אנחנו טובעים בתוך אוקיינוס של אינפורמציה, ומתקשים לברור מתוכו את המידע שבאמת ישרת אותנו. אנחנו רוצים לצמוח ולהתפתח ולמצוא משמעות, […]
מבוא
כולם רוצים ללמוד ולהתפתח, כולם חשים שחייבים לזוז קדימה עם העולם. אנשים מחפשים משמעות והשראה, בוודאי אחרי משבר הקורונה. מגוון הקורסים האינטרנטיים, לדוגמה, זינק תוך עשור ל-220 מיליון לומדים! עד 2030 צפויה תעשיית הלמידה הארגונית להגיע ל-487 מיליארד דולר, ו-74% מהאמריקאים מצהירים כי במהלך 12 החודשים האחרונים קראו, השתתפו בקורס, הלכו להרצאה או לאירוע, כדי ללמוד יותר על התחומים שמעניינים אותם. כולם מלמדים את כולם, משתפים את כולם ושולחים עוד לינק לעוד הרצאה. אנשים צמאים לעוד ידע גם בדרכים ובפקקים. מספר האנשים שמאזינים לפודקאסטים צפוי לעבור את חצי מיליארד המאזינים עד 2024. אל מול כל השטף והשפע הזה חייבים לשאול: האם הפכנו לחכמים יותר? האם אנחנו באמת לומדים ומיישמים?
בסופו של דבר, גם אחרי שכבר מצאנו לנו קורס מוצלח או סדנה מרתקת, תגיע השגרה השוחקת ותשכיח הרבה ממה שהבנו והבטחנו לעצמנו, היום־יום ידחק בנו לחזור אל חיינו בצורתם הקודמת. בני האדם הם מכונה משוכללת של שכחה – מתרגלים מהר ושוכחים מהר. כמה מכל מה ששמעתם ונחשפתם אליו באמת ממשיך ללוות אתכם? מעט מדי כנראה. המציאות היא אינטנסיבית, מציפה, רעשנית ותובענית, היא שוטפת כמעט הכול.
בשלהי העשור הרביעי לחיי, הבנתי שאין עוד מה לרוץ ללינק הבא. ההתרוצצות התבררה לרוב כלא משתלמת. בשם מושגים כמו “למידה”, “ידע”, “מדע פופולרי”, “קורס מעורר השראה”, הקדשתי זמן רב מדי מחיי לפעילות ההעשרה שתוצאותיה היו לרוב זעירות ושוליות. יש המון ספרים, הרצאות, סרטונים, קורסים וסדנאות ובהם עצות ותובנות על חיים משמעותיים – לרובם השפעה חלקית וזעומה בהשוואה לזמן החיים היקר המוקדש להם.
מה שעושה את ההבדל הוא פרק זמן משמעותי שנבלה עם אנשים מעוררי השראה, כאלה המשמשים לנו דוגמה אישית: קרוב משפחה שהתבונַנו בו מהצד וספגנו ערכים ומסרים שהפכו לחלק מאיתנו, המורה האחת שמשפטיה ממשיכים ללוות אותנו, הספר או הסרט האחד ששינו את דרך המחשבה שלנו ואנו חוזרים אליהם פעם אחר פעם. לאורך שנים ארוכות אנו אוספים ברשת שלנו פנינים של ידע והשראה, אך ההזדמנויות האלו נדירות.
החלטתי לשנות אסטרטגיה, לחפש אחרי אנשים שיוכלו ללוות אותי לאורך זמן, נבחרת של מורים שתעזור לי להבין יותר על שאלות משמעותיות ובסיסיות, ומרגע שמצאתי אותם לא הנחתי להם. כל אחד מהמורים האלה עוסק בעיניי בשאלה משמעותית שחייבים להידרש לה ביחס לעולם שבו אנו חיים:
איך לאזור אומץ וליזום דברים חדשים בעולם?
איך למצוא את הייחוד שלנו מול כולם?
איך לקבל השראה לחשוב אחרת ובאופן יצירתי?
איך לקבל השראה מזיכרונות העבר שלנו – לטובת עתיד מפתיע?
איך להיות יותר מעניין?
איך להתמודד עם השגרה השוחקת והמתישה?
איך להתמודד עם קוצר הזמן והעומס בדרך חדשה ואחרת?
איך למצוא חופש ושקט בתוך כל הרעש?
איך לחפש את המטרה הגדולה שלנו בחיים?
כל אלה הן דוגמאות לשאלות גדולות שאנו חוזרים ועוסקים בהן בהקשרים שונים ובצורות שונות, תוך שאנו זזים בקצב הולך וגובר בעולם שאינו מפסיק להאיץ. החיים שלנו מלאים ברצונות מתנגשים – הרצון למתוח את הגבולות שלנו לעוד אתגר מסקרן כנגד הרצון להשקיע במשפחה ובעצמנו, הרצון ללמוד ולהתחדש מול הרצון להעמיק ולהשיג שליטה לעומק, והרצון לחוש ייעוד ומשמעות כנגד החשש המתמיד מהחמצה.
האנשים שבחרתי לספר הזה מצאו את דרכם לנהל דיאלוג מרתק עם הניגודים האלה. הם מורי דרך, שיכולים לעזור לנו לעבור את הגבול המנטאלי אל עבר שבילים שאולי לא נגיע אליהם בעצמנו לעולם. מה מחכה לנו שם, מעבר לגבול? הפסיכולוג אברהם מאסלו קרא לזה חיים של הפתעה עצמית. אפשר לומר שזה משהו שהוא מעבר להגיוני, הלינארי והצפוי. משהו שחורג משאלות קטנות ונוגע בשאלות גדולות הנשאלות עבורנו ועבור הסביבה, מרחב עם עוצמות אחרות של סקרנות ותחושת משמעות. חיפשתי נבחרת של מורים שיכולה להראות לי את הדרך לשם, מורי דרך שיש להם התבוננות אחרת ומקורית ביחס לעבודה ולחיים שלנו. יחד הם יוצרים סוג של “ספר הדרכה” מקיף, מפתיע, אבל גם מעשי מאוד – לחיים מעבר לגבול המוכר לנו.
כל המורים שבחרתי חיים בתחושת שליחות ומדברים על מטרות גדולות. הם מתחו עד לקצה את האני מאמין שלהם והם עושים הכול כדי לחיות את מה שהם מטיפים לו. יש להם הסתכלות רחבה על המציאות לצד מיקוד מובהק ואובססיבי במטרה שסימנו, הם רואים תופעה כללית אבל מדקדקים בכל פרט. אבל לפני כל דבר אחר – הם בעיקר שואלים. השאלות מניעות אותם ככוח מרכזי בעולם, השאלות מובילות אותם לפעול ולעשות בשטח. כמו מנטור טוב הם נותנים לנו את הכלים לחשוב ולשאול בעצמנו, כל אחד מהם יכול להיות המורה הזה שישנה את חיינו.
על פניו, נדמה שאין לאנשים הללו דבר במשותף, פרט לסיפורי ההצלחה שלהם. יש בהם מובילים עסקיים עם השקפת עולם מגובשת, מעצב תעשייתי, פוליטיקאית, אשת תקשורת, יו־טיובר ואפילו כוהנת תזונה אחת.
“ארבעה מעגלים של אומץ” הוא הקורס של ריד הופמן, מייסד ‘לינדקאין’, שמלמד אותנו איך למצוא את בני הברית שלנו, כיצד לְרַשֵּׁת את חיינו במעגלים שנוסכים בנו אומץ ותעוזה וכיצד לאתר את האנשים שעוזרים לנו לגעת בגאונות. ריד הייסטינגס, מנכ”ל נטפליקס, מלמד אותנו למצוא את הייחוד המזוקק שלנו בעולם ו”לנצח בנוק־אאוט, לא בנקודות”, קורס שמעלה שאלות לא פשוטות על המתח שבין הצלחה לבין חמלה. “איך להשתמש בעבר שלנו?” הוא קורס שמעבירה אופרה וינפרי, אישה שזכתה להצלחת ענק וחוותה בילדותה אירוע טראומתי וכואב. איך היא עלתה והתגברה למרות הכול ומה היא מלמדת אותנו על העבר ככוח־העל הייחודי שלנו בעולם. את הקורס על “חיים עם מטרות גדולות” מעבירה ג’סינדה ארדרן, ראשת ממשלת ניו־זילנד, שצמחה ופועלת בתרבות המקדשת צניעות, ולמרות זאת דוחקת בנו לחפש רק מטרה גדולה ומשמעותית לחיינו. “איך להיות יותר מעניין?” הוא קורס של ג’ימי דונלדסון (מיסטר ביסט), היו־טיובר המצליח ביותר בעולם, שכל סרטון שלו הופך לוויראלי ומגיע לעשרות מיליוני צופים. ג’וני אייב, המעצב הראשי של ‘אפל’ במשך שנים, מעביר לנו את הקורס: “איך לחשוב מחדש, בכל פעם מחדש”. הוא האיש שאחראי על עיצוב האייפון, האייפוד והאייפד, המחשב השקוף, השעון של אפל והאוזניות הלבנות. הוא האיש שמצא את הדרך לעצב איכות של בוטיק בייצור המוני למיליארד אנשים. את שאלת הזמן והמרוץ הבלתי פוסק נפגוש בקורס של קרל אונורה, שהפך לסמל של תנועת ההאטה בעולם, והוא מלמד אותנו “לנוע בעולם במהירויות שונות”: לאט־לאט מאוד ומהר־מהר מאוד, כדי להצליח הרבה יותר, ואיך להישאר “איטיים מבפנים” גם בתוך המהירות הגדולה של קצב החיים. מריה אמריך, מלכת התזונה הקטוגנית נטולת הסוכר, מלמדת אותנו איך איפוק עצמי קיצוני עשוי להוביל דווקא לתחושת חופש ושחרור, ואיך להפוך את השגרה האפורה והשוחקת שלנו למלהיבה יותר.
אחרי שבחרתי בהם, צללתי לעומק אל חייהם. קראתי ראיונות וספרים, צפיתי כנראה בכל סרטון שאי־פעם השתתפו בו. שוחחתי עם עיתונאים, פרשנים, כותבי ביוגרפיות, אנשים שעבדו איתם, מורים לשעבר ואנשים שחקרו את תולדותיהם. לא שוחחתי איתם ישירות מעולם. למדתי אותם לרוחב ולעומק, את סיפורי חייהם ואת הדרך המקצועית שלהם, התחלתי לחיות לאורם ובדרכם, והרגשתי שאני מתקרב אליהם ואל דרך החשיבה שלהם. זאת הסיבה כנראה שהם מופיעים בספר הזה בשמותיהם הפרטיים. נלחמתי בשכחה האנושית שלי וחזרתי אליהם שוב ושוב, כדי לזקק את התובנות והמסקנות. ניסיתי לכתוב את הקורס משנה החיים שהיו מעבירים אילו רק התפנו לכך. כך נולדו והתגבשו הקורסים שכל חיי כנראה חלמתי ללמוד, כסטודנט. כל פרק הוא קורס העוסק בשאלה מהותית שנוגעת לחיינו. חלק מהקורסים ארוכים יותר, חלק קצרים יותר – הקורס נמשך כמה שצריך והכרחי. אינני חושב שהמורים שבחרתי הם מושלמים ושלמים, אינני משוכנע גם שהם גאונים יוצאי דופן ששינו את פני האנושות, אבל בחרתי אנשים שנראו לי נחושים, בהירים ומדויקים מאוד במה שהם מייצגים ומובילים. אנשים שמפתה מאוד לגלות: מה הם הבינו שאנחנו עדיין לא?
הדיאלוג איתם מעורר לא מעט שאלות, למשל: מדוע כל כך מעט מבני האדם זוכים לתחושת ייעוד כזאת? מגיל אפס דוחקות בנו דמויות של דיסני להאמין בעצמנו. גיבורי תרבות מדברים על הכוח להתגבר על מכשולים. לאורך השנים אנחנו נחשפים לכל כך הרבה סיפורי השראה, למפעל שלם של חינוך והעצמה. מדוע למרות כל אלה עדיין חשים רבים כל כך שלא מצאו את היעד שלהם? מדוע כל כך מעט אנשים מרגישים שהעבודה שלהם היא אמצעי מדויק לביטוי האישי שלהם? כיצד קורה שבסופו של דבר הפחדים מכריעים את הסקרנות אצל רוב האנשים? האם אפשר לעצב תהליך טוב יותר של התפתחות אישית ושל חינוך בקרב מיליוני הילדים של הדור הבא, ולטובתנו אנו?
כל אחד מהמורים שבחרתי מאמין שאפשר, באמת, לשנות ולהשתנות. חלק ממפעל החיים שלהם הוא לסחוף אחריהם כמה שיותר אנשים להיות שותפים למטרות שהם סימנו לעצמם. אחרי שלוש שנים במחיצתם אני יכול לומר בזהירות שגם חיי השתנו. התמסרתי לקורסים שלהם וניסיתי ליישם את ההמלצות שלהם בעבודה, בחיי היום־יום, עם חברים וקולגות, בזמן הפנוי שלי ובחיי האישיים. אני חושב שהמורים המוצגים בספר הזה יכולים לשנות גם עבורכם משהו בסיסי בדרך ההתבוננות על העולם ובאופן שבו אפשר לחיות ולהגשים. התהליך הזה המחיש לי במה אנחנו יכולים לזכות אם רק נדגום את העולם באופן ממוקד ומעמיק יותר. הספר הזה מזמין אתכם לגלות חיים שהם מעבר לגבול המוכר לנו.
ארבעה מעגלים של אומץ
ריד הופמן, מייסד חברת ‘לינקדאין’, זכה לכינוי “האורקל של הסיליקון ואלי”.
יש אנשים שלא מפחדים להקים עוד מיזם, לנסות להגשים עוד חלום, לנתח עוד כישלון צורב ולהמשיך הלאה. העולם החדש מלא בגיבורים מפתיעים כאלה.
מהיכן נובע החוסן הנפשי של אלה שמקימים חברה אחרי חברה, פושטים רגל וממשיכים, כאילו שום דבר לא התרחש? מנין הם אוזרים את האומץ לדהור ככה בעולם במסע הכיבושים שלהם?
לא מזמן ישבתי בבית־קפה. בשולחן לידי ישב גבר מבוגר וגדול גוף עם שני נערים צנומים. צותתי לשיחה — התברר כי הגבר הזה הקים עסק משפחתי ואני עד (חטטן) לפגישה שבה אותם נערים מסבירים לו כיצד עליו לפנות ללקוחות. הוא ניסה לשווא לעקוב אחרי ההסברים שלהם על “מעקב לקוחות”, “קידום ממומן” ו־”SEO”. הם היו כל כך עדינים ושבריריים למראה, והוא ישב שם בכיסאו מפוחד ומשותק. העולם הפך לקרח דק, והאיש השרירי הזה נע עליו בכבדות, ביודעו שהוא עלול בכל רגע לשקוע. הוא הבין שהוא לא נמנה עם גיבורי העולם החדש.
מהצד ומרחוק נראה שהגיבורים החדשים האלה יושבים במשרד רחב הידיים שלהם בבדידות ניכרת, מול מחשב צפוף בנוסחאות או בתרשימי זרימה. אבל האמת היא אחרת: הם נעים בלהקות. אלו להקות של קשרים, של בעלי ברית ושל שותפים לדרך. הם טווים רשתות של קורי עכביש של החלפת מידע והשראה, תומכים זה בזה וכובשים יחד את המרחב. עבור רובנו אלו להקות שקופות ובלתי נראות, אבל עבורם הן מוחשיות, הן חלק מהיום־יום. האמת היא שהם צועדים יחד, זה לצד זה, מחוברים לקולגות, למנטורים, למתחרים ולאנשי חזון מתחומים שונים בתכלית. הם לא לבד בעולם.
נאמר שאתם מתחילים עבודה חדשה. אתם חשים בהתרגשות, במתח שמלווה אותה, בציפיות שתצטרכו לעמוד בהן. אתם מהרהרים בחודשים שתצטרכו להקדיש כדי ללמוד להסתגל, לעכל ולפענח מה מתרחש סביבכם. המון התרגשות, המון דברים חדשים להבין. קמתם וזזתם למקום חדש ויש לכם מה להפסיד ואתם לא יכולים להרשות לעצמכם להיכשל או גרוע מכך, לאכזב. לרגע מתגנבת מחשבה: “מה היינו צריכים את זה?!” אבל לפני שנמשיך עם השיח הפנימי הזה, יש לי שאלה: כמה תהיו? כלומר, כמה תהיו כשתתחילו את העבודה החדשה שלכם? כמה באמת? אנשים ששומעים זאת משוכנעים שמדובר בטעות של ניסוח או הגייה, אבל השאלה “כמה תהיו?” מכוונת לכל האנשים שמתחילים ביחד איתכם את העבודה החדשה, והאמת שמדובר באנשים רבים: המורה שהאמינה בכם מתחילה איתכם, ההורה שתמך, החבר שמעודד, המנטור שמעורר בכם השראה מתחיל ביחד איתכם, הקולגה שתבחרו להתייעץ עימו, מומחי התוכן החיים והמתים, וגם הקורס ה־אחד, או הספר ה־אחד שנחרת לכם בראש. כולם מתחילים איתכם את העבודה החדשה.
אחת המטרות שלנו היא לאסוף את כל האנשים שיתחילו איתנו את העבודה החדשה, להקיף את עצמנו במגוון של מנטורים שילוו אותנו מבחינה שיווקית, משפטית, כלכלית או מנטלית.
כשלא יוצאים לדרך לבד – המתח מתחלק והבדידות מתפוגגת. מעניין לבחון אנשים הפועלים כך באופן טבעי. אנשים שחושבים ופועלים כמו “מייסדים” או “יזמים סדרתיים”, נעים בעולם בלהקות ויוצרים לעצמם דרך קבע עוד ועוד להקות חדשות. מייסדים טיפוסיים פוגשים בתחילת הדרך יותר אנשים ויועצים ממה שאדם ממוצע יפגוש במשך עשור שלם בחייו. הם שומעים, סופגים, לומדים, מסמנים לעצמם נקודות. הם לא חוששים לשאול מאפס, או להתבדח בקול רם על זה ש”אין להם מושג”. נכון, התיאורים ביחס לבדידותו של המנכ”ל לעיתים נכונים, יש רגעים של בדידות ולילות טרופי שינה של יזמים שלא עוצמים עין בתוך רכבת ההרים שהכניסו את עצמם לתוכה, אבל הם לא באמת לבד, הם תמיד חלק מלהקה, ואילן היוחסין שהם בונים בעמל רב בכל תחום שהם נכנסים אליו הוא עָנֵף מאוד.
כבר שנים שאני מנסה להבין כיצד להפוך לחלק מלהקה, כיצד לטוות רשתות של קשרים שנוסכים בי השראה ואומץ להפיק יותר מחיי. זאת הסיבה שבחרתי במורה ובמנטור המתאים ביותר שניתן להעלות על הדעת: ריד הופמן, האיש שייסד את חברת ‘לינקדאין’.
‘לינקדאין’ היא רשת חברתית לקשרים מקצועיים, אשר נועדה להיות הכוח המאפשר של העידן החדש – מקצועני העולם מחליפים מידע ועוזרים זה לזה למצוא את העבודה הבאה שלהם וגם להגיע אליה מוכנים. על הקיר במשרד של ריד תלויה תמונה צבעונית ומרהיבה המתארת את המפה הגרפית של כל הקשרים שהוא מטפח באופן שיטתי ואובססיבי. שמו מופיע בגדול במרכז ואליו מתחברים אלפי אנשי קשר שונים, מתחומים שונים בצבעים שונים: אנשים שעובדים ב’לינקדאין’, דמויות מובילות ב’עמק הסיליקון’, חברות אינטרנט עולמיות, קבוצות סוף השבוע שלו, אנשים מאוניברסיטת אוקספורד ועוד. הלהקה “המפורסמת” ביותר שאליה משתייך ריד באופן מיתולוגי היא דור המייסדים והמנהלים של חברת התשלומים PayPal, לצד אילון מאסק, פיטר תיל ואחרים, שזכתה לכינוי “המאפיה של עמק הסיליקון”.
*
ריד הופמן מזכיר את הקלישאה של הילד “החנון”, זה שנהג ללכת לספרייה העירונית המקומית וקרא באופן אובססיבי ספר אחרי ספר. הוריו נישאו בגיל צעיר ונפרדו מייד לאחר שנולד: “כשההורים שלך מתגרשים בגיל צעיר יש הרבה בלגן וקונפליקטים,” סיפר בריאיון, “הרגשתי שהייתי בעולם משל עצמי. לא התחברתי יותר מדי בבית־הספר. הייתי סוג של מתבודד.” בבית־הספר סבל מקשיים חברתיים ולא פעם אף מהצקות ומבריונות. הוא התמסר למשחקי קופסה ופנטזיה בסגנון “מבוכים ודרקונים”, שאותם חקר באובססיביות ואשר לימדו אותו על הצורך של כל אדם להיות גיבור. עם השנים הפך הוא עצמו לסוג של גיבור־על. הילד שגדל כבן יחיד, בלי מסגרת משפחתית מוגדרת וללא תחושת שייכות בשכונה ובקהילה, הפך את יצירת הקשרים אחר כך לסוג של מפעל חיים. האם יצא למסע הזה כסוג של תיקון? ריד עצמו מעיד שמעולם לא חשב על זה ככה – “האם זה סיפור המקור הפסיכולוגי שעומד מאחורי העניין שלי ברשתות?” הוא שואל בקול רם ומשיב: “אולי.”
ההשפעה של ריד עליי היא עצומה. היא שינתה מן היסוד את הדרך שבה אני מתנהל במרחב האישי והמקצועי שלי. למדתי ממנו כיצד לשרטט מפות של שותפים לדרך ובעלי ברית, ומאז כמויות האנרגיה, ההשראה והסקרנות שאני מוזן בהן נדמות בלתי מוגבלות. ריד הופמן הוא המורה שלי בקורס: ארבעה מעגלים של אומץ.
הנה כמה מהשאלות המרתקות של הקורס של ריד:
– איך נוכל ליצור קשרים משַנֵי חיים?
– איך לאתר את “בעלי הברית” שלנו בעולם?
– כיצד לנוע בעולם בלהקות?
– איך ליצור לעצמנו מעגלים של אומץ?
– כמה אנשים בכלל אפשר להכיר לעומק?
מתחילים.
אין עדיין תגובות