החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

מסעות בנימין הרביעי

מאת:
הוצאה: | 2020 | 351 עמ'
קטגוריות: עיון
הספר זמין לקריאה במכשירים:

42.00

רכשו ספר זה:

בספר זה מכונסים לראשונה כל סיפורי הסופר צבי פרייגרזון (1900-1969), הסופר העברי האחרון שכתב עברית בברית המועצות.

בשנת 1949 הואשם פרייגרזון בפעילות אנטי-סובייטית, נדון לעשר שנים במחנות הסגר ושוחרר לאחר מות סטלין. צבי פרייגרזון חי חיים כפולים: בגלוי היה מדען שעסק בחקר פחם האבן ופירסם ספרים ברוסית בנושא זה, ובסתר – סופר עברי שסיכן את חייו כדי להמשיך ולכתוב עברית. כתב יד של הרומן שלו 'בדעוך המנורה' הוברח ארצה בחשאי ופורסם בכותרת 'אש התמיד', בשם הבדוי א' צפוני (עם עובד, 1966).

בדומה לגיבורו של מנדלי מו"ס בספרו 'מסעות בנימין השלישי', גם בנימין הרביעי, גיבורו של פרייגרזון, משוטט בעיירות ישראל. בנימין הרביעי מספר על תהליך ההכחדה של התרבות היהודית בזמן המהפכה הרוסית, בזמן השואה ועם כינון שלטונו של סטלין.

עם זאת שום תחום אנושי אינו זר לסיפורי פרייגרזון, ורבים מהם עוסקים בנפתולי האהבה, בהתבגרות, ביופי ובכיעור, בקשיי פרנסה, בחולי ובבריאות, ביחסי יהודים וגויים ועוד.

למרות שחי מאחורי מסך הברזל, הצליח פרייגרזון לכתוב את סיפוריו בעברית עשירה, הנסמכת על המקורות ורוויה חידושי מילים ושימושי מילים בלתי שגרתיים.

ספר זה הוא פרי מחקרה של פרופ' חגית הלפרין. הלפרין ניהלה את ארכיוני הסופרים של אוניברסיטת תל-אביב ומלמדת במכללת סמינת הקיבוצים. היא פירסמה מחקרים אחדים על צבי פרייגרזון ועל יצירתו וערכה את ספריו 'הסיפור שלא נגמר' (1991) ו'מַחֲסֶגֶר' (2012, עם ד"ר רחל סטפק). כמו כן פירסמה ביוגרפיות של המשוררים אברהם שלונסקי ואלכסנדר פן.

הספר רואה אור בסיוע ד״ר נינה ליפובצקי־פרייגרזון, בתו של צבי פרייגרזון.

מקט: 15101228
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
בספר זה מכונסים לראשונה כל סיפורי הסופר צבי פרייגרזון (1900-1969), הסופר העברי האחרון שכתב עברית בברית המועצות. בשנת 1949 הואשם […]

ניצוץ הטמון במחשכים

חגית הלפרין

א. סופר עברי ומדען רוסי

צבי פרייגרזון נולד בעיירה שַׁפָּטוֹבְקָה שבפלך ווהלין בג' בחשוון תרס'א, 26 באוקטובר 1900. בילדותו קיבל חינוך יהודי־מסורתי ואף למד עברית. בגיל 12 שלחו אותו הוריו לארץ ישראל, ללמוד בגימנסיה 'הרצליה', אך הוא הספיק לשהות בארץ שנה אחת בלבד. כשחזר לבית הוריו בחופשת הקיץ פרצה מלחמת העולם הראשונה, הדרכים נותקו והוא לא יכול היה לחזור ללימודיו בארץ. הוא התקבל לגימנסיה רוסית, הצטרף לאגודת הספורט 'מכבי' והיה פעיל באגודת הנוער 'בני ציון'. פרייגרזון אהב גם מוזיקה — במיוחד מוזיקה יהודית, ולמד לנגן בכינור.

הרעיונות של צדק, שוויון ואחוות עמים, שהפיצו הבולשביקים, נשאו חן בעיניו וכשפרצה מהפכת 1917 נקרע בין נאמנותו לציונות לבין אמונתו בקומוניזם. לבסוף, החליט להצטרף לצבא האדום ושירת בו במשך תקופה קצרה. בשנת 1919 נסע פרייגרזון למוסקבה והמשיך את לימודיו באקדמיה להנדסת מכרות. הוא עסק בחקר פחם האבן והתמחה בשיטות השבחה של עפרות הפחם. עם תום לימודיו התמנה כמרצה ב'מכון ההררי' שבמוסקבה.

בראשית דרכו הספרותית ראה פרייגרזון את עצמו כסופר יהודי, בן נאמן למולדתו הרוסית. הוא האמין בצדקתו של הקומוניזם ובו בזמן היה גם בן נאמן לעם היהודי, סופר שכתב עברית. בניגוד לרוב הסופרים העברים ברוסיה הוא החליט לא לעלות ארצה ודבק בקריירה שלו כמדען. אולם מסוף שנות העשרים, לאחר שהשפה והספרות העברית הוצאו מחוץ לחוק ונאסרה כל פעילות ציונית — לא יכול היה פרייגרזון להזדהות עוד בגלוי כסופר עברי וחי חיים חצויים: בגלוי היה מדען רוסי מצליח ומוערך בשם גריגורי איזראילוביץ', שפרסם מחקרים וספרי לימוד על שיטות של השבחת מחצבים ובחקר פחם האבן, ובסתר — סופר עברי, אוהב עמו ושפתו.

בסוף שנות השלושים, מכורח המציאות הקשה בתקופת סטלין, הווייתו העברית הלכה והצטמצמה ובין השנים 1936–1945 לא כתב כמעט בעברית. מלחמת העולם השנייה והשואה זעזעו את פרייגרזון והעמיקו את הקשר שלו ליהדות. הטלטלה שעבר בשנים אלה גרמה לו לחזור ולדבוק בכתיבת יצירות בשפה העברית.

מבחינות רבות שייך פרייגרזון לקבוצת סופרים קטנה, שהחוקר יהושע גלבוע כינה בשם: אוקטובראים עברים.1 קבוצת סופרים שנשארו ברוסיה הסובייטית לאחר מהפכת אוקטובר, האמינו בקומוניזם, אך ביקשו להמשיך את התרבות העברית ולכתוב את יצירותיהם בעברית. פרייגרזון הצטרף לחבורה מצומצמת של סופרים עברים שעליהם נמנו: משה חיוג, יצחק כהן, מאיר באאזוב ואהרן קריחלי.2 בני החבורה כתבו בעברית גם לאחר האיסור שחל על השימוש בשפה זאת מטעם השלטונות, ובכך כמובן סיכנו את עצמם. לחבורה הסתפח צעיר בשם גריגורי (סאשה) גורדון, שלא היה אלא סוכן נסתר של הבולשת הסובייטית (מג'ב). בסוף שנת 1948, לאחר שנאספו די 'ראיות', החל תור המאסרים. הראשון שנאסר היה משה חיוג, ואחריו יתר בני החבורה. פרייגרזון נעצר בראשית מרס 1949, הואשם בפעילות אנטי־סובייטית ונידון לעשר שנים במחנות הסגר. לאחר מות סטלין טוהר שמו והוא נוכה מכל אשמה. עם שחרורו בשנת 1955 חזר למוסקבה. נראה שהישיבה במחנות העצימה את יהדותו. כמו לאחר מלחמת העולם השנייה, גם עתה, בצאתו מהמאסר, דווקא הנסיבות הקשות גרמו לכך שהפן היהודי שבו הלך והתעצם. הוא חזר אמנם לעבודתו המדעית, אך מאז ועד יום מותו לא פסק מלהקדיש את זמנו לספרות העברית. פרייגרזון התכוון לעלות ארצה אך לא הספיק. הוא נפטר לאחר התקף לב בשנת 1969 ברוסיה. בני משפחתו מילאו אחר צוואתו, עלו ארצה, הביאו את אפרו וקברו אותו בקיבוץ שפיים.

ב. 'בדרך טלטולים' – דרכו הספרותית של פרייגרזון

את דרכו הספרותית החל פרייגרזון בהיותו ילד רך בשנים בכתיבת שירים, אך בהמשך התרכז בעיקר בכתיבת פרוזה. בשנת 1926 החל פרייגרזון לשלוח שירים וסיפורים פרי עטו מחוץ לברית המועצות. יצירותיו התקבלו על ידי העורכים בזרועות פתוחות ופורסמו במיטב כתבי העת והעיתונים העבריים ברחבי העולם: 'הדאר' (ארצות הברית), 'העולם' (לונדון), 'התקופה' (פולין), ובארץ: 'הדים', 'כתובים', 'דבר' ו'גליונות'. היתה זו תקופה פורייה ביצירתו הספרותית של פרייגרזון.

בשנים 1927–1930 שלח בדרך לא דרך את סיפוריו ותשעה מהם התפרסמו בכתבי עת. שני סיפורים נוספים הצליח לשלוח לארץ בשנת 1934 והם התפרסמו בכתב העת 'גליונות' שערך יצחק למדן. רוב סיפוריו מתקופה זו משקפים את תקופת המהפכה הרוסית, את הפרעות שנלוו לה ואת השפעתם הקשה על החיים היהודיים שהלכו וגוועו. לאחר מלחמת העולם השנייה, בשנים 1945–1948 חזר לכתיבה אינטנסיבית בעברית. בארכיונו נמצאו שלושה־עשר סיפורים שנכתבו בשנים אלה ורובם עסקו במלחמת העולם ובשואה. בתקופה זו, תקופת 'מסך הברזל' שירד על יהודי ברית המועצות, לא יכול היה פרייגרזון לשלוח את סיפוריו לפרסום ואפילו לא להודות בקיומם והוא הותירם חבויים וגנוזים בביתו. בצד סיפוריו החל פרייגרזון בכתיבת הרומן בדעוך המנורה, שתיאר את דעיכתה המהירה של יהדות רוסיה התוססת.

בסוף שנת 1948, לאחר שנודע לפרייגרזון על מאסרם של אחדים מחבריו, הבין שבמוקדם או במאוחר ייאסר אף הוא והחליט להגן על הרכוש היקר לו ביותר — על ארכיונו הספרותי.3 אשתו לאה, בת בריתו הנאמנה, לקחה את המזוודה השחורה שבה היו שמורים כתביו ובדצמבר 1948, בעיצומו של חורף רוסי סוער, נסעה לחפש מקום מבטחים לכתביו. לאחר טלטולים וגלגולים פנתה לקרטובה, עיירת קיט ליד מוסקבה, שבה נהגה המשפחה לשכור לה בית קיץ, וביקשה מבעלת הבית היהודייה לשמור על המזוודה ותכולתה היקרה. המזוודה הוטמנה בעליית הגג ונשמרה בה כל תקופת מאסרו של פרייגרזון. כששב מהמאסר נטל פרייגרזון את המזוודה מבית הקיץ, אולם מפחד השלטונות הוא לא העבירהּ לביתו אלא לדירתה המוסקבאית של בעלת הבית. רק לאחר שהתאפשר לו לשלוח בסתר את כתבי היד של סיפוריו ארצה — ביקש מבתו נינה להחזיר את המזוודה השחורה לביתו.

שחרורו של פרייגרזון מהמאסר מסמן את תחילתה של התקופה השלישית והאחרונה ביצירתו. הוא חזר מהמאסר עם מחלת לב, אולם מחלתו לא מנעה ממנו לכתוב ארבעה סיפורים, מהיפים והמשובחים שכתב. שניים מהם הבריח ארצה והם התפרסמו ב'דבר' תחת השם הבדוי א' צפוני ('עברית', 6.8.1965 ו'עשרים גיבורים', 15.7.1966). את הסיפורים הצליח להעביר באמצעות בן דודו, יוסף אבידר, שהיה באותן שנים שגריר ישראל בברית המועצות. הוא יצר עמו קשר וביקש ממנו לדאוג שכתביו יגיעו ארצה. בפגישותיהם נהגו השניים לשוחח על נושאים 'תמימים' ובאותה שעה להעביר ביניהם פתקים ולשרוף אותם מיד לאחר קריאתם כדי למנוע אפשרות ציתות לשיחותיהם. בקיץ 1957 התקיים במוסקבה פסטיבל הנוער העולמי, שבו השתתפה גם משלחת מהארץ, ובמהלכו יכלו יהודי רוסיה ליצור עִמהּ מגע. פרייגרזון ניצל את אחת הפגישות כדי להעביר לאבידר חלק מכתבי היד של סיפוריו.

הוא הצליח להעביר גם את כתב היד של הרומן שלו, בדעוך המנורה לשאול אביגור, ממנהיגי תנועת העבודה ומבכירי העובדים במשרד הביטחון, שהעביר אותו לפרסום בהוצאת עם עובד. חלקים נוספים של ארכיונו הגיעו ארצה בעזרתו של דוד ברטוב, ששימש כמזכיר ראשון בשגרירות ישראל במוסקבה בשנים 1964–1967.

בשנים 1963–1968 שקד פרייגרזון על רומן בשם רופאים שבמרכזו אמורה היתה לעמוד 'פרשת הרופאים' (עלילת הדם נגד רופאים יהודים בברית המועצות בשנת 1952, בסוף ימיו של סטלין). הוא הספיק לכתוב רק את חלקו הראשון הכולל עשרה פרקים, חמישה מהם התפרסמו בכתב העת 'מולד' בשנת 1965. עשרת הפרקים של הרומן הקטוע התפרסמו לאחר מותו בספר הסיפור שלא נגמר (1991). חלק מסיפוריו ופזמוניו שהוברחו ארצה קובצו בשנת 1965 ונדפסו בחוברת סטנסיל בעילום שם המחבר.

בשנת 1965 כתב פרייגרזון שני סיפורים חדשים ('עברית' ו'עשרים גיבורים') ובשנים 1968–1969 שִכתב פרייגרזון אחד־עשר מסיפוריו הישנים.4 בחלק מהם ערך שינויים מפליגים, החל משינויי כותרת ועד שינויי עלילה וסגנון. אבל נראה שעיקר מטרתו היתה לשפר את סגנונם ולכתוב עברית בשפה פשוטה, טבעית וקולחת יותר. כך למשל, בסיפור 'הערדליים' (שנקרא בנוסחו המאוחר 'הפנקסן'), נעלמה ו' ההיפוך, המילה 'בוכהלטר' הוחלפה ב'פנקסן', המונח 'אשכנזים' הוחלף ב'גרמנים', 'נומר' הפך ל'מספר', והמילה 'מורידין' (שקשה היה להבין את פירושה בנוסח הראשון) הוחלפה ב'טחורים'. על השינויים עמל כמעט עד יומו האחרון.

בשנת 1968 התפרסם בארץ בהוצאת עם עובד הרומן שלו בדעוך המנורה, תחת הכותרת: אש התמיד. מחשש לחייו ולחיי בני משפחתו — פורסם הרומן, בדומה לסיפור 'עברית', תחת השם הבדוי א' צפוני.

בינואר 1981 מסרה משפחת פרייגרזון5 את ארכיונו למכון כץ לחקר הספרות העברית שבאוניברסיטת תל אביב (כיום מרכז קיפ). ארכיון עשיר זה כלל כתבי יד של סיפורים, רומנים ושירים, מכתבים, יומנים, תעודות שונות, קטעי עיתונות ותצלומים. אחד הדברים שמייחדים את ארכיון פרייגרזון הם כתבי היד האסתטיים שלו. יצירותיו של פרייגרזון נכתבו במחברות או על גבי דפים בכתב פנינים זעיר ויפה. נראה שפרייגרזון כתב בצורה חסכונית, בצפיפות רבה וללא שוליים, כדי שיוכל לשמור את יצירותיו ולהחביאן בשעת הצורך או לשולחן בהסתר לפרסום בארץ (מן הסתם הוא התכונן לכל האפשרויות גם יחד). אך למרות היותם כתובים בצורה כה צפופה וחסכונית, כתבי היד שלו בדרך כלל ברורים וקריאים.

בראשית שנות השמונים נאספו עשרים ואחד סיפורים מפרי עטו, רובם מתוך עיזבונו שבמרכז קיפ, ובשנת 1985 התפרסמו סיפורים אלה בנוסחם המאוחר והעדכני בספר חבלי שם (בעריכת חגית הלפרין, בהוצאת עם עובד).

ג. 'בעל תשובה זה – אני הוא': הנפש החצויה בסיפורי פרייגרזון

אחד המוטיבים המרכזיים ביצירתו של פרייגרזון הוא מוטיב הנפש החצויה. ברבים מסיפורי פרייגרזון נקרעים הגיבורים בין המסווה הגויי שהם שמים על פניהם מאונס או מרצון לבין הווייתם היהודית. הדגם השליט בסיפורים הוא של גיבור שבגלל רצונו להתערות בחברה הרוסית או בגלל רדיפות הנאצים בתקופת מלחמת העולם השנייה, הוא מתחזה בלבושו, בשמו, במנהגיו ובדיבורו כגוי לכל דבר. בכל אחד מהסיפורים מתואר מאורע מרכזי המכריח את הגיבור לחשוף את יהדותו החבויה על אף מאמציו להתכחש לה.

כבר באחד מסיפוריו הראשונים, שכותרתו 'בין פורים לפסח', מתגלה ההוויה החצויה והטרגדיה של היהודי. עלילת הסיפור מבוססת על מהתלה של אחד באפריל. בראשית הסיפור מתוארת חזרתו של הגיבור הראשי לאברוב, העובד מטעם הרשויות, לביתו הבורגני. לאברוב מדמה בליבו את שיבתו לקן המשפחה המאושר, אולם אשתו מתכננת להתל בו לכבוד האחד באפריל ובמכתב שהיא כותבת לו היא מעמידה פנים שעזבה אותו. לאברוב הוא בן לאב גוי ולאם יהודייה, וכלפי חוץ הוא מתנכר למורשת היהודית ורואה את עצמו כגוי לכל דבר. אולם למעשה הנקודה היהודית טורדת את מנוחתו לא מעט. מילדותו הוא זוכר כיצד ילדי הרחוב היו מקניטים אותו וקוראים לו ז'יד בשל עיניו השחורות היהודיות. לאברוב נקרע בין אהבתו לאמו, היהודייה היפה, והכבוד שהוא רוכש לזכרה, לבין שנאתו לעם היהודי. אשתו היהודייה כותבת לו: 'קשה לי איתך ואניה חביב. הנך נוכרי — ויהודי במקצת'. לדבריה היא עוזבת אותו מפני שקשה ליהודי ולנוכרי לשבת בכפיפה אחת. בהמשך מתברר שלאברוב המתבולל בכל זאת מתפלל לעיתים בבית הכנסת, אך כשמטיח זאת בפניו אחד היהודים שבא לבקש ממנו עזרה — הוא מסרב להושיט לו יד, מתרגז ובחמתו הרבה הוא חונק את היהודי ומביא עליו את מותו. הסיום כביכול אידילי. הרצח אינו נזכר עוד והמספר חוזר לעניין המהתלה. לאברוב חוזר לביתו החם והמלא כל טוב ומוצא מיחם צוהל המזמזם על השולחן ואשתו מתרפקת עליו באהבה. אולם המסך הורם והמסווה הורד מפרצופו. לאברוב ניסה כל חייו לדחוק את מורשתו היהודית ולא הצליח, האושר המשפחתי מתגלה כקרח דק שיכול להישבר בקלות רבה והטרגיות של היהודי־הגוי שחי חיים כפולים ומציק לבני עמו היהודים, מציצה מבעד למסווה.

בסיפורים שנכתבו לאחר מלחמת העולם השנייה, התבנית המרכזית של ההוויה החצויה אינה מופיעה עוד במסווה דק של מהתלה, או כאימוץ של מנהגי גויים אלא כמסווה של ממש. מסווה שהיהודי לובש כדי שיוכל להציל את חייו: הסיפור חבלי שם מתחיל דווקא בנימה הומוריסטית על נושא אנושי־כללי שאינו קשור ליהדות דווקא. הסיפור מתאר איך מחתנים את הגיבור הראשי, סולומון, רווק, רודף נשים, שאינו רוצה להיפרד משנות רווקותו העליזות. אולם בהמשך מתערבת נימה טרגית בהומור הקליל. האירוע המרכזי בסיפור הוא קריאת שם לבן שנולד לסלומון. אירוע זה קורע את המסווה ומגלה את הווייתו החצויה של הגיבור. סולומון מתלבט בין מתן שם גויי לבין מתן שם יהודי לרך הנולד. מצד אחד — שם גויי ישחרר את הבן מהאנטישמיות ויקל עליו להתערות בחברה הרוסית, אך מצד שני הוא רוצה להקים יד ושם לאביו שנרצח על ידי הגרמנים, וההכרעה קשה עליו. סולומון לכאורה מצליח לפתור את הבעיה בקוראו לבנו לא בשם אחד אלא בשמות אחדים. המוהל מכריז על שמו של הנולד ושם זה מורכב מארבעת שמותיו של הסב: חיים־נפתלי־צבי־הירש, אולם בתעודת הלידה נקרא הילד בשם רוסי פשוט: גריגורי. למרות שלילד ארבעה שמות יהודיים ורק שם רוסי אחד, עולה חשיבותו של השם הרוסי לאין ערוך, משום שזה השם הכתוב בתעודת הלידה. שם זה יקבע כיצד ייקרא הילד בחיי היום יום וישמש מסווה למוצאו היהודי.

המשך הסיפור עוד מעצים את הפער בין ריבוי השמות היהודיים לבין השם הגויי. לאחר שסולומון משתכר בברית של בנו הוא נעשה נדיב מאוד ומחליט להוסיף לבן שם יהודי חמישי… הוא קורא למוהל ואומר לו: 'חבר מוהל, חזור וקרא את התפילה! אני משנה את השם. וייקרא שמו בישראל: אלתר־חיים־נפתלי־צבי־הירש'… אך דווקא האינפלציה של השמות מגלה לקורא את חוסר המשמעות שתהיה להם בחיי הרך הנולד.

שני סיפורי מסווה בולטים נוספים הם הסיפורים 'שעשני גוי' ו'הנסתר'. בסיפור 'שעשני גוי' מתואר מֶלצֶר, יהודי המתגייס לצבא האדום וניצל בנס לאחר שגדודו כותר על ידי הגרמנים. מלצֶר צריך להימלט מהאזור המכותר ויודע שאין לו סיכוי לכך אם לא יעמיד פני גוי. לשם כך הוא עובר מטמורפוזה פיזית ופסיכולוגית כשהוא עמל רבות כדי לשנות את חזותו החיצונית ואת אישיותו. הוא משנה לא רק את תסרוקתו והבעת פניו אלא גם את קולו, סגנון דיבורו, העוויותיו וצחוקו. תודות למסווה הוא ניצל ובסיום הסיפור אף זוכה לחזור ולהשתחרר מתדמית הגוי שלבש.

בסיפור 'הנסתר' (עיבוד מאוחר של הסיפור 'בעל תשובה') עוקב המספר אחר גיבורו ומגלה להפתעתו כי גיבור הסיפור מתפלל בבית הכנסת ומתרגש מהתפילה עד כדי דמעות, אך לאחר מכן משנה את חזותו והתנהגותו וחלה בו תמורה מפליאה. הוא מחליף את בגדיו, זוקף את קומתו, לובש חליפה אלגנטית והולך לאוניברסיטה. מתברר כי היהודי הרגשני הוא גם פרופסור מכובד למדעי הפיזיקה והמתמטיקה. עד המשפט האחרון של הסיפור סבור הקורא כי יש בסיפור זה שני גיבורים: הפרופסור היהודי והמספר העוקב אחריו, אולם הסיפור מסתיים במשפט מפתיע: 'כמדומני כי בעל תשובה זה — אני הוא'. ממשפט זה מתברר לקורא כי הפרופסור והמספר אינם אלא דמות אחת שהתפצלה לשניים. המספר עוקב באירוניה עצמית אחר התנהגותו שלו, ומגלה את עומק השסע בין תדמיתו המכובדת והגלויה כפרופסור מכובד לבין עולמו היהודי המוצנע והמרגש.

גם בסיפור 'מעשה בקייטנה' מתוארים גיבורים שמורשתם היהודית מובלעת ומודחקת, אך במהלך הסיפור הצד היהודי, שהוא גם הצד האנושי־החיובי, מתגלה ומתחזק. סיפור זה מתאר בהומור הווי חיים של משפחה בורגנית קרתנית. יהדותה של המשפחה אמנם נזכרת, אולם היא אינה באה לידי ביטוי באורח חייהם. בני המשפחה מתנהגים כגויים עשירים הנהנים מחייהם ורואים ברכה בעמלם. כל מעייניו של האב נתונים לענייני מותרות: בניית בית קיט ('קייטנה', בלשון הסיפור). שבעה מתוך תשעת הפרקים של הסיפור סובבים סביב בניית בית הקיט המשפחתי. הבעיות שמעסיקות את המשפחה אינן קשורות כלל ליהדות: האם מתלבטת בשאלה איך לנהוג בבן המתבגר הכרוך אחרי בחורה קלת דעת, הבעל מוטרד מהתמכרותה של אשתו למכוני יופי ולתכשירי קוסמטיקה ושניהם מתלבטים בשאלה מה יעשו אם קרוביהם העניים ומחוסרי הדירות יבקשו מהם לגור בבית הקיט. שני הפרקים האחרונים מתארים את המהפך שחל בחיי המשפחה הבורגנית. האירועים מכים ללא רחם במשפחה השלווה, החיה חיי נוחות. בניית בית הקיט מופסקת בגלל פלישת הנאצים לרוסיה, שני הבנים נהרגים וההורים השכולים מזקינים בטרם עת. בפרק האחרון פוגש הקורא את המשפחה לאחר המלחמה כשהאב מבקש לסיים את בניית בית הקיט. אולם עתה אין זו בנייה לשם מותרות. האירועים הקשים זיככו את דמותו של האב והאם השכולים. לאחר הטרגדיה שעברה עליהם, הם מתעלים והצד היהודי־האנושי פורץ מבעד למסווה הגויי־הריקני ומפציע במלוא תפארתו. ההורים השכולים החליטו להשלים את בניית בית הקיט כדי להעניק לקרוביהם חסרי הדירות קורת גג לראשם. הם, שהפנו עורף למצוקת הקרובים, עושים עתה תיקון בנפשם ומבקשים לעזור להם ככל שיש לאל ידם.

ד. מסעות בנימין הרביעי

מראשית כתיבתו עמד לנגד עיניו של פרייגרזון דגם המופת של הספר מסעות בנימין השלישי6 מאת מנדלי מוכר ספרים. ספר זה התפרסם ביידיש בשנת 1878 ותורגם לעברית כעבור זמן קצר בידי מנדלי מוכר ספרים עצמו. מסעות בנימין השלישי הוא סאטירה על חולמי החלומות היהודים הבטלנים, ה'דון קיחוטים', היוצאים למרחקים לבקש יהודים רחוקים וחופשים, מצאצאי עשרת השבטים, ובו בזמן הוא גם סאטירה על העיירות היהודיות העלובות, הקופאות על שמריהן, ועל הפרובינציאליות של תושביהן שמעוררת צחוק ורחמים בעת ובעונה אחת.

פרייגרזון תכנן לכתוב סיפורים שיהוו מעין המשך לספרו של מנדלי. את רצונו זה ביטא בגלוי בכותרת שייעד לספרו העתידי: מסעות בנימין הרביעי. בסופו של דבר הספר לא הושלם ולא פורסם מעולם. תוכנית עם שמות הסיפורים שביקש פרייגרזון לכלול בספר מסעות בנימין הרביעי נמצאה על דף בארכיונו. גם בשולי סיפורו 'גיטלה' שהתפרסם לראשונה בכתב העת 'גליונות' (1934) הוא ציין כי 'נובלה זו היא המשך לפרקים שהחלו להידפס ב'התקופה' והם מהווים ספר שלם שייקרא 'מסעות בנימין הרביעי'. הסיפורים עומדים כל אחד בפני עצמו ועם זאת הם חלק מספר שהמשכו וסיומו יידפס ב'גליונות". כוונתו זו של פרייגרזון לא התממשה. הוא לא המשיך לפרסם ב'גליונות' ולא סיים את כתיבת הספר. כמחצית מהסיפורים של פרייגרזון נכתבו מראש כמיועדים לספר זה: מבין 31 הסיפורים שנמצאו, 16 נושאים את כותרת המשנה: 'מתוך מסעות בנימין הרביעי'. סיפורים אלה נכתבו במהלך השנים 1945-1927 (מלבד הסיפור 'סבתא גיטה' שנכתב בשנת 1948).

בחירת ספרו של מנדלי מוכר ספרים כמודל לספרו שלו, מגלה פָּן חשוב ומרכזי במוטיבציה לכתיבתו הספרותית של צבי פרייגרזון: רצונו לתעד את החיים היהודיים הגוועים בברית המועצות. פרייגרזון היה מודע להיותו אחד הסופרים העברים האחרונים שיכול לספר על מה שקרה ליהודים בברית המועצות ולהשוות בין העבר המפואר לבין ההווה הדל. רצון זה הוא שהניע את פרייגרזון להמשיך ולכתוב בעברית למרות הסיכון הרב שהיה כרוך בכך.

אולם הגיבור בנימין הרביעי נטל רק חלק מתכונותיו של בנימין השלישי והוא שונה ממנו במובנים אחדים. שניהם, בנימין השלישי ובנימין הרביעי, הם מספרים נודדים המדווחים על הנעשה בעיירות ישראל, אך בעוד שבנימין השלישי הוא חלק מן העיירה היהודית, גיבור קומי־סאטירי נלעג וחולם חלומות, נציגן של עיירות שכוחות־אל הקופאות על שמריהן — בנימין הרביעי חורג לעיתים מעולמה של העיירה וכשהוא חוזר אליה הוא גם מבקר בחריפות את אורח החיים המסורתי שאבד עליו הכלח.

יחסו של בנימין הרביעי לעיירה היהודית עובר תהליך מרתק מבחינה ספרותית וטרגי מבחינה היסטורית. הסיפורים הראשונים של פרייגרזון, הקשורים לבנימין הרביעי, נכתבו בשנות העשרים והם מתארים עיירות יהודיות, שבדומה לבטלון ולכיסלון של מנדלי, קפאו על שמריהן. בנימין הרביעי מלגלג עליהן וחושב שהגיע זמנן לעבור מן העולם. אולם לאחר שהשלטון הקומוניסטי מתבסס, הורס את העיירות היהודיות ומעבירן מן העולם — בנימין הרביעי אינו מרוצה ואינו שמח. אמנם הוא ממשיך לתאר את עליבותן של העיירות היהודיות, אולם בה בעת הוא גם מבכה את קיצן, את גורלם המר של הנשים והגברים שחיו בהן ואת קיצו של העולם היהודי־המסורתי הישן. נוגע ללב במיוחד הוא גורלה של דמות בשם גיטלה, המופיעה בכמה מסיפוריו. בסיפור 'גיטלה' היא מתוארת כזונה והוא פוגש אותה כשהוא מבקר בעיירתה. הוא מבקר בביתה ומבכה את מצבה: "גיטלה!' לחשתי ברחמים רבים, ורגליה היחפות נגעו בנעלי, 'אני אמרתי בליבי, כי אמצאך בעזרת הנשים, ליד כותל המזרח, מרכינה את חייך לפני האלוהים שבשמיים, והנה את בבית הזנונים, אחותי הקטנה, מוכרת את ליבך לאחד העוברים בשלושה רובל הלילה…" בסיום הסיפור הוא מגלה כי אותה גיטלה היא בת השַמש שנסיבות חייה אילצו אותה להפוך לזונה. בסיפור אחר מופיעה דמותה של גיטה כמי שהיתה מושא לחלומותיו בימי נערותו ואחר כך ידידתו הטובה. גיטה נאנסת ונרצחת באכזריות על ידי הגויים באחד הפוגרומים והוא הולך אחרי ארונה ('גלגולי הראשון').

בסיפורים משנות השלושים מתגלה השינוי בתיאור העיירות וביחסו של בנימין הרביעי אליהן. העיירה מוצגת לא רק כמקום עלוב שהחיים קפאו בו, אלא כמקום שבו היו חיים יהודיים שוקקים, מקום שבו חיו, גדלו ומתו דורות רבים של יהודים טובים ורעים, חכמים וטיפשים, אוהבים ושונאים. עמדתו של בנימין הרביעי הולכת ומתרככת במהלך השנים עד כי בסיפורים מאוחרים נראה שהוא מפנים את הטרגדיה הנוראה שעוברים היהודים והוא נוטל על עצמו תפקיד חשוב וקשה: הוא מבכה את מותה של התרבות היהודית בברית המועצות ובסיפוריו מבקש לתעד את התהליך הטרגי של דעיכת קהילות ישראל והכחדתן. 'אי לך, בנימין הרביעי, שבגורלך עלה להעלות על הגיליון את הכיליון האיום הזה של עיירתנו', הוא כותב בסיפורו 'ביילה לבית רפופורט'. כאן כדאי אולי להעיר כי נראה שלא מקרה הוא שלבְּנו, יליד שנת 1937, קרא פרייגרזון בשם 'בנימין', וייתכן שבכך רמז על תקוותו להמשך השושלת שלגורלה הוא חרד וחשש פן תיכחד.

נראה שהסיפור המקושר באופן בולט ביותר למסעות בנימין השלישי הוא הסיפור 'שבט המְבַכּים'. במרכז הסיפור עומד הגיבור עקיבא קראץ ולצדו נמצא המספר־בנימין שחולק איתו חוויות. בניגוד למסעות בנימין השלישי הגיבור הראשי אינו בנימין אלא עקיבא קראץ, ואילו בנימין הרביעי מלווה את עקיבא במסעותיו בדומה לסנדריל, גיבור סיפורו של מנדלי המלווה את בנימין השלישי. כמו בנימין וסנדריל גם עקיבא ובנימין נודדים בין עיירות ישראל. עקיבא קראץ נוהג לומר דברי ליצנות מבדחים ממש כמו חובשי בית המדרש בבטלון וכיסלון, ובדומה לאנשי העיירה חסרי המקצוע, המחכים לחסדי שמיים, כך גם עקיבא חי מהיד לפה. כשנשאלים אנשי בטלון למקורות פרנסתם הם עונים: 'מתנה טובה יש לי מאת השם יתברך: פרקי נאה וקולי נעים! והריני עובר לפני התיבה ומתפלל מוספים בימים הנוראים באחת העיירות בסביבה זו'. כך גם עקיבא הוא 'אמן גדול לענייני חזנות' והוא עובר בין העיירות ומשתמש באומנותו זו לפרנסתו. יש נקודות דמיון נוספות בין עקיבא לבין בנימין של מנדלי מוכר ספרים: שניהם ניצלים מטביעה בנהר ושניהם נולדו בעיירות קטנות. תיאורה של 'לוקשיצי', עיר מולדתו של עקיבא, כאילו נלקחה מתיאורי העיירות בטלון וכיסלון. וכך מתאר פרייגרזון ערב במוצאי שבת בעיירה: 'בבתים מרתיחים את המיחם, ואצל ר' זרח לבית וואערגיסער — חוכא וטלולא! המסיבה דעתה נחה עליה, והרי מתלוצצים ומתבדחים, זה מעניק סיפור־מעשה נורא בדבר זנבו של הירשילי מאוסטריפול, זה פותח בפתגם שנון ממאמרי חז'ל ומסיים בדברי גסות ופריצות עד שמתגלגלים הדברים לעקיבא קראץ — ותהי שמחה וששון וצחוק פרוע!'

בדומה לבנימין השלישי, גם בנימין הרביעי ועקיבא קראץ נודדים בעיירות ואגב כך מגלים לקורא את עליבותן וירידת קרנן. אולם את תפקיד המתעד לוקח עליו לא עקיבא, אלא בנימין הרביעי. בנימין זה מגדיר את ייעודו כך: 'לרגלי מסעותַי המשונות בעיירות־ישראל, באותן השנים, אשר צוּוויתי נדוֹד, למען אלווה את שמש השקיעה עד צללה בתהום המרחקים'. ניתן לומר אפוא כי תפקידיו של בנימין השלישי מחולקים בסיפורו של פרייגרזון בין עקיבא לבין בנימין.

בסיפור זה, יותר מאשר בסיפוריו האחרים, ביכה פרייגרזון את קיצה של התרבות המפוארת של היהודים בברית המועצות. בנימין, כך מעיד עליו ידידו זליג שפירא, 'יצא לנדודיו בתפוצות ישראל לחפש את הניצוץ הטמון במחשכים7 אך העלה חרס בידו'. את מקומה של התרבות והמסורת המפוארת תופסים ניסיונותיו המגוחכים והכושלים של עקיבא לסחור, למכור ולהתפרנס. הוא קונה כמויות גדולות של חמאה אך נאלץ להניח את החמאה למשמרת בידי אחד היהודים וכשהוא חוזר לקחתה לאחר זמן רב — מתברר כי בחלקה השתמש היהודי וחלקה האחר התקלקל ונזרק. גם למטאטאים, שהוא קונה בזול ומקווה למכור ביוקר, אין כל ביקוש. מפני שלא הכיר את העובדות והשלה את עצמו, עמד 'למכור קרח לאסקימוסים', שכן בעיר, שאליה היו מועדות פניו, היה שפע של מטאטאים ולא היה דורש לסחורתו.

קורות חייו העלובים של עקיבא קראץ בתקופה שלאחר המהפכה הרוסית, תיאור עסקי האוויר שלו וכישלונותיו הארוטיים והמסחריים מגלים כי הוא עוצב למעשה כבן דמותו של 'התלוש' היהודי — דמות שרווחה בספרות העברית של סוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20. עקיבא, כמו התלוש היהודי, עזב את הדת והתרבות היהודית אך לא הצליח להיקלט בעולם האחר, 'הגויי'. בניגוד לבנימין וסנדריל שנחטפים כדי לשרת בצבאו של הצאר ניקולאי ומצליחים בסופו של דבר להשתחרר, עקיבא התגייס מרצונו ושירת בצבא האדום. למרות זאת אין הוא מתערה בארצו. את אמונתו עזב זה מכבר, ובכל זאת מיהדותו לא נפטר והוא מתנהל בין שני העולמות: בין העולם הסובייטי החדש, המנצח, לבין העולם היהודי, העלוב, המדוכא, העומד לכלות מן העולם.

דמותו של בנימין הרביעי כגיבור חשוב בולטת גם בסיפור 'בברדיצ'ב אמא'. סיפור זה בנוי סביב אירוע מרכזי: הקושי בעריכת חתונה יהודית כשרה על כל פרטיה ודקדוקיה. בראשית הסיפור מתאר הגיבור בנימין את נדודיו ברחובות העיר ובסמטאותיה כשהוא עד לעזובה ולעליבות של ברדיצ'ב שהיתה בעבר עיר ואם בישראל. היהודים מתו ברעב ובפרעות, נדדו לכפרים או התבוללו בקרב הגויים. והנה כשהוא מטייל בחוצות העיר הוא 'נחטף' בידי שני בחורים יהודים. התנהגותם האלימה מזכירה את אלימותם של הגויים כלפי היהודים, בייחוד בתקופה שבה נחטפו היהודים לצבאו של הצאר ניקולאי, וניתן להצביע גם על הקשר שבין סצנה זו לבין חטיפתם של בנימין וסנדריל לעבודת הצבא במסעות בנימין השלישי. אולם מסתבר כי החטיפה האלימה בסיפורו של פרייגרזון לא היתה לשם שירות בצבא אלא לשם קיום מצווה: כדי למצוא יהודי עשירי להשלמת המניין בחתונה. היהודים הגסים, שחטפו את בנימין, מתגלים אפוא כיהודים כשרים הדואגים לקיים את המצוות. אולם בתיאור החתונה חוזר ומתהפך המאזן בין גסותם נוסח הגויים לבין העידון היהודי ו'החדווה הישראלית', שהיתה אמורה לשרור בחתונה כפי שהתנהלה בעבר. החתונה הופכת לחתונה דֵמונית שכולה הוללות, השתוללות יצרים ופריצות. היהודים מחקים בריקודיהם את הגויים והנשים המבוגרות מתנהגות כזונות. בנימין כואב את המראה ומנסה למחות ב'גילוי' דרסטי: הוא צועק בקול רם, שבעצם כלל אינו יהודי ועל כן לא היה מניין ויש לבטל את החתונה. אולם כיוון שהוא שיכור והמסובים האחרים שיכורים אף הם — איש אינו מקשיב לו וכך נמשכת והולכת ההילולה שהופכת מחתונה יהודית בנוסח המסורתי למסיבה פרועה.

בראשית הסיפור מתוודע הגיבור אל הקורא ומציג את עצמו בשם בנימין ברבי ישראל־אלתר. לדבריו הוא רוצה לתאר עיירה יהודית שהקורות בה עולות על כל דמיון, ועל כן הוא חושש שהקוראים לא יאמינו לו והוא פונה ישירות אל הקוראים ומנסה לשכנע אותם שסיפורו אמת ויציב: 'חברים הקוראים ואדוני המבקרים! קשה לי להמשיך את סיפורי. לגבי הספקנים ומעקמי החוטם הנכבדים שביניכם לא ייאמן כי יסופר. אולם — מי שינסה להוכיח כי מסעי בנימין הרביעי הם דבר שלא היה ולא נברא — יעלה חרס בידו. כל המסופר בסיפור מעשה זה, בקודמים לו ובבאים אחריו — עובדות נוראות הן, שאין להרהר אחריהן'.

בסיפור זה מנסה פרייגרזון לעטות מסגרת דקה של הומור, שכן האלימות שבחטיפה מתפוגגת כשמתגלה שהיא אינה לצורך שירות בצבא הצאר אלא לשם מילוי מצווה. אולם נראה שיותר משקולט הקורא את הפן ההומוריסטי של הסיפור הוא קולט את הזוועה והטרגדיה. דרך התמקדות בתיאור החתונה היהודית, אחד ממוקדי החיים היהודיים החשובים, שאמורים לבטא את הפן השמח והפורה של החיים — ממחיש פרייגרזון את גודל השבר שעברו היהודים כבר בראשית התבססותו של השלטון הקומוניסטי. היהודים התפזרו והללו שנותרו 'ירדו למחתרת' ועל כן קשה למצוא מניין לקיום החתונה.

ברוב הסיפורים של מסעות בנימין הרביעי נעלם ההומור לחלוטין והזוועה כובשת לה מקום מרכזי. תחילה תיעד פרייגרזון בסיפוריו את היהודים שנטשו את העיירה לטובת העיר הגדולה או היגרו לארצות אחרות — וביניהן ישראל, אחר כך תיעד את האנטישמיות, וכיצד נרצחו היהודים על ידי הצבא הלבן (נראה שהוא לא יכול היה להרשות לעצמו לתאר את רציחתם על ידי הצבא האדום), ולבסוף, בסיפורים משנת 1945 ואילך — תיאר את היהודים ששרדו אחרי השואה, שהתקשו מאד לשקם את החיים היהודיים התוססים שהיו בעיירות.

ה. לספר סיפור לשמו

מטיבו היה פרייגרזון אדם אופטימי, מלא הומור ושמחת חיים, אבל בגלל מוראות התקופה והשפעתה על נסיבות חייו — סיפוריו רוויים עצב וכאב. פרייגרזון כתב סיפורים שאפשר לראות בהם תעודות ספרותיות והיסטוריות אותנטיות המתארות את גסיסתה של התרבות העברית בברית המועצות בתקופת השלטון הסובייטי ובתקופת השואה. הם מהווים עדות מכלי ראשון לטרגדיה של הסופרים שהאמינו בקומוניזם והשלו את עצמם שיוכלו גם לשמור על צביונם היהודי.

עם זאת יש בין יצירותיו גם כאלה שבהן גובר היצר הסיפורי, הרצון לספר סיפור לשמו, על תחושת המחויבות לכתוב על בני עמו הדוויים. סיפור כזה הוא הסיפור רחב היריעה, 'השבועה', שבמרכזו עומדים יחסי גבר־אישה בתקופת המחנות. הגבר — רופא צעיר, יהודי למחצה, שברח מהמחנות וניצל בידי אישה בעלת מום, צולעת. האישה דורשת ממנו לחתום על מסמך שבו הוא מתחייב להיות נאמן לה ולא — מרה תהיה אחריתו. בלית ברירה הוא מסכים, אך במהלך חייהם המשותפים הוא בוגד בה והיא לא מהססת, מלשינה עליו לשלטונות וגורמת לחידוש מאסרו. אך בניגוד לצפוי — המאסר אינו סוף פסוק אלא פתיחה לעידן חדש ביחסיהם של בני הזוג. האישה מבקרת את בעלה במַחֲסֶגֶר8 ומצפה בקוצר רוח לשובו, וגם הגבר, דווקא כשהוא פטור עתה משבועתו, מתאהב בה. זהו סיפור יוצא דופן בין סיפורי פרייגרזון. הקשר ליהדות שבו רופף, והסיפור מתמקד באהבה, מוזרויותיה ותהפוכותיה. אך גם בחלק גדול מהסיפורים שבהם בולט היסוד הלאומי — חש הקורא שפרייגרזון הוא מספר טבעי, מספר האוהב לספר סיפור טוב, מעניין, דרמטי, תוך כדי התבוננות בעין טובה, בדרך הומוריסטית, בחולשות האנושיות. יצירותיו של פרייגרזון מבטאות אהבה והבנה לאדם באשר הוא אדם, אופטימיות בלתי נדלית והומור עדין וחכם.

ו. פרייגרזון והלשון העברית

פרייגרזון היה הסופר האחרון שכתב עברית בברית המועצות ותיעד נאמנה מכלי ראשון את אחת התקופות החשוכות בתולדות העם היהודי ברוסיה הסובייטית. נראה שהכתיבה בעברית היתה בשבילו צורך חיוני, עצם מעצמותיו ובשר מבשרו. יכול היה לבעוט בדת, במסורת ובמידה רבה גם בחלום הציוני, אך לא בשפתו ובספרותו שנשארו בשבילו עיקר הקשר לעמו.

השפה העברית עומדת במרכז הסיפור 'עברית'. זהו סיפור בעל יסודות אוטוביוגרפיים, המתאר את חקירתו של פרייגרזון לאחר מאסרו. במרכז הסיפור עומדים זה מול זה הנחקר והחוקרים. הבדלי הכוחות הם הרבה יותר מדוד מול גוליית. ניצב כאן החוקר, החזק האולטימטיבי מול הנחקר החלש שאין לו כל דרך להתגונן בפני החוקר. אך המשך הסיפור מגלה את כוחו של החלש, כוח שנובע מרוחו האמיצה. במבט ראשון החוקר נראה דווקא סימפטי ולא מאיים, בניגוד לציפיות: קטן קומה, צהבהב, בעל פרצוף נעים ועיניים חודרות, לבוש חליפה אזרחית. אולם החקירות הופכות קשות וכוללות עינויים פיזיים ונפשיים. הנחקר, בן דמותו של פרייגרזון, מתלבט איך לעמוד מול החקירות הקשות ומחליט כי מעתה ואילך אין הוא עונה לשאלות בשפה הרוסית ואם הם מאשימים אותו בלאומיות — הוא מקבל עליו את הדין, אך הוא יענה רק אם יפנו אליו בעברית. גם ישיבה בצינוק הקר והאימתני והמכות אינן שוברות את רוחו. לבסוף החוקרים נכנעים ומביאים את המלשין (אותו 'חבר' במירכאות שנספח לחבורתם של הסופרים העברים) כדי שיתרגם מרוסית לעברית. תחושת הגועל והמיאוס של פרייגרזון היא קודם כול כלפי המתורגמן. הוא עצמו לימד אותו עברית ועתה הוא עוזר לשלטונות הסובייטיים להפליל את בני החבורה. הוא מחליט להתנקם בו. כיוון שאין לו שום כלי עזר להכות בו את המלשין הוא מחליט לאמן את רגלו ולבעוט בו ברגע המתאים. הוא מחזק את שריריו, מתאמן, בודק את גופו של המלשין, ומתכנן. כשהרגע המיוחל סוף סוף מגיע הוא מכוון את רגלו לבטנו של המלשין וגורם לו לחבלה רצינית. רק אחרי שהוא שומע שהמלשין בבית חולים הוא חותם על הפרוטוקולים של ההאשמות נגדו. כעבור שנים, לאחר שהוא משתחרר מהמחנה הוא פוגש את המלשין ברחוב, עלוב ומצומק ובראותו אותו המלשין בורח מפניו.

השוואת הסיפור 'עברית' לסיפור חייו האמיתי של פרייגרזון, מגלה שהחלק בסיפור המתאר את העמידה בעינויים וההחלטה לענות לחוקרים רק בעברית כמו גם הנקמה המתוקה במלשין — הם כולם פרי דמיונו של הסופר. כך היה פרייגרזון רוצה שיתרחשו הדברים. בפועל החקירות הסתיימו כמו שקרה אז בדרך כלל, בכך שהנחקר, לאחר סדרת עינויים, הודה בפשעים שכביכול ביצע וחתם על כל מה שביקשו ממנו.

אולם אם נסתכל ב״הפוך על הפוך״, אם נתבונן בסיפור מנקודת מבט מכלילה וסמלית — הרי שבכל זאת הדברים אינם רק פרי הדמיון. אמנם פרייגרזון לא דרש מתורגמן שיודע עברית, ולא התנקם במלשין, אך הוא לא נשבר והמשיך לכתוב בעברית. לאחר שיצא מהמחנות, שִכלל את סיפוריו הראשונים ואף הוסיף סיפורים חדשים. בסופו של דבר ניתן לומר כי פרייגרזון והשפה העברית חגגו את ניצחונם.

היחס העמוק של פרייגרזון לשפה העברית בולט הן בשימוש הרגיש שלו בשפה והן בהחלטתו לכתוב מחדש את סיפוריו כדי שיתפרסמו בשפה עדכנית ומודרנית יותר, כפי שתואר לעיל. אולם מובן, שהעובדה שבמשך עשרות שנים היה פרייגרזון מאחורי מסך הברזל ולא יכול היה לקרוא ספר או עיתון בעברית, גרמה לכך שלא יכול היה להכיר את השפה העברית המתחדשת. על כן נאלץ ליצור לעצמו שפה מיוחדת, בלתי שגרתית שלעיתים נראית לנו מוזרה וקשה להבנה. כך לדוגמה, התיאור של שולחנות ארוכים שעליהם מפות לבנות ונקיות מופיע בלשונו של פרייגרזון כ'שולחנות ארוכים מלוּבָּנֵי מפות מצוחצחות'. תיאור זרוע של אישה שנדף ממנה ריח של תפוחי אדמה רטובים מעוצב במשפט 'וזרועהּ, המקוּטרה ריחות בולבוסים לחים', וחדר מגורים קטן הוא 'חדר מָגוֹר זערורי'. באחדים מסיפוריו הלשון נשמעת ארכאית בגלל צייני סגנון כמו השימוש ב־ו' ההיפוך המקראית ('וַאשמע את ציזר', 'וַיספר החבר בּוּק', 'וַתהי לנה בחדר הצר', 'וַתצמח מנוחה', 'וַישאנה אל שוקי פאשוטובקה'), שימוש בכינויים חבורים שאינם שכיחים בעברית של ימינו (לימדתיהו, יסמאוני, אסרתני, הכרתיהו, מטלטלתּוּ), ושימוש בזמן הווה בצורות פחות שגורות של נקבה כגון: מתלמדה (מתלמדת), מעולפה (מעולפת), מסונוורה (מסונוורת), מבוקשה (מבוקשת), קוראה (קוראת).

פרייגרזון השתמש במילים ובצירופים ייחודיים. למשל, 'שיר נבוּב' במשמעות 'שיר קליל' או 'ריקני'; 'ישיבה מגובנה' (מלשון 'גיבנת') במשמעות 'ישיבה כפופה'; 'צעדים פזיזים' במשמעות 'צעדים מהירים'; 'תעלולי הצמחים' במשמעות הצמחים הצעירים (מלשון: עולל); 'מפצל זרעונים' במשמעות 'מפצח גרעינים'; 'מסכסך את התוכנית' במשמעות 'מסבך ומבלבל את התוכנית', ועוד רבים.

פרייגרזון לש את שורשי המילים ויצר צורות לשון שאינן רווחות בשפה העברית כמו: מצובעה (צבועה), הוענשה (נענשה), מזולפים (שמזליפים עליהם), מקורעים (קרועים), נמתקה (נעשתה מתוקה), מיוגעה (יגעה), מאופלות (אפלות), מכותם (מלא כתמים), רהוט (מרוהט) ועוד.

כשחסרו לו מילים או ביטויים, המציא אותם בעצמו או דלה אותם מהמקורות והעניק להם חיים חדשים: ״פוזמקאים״ — מוכרי גרביים; ״סוּלָמְלָם״ — סולם קטן; ״הסדת הכותל״ — סיוד הקיר; ״שמיים מכוחלים״ — שמיים כחולים; ״שחר משולג״ — שחר מושלג; ״להדפיק את הלב״ — לגרום ללב לדפוק; ״היער המערים״ — היער העירום, חלקים חשופים ביער ללא צמחים; ״שַקָאים״ — מילה שנמצאת במקורות במשמעות: מוכרי מים; ״תא זערור אחורני״ — תא מטען של מכונית; ״משוֹרב״ — סובל משרב (שם תואר); ״מטעמיה״ — מעדניה; ״אל תסחררו את המוח״ — אל תבלבלו את המוח; ״זמרנית״ — זמרת; 'אתבּקֵעַ' — אשבר בזמן חקירה ואתחיל לדבר; ״דפקן״ — מלשין, ועוד רבים.

שליטתו בשפה העברית על כל רבדיה העתיקים והיותו בעל אוזן מוזיקלית, כמו גם העברית המדוברת שרכש בשנה שבה למד בגימנסיה הרצליה — עזרו לו להתגבר על הקשיים. בסוף שנות החמישים, לאחר שנפתחו קמעה שערי הברזל, היה פרייגרזון נחוש בדעתו להתעדכן ולהכיר את העברית החדשה. הוא קרא בשקיקה כל מה שמצא בעברית בספריות במוסקבה, ורשם לעצמו מילים חדשות וביטויים מעניינים ואף מילות עגה שלא הכיר. נראה שדווקא הקשיים שעמדו בדרכו הניבו שפה ייחודית, אישית, זרועת מילים, ביטויים, צירופים ומשפטים מעניינים, ובסופו של דבר, הקוראים בסיפוריו של פרייגרזון אינם יכולים שלא להתפעל מהשפה העברית הקולחת שלו, שרובה נכתבה בתנאים כמעט בלתי אפשריים.

* * *

סיפורי פרייגרזון נכללו לראשונה בחוברת סטנסיל (להלן 'חוברת הסיפורים') ששוכפלה בעותקים ספורים. בשער נדפסה רק הכותרת, 'סיפורים' ושם המקום, 'מוסקבה'. החוברת נדפסה ככל הנראה בשנת 1965. שמו של צבי פרייגרזון לא נרשם מחשש לחייו ולחיי בני משפחתו. החוברת כללה שבעה־עשר סיפורים, כולם פורסמו בנוסחם הראשון.

מבחר מסיפורי פרייגרזון פורסם בספר חבלי שם (בעריכת חגית הלפרין, עם עובד, 1985). מבחר זה כלל עשרים ואחד סיפורים והם פורסמו בנוסחם המאוחר. בספר שלפנינו נוספו עשרה סיפורים: מהם שישה שהתפרסמו בכתבי עת ולא כונסו עד כה וארבעה שטרם ראו אור ('משהו בדבר האזרח רבינוביץ', 'שבט המבכים', 'אניה כפולת־טובה' ו'בת טיט') והם מתפרסמים כאן מתוך כתבי היד שבארכיונו (באדיבות מרכז קיפ, לחקר הספרות והתרבות העברית, אוניברסיטת תל־אביב).

מסעות בנימין הרביעי הוא אפוא כינוס ראשון של כל סיפורי פרייגרזון. בחינת מכלול הסיפורים מגלה כי הם מעצבים עולם בדיוני רחב היקף המהווה מעין מיקרוקוסמוס של חיי היהודים בברית המועצות (בעיקר במחצית הראשונה של המאה העשרים). בין הסיפורים נטווים קשרים באמצעות דמויות שחוזרות ומופיעות בהם, וכן קטעי עלילה, אירועים ואנקדוטות שחוזרים בסיפורים אחדים. מעניין במיוחד הוא גלגולו של אחד מסיפוריו הראשונים של פרייגרזון, הסיפור 'משהו בדבר האזרח רבינוביץ' (1927). סיפור זה, שנמצא בכתב יד מופיע (בשינויים) כפרק בסיפור רחב היריעה 'שבט המבכים' (1934), שאף הוא נגנז ולא פורסם.

העולם המעוצב בסיפורים מבוסס לא מעט על קורות חייו של פרייגרזון עצמו. בחינת העולם שהקים פרייגרזון בסיפוריו והשוואתו לביוגרפיה שלו ולהיסטוריה היהודית — מזמינים מחקר נוסף שישפוך אור על סופר זה ועל יצירתו הייחודית.

הסיפורים ניתנים כאן בנוסחם האחרון והם מסודרים לפי הסדר הכרונולוגי של תאריך כתיבתם בנוסח הראשון או לפי זמן פרסומם.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.