"היא הכינה לעצמה כוס תה ויצאה להתיישב על ספסל העץ הישן שבגינה השכונתית. כעבור מספר דקות, הגיע אחיו של יואב […]
פרולוג
כולנו נולדנו שווים, אך שונים אלה מאלה לחלוטין.
הוא הכאיב לה.
באותו ערב, למרות שהיא שתקה מולו כמו תמיד, הזעם שלו הלך וגבר. הוא צרח, התקרב אל גופה נוגע־לא נוגע, מנופף באגרופים מול פרצופה, מפספס במילימטר את עצמות הלחיים, את העין, את האף. היא שתקה. הינה זה בא, היא חשבה לעצמה, מקבלת את הגזרה בלי לשאול או להבין. הוא התרחק ממנה מעט והינה, התקרב בשנית כאילו החליט שהגיע הרגע המתאים להכות. לפתע, בנם הבכור אסי, שהיה חייל וגבר כמעט, נעמד ביניהם. "אם תיגע בה, אגיב לך". האב לא האמין שבנו עומד מולו פתאום. הייתה זו שעת צוהריים, כשהוא נח בחדרו ושמע מהחדר הסמוך של אחיותיו ויכוח בין אימו לאביו. צעקותיו הרמות של האב הקפיאו את דמו. הוא פתח את דלת חדרו בבעתה וראה את אימו שקטה, לא מגיבה אל מול אביו שהשתולל בצרחות ובאלימות לעברה. שפת גופו לוחמנית ומאיימת וכל מילותיו עלבון והשפלה. הוא התקרב אליה והשתולל סנטימטרים אחדים ממנה.
אסי אומנם היה מורגל לצעקות האלה, אך לפתע נתקף חרדה. ייתכן שעד כה הוא לא חיבר בין הצעקות לבין האלימות וההשפלה. אך כעת לפתע, משהו התחולל באישיותו והוא הבחין בהתנהגות האלימה והרעה כלפי אימו. הוא חש עלבון קשה מנשוא; הוא חש בעלבון בשביל אימו ומייד ביקש מאביו להפסיק ולהירגע. באחת וללא היסוס, הפנה האב את מבטו ובעיקר את זעמו כלפי בנו. "אל תתערב", צרח והפנה כלפיו אצבע מאיימת, "זה לא עניינך".
האב פנה מייד אל סול והמשיך להעליב אותה ולצרוח עליה, בלי כל כוונה להפסיק את המתקפה הברוטלית. באותו רגע, מתוך אינסטינקט, נעמד אסי ביניהם, כשפניו אל אביו, גבו אל אימו ושתי ידיו פרושות לצדדים, מגינות עליה.
"אבא", אמר, "לא עוד. אתה תתחיל לדבר אליה יפה. בלי צעקות ובלי השפלות. מעתה, אני אתערב".
מעולם אסי לא התכונן לתרחיש האימים שהתרגש עליו. כך, בהפתעה מוחלטת, חווה את אחד מהמראות המזוויעים והמתסכלים בחייו. אבא הפיל עצמו על רצפה, החל להכות את עצמו בראשו ובכל חלקי גופו, התפתל, השתולל ומלמל משפטים לא ברורים. היה זה אבא; הקשוח, הכול יכול והנערץ, שעבד קשה כל כך כדי לפרנס את משפחתו. היה זה הגבר בן ה־42, החזק, המוצק, בעל השיער המאפיר המסורק בקפידה לאחור; היה זה איש המוסר הדתי, שדגל ב"איש, איש באמונתו יחיה"; היה זה האידיאליסט, הארצישראלי, הפטריוט האמיתי. הוא מצא את בנו, אסי, במקום הבלתי אפשרי, שלא היה מסוגל להעלות בדעתו, כאשר המציאות טפחה על פניו. אסי לא נותר אדיש. מייד הוא נחפז אליו ומנע ממנו מלהמשיך ולהכות את עצמו. הוא עזר לו לקום מהרצפה. מאין שאב אותו נער־גבר את כוחו הרב, כך שיכול היה להניף את אביו מעלה ולהציבו על רגליו? כאב לו לראות את אביו בחולשתו. הוא פרץ בבכי וביקש מחילה וסליחה על שהתפרץ עליו, עת שמעל לראשו ריחף הדיבר החמישי: "כבד את אביך ואת אימך, למען יאריכון ימיך על האדמה, אשר ה' אלוהיך נותן לך".
גם לאחר שנים, כשיספר על המקרה, תתעורר בו התרגשות רבה וכאב עז; ריאותיו יתרוקנו מאוויר והוא ייאלץ להסדיר את קצב נשימותיו. הוא יכסה את פניו כשלחלוחית של דמע תבצבץ מעיניו כמסך, אותו מסך אפל שנפל על חייו עת ראה את אביו בבושתו. ממרחק הזמן, כשחלפו יותר מ־12 שנה מאז מות אביו, אסי עדיין חושב לעצמו שייתכן שהפריז בהתנהגותו; הוא חש אשמה על שהוביל את אביו למצב שבו הטיל עצמו על הרצפה, הכה את גופו בתסכול, בכאב ובצער. עם זאת, ברור לו כי נדרש לכך כדי להגן על אימו, ולהפסיק את הסחיטה הרגשית אפופת האימה שהפעיל עליה האב. הקונפליקט האיום לא נותן לו מנוח עד עצם היום הזה.
השקט שהפגינה סול, כמו גם תעצומות הנפש שאפפו אותה, מעידים על אישיותה החזקה, על מידות השליטה העצמית ועל האחריות שהפגינה. אלה היו טבועות בה עוד מילדותה במרוקו, שם גדלה, כמו גם במהלך מסעה לארץ, עם ימים וחודשים של תלאות במחנות עולים ובאונייה רעועה. אותן תעצומות נפש, שלוות נפש ויכולתה לשאת באחריות אפשרו לה להיות מי שצמחה להיות.
הוא דרש אוכל טרי מדי יום. "הכנתי את התבשיל הזה בתחילת השבוע ואחסנתי במקפיא", היא השיבה, "בעוד יומיים תוכל להפשיר ולחמם".
הזעם מילא אותו באחת, "לא", פסק בקול, "את תכיני לי עכשיו תבשיל טרי, עכשיו". כמו תמיד, היא לא התווכחה, הכינה והגישה לו.
"מה זה?" זעקתו טלטלה אותה שוב מייד עם הטעימה הראשונה, "זה חם מדי. את רוצה לשרוף אותי?"
היא השתדלה, "זה יתקרר בתוך דקה או שתיים", אמרה, בעוד היה ברור שדבר לא ישביע את רצונו.
"אני לא מבין", המשיך בכעס וקם מהכיסא בתנועות גסות ומרתיעות ופנה אל הסלון, "את לא מסוגלת להכין לי אוכל טרי וטעים בטמפרטורה שאני רוצה?"
היא שתקה. "המנה התקררה מעט. בוא לאכול", אמרה לו בחלוף שתי דקות.
הוא גלגל עיניו ופלט אוויר, כאילו התמודד עם חדלות אישים שאין כדוגמתה, קם מהספה בסלון ושב אל המטבח. "מה זה?" צרח לעברה, "עכשיו זה לא חם מספיק", אמר בעודו חובט בשולחן. הוא קם מהכיסא, התקרב אליה והחל להטיח בה מילים בוטות ומעליבות.
השפלה
היא הייתה מורגלת בכך. בין אם כשהיו לבדם ובין אם בנוכחות ילדיהם או אורחים אחרים. באחד מערבי הפסח, עלב בה מול כל בני המשפחה, בהם גם נכדיהם ובני הזוג של ילדיהם. "שמת הרבה מלח באוכל", ירה לעברה בטון מכוער. למרות שפגע בה מול כולם, היא לא הגיבה והמשיכה לחייך בשקט, כדי לשמור על אווירה שמחה ונינוחה. "מה, לא שמת לב לזה?" שאלה את בנה, אסי, כששוחחו ביום המחרת. "לא, לא שמתי לב", השיב, "הבחנתי בכך שמצב הרוח שלך הפך עכור מעט". היא נותרה לבדה עם העלבון והכאב, כשלצידה אך ורק מידת חוסן שאימצה לעצמה במהלך השנים.
מאז נישאו, עמרם עקב בשבע עיניים אחר צעדיה וצמצם אותם ככל יכולתו. הוא חנק.
"למה את יוצאת?"
"למה לא חזרת בזמן?"
"למה את עובדת?"
"אני לא צריך שתעבדי".
"אני לא צריך בלבולי מוח".
בחולשתו, ביקש להתחזק כשהחליש אותה יותר. דרישותיו הותירו אותה עם מטלות בית רבות ושעות ארוכות במטבח. היא נקברה תחת חולשתו, בעוד הוא הביס כל ניסיון שלה לבטא את רצונותיה או לממשם. אך באותו ערב, כשבנם, אסי, הביט באגרופיו של אביו מתעופפים מול פניה של אימו ומפספסים אותם במעט, משהו בו התעורר. הוא פעל בלי לחשוב ומתוך אינסטינקט כמעט, כשביקש להגן על אימו.
"אם אתה נוגע בה, יש לך עסק איתי", אמר לאביו בנחרצות, "אתה לא נוגע בה, אתה לא צועק עליה, אתה לא מתנהג אליה בצורה כזו שוב".
באחת, הבין האב שבנו גדל והתבגר, או במילים אחרות, שבנו התעורר ולא יהיה נכון לשתוק עוד. עמרם השליך עצמו על הקרקע והחל מכה בחזהו שלו. הבן לא ידע את נפשו. מה עשיתי, נבהל בתוכו פנימה, גרמתי לאבא שלי ליפול על הרצפה, איזו השפלה. הוא פנה אל אביו, שהותש מעוצמת הרגשות שהשתוללו בתוכו והשתבלל על הרצפה. אסי הרים את אביו המקופל כתינוק והניח את גופו על המיטה. "אני מתנצל שהתנהגתי אליך כך, אבל לא היית צריך להתנהג כך לאימא".
הידיעה שבנם יוצא להגנתה לא הובילה לשינוי בהתנהגותו של עמרם כלפיה, ואף לא הפסיקה את מקרי ההתעמרות וההשפלה.
עם זאת, כעת לא עמדה מולו לבדה והייתה זו תחילתה של תמורה פנימית. בנה הגן עליה וסייע ככל יכולתו. כך, באחד הימים, התכוננה לצאת כדי למלא את תפקידה כחברת מועצת העיר. עמרם, שמאז ומעולם ראה בה עקרת בית בלבד, נתקף חֵמה מסיבה לא ברורה, והחליט למנוע ממנה להגיע לישיבת המועצה, "את לא נוסעת. גם אלוהים לא יעזור לך", הטיח בה. "הוא נעל את הרכב בחניה, לקח איתו את המפתחות והלך", התקשרה לבנה בדמעות. אסי הגיע מייד, לקח אבן משחזת וחתך את מנעול דלת הכניסה לחניה.
"הינה אימא, סעי".
למעשה, לא היה דבר חריג בהתנהגותו של עמרם כלפיה, להפך. כך חונכו שניהם מינקות בבית הוריהם שבמרוקו ולאחר מכן, בסביבה בה גדלו בישראל. היה זה מקובל, נהוג, נכון, ראוי ותרבותי שגברים ינהגו כך בנשותיהם. אחרת, במה תיאמד גבריותם? היה זה אך טבעי שמשום היותה אישה, נגזר עליה לספוג צעקות ועלבונות. היא קיבלה את מעמדה בהכנעה ועם זאת, חיה בנשמתה גם אישה אחרת. אותה אישה נתנה לה חוסן. כשעמרם צעק ונהג בה באלימות, היא פירקה אותו לגורמים בשתיקתה. בכך, הפגינה כוח ועובדה בלתי ניתנת לערעור: היא חופשייה בתוכה פנימה, ואיש לא יוכל לקחת את זה ממנה. היא חופשייה לחיות בפתיחות מחשבה ולהבין אנשים.
בכל הזדמנות דאג עמרם לדכא את רוחה החופשית. אך השקט שבה הביס את ניסיונותיו. אט אט, הבינה את כוחו של השקט הטמון בה: הוא יכול להרוג. כך, שימש לה כלי נשק קטלני מולו.
כשנפתח הצוהר
תקיפת המצרים בצוהרי יום כיפור דרשה את גיוסם של רוב הגברים שיצאו לקרב. המתפללים הרבים שמילאו את בתי הכנסת החלו חוזרים אל בתיהם, נוטלים עימם שקית בגדים קטנה וממהרים אל האוטובוסים, שהמתינו כדי להסיעם אל הבסיסים הצבאיים, אל החזית שרחשה וגעשה. רוחות שינוי פשטו בכול ובתוך רגעים ספורים נדמה היה כי קיומה של המדינה עמד על סף תהום. השינוי שבחוץ העצים את התמורה שכבר נתנה אותותיה בתוכה פנימה ונתנה דרור לדחף שקינן בה משחר נעוריה.
"אני רוצה להתנדב", אמרה כשהגיעה אל מרכזי התמיכה שנפתחו בעיר לאחר כמה ימי לחימה. היא ביקשה לתרום את חלקה בעת קשה זו, נכונה לכל משימה שתוטל עליה. מייד, הופנתה אל מנהל סניף הדואר ושם התבקשה לקחת על עצמה את חלוקת הדואר. בשעות הערב, שנותרו פנויות מעבודה, התנדבה לחלק מזון לנזקקים. בנה, אסי, היה אז חייל בן 19 בשירות סדיר.
באותו יום כיפור של שנת 1973 הוא נשאר בבסיס ככוח חירום, לתורנות שבת וחג. מפאת המצב, לא הורשה לצאת הביתה. בתה, רוני, שהייתה תלמידת תיכון בת 18, השגיחה על אחותה הקטנה, דונה בת השמונה. זאת, עת שעמרם, ששימש נהג קטר, גויס למאמץ המלחמתי ולא שב הביתה גם בערבים. ייתכן שהיעדרו הוביל אותה לפנות באותם ימים קשים אל רכזת המתנדבים של משרד הביטחון ולהציע עצמה כמתנדבת. הרכזת סקרה את פניה בקפידה כשהציעה לה להתנדב למשימה שדורשת רגישות מיוחדת. "כן", ענתה בלי להסס. "ידברו איתך", ענתה הרכזת, בלי למסור פרטים על אופי המשימה. מיליון מחשבות רעשו והכו בראשה.
למחרת היום, עם שחר, העירה אותה התרגשות. היא התהפכה במיטתה, מתאמצת להשיב את השינה לחיקה, אך העלתה חרס וויתרה. בשעה תשע בבוקר בדיוק הגיעה אל נקודת האיסוף שנקבעה לה, כשהיא חסרת מנוחה לקראת המפגש עם הלא נודע. מדוע בחרו דווקא בי, חשבה לעצמה ונזכרה בדברים שאמרה לה הרכזת בשיחה הקצרצרה ביניהן. "אין לי ספק שאת האדם המתאים ביותר למלא את התפקיד, למרות שאת עדיין לא יודעת במה דברים אמורים".
חריקת בלמים קטעה את הרהוריה. משאית צבאית גדולה נעצרה בסמוך לשפת המדרכה, מרחק פסע ממנה. היא נרתעה לאחור בבהלה.
"היי, את סול?" נשמע קולו של גבר צעיר בעד לחלון הפתוח.
"מה?" השיבה בשאלה, נרעשת מעט.
הנהג רכן אל החלון שמעל מושב הנוסע ושרבב את ראשו החוצה. "את סול? את זו שאמורה להתלוות אליי?" הרים את קולו מעט, כדי לוודא שהיא שומעת.
"כן, זו אני".
"יופי, תעלי, יש לנו המון כתובות", אמר בפסקנות נמרצת.
כתובות, תהתה בינה לבינה, למה בדיוק הוא מתכוון. כהרגלה, נמנעה מלשאול שאלות מיותרות, הניחה רגלה על המדרגה ומשכה עצמה אל תוך המשאית, כשידה האחת אוחזת בזרוע המראה. בידה השנייה היא פתחה את הדלת והתיישבה. לצידה, כשחיוך קל על פניו, ישב חייל צעיר לבוש מדים ירוקים ולראשו כומתה חומה, לה הוצמד סמל של חיל תותחנים. שני פסים לבנים כחולים נתפרו על שרוולי חולצתו והעידו כי הוא רב טוראי. הוא בגילו של בני אסי בערך, אמרה לעצמה.
"שלום, שמי עידו", הציג את עצמו.
"אני סול", ענתה, וסומק עלה בלחייה.
"את יודעת מה עלינו לעשות?" שאל.
היא הנידה בראשה לשלילה והוא אמר, "הינה רשימת הכתובות בעיר לוד שאליהן אנחנו צריכים להגיע".
"להגיע, כתובות, מה זה? מה צריך לעשות?" מלמלה.
החייל הביט בה. החיוך נעלם מפניו הצעירות, והוחלף בארשת עצבות. דיבורו הנחוש התרכך לכדי לחישה כמעט. "סול, המשאית שלי מלאה במזוודות. תיקים, תרמילים, ציוד וחפצים אישיים של חיילים שנהרגו. התפקיד שלנו הוא להשיב את כל אלה למשפחות השכולות".
צמרמורת פשטה בגופה. גוש כבד חנק את גרונה, טיפות זיעה קרה נקוו על מצחה וזלגו על פניה, ובטנה התכווצה עד כאב. למשך רגע או שניים נעתקו המילים מפיה, עד שלבסוף הצליחה לפלוט משפט קצר, "עצור בצד לרגע, בבקשה". עידו ציית מייד והמתין בסבלנות. סול נזקקה לרגע פרטי משלה, כדי להסדיר את מחשבותיה ואת נשימותיה. לא היה לה קל להכיל את גודל המשימה ואת מורכבותה. עוד מעט יהיה עליה להיכנס לביתם של אנשים שעולמם חרב עליהם ברגע, לאחר שאיבדו את היקר מכול. היא לא הצליחה לדמיין איך ייראה הרגע שבו תעמוד בפתח בית שמעולם לא ביקרה בו קודם לכן, ותציג את עצמה לבני המשפחה שבורי הלב. כמה נורא יהיה המעמד שבו היא תמסור לידיהם את החפצים של יקיריהם שנפלו בקרב. ליבה נחמץ. חוסר האונים מילא אותה ועימו עצב תהומי.
מייד כשהגיעו אל הבית הראשון ברשימה, ברחוב אליפלט מספר 19, הבחינו שמשהו לא שגרתי קורה. מכוניות חנו בצפיפות בצידי הכביש, ועל המדרכה התקבצו אנשים רבים. הם דיברו ביניהם בשקט. עיני כולם היו נשואות אל עבר המשאית הצבאית שנסעה לאיטה. עידו החנה את המשאית, סול הביטה בבית ושניהם יצאו אל הרחוב. עידו ניגש אל חלקה האחורי של המשאית ונכנס לארגז המטען העמוס. במשך דקות ספורות, נבר בין החפצים שהיו מונחים שם. כל תרמיל, חפץ או ארגז סומן במדבקה שעליה הופיע שמו של החייל שנפל.
"הינה מצאתי", הוא לחש.
"הנח את המזוודה קרוב לפתח ארגז המטען", אמרה סול, "אנחנו עולים בלעדיה".
עידו עשה כדבריה. בשתיקה עשו שניהם את דרכם אל הדירה בבניין ישן בן ארבע קומות. הטיח שכיסה את קירותיו החיצוניים התפורר ונשר, והכתמים האפורים הקודרים שתפסו את מקומו הוסיפו עצבות למראהו המוזנח. הם פסעו לאיטם בשביל אריחים אפורים שהוביל אל מבואת הכניסה, שעוטרה בתיבות דואר מיושנות; לחלק מהן צוהרי פח הרוסים ונטולי מנעולים, ולחלק מהן פתח שחור וריק במקום צוהר. שמות הדיירים נכתבו או הודפסו בעברית או בשפה אחרת על מדבקות שחלק מהן התקלף או נעלם לגמרי.
סול ועידו נכנסו אל מבואת הבניין העגמומית שעמדה באור עמום ומכביד. ליבם הלם בחוזקה עת החלו לטפס במעלה המדרגות הצרות והאפלוליות אל הקומה השנייה, תוך שהם מפלסים את דרכם בין המבקרים הרבים, שלחששו בינם לבין עצמם, צובאים על פתח הבית וממלאים את חדר המדרגות עד הקומה שמתחת. כשהגיעו אל פתח הדירה, הציגה סול את עצמה ואת שותפה כשליחי משרד הביטחון. אחד הנוכחים, עיניו אדומות ופניו נפולות, הפנה את סול אל דודתו של החלל, וזו הובילה אותה ואת עידו אל בני המשפחה. האבלים ישבו לבושי שחורים על מזרנים. סול הושיטה את ידה לעברו של הגבר שנשא אליה את עיניו.
"אני האבא", אמר במבט חלול נטול חיים.
ניכר היה שעיניו עייפו מבכי ושהוא שרוי בחלום בלהות שממנו קיווה להתעורר. ממנו פנתה סול אל שתי אחיותיו הדומעות של החייל ההרוג ולבסוף, עמדה והרכינה ראשה אל מול האם הבוכייה והמקוננת שלא ידעה את נפשה מצער וכאב. בייאושה הגדול ידיה חבטו על ראשה ועל ירכיה. בידה הימנית אחזה בממחטה מקומטת ספוגה בדמעות יגונה ובשנייה לפתה את תמונתו של בנה, חייל צעיר, בעל פני ילד וחיוך מלא חיים, לבוש מדי צבא ההגנה לישראל.
סול הביטה במחזה קורע הלב ללא מילים, ואז התכופפה וחיבקה את האם השכולה בחום. דמעותיה זלגו בשקט על כתפה של האם. היא התעשתה. כשכל נים מנימי גופה איים להתפוצץ וזיעה קרה עטפה את מצחה, אזרה אומץ ואמרה לאם בקול רך ומרוסק, אשר הגיע גם אל אוזניהם של האב ושתי האחיות, "הבאתי עימי את חפציו של בנכם. תרצו לקבל אותם?"
"כן", השיבו פה אחד כמעט.
נראה היה כאילו פניהם אורו וכמו נמלאו תקווה שהינה בעוד רגע ייכנס בנם לחדר כשהוא נושא את תרמילו; שיחייך כהרגלו וישאל, "האוכל שאני אוהב מוכן?" כאילו בעוד רגע יסתיים חלום הבלהות והשמחה תשוב אל ביתם, עם הבן האהוב שישוב מן הקרב בריא ושלם. לא כך היה. המציאות המרה נותרה בעינה. עידו יצא מהדירה לדקות ספורות ושב כשהוא נושא איתו תרמיל גדול. הוא הניח את התרמיל על הרצפה, אל מול פניהם של בני המשפחה. הם מיהרו אליו, כמהים לגעת בחפצים האישיים שליוו את אהובם עד רגעיו האחרונים. בידיים רועדות פתחו את התרמיל הגדול ורוקנו את תכולתו על הרצפה: מכונת גילוח, משקפיים, עט, קופסת ביסקוויטים שאימו ארזה טרם צאתו לקרב, ארנק, לבנים ומגבות. כל אחד מבני המשפחה נטל את הפריטים היקרים ואימץ אל ליבו.
פרץ של נהי ובכי תמרורים פשט בכול וזעזע את אמות הסיפים של הבית הדל, עת שסול ועידו חמקו החוצה בשקט, מותירים מאחור את נהר הרגשות שלא הותיר עין אחת יבשה בקרב האבלים והמבקרים הרבים. גופם רעד מהחוויה שטלטלה אותם. עיניהם דומעות, קצב פעימות ליבם האיץ כשעידו הכניס את מפתח המשאית אל מתג ההתנעה. המנוע חרחר וקרטע מעט כאילו אף הוא חווה את הטלטלה שבה היו נתונים סול ועידו, שלחץ על דוושת הגז והזניק את המשאית אל נקודת הצער הבאה, כדי למלא אחר השליחות הקדושה שנטלו על עצמם.
חרף ההלם והזעזוע העמוק שחוותה, הרגישה סול שיש בביקוריה בבתי האבלים שליחות. היא לא ידעה מהיכן אזרה כוחות נפש עצומים כאלה. חשה כאילו אור שכינה ירד מהשמיים, אפף אותה והעניק לה תעצומות נפש שכלל לא ידעה שהיו בה. היא גמלה בליבה, כי תמשיך לעשות את שהוטל עליה, ותמשיך להביא, כמיטב יכולתה, ולו מעט מזור ונחמה לאותן משפחות, שהאור בבתיהן כבה וכעת ממלאים את הלב כאב מר ועצב נצחי שאין נורא ממנו.
עידו וסול עברו מבית לבית ומסרו ליושביהם את החפצים האישיים שנותרו כמזכרת אחרונה ויקרה. היו משפחות שנטלו לידיהן את התרמילים ופתחו אותם מייד, ללא המתנות; היו כאלה שביקשו להניחם בפינת החדר והמתינו עד לרגע שבו ירגישו מוכנים לגעת בהם; היו כאלה שבכו חרש, אפופים ביגון תהומי; והיו כאלה שישבו ללא ניע ובהו בהם משך שעה ארוכה. התרמילים העצובים, שעד לא מזמן היו צמודים לגוף הצעיר ומלא החיים, הונחו מיותמים מבעליהם. לא יישאו אותם יותר, לא יגררו אותם באבק הדרכים ובגשם הסוחף. אין בהם צורך ומעתה לא יישאו דבר פרט לזיכרון צורב.
סול הכירה את המבטים בעיניים, את הסירוב להבין ולהשלים. היא זיהתה את ניצוץ התקווה חסרת השחר. הינה, התרמיל הוא מן עדות והבטחה שהחייל האהוב ישוב עוד רגע קט. הוא לא פה כרגע, אבל הוא בדרך לכאן. עוד מעט תיפתח הדלת וקולו יהדהד בחדר, "היי, כמה טוב לפגוש את כולכם ולראות אתכם מחכים כאן. קפצתי לכמה דקות".
יום ארוך עבר על סול ועל עידו. הם לא דיברו הרבה, מבטיהם דיברו במקומם. בסופו של היום, כשהמשאית נעצרה לפני פתח ביתה של סול, הם נפרדו בשתיקה ובלחיצת יד איתנה. סול צעדה בכבדות על שביל האבן המוליך אל הפתח, דילגה בכבדות על שלוש המדרגות אל מבואת מרפסת הכניסה, שלפה את המפתח מתיקה, מיששה בידה את מתג החשמל שמעברו השני של המשקוף, לחצה והאירה באור נגוהות את המרפסת ואת ההול, בעודה בוכה חרש. בראשה הסתחררו שאלות שעליהן לא הייתה לה תשובה. איך תשוב אליה שלוות הנפש, כשזעקות השבר הנורא מהדהדות באוזניה ללא הרף; מה תאמר לעמרם; איך תצליח להסתיר את הסערה שטלטלה את נפשה; וילדיה, מה יהיה עליהם; האם תוכל לשוב ולהיות האישה והאימא שהייתה כשיצאה הבוקר מביתה?
העלימי את הדמעות, אמרה לעצמה וסידרה את שערה באצבעותיה. בבית את כמו שאת בבית, מלמלה לעצמה ולבשה ארשת רצינית על פניה. כלום לא השתנה, לחשה, כלום.
בינתיים, המלחמה לא פסחה על איש; המדינה כולה שינתה פניה.
אין עדיין תגובות