ספר קטן על העולם הגדול

“אוניות,” אמר איל המסחר האמריקאי ג’ון שד, “הכי בטוחות בנמל. אבל לא לשם כך בונים אותן.” הסופר הצרפתי אנדרה ז’יד הסכים איתו בהחלט: “אי אפשר לגלות אוקיינוסים חדשים,” הוא אמר, “אם מתעקשים לשמור על קשר עין עם החוף.” אבל אני, מה לעשות, פחות הרואי. כשאני יוצא לטייל בעולם, אני מברר קודם חזור וברר אם ביעד שלי מתקיימים שני סממניה המובהקים של הציוויליזציה: אספרסו וכספומט. אין? לא נוסע.

אבל לא רק זה. יש עוד סכנות איומות האורבות למטייל בדרכים. למשל הטבע. מאז ומתמיד גרסתי שהטבע והספורט הרסו את עולמו של האדם, ואין מקום בו זה ניכר יותר מביבשת אוסטרליה. מושבת עונשין זו מאוכלסת על ידי זן של אירופים לשעבר שהספורט הוא אמונתם והטבע הוא דתם (אולי זה הגֶנים של הפושעים שהם־הם אבות אבותיהם). בכל פעם שאני מגיע לסידני, אני נקלע לריב עם מארחיי, שתמיד נפתח במשפט “אתה חייב לראות את המפרץ שלנו! ארגנו הפלגה למחר בבוקר”.

עכשיו: אני שונא מפרצים. באמת. ועוד יותר מזה הפלגות. הרי מהי הפלגה, אם לא מסיבה גרועה שאינך יכול לעזוב. אז אני אומר לאוסטרלים שאין מצב והם שואלים למה ואני מחווה בתנועה רחבה לעבר ההרים והחוף והמפרץ ואומר “רואים את כל זה? מבחינתי, הכי טוב לכסות את זה בריצוף אקרשטיין.” וואי־וואי איך הם נעלבים.

ולא שאינני אוהב לנסוע. ההפך הוא הנכון. מרחם אימי הגחתי כשאני לוקה במה שהגרמנים מכנים ואנדרלוסט (“קדחת הנדודים” הוא תרגום נאה). אני מת על שדות תעופה, רואה בטיסות (גם טרנס־אטלנטיות) בילוי, אוחז בשני דרכונים ומבחינתי, אין רגע מרגש כמו פתיחת דלת חדר המלון בפעם הראשונה — כי מה זה משנה אם אתה בטביליסי או בפנמה סיטי — אולי מאחוריה ממתינה סוויטת הכלולות של ה’ריץ’? שלא לדבר על התמכרותי הידועה לאוכל של מטוסים, שהוא — אם לא האוכל הכי טעים בעולם, לפחות האוכל הכי מצחיק בעולם.

כך שכן, בהחלט, אני מרבה לנסוע, גם אם בדרכי המוזרה והפרטית. זה מאוורר את המוח, את הלו”ז ואת החיים עצמם. זה מרחיב אופקים ומלמד אותך צניעות. זה מלמד אותך על אחרים ובעיקר על עצמך. זה מכניס קצב לחיים, זה מזכיר לך כמה אתה אוהב את הבית ואת מי שמחכים לך בבית ואחרי ששילמתי את מיסי התקינות לכולם ולכל הערכים והמוסכמות, הבה נאמר את האמת: אין, פשוט אין על דיוטי־פרי.

*

הספר הזה נכתב בימים המוזרים של מגיפת הקורונה, כשכל הטיסות התבטלו וכל המסעדות נסגרו וכל שדות התעופה עמדו מזעפם ולא מצאו תשובה. בדיוק חזרתי מאירופה ומצאתי את עצמי בריא, אבל לא רק בסגר, אלא בבידוד של ממש: אין יוצא ואין בא. מה עושים? איך מתנחמים? אפילו לתכנן את הטיול הבא אי אפשר. ואז נזכרתי בלאה גולדברג שלנו שכתבה את ‘מכתבים מנסיעה מדומה’ ובגזבייה דה מסטר הצרפתי שכתב את ‘מסע סביב חדרי’ ואמרתי — גם אני יכול. גם אני יכול להמריא על כנפי הדמיון.

אבל את מי אני מרמה? רציתי בעיקר להיות כמו הדודנית הלן מהספר ‘מה עשתה קייטי’ של סוזן קולידג’ האמריקאית: עלמה ידועת חולי ורתוקה למיטתה, שהגיעה לבית משפחת קאר לתקופה ארוכה של החלמה והפכה את חדרה למקום השמח ביותר בבית, עם פרחים רעננים, צחוק, חוכמה וחלוקי בית עתירי מלמלה. משחר ילדותי ידעתי שיום אחד אהיה הדודנית הלן.

אבל גם רציתי — ואני עדיין רוצה — להיות כמו ארבע הקשישות מנהרייה. פעם, במלחמת לבנון כלשהי (הרי כבר הפסקנו לספור), הגיע כתב טלוויזיה לנהרייה. העיר הייתה שוממה, רוב אזרחיה עזבו ובמקלט ציבורי אחד הוא מצא ארבע קשישות מסיבות לארוחת ערב מפוארת. “מה זה?” הוא שאל אותן, והן סיפרו לו על דרכן הפרטית להתגושש עם חיזבאללה: כל יום הן מרכיבות תפריט מפואר וכל אחת אחראית על מנה כלשהי. את האוכל הן מחישות למקלט ושם הן עורכות מסיבה. “אנחנו לא ניתן לנסראללה לנצח אותנו,” הן הבהירו, “הוא יפסיד במלחמה הזאת, ועכשיו אנחנו שמחות שהוא יראה בטלוויזיה גם איזה אוכל הוא מפסיד.”

וזה כלל חשוב וטוב לחיים: פחות קיטורים חסרי תוחלת, יותר שמחה בונה. קוּטר הוא לוּזר, ולכן חשוב לזכור שגם כשהכיף אינו בהישג יד, הוא בהישג חלום ובהישג נוסטלגיה. וכך, בימי הבידוד שלי, חזרתי לערים ולארצות בהן ביקרתי בעבר ושבהן עוד אבקר בעתיד. נסעתי ונסעתי ונסעתי ובסופו של דבר שום בולען לא נבעה בחשבון הבנק שלי. נסו גם אתם. זה כיף! אתם מוזמנים לבוא איתי לשדה התעופה, ולשימת לבכם, כפי שכבר חזרתי ואמרתי לכם פעמים אין־ספור: נא לא להשאיר חפצים ללא השגחה.