזרח בחוק. אבל אני הכרתי אותו כסב חם ואוהב, שתמיד חיפש את הטוב שבי — ובכך גרם לטוב הזה להתבטא. בהשראתו הצלחנו אני ורבים אחרים להיות אנשים טובים יותר משהעלינו על דעתנו שנוכל להיות. שאיפתו לצדק פוליטי לא נבעה מהשקפה תיאורטית יומרנית כלשהי, אלא מהעובדה שגורלו של כל אדם נגע ללבו. הוא סבר שכל אחד מאיתנו ראוי לחיות חיים טובים ככל האפשר.

כולנו זקוקים לשיעורים של בּאפּוג’י היום יותר מתמיד. סבי היה ודאי מתעצב לנוכח הכעס הגדול השורר בעולמנו כיום. אבל הוא לא היה מתייאש.

 

האנושות כולה משפחה אחת.

‘האנושות כולה משפחה אחת,’ היה שב ומשנן לי. בזמנו עמד מול סכנות ושנאה, אבל תורת האי־אלימות המעשית שלו תרמה רבות לשחרור הודו ושימשה דוגמה למקדמי זכויות האדם ברחבי העולם.

גם כיום עלינו להפסיק להיאבק זה בזה ולהתמודד ביעילות עם הסכנות הממשיות הרובצות לפתחנו. אירועי ירי המוני ופיצוצים קטלניים הם חלק מהמציאות היומיומית בארצות הברית. שוטרים ומשתתפי הפגנות לא אלימות נורים בדם קר. ילדים נרצחים בבתי הספר וברחובות, והמדיה החברתית משמשת במה לשנאה ולדעות קדומות. הפוליטיקאים מלבים את האלימות והזעם במקום לפעול למציאת מכנה משותף.

האי־אלימות שסבי דגל בה לא הייתה מעולם סבילוּת או חולשה. להפך: לשיטתו, אי־אלימות הייתה אמצעי להתחזקות מוסרית ואֶתית ולהגברת היכולת להתקרב למטרה — השכּנת הרמוניה בחברה. כשהחל לארגן מיזמים לא אלימים, ביקש עזרה במתן שם לתנועה החדשה שהקים, ואחד מבני דודיו הציע את המילה הסנסקריטית ‘סאדאגראהא’ שפירושה ‘נחישוּת למטרה טובה’. המילה מצאה חן בעיניו של בּאפּוג’י, אך הוא החליט לשנות אותה מעט ל’סאטיאגראהא’ — ‘נחישות למען אמת’. בהמשך היו שתרגמו את המונח ל’כוח הנשמה’ — תזכורת רבת־עוצמה לכך שכששואפים לחולל שינוי חברתי, הכוח האמיתי נובע מאימוץ הערכים הנכונים.

הצורך הנוכחי שאני רואה אצל כולנו הוא הצורך לשוב אל ה’סאטיאגראהא’, ‘כוח הנשמה’. סבי הקים תנועה שחוללה שינויים פוליטיים אדירים והעניקה ריבונות למאות מיליוני הודים. אבל חשוב מזה — בּאפּוג’י ניסה להוכיח שאפשר להגשים מטרות באמצעות אהבה ואמת, ושההתקדמות המשמעותית ביותר מושגת כאשר מסכימים לוותר על חוסר האמוּן ושואבים כוח מחיוביוּת ומאומץ.

סבי לא האמין בסיווג של בני אדם ובתיוגם, ולמרות רוחניותו העמוקה התנגד לדת, אם היא מפרידה בין בני אדם במקום לחבר ביניהם. באשראם קמנו מדי בוקר בארבע וחצי לפנות בוקר כדי להתכונן לתפילה בשעה חמש. בּאפּוג’י קרא את כתבי הקודש של כל הדתות, והתפילות האוניברסליות שלו היו לקוחות מכולן. הוא האמין שבכל דת יש גרעין של אמת — ושהצרות מתחילות כאשר מישהו טוען שאחד הגרעינים האלה הוא האמת וכל האמת.

בּאפּוג’י התבטא נגד השלטון הבריטי ובעד ריבונות לכל העמים, ועל כך נאלץ האיש הזה, שרצה רק להפיץ בעולם אהבה ושלום, לשבת כמעט שש שנים בבתי כלא בהודו. רעיונות השלום והאחדות שלו היו בעיני רבים מאיימים, עד כדי כך שהוא, אשתו וחברו הטוב ומזכירו מַהדֶב דֶסאי נידונו כולם למאסר. דסאי מת מהתקף לב בכלא בשנת 1942, ואשתו האהובה של סבא, קסטוּרבּאי, נכנעה לבסוף ב־22 בפברואר 1944, ומתה וראשה בחיקו. סבא, היחיד ששרד, יצא מבית הכלא שלושה חודשים אחרי מותה. בשנה שאחר כך אירח אותי בביתו וקיבל על עצמו ללמד אותי לחיות חיים טובים יותר.

השנתיים שביליתי עם בּאפּוג’י היו תקופה משמעותית לשנינו. בזמן ששהיתי איתו, הגיעה פעילותו למען עצמאות הודו לבשלות — אבל האלימות והמחלוקת שהתלוו אליה לא היו חלק מחלומו. בעוד הוא מחולל שינויים בזירה העולמית, למדתי אני לחולל שינויים בתוך עצמי, לשלוט ברגשותיי, להגשים את הפוטנציאל שלי ולראות את העולם מבעד לעיניים חדשות. זכיתי להיות עֵד למהלך ההיסטוריה ובה בעת לקבל מבּאפּוג’י שיעורים פשוטים ומעשיים במימוש היעדים שהצבתי לי. זה היה קורס אינטנסיבי בפילוסופיה שלו: ‘הֱיו אתם השינוי שאתם רוצים לראות בעולם.’

 

הֱיו אתם השינוי שאתם רוצים לראות בעולם.

השינוי הזה דרוש לנו כאן ועכשיו, משום שרמות האלימות והשנאה בעולם נוסקות לגבהים בלתי נסבלים. אנשים משוועים לשינוי, אך מרגישים חסרי אונים. בגלל חוסר איזון כלכלי קיצוני יש יותר מחמישה־עשר מיליון ילדים רעבים באמריקה ומאות מיליונים בעולם — ומנגד, אלה הנהנים מחיי שפע חושבים שזכותם לבזבז. פשיסטים ימניים חיבלו לאחרונה בפסל של סבי שעמד בכיכר בצפון הודו, והבטיחו: ‘עוד תראו נתיב של טרור.’ כדי לעצור את הטירוף הזה, חובה על כל אחד מאיתנו לשנות את חייו.

בדיוק מהנקודה הנוכחית בהיסטוריה חשש סבי. כשנשאל בריאיון, שבוע בלבד לפני הירצחו, ‘מה לדעתך יקרה להשקפת העולם שלך אחרי מותך?’ ענה בעצב גדול, ‘בני האדם ילכו אחריי בחיי, יעריצו אותי אחרי מותי, אבל לא יאמצו את מטרתי.’ מחובתנו לחזור ולאמץ את מטרתו. חוכמת היומיום שלו מסוגלת לעזור לנו לפתור את הבעיות שעדיין ניצבות בפנינו. מעולם לא היינו זקוקים לסבי כפי שאנחנו זקוקים לו עכשיו.

בּאפּוג’י שינה את מהלך ההיסטוריה באמצעות אמיתות על־זמניות — וגם באמצעות הנחיות מעשיות. הגיע הזמן שניעזר בהן כולנו.

השיעורים שלמדתי מבּאפּוג’י חוללו שינוי קיצוני בחיי. אני מקווה שבעזרתם תמצאו שלווה ומשמעות גדולות יותר בחייכם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מתנת הכעס”