כך היה

1.
נעורים בחיפה

נולדתי בשנת 1932, שלוש שנים לפני שהוריי בנו בית ועלו לגור על הר הכרמל. סבי, משה גוטל לוין, בנה בית במגרש סמוך ושני בתים אלה, וקומץ בתים אחרים, היו היחידים בין אחוזה למרכז הכרמל. אין לי שום זיכרון פעיל מן השנים הראשונות על הכרמל. כזכור, בשנת 1936 פרצו המאורעות וחיפה היתה עיר מעורבת ליהודים וערבים, כמו היום. למרות זאת אינני זוכר שהדבר השפיע על חיי, וגם הולדת אחותי עדנה בשנת 1936 נותרה זיכרון מטושטש. הזיכרון מתחיל להפציע עם כניסתי לבית הספר הריאלי. ארבע המכינות הראשונות היו ממוקמות במרכז הכרמל ונותרו שם עד היום. בשלוש מכינות היו לנו מורות, הגברות דניאל, מרט וברגמן וברביעית היה המורה בן דוד. מנהל המכינות היה עמנואל יפה, שהיה לאחר הקמת המדינה סמנכ״ל משרד החינוך ויו״ר המזכירות הפדגוגית. בבית הספר הריאלי היתה נהוגה תלבושת אחידה ועל החולצה היה רקום סמל בית הספר והכיתוב ״והצנע לכת״. במרוצת השנים שמעתי רבים הטוענים שהריאלי היה מוסד מתנשא בעל יומרות חסרות בסיס למצוינות. לא זאת היתה תחושתי. 12 השנים שביליתי בין כותלי בית הספר היו לא רק שנים של רכישת השכלה, אלא גם שנים של עיצוב האופי. עד היום אני רואה ב״והצנע לכת״ מורה דרך לחיים.

אין להסיק מכך שלא היינו שובבים. זכור מקרה אחד שבו הצליח תלמיד ״להוציא מורה מן הכלים״ ועל כך ספג מכת סרגל. חוק הגנת התלמיד לא היה קיים ובדרך כלל לא היה דרוש. במכינות למדנו קרוא וכתוב ואל יהיה הדבר קל בעיניכם. גם בהמשך הדרך המשיך בית הספר לאמן אותנו בכתיבה, והיכולת לכתוב עברית כהלכתה היא אחד מן הנכסים שלקחתי עמי בסיום לימודיי. גם לימודי האנגלית — קריאה וכתיבה — נתנו לי יתרון: כשהגעתי לאוניברסיטה קראתי ללא קושי את החומר הנדרש וסיכומי הקריאה שלי שימשו כמה דורות של סטודנטים.

אחרי ארבע המכינות עברנו ללמוד בסניף באחוזה שבו פעלו שש כיתות. באותן שנים היו בסגל ההוראה יותר מורים ממורות. לאורך השנים נהנינו מכישרונם של מחנכים שרמתם היתה גבוהה דיה כדי להורות באוניברסיטה. חלקם גם הגיעו למעמד אוניברסיטאי כאשר החלה התרחבותה של האוניברסיטה העברית לאחר הקמת המדינה. מנהל הכיתות באחוזה היה לוי וולף שגם לימד אנגלית אף שמבטאו היקי היה בולט. בין המורים היה מקום של כבוד למורה לערבית אביבה טורובסקי, שאחזה ברסן המשמעת ביד חזקה ונודעה במשפט שנהגה להשמיע בנוגע להעתקה בבחינות: ״המעתיק והמועתק ממנו עבודותיהם תיפסלנה.״

זכור לי אירוע שספק אם היה יכול להתרחש היום, ובראייה לאחור לא היה צריך להתרחש גם אז. במסגרת שיעורי הביולוגיה החליט המורה שהדרך הטובה ללמדנו על האיברים הפנימיים היא לנתח בכיתה חתלתול שהורדם למוות ובטנו נחתכה וחשפה את תוכנה. לצד האכזריות שבמעשה זה יש בו כדי ללמד על היסודיות שאפיינה את ההוראה בבית הספר, לפחות באשר לחלק מן המקצועות. אני נוכח בכך גם כשאני מעיין בכמה מן המחברות שליוו אותי באותן שנים.

אף שהמשמעת בבית הספר היתה נוקשה יותר ממה שמצוי בבתי הספר היום, לא חסרו מעשי שובבות שהשתכחו ממני עד שמצאתי אוסף של פתקים שהוחלפו בינינו, התלמידים, במהלך שיעורים משעממים והיו הזדמנות לחידוד כישורי החריזה של המשתתפים ברשת. כמה דוגמיות לתיפלויות שעסקנו בהן:

״בנוגע לזה שאני מביט עליה תגיד לה שמרים מביטה הנה ולא אני מביט עליה. לולא הייתי אוהב אותה הייתי אומר זאת כאשר הייתי הולך אליה עם לייזר בהתחלת השנה שעברה. תגיד את זה לה.״

״ליושבים בחוץ //מעם תלמיד חרוץ // ברצוני להסב // את תשומת הלב // ליצור המגוחך // הקרוי ׳שיעור תנ״ך׳. // מי שכובע שוכח // יוצא ׳עושה שמח׳ //מי שבכיתה נשאר //סובל בלי קץ וגמר.//על כן אומרים הכול //לא כדאי לסבול. //נכריז זאת פה אחד // ונצאה יד ביד.״

״לפי דבריה אין שום פרשה חדשה והיא חברה שלך כמקודם. יש לי מה לספר לך אבל קודם תישבע לי 45 פעם.״ ״טוב בהפסקה.״

״אם באמת תהיה עבודה בכתב נעשה עבודה משותפת לכל הבנים היושבים בשני השולחנות האלה.״

״נחום מתעסק עם מרים ויש לו עסקים גם עם עמוס וגמי והוא לא מגלה לנו שום דבר. לכן אני מפסיק להגיד לו גם כן.״

בית הספר התייחס ברצינות גם לחינוך הגופני. לצד שיעורי הספורט הרגילים עסקנו במה שנקרא ״חינוך גופני מורחב״ (חג״מ). אבי היה זה שהעלה את רעיון הספורט השימושי במסגרות ״המכבי הצעיר״ עוד בתקופת המאורעות (1939-1936). הרעיון אומץ על ידי ד״ר בירם, מנהל הריאלי, ואימוני קפא״פ (קרב פנים אל פנים) בעזרת מקלות היו לחלק מפעילות הספורט בבית הספר. אף שהתעניינתי בספורט מגיל צעיר לא הייתי מן המצטיינים. מורה ההתעמלות שלנו, שהיה מקצוען, טיפח בעיקר את המצטיינים — גישה שלא עודדה את האחרים להתאמץ. חלק מחבריי עסקו בפעילות במקצועות הסיוף והטניס. אינני זוכר מדוע לא עסקתי בפעילות זו והסתפקתי במשחקי טניס שולחן שהיינו מקיימים בתחנת מכבי האש המקומית שהיתה מצוידת בשולחן מתאים.

העניין שלי בספורט בא על סיפוקו בקריאת עיתוני ספורט ובצפייה באירועי ספורט אליהם התלוויתי אל אבי, שהיה מראשי מכבי. זכורים במיוחד האירועים בבריכת השחייה בבת גלים, שהיתה בימי המנדט היחידה בארץ בממדים אולימפיים. בשנים שבין סוף מלחמת העולם השנייה להחלטת החלוקה באו״ם התקיימו בבריכה תחרויות בינלאומיות בהשתתפות שחיינים וקבוצות כדור־מים מיוון וממצרים. אז גם למדתי שכדור־מים הוא משחק אלים למדי. את סימני הקרבות המתנהלים מתחת לפני המים אפשר היה לראות על גוף השחקנים כשיצאו מן הבריכה.

הישגי השחיינים, ששחו בבריכת מים מלוחים, היו בינוניים למדי. ברור שאין מקום להשוות את ההישגים דאז לאלה של היום, אך בכל זאת מעניין לראות את ההתקדמות האדירה בכל ענפי הספורט. כך למשל, השיא הארץ־ישראלי של אלוף הארץ בשחייה, שלמה תנשמת, ב־100 מטרים חתירה היה 63 שניות בעוד ששיא העולם כיום הוא כ־47 שניות, שיפור של 25%.

בתקופת המנדט הבריטי היתה הנוכחות של חיילים אנגלים ואחרים ממדינות האימפריה מורגשת ביותר. בחיפה היו מחנות רבים שבהם שהו חיילים שהובאו למנוחה מן החזית בצפון אפריקה וגם חיל משמר קבוע ליעדים האסטרטגיים שהיו ממוקמים בעיר, דוגמת הנמל ובתי הזיקוק. רגשי עוינות לנוכחות זו החלו להיות מורגשים לאחר תום המלחמה, בשנות המאבק על העלייה והיד הקשה שהפעילה הממשלה הבריטית נגד המחתרות. בשנות המלחמה לא ראינו דבר לא ראוי בהתרועעות של נשים יהודיות עם חיילים וקצינים בריטים.

בשנות המלחמה הייתי ילד צעיר ואיני זוכר ששגרת חיי הופרה בגלל תנאי החירום. זאת למרות שמשפחתי עברה מן הבית הגדול שברחוב מוריה 59 לדירת מרתף בבית הסמוך לבית סבי והתגוררתי בחדר אחד עם אחותי. אבי החליט על המעבר כדי לחסוך מאמי את תחזוקת הבית הגדול, אך צעד זה גרם לקשיים רבים במרוצת השנים, שכן הבית הושכר ודייריו, משפחה של פרקליט חיפאי מכובד, זכתה בהגנת חוק הגנת הדייר שלא אפשר לפנותם בסוף המלחמה. רק לאחר שנים זכו הוריי לחזור לחלק מן הבית. בשנת 1942, כאשר הייתי בן 10, היה חשש שאם יפרצו הגרמנים את קו ההגנה במדבר המערבי הם עלולים לעלות על ארץ ישראל ולפגוע ביישוב היהודי. איני זוכר תגובות של חרדה בסביבה שבה חייתי, בבית או בבית הספר.

בנעוריי היה חלק נכבד ממשפחתי מרוכז בחיפה. מצד אבי ישבו בעיר משפחות אחיו ואחותו וילדיהם וכן אמו (משפחות חת, בר רב האי וטובבין). מצד אמי התגוררו בסמוך אלינו משפחות הוריה וכמה מאחיה ומאחיותיה. הקשרים בין המשפחות היו הדוקים והמפגשים המשפחתיים הם מחוויות חיי הזכורות לי ביותר. עם משפחת אבי היינו נפגשים כמעט מדי שבוע בשבוע. במפגשים בבית בר רב האי נחשפתי לראשונה לוויכוחים פוליטיים. דוד בר רב האי היה מעסקני מפא״י הבולטים ודב טובבין, שותפו של אבי למשרד עורכי דין, היה גם הוא מפא״יניק. משה, אח אבי, היה רוויזיוניסט נאמן ובכך הלך בדרכה של אמם דינה חת, שהיתה ז’בוטינסקאית ותיקה. אבי היה איש המרכז. הוא עמד בראש סיעת ״מכבי״ באספת הנבחרים והיה חבר הוועד הלאומי בשנים שלפני הקמת המדינה, וכאשר הוויכוחים התלהטו הוא היה זה שהרגיע את הרוחות. אנו, הנערים, השתעממנו לא פעם משיח המבוגרים. זכור לי מקרה שהתגנבתי עם בן דודי דני למשרדו של דודי, שהיה סמוך לדירה, ו״סחבנו״ סיגר משולחנו. תפסו אותנו יושבים ומעשנים בנחת מתחת לשולחן הכתיבה. זה היה הסיגר הראשון והאחרון שעישנתי בחיי.

אופי הבילוי עם בני משפחת אמי היה שונה. המפגשים בבית משפחת הסבא היו נערכים לעיתים רחוקות יותר, בדרך כלל בשבתות או בחגים, כיוון שחלק מבני המשפחה לא התגוררו בחיפה. הסבא משה גוטל לוין ובניו הצטיינו בקולות ערבים וכל מפגש היה מלווה בזמירות ובשירה. סבא היה שומר מצוות וליוויתי אותו לא פעם לבית הכנסת, מנהג שלא המשכתי לקיים בבגרותי. בערבי פסח עסקנו יחד בביעור חמץ ובהגעלת הסירים וכלי המתכת. בשנים מאוחרות יותר היינו מבלים במשחקי קלפים בבית הסבא.

מקום חשוב בחיי מגיל עשר ואילך היה לפעילותי בתנועת הצופים. באותם זמנים היתה ההצטרפות לתנועה כמעט מובנת מאליה. בילינו במפגשים שבועיים שבהם שיחקנו וגם למדנו. חביבים במיוחד היו מה שנקרא אז ״משחקי שדה״. עמדו לרשותנו מרחבים פנויים שהיום מכוסים בבנייה צפופה. אחד המקומות שסביבם התנהלו משחקי השדה היה מבצר רושמייה, שרידי מבנה מתקופת הצלבנים, שהקבוצה התוקפת נדרשה לכבוש בעזרת אצטרובלים. ההשפעה המעצבת שהיתה לקשריי עם תנועת הצופים על אישיותי קשורה בשנים שבהן הייתי מדריך של קבוצת נערים, צעירים ממני בארבע שנים, שהפעלתי והנחיתי עד סיום תקופת לימודיי. הצורך להכין פעולות שבועיות והאחריות המוטלת על מדריך היתה להם השפעה של ממש על ביטחוני העצמי ועל יכולתי לקשור קשרים חברתיים עם אחרים.

מושג על מה שעשינו בפעולות אפשר ללמוד מתיאור שהעתקתי מיומן הגדוד שהשתמר בידי, של פעולה שהתקיימה בינואר 1946, כשהיינו בני 13, 14: ״מיד אחרי תחילת הפעולה ירדנו לוואדי של בית הספר. משם הלכנו באחד הכבישים המקיפים את רושמייה. עברנו ליד הבאר שנמצאת בוואדי בין רושמייה לוורדייה והמשכנו ללכת עד שהגענו למחצבות. אחרי מנוחה קצרה פתח דוד מדריכנו בהקדמה על טיבן של המערות שלידן ישבנו ועל שוכניהן. לקחנו את כל חפצינו כדי שלא להעמיד בניסיון את ‘בני דודינו’ שישבו בקרבת מקום ונכנסנו לפתחה של אחת המערות. לא היה לנו פנס ועל כן אחזנו איש ביד רעהו ובהנהלתו של דוד שהיה מצויד במקל התחלנו ללכת בחושך מצרים ויצאנו מפתחה השני של המערה. אחרי מנוחה קצרה חזרנו לבית הספר וקיבלנו פטורים.״

אני זוכר לטובה כמה וכמה מדריכים, אך מדריך אחד הערצנו: היה זה דוד רוטנברג, שנהרג בתאונה בתחילת מלחמת העצמאות. דוד היה צעיר אינטליגנטי מלא קסם אישי, מנהיג מלידה. הוא היחיד שפגשתי בימי חיי שהייתי בטוח שנועד לגדולות. אילו לא נקטלו דוד ובני דורו במלחמת העצמאות ייתכן שפני המדינה היו אחרים היום. זכרו של דוד קשור אצלי בטיול בלתי נשכח שעשינו בספטמבר 1945 ותועד גם הוא ביומן הגדוד:

הטיול החל ביום ד’. בבוקר נסענו ברכבת לעפולה, נסיעה נעימה מאוד. הלכנו בכביש עד ״כפר ילדים״ שם נחנו מעט ואחרי ארוחת עשר התחלנו לטפס על גבעת המורה. העלייה היתה קשה, תלולה עם תרמילים, מימיות ושמיכות. בשעת צהריים הגענו לפסגה בלי נשימה והשתטחנו על האדמה הצחיחה. אחרי הצהריים ירדנו לגבע שם בילינו את הלילה. ביום ה’ הלכנו למעין חרוד, משם המשכנו לתל יוסף הישנה, שם אכלנו ארוחת צהריים. משם צעדנו לחפציבה ולסחנה שם התרחצנו ובילינו להנאתנו. איחרנו לרכבת המוליכה לנהריים ודוד ביקש שמכונית של חברת חשמל תסיע אותנו מבית אלפא לנהריים. אכלנו ארוחת ערב באשדות וחזרנו לישון בנהריים. בנימין לא הסכים בשום אופן לשיכון מעורב ולכן ישנו הבנות לחוד והבנים לחוד. למחרת ביקרנו בגשר ובמפעל בנהריים וחזרנו הביתה.

כמה שברי זיכרונות משנות נעוריי: אף שהכרמל הוא שטח הררי, כל בחור וטוב היה מצויד באופניים. אחרי חגיגת הבר מצווה כמעט שלא נותרו חסרי אופניים. ריבוי העליות גרם לכך שנהגנו להיתלות בסולם האחורי של אוטובוסים (אז היה כזה התקן) ולהיגרר אחריהם. הדבר היה אומנם מסוכן אבל היה אפשרי מפני שבאותם ימים היתה מהירות הנסיעה של אוטובוס בעלייה לא יותר מ־20 קמ״ש. חיי רוכבי האופניים היו בטוחים יותר מאשר היום כיוון שמספר כלי הרכב הממונעים היה קטן. לאבי היתה מכונית עד מלחמת העולם, אך הוא ויתר עליה ולא רכש רכב חדש אחרי המלחמה מאחר שהחל לסבול מקשיי ראייה.

בהיותנו נטולי רכב לא הרבינו בטיולים משפחתיים בארץ ומרבית הטיולים הזכורים לי נעשו במסגרת תנועת הנוער.

אחת מצורות הבילוי המקובלות היתה הקולנוע. בשל המלחמה, מספר הסרטים החדשים שהגיעו לארץ לא היה גדול אך מן המעטים שהגיעו זכורים לי לטוב ״מה יפית עמק נוי״, ״גברת מיניבר״, ״היה שלום מר צ’יפס״ ו״הגנב מבגדד״. הייתי מקבל חמישה גרושים שהספיקו לדמי נסיעה הלוך וחזור לשכונת הדר הכרמל, לכרטיס קולנוע ולמשקה.

ליד מרכז הכרמל ניצבה אנדרטת זיכרון לאדריכל אלכסנדר ברוולד שתיכנן את הבניין הישן של הטכניון. מסביב לה היתה רחבה ששימשה מגרש משחקים לילדי השכונה. משום מה שימש המגרש גם מקום מפגש לילי לחיילים אנגלים ולנערותיהם ופעמים רבות נמצאו שם שרידי קונדומים משומשים. באחד הימים — הייתי כבן עשר — לקח אחד הנערים קונדום משומש ועשה כאילו הוא מוציא אותו מכיסי. קולות הצהלה של הנוכחים נדמו כאשר התברר שכלל איני יודע מהי פיסת הגומי המלוכלכת שכביכול נמצאה בכיסי.

עד כיתה ו’ של התיכון למדנו בבית הספר באחוזה. בכיתה ז’ ירדנו ללמוד בסניף בית הספר בהדר הכרמל. החיבור עם הכיתות שלמדו בהדר הביא לפיצול כיתתנו לשלוש מגמות — ריאלית, ביולוגית וספרותית. פיצול זה גרם לכך שהמסגרת המאחדת שנותרה היתה הצופים. בשלב זה כבר התחלנו לדבר על גרעין שיעלה להתיישבות, והיה זה עוד לפני ההחלטה על החלוקה באו״ם ותחילת מלחמת העצמאות. אלה היו ימים של מתח והתרגשות. עם ההכרזה על הקמת המדינה היינו כמעט בני 16 ולא גויסנו לשירות צבאי, אבל הכרנו לא מעט מבני הכיתות שמעלינו שנפלו בקרבות. כפי שציינתי קודם, אחד הנופלים היה מדריכנו הנערץ דוד רוטנברג, שנהרג בתאונה בתחילת המלחמה. גם אחד מחברינו ללימודים, יונתן קיש, נהרג, כאשר סירה של צופי ים טבעה בדרכה מחיפה לקיסריה ואנחנו סרקנו במשך כמה ימים את החוף לכל אורכו בחיפוש אחרי הגופות. היה זה מפגשי הראשון עם המוות.

בכיתה ח’ עלינו ללמוד בבית בירם, שנבנה לפני מלחמת העולם אבל נתפס על ידי הבריטים שהחזיקו בו עד שעזבו את חיפה. היו אלה ימים שבהם השתלבו התרוממות הרוח שאחרי ההכרזה על הקמת המדינה עם הכאב על הרבים והטובים שנפלו בדרך להקמתה. התכוננו לבחינות הבגרות אך הראש כבר נמצא במקום אחר. רוב חבריי ללימודים שנמנו עם תנועת הצופים החליטו להתגייס לנח״ל ולצאת להכשרה. שמונה קיבוצים הוקמו על ידי בוגרי תנועת הצופים ואנחנו היינו אמורים להיות קיבוץ הצופים ט’. מסיבה שאינה זכורה לי הוחלט שלא נקים קיבוץ עצמאי אלא נשלים קיבוצים קיימים. היו אלה ימי הפילוג בתנועה הקיבוצית וההכשרה שלנו פוצלה לשניים: תומכי מפ״ם הלכו להכשרה בפלמחים והנותרים, ואני ביניהם, הצטרפו לקיבוץ חצרים.