תומאס מאן, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1929, חש על בשרו את שבריריותו של צֶלם אלוהים אל מול נביאי שקר […]
המלחמה והעתיד
גבירותי ורבותי:
לא קל בימים אלה, ואפילו מדכדך, לעמוד על דוכן הנואמים ולראות את עיני הקהל מופנות אליך בשאלה ובציפייה. אני אומר “בימים אלה”, אבל המצב הזה, הטבעי אולי עבור אנשי מעשה ומטיפים בשער, עבור פוליטיקאים וחברי מפלגות, מוזר ומביך בעצם מאז ומתמיד עבור אמנים, משוררים, מלחיני רעיונות ומילים; אלה אף פעם אינם חשים בו בנוח כי הוא מנוגד במידה מסוימת לטבעם. מרכיב הזרוּת ואי־הנוחות טמון מבחינתם בטבעה של המטלה: לדבֵּר, להתחייב, ללמד, להצהיר על אמונתם ולהגן על דעותיהם. כי האמן, המשורר, מַפנים לתוכו את כל התנועות, המגמות האינטלקטואליות, הזרמים והתכנים הרוחניים של התקופה, ומניח להם להשאיר בו חותם. הוא מושפע מכל אלה, מעכל אותם ברוחו, מעניק להם צורה, וכך הופך לוויזואלית את התמונה התרבותית של זמנו, עבור העולם של ימיו וגם עבור דורות עתידיים. הוא לא מטיף ולא מפיץ תעמולה; הוא מעניק לדברים מציאות פלסטית; אינו אדיש לדבָר, אך אינו מחויב למטרה כלשהי מלבד החירות והאובייקטיביות האירונית. הוא עצמו אינו מדבֵּר, הוא מניח לאחרים לדבר, וגם אם אינו מחזאי, הוא פועל בתוך דרמה, במחזה שקספירי שבו הדובר, כל דובר, תמיד צודק. הצורך לדבר על האחריות האישית שלו זר לו, מעיק ומרתיע. טבעו הוא, בהכרח, דיאלקטי; הוא מכיר באמת שבמילותיו של גתה: “ברגע שאדם מדבר, מתחילות הטעויות.” הוא מסכים עם טורגנייב שאמר: “כשאני מתאר אדם ואומר שיש לו אף מחודד, סנטר ארוך ושיער לבן, או לחיים אדומות, או שיניים ארוכות, או שהוא פוזל, או שיש לו עיניים בצבע מסוים והבעת פנים מסוימת, אי אפשר להפריך את זה. זוהי מציאות משמחת, שאי אפשר לומר נגדה דבר. אך כשאני מגן על דעה, אפשר מיד להעלות כנגדה טענה סותרת. אפשר תמיד לתקוף אותה, אפשר להגן גם על דעה הפוכה ממנה, ואני חייב לקחת בחשבון שאיתקל גם בסתירה מבחוץ לעמדתי החד־צדדית, וגם בסתירה מבפנים, בתוכי. וכשאני מתכחש לכך ומתחייב להשקפה מסוימת, אני מוותר על החירות שלי.”
כל זה אמת ויציב, אולם ישנם רגעים, מצבים היסטוריים, שבהם התעקשות על חופש הביקורת והימנעות מהכרזה על אמונתך פירושן רק חולשה ואנוכיות והחמצה מוחלטת. כוונתי היא לרגעים ומצבים היסטוריים שבהם החירות עצמה, ובתוכה גם חירות האמן, נתונה בסכנה. זהו אקט ריאקציונרי, חסר מצפון והתאבדותי, והאינטלקטואל חותר תחת קיומו שלו אם בשל הצורך שלו בחירוּת הוא משחק לידי האויבים ורוצחי החירות. אויבים אלה שָׂשׂים במיוחד למצוא אינטלקט שאינו מחשיב דבר מלבד עמדה אירונית הראויה לו, שבז להבחנה בין טוב לרע, שרואה בהתעמקות ברעיונות כמו חירות, אמת וצדק עניין “בורגני”. במצבים מסוימים מחובתו של האינטלקטואל לוותר על החירות שלו. מחובתו למצוא אומץ כדי לאשר רעיונות שלדעת סנובים אינטלקטואליים אפשר לפטור במשיכת כתף. חוויתי זאת באמריקה כשדיברתי על דמוקרטיה ועל האמונה שלי בדמוקרטיה, ואיזשהו עיתונאי מלומד, שביקש לזכות באהדת הביקורת, טען כי הבעתי רעיונות של “המעמד הבינוני”. הוא ביטא תפיסה כוזבת וריאקציונית של הבנאלי, תפיסה מוטעית שכבר הכרתי מקרוב מדי באירופה. בפריז למשל, כשדיברתי על שר החוץ הצרפתי בריאן[1] ועל המאבק האירופי הליברלי שלו לשמר את השלום עם אנשי ה”בורגנות” שכבר היו נגועים קשות בפשיזם. “אבל, ידידי היקר,” הם אמרו לי, “מה אתה רוצה מבריאן? זו בנאליוּת מהסוג הגרוע ביותר. טריוויאליוּת בלתי נסבלת.” מה שהעיתונאי המלומד הגדיר כ”רעיונות של המעמד הבינוני” אינו אלא המסורת הליברלית. זהו מכלול רעיונות על חופש ועל קִדמה, על הומניטריוּת ועל תרבות — או בקיצור, תביעת התבונה לשלוט בדינמיקות של הטבע, של היֵצר, של הדם, של התת־מודע, בספונטניות הפרימיטיבית של החיים. אכן אין זה כלל טבעי לאמן, ולכל אדם המקיים קשר כלשהו עם יצירתיות, לדבֵּר בלי הרף על תבונה כאילו היה איזה חמור נושא ספרים. הוא הרי מכיר בחשיבות הכוחות התת־רציונליים והעל־רציונליים של היֵצר והחלום; ואינו נוטה כלל להערכת יתר של האינטלקט כמדריך לחיים ומעצבם. הוא רחוק מלהיות אויבו של היצר. הוא רק מודע לכך שהנסיגה מהרציונליות של המאות השמונה־עשרה והתשע־עשרה הייתה מוצדקת היסטורית ואינטלקטואלית, בלתי נמנעת ונחוצה, אך גם וולגרית ומוגזמת; ואילו ניחנו בדמיון הנחוץ לחזות מראש איך הבלתי רציונלי, הדינמיקות החשוכות, הגלוריפיקציה של היצר, הערצת הדם והדחף, “הרצון לעוצמה” ו”כוח החיים”[2] ו”המיתוס כקריאת קרב” והצדקת האלימות — איך כל הרעיונות האלה ייראו כאשר יתורגמו מן הספֵרה האינטלקטואלית, שם הם היו מעניינים מאוד ומרתקים, לספֵרה של המציאות, של הפוליטיקה — אילו ניחנו בדי דמיון לחזות זאת, אזי מהר מאוד הייתה מתאיידת התשוקה לשבת בסירה אחת עם ההמונים, כולל אחרוני הלהגנים העלובים והדמגוגים של מרתפי הבירה. כמה נורא לחזות באי־רציונלי הופך לפופולרי. אתה חש שהאסון קרֵב ובא, אסון שהערכת יתר חד־צדדית של התבונה לעולם לא תוכל להמיט. הערכת יתר של תבונה עשויה להיות קומית מרוב פֶּדנטיות אופטימית, ועלולה להצטייר מגוחכת בידי כוחות המעמקים של החיים. אולם היא אינה מוליכה לקטסטרופה. זו ניחתת עלינו אך ורק עם המלכת האנטי־רציונלי. בשלב מסוים, כאשר הפשיזם השתלט פוליטית על גרמניה ועל איטליה, כאשר הלאומנות הייתה למוקד הביטוי האוניברסלי של כל המגמות האלה, כבר הייתי משוכנע שהתוצאה הסופית של האורגיה האי־רציונלית הזאת תהיה אך ורק מלחמה וחורבן כללי, ושזה יקרה מהר מאוד. או אז נדמה היה שחיוני לזכור את הערכים האחרים, את רעיון הדמוקרטיה, ההומניזם, השלום, כבוד האדם וחירותו. הפן הזה של הטבע האנושי הוא שנזקק לעזרתנו. כי אין כל שמץ של סכנה שהתבונה תצבור אי פעם עליונות מלאה, שתבונה רבה מדי תשרור עלי אדמות. אין כל סכנה שאנשים יהפכו יום אחד למלאכים חסרי רגשות — שיהיו ללא ספק משעממים מאוד. ואילו מצב שבו אנשים הופכים לחייתיים — ובעצם מעניינים קצת יותר מדי, כבר ראינו מתרחש בקלות לעינינו. נטייה זו של בני אדם חזקה בהרבה מזו המלאכית האנמית, לכן די בגלוריפיקציה כללית של היצרים על מנת לשחרר את הרוע שמוכן תמיד לייחס לעצמו גלוריפיקציה כדי להביא את הנטיות החייתיות לשליטה מנצחת. קל ומספק להציב את עצמך לצד הטבע ונגד האינטלקט, כלומר בצד שהוא ממילא תמיד חזק יותר. אך נדיבות פשוטה ומעט תחושת אחריות אנושית צריכות להניע אותנו להגן ולהזין את הלהבה הקטנה והאומללה של אינטלקט ותבונה עלי אדמות, כדי שזו תוכל להאיר ולחמם אותנו מעט יותר.
חירות וצדק כבר מזמן אינם בנאליים; הם חיוניים; ולהחשיב אותם משעממים פירושו פשוט קבלה של התרמית הפשיסטית הפסאודו־מהפכנית, שלפיה אלימות והונאת המונים הם המילה האחרונה, הכי נכונות לעכשיו. השכל הטוב יודע שהחידוש האמיתי בעולם, אשר אותו הרוח החיה נקראת לשרת, הוא דבר שונה לחלוטין: דמוקרטיה סוציאלית, והומניזם שאינו לכוד ברלטיביזם פחדני אלא מבחין שוב באומץ בין טוב לרע.
זה מה שעשו עמי אירופה. הם סירבו להיכנע לרוע, ל”סדר החדש” של היטלר, לשעבוד. והייתי רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת כדי לומר מילת הוקרה לחלק זה של עולמנו שהוא עכשיו מדוכא עד עפר. ייתכן מאוד שאנחנו, האירופים, נגלם רק את תפקיד “היוונים” במעצמה הרומית שתקום מתוך המלחמה הזאת וערי הבירה שלה יהיו וושינגטון, לונדון ומוסקבה; אבל התפקיד הזעיר הזה לא יפחית מגאוותנו המוצדקת במולדת הישנה שלנו. הלא קל יותר ומתיש הרבה פחות היה לעמֵי אירופה לקבל את “הסדר החדש” המגונה של היטלר — אילו השלימו עם שעבודם; אילו “שיתפו פעולה”, כמו שאומרים, עם גרמניה הנאצית. אבל הם לא עשו זאת, אף לא אחד מהם. שנים של השלטת טרור אכזרי במיוחד, של עינויים והוצאות להורג לא הצליחו לשבור את רצונם להתנגד. להפך, ההתנגדות רק גברה, והשקר הנאצי המקומם מכולם הוא זה שאירופה מאוחדת בהגנה על נכסיה הקדושים ביותר כנגד פלישת זרים. הזרים שכנגדם יש להגן על הנכסים הקדושים האלה הם הנאצים עצמם, ולא אף אחד אחר. רק המעמד הגבוה המושחת, כנופיה בוגדנית שדבר אינו קדוש בעיניה מלבד כסף ורווח, משתף איתם פעולה. העם סירב לשתף פעולה, וככל שניצחון בעלות הברית מצטייר בבהירות יתר, כך גובר ביטחונה העצמי של ההתנגדות לדיכוי. שבעה מיליון איש כבר גורשו לעבודות כפייה; כמעט מיליון הוצאו להורג ונרצחו; עשרת אלפים נוספים כלואים בגיהינום מחנות הריכוז. ולמרות הכול הקרב ההרואי, הלא שוויוני, נמשך. אני אומר: כבוד ויקר לעמי אירופה. הם נלחמים את המלחמה שלנו. הם בעלי הברית שלנו וראויים ליחס של בעלי ברית. החירות הולכת וקרבה לאט, לאט מאוד, אבל כוח אחיזתם נותר לבלי חת. הם ראויים לזכות באמוננו; יש להתיר להם לפעול בדרכם שלהם, להיפטר מהכוחות שבגדו בהם והביאו עליהם את ייסוריהם. הם ראויים לשיח כן וידידותי שלא יערער את אמונתם כי המשחררים באים אכן לשחרר ולא לשעבד אותם למרוּת הסֵדר הישן, הרקוב והנתעב.
אין עדיין תגובות