לטבול את העט בפצע

בשנת 1966 פרסם הסופר הצעיר יורם קניוק את הנובלה "חימו מלך ירושלים" אשר עסקה בהלם קרב. יצחק מלר יוצא בספרו למסע טקסטואלי בין כתביו הנפתלים של קניוק על מנת להבין כיצד השפיע הלם הקרב ממלחמת תש"ח על מכלול כתיבתו של קניוק. מלר טוען שקניוק בחר בדרך הישירה, הבוטה והאכזרית ביותר כדי לייצג את הטראומה-פוסט-טראומה האישית שלו, ואת זו של החברה הישראלית-יהודית: הוא בחר לטבול את העט בתוך הפצע, לתחוב את אצבעותיו במורסות כרוניות מדממות. את דרכו של קניוק ניתן לכנות בהקשר זה "גם וגם" או "זה לצד זה וביחד", כלומר שהוא מצווה עלינו לחיות עם הסתירות באמצעות המשקפת הפוסט-טראומטית.

דרכו הפואטית של קניוק היא בחירה בחזרתיות כפייתית של צימודים פרדוקסליים: מצד אחד התרסה אנטי-ממסדית חסרת רסן, מצד שני חתירה עיקשת לפשרה, פיוס, שיתוף וויתור על שנאות ונקמות. על פי קניוק יש לחטט בפצעים, להעלותם על פני השטח וללמוד לחיות איתם. על פי הגיון זה אין זה חטא להשוות בין השואה לנכבה – כל אחד ואסונו הוא. גם אם מתקיים ניגוד בין היהודי שחזר מהגלות לפלסטיני הילידי, גם אם הייתה מלחמה ונוצרו יחסי כובש-נכבש, אדון ומשרת, גם אז חייבים לדעת לגשר באמצעות הכרה הדדית וניסיונות עיקשים ובלתי פוסקים לסליחה, פיוס ופשרה. באותה מידה שאי-אפשר להחלים מהלם קרב אישי אלא יש ללמוד לחיות אתו ולצידו מחדש, כך יש לנהוג בשברים החברתיים-פוליטיים שנכפו עלינו כאן ועכשיו.

ספר זה מבוסס על עבודת הדוקטורט של יצחק מלר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון. מלר פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה וארבעה ספרי פרוזה שעוסקים בחיי האנשים הקטנים והשקופים בעולם החולי והרפואה ומחוצה לו.

מקט: 4-585-1674

הקדמה

אדם שחווה אירוע טראומתי משמעותי במהלך חייו, אירוע שנצרב במוחו ואינו מרפה ובעקבותיו חווה האדם טראומה – אישיותו של אדם כזה, השקפת עולמו, דעותיו, התייחסותו שלו אל עצמו, אל סביבתו הקרובה ואל הקולקטיב שאליו הוא משתייך משתנים באופן מהותי שעתיד להשתקף בהמשך חייו ופועלו ובעיקר ביצירתו. טראומה משמעותית היא גורם מפרק, פורם, מפורר והורס. טראומה גורמת לדיס־הרמוניה, שוברת איזונים שנבנו במשך דורות של תרבות וגורמת לאי־יציבות. הטראומה יוצרת אווירה של עמימות, של ריבוי משמעויות, סתירות וניגודים, כאוס ותחושת מבוך ופרדוקסים עד אבסורד. היא משרה תחושה של אי־פתירות הגורמת להרגשה של אין־אונות, השפלה ועמידה מול ריק אפל – הקורבן הופך ל”אינאיש” חי־מת בשפתו של יורם קניוק. עם זאת, במקביל, הטראומה גורמת לפרט לתחושת דחק של צורך עז לנסות בכל מחיר לסדר מחדש את העולם המפורר ולחזור להרמוניה הישנה והטובה, מה שקרוי במדעי הטבע הומאוסטזיס, ובפשטות – ריפוי.

בפני אדם המתמודד עם טראומה עומדות כמה אפשרויות של תגובה. מודע יותר או פחות, הוא יכול להתעלם, להדחיק ולמחוק את הטראומה מזיכרונו ומחייו ולהמשיך בדרך כאילו הדבר לא קרה, מה שדורש השקעת אנרגיה נפשית אדירה לאורך זמן, העלולה להוביל לתשישות נפשית כרונית; הוא יכול לשקוע בתוך תהום הטראומה ו”לזכות” בסבל המלנכוליה לתמיד; הוא יכול להילחם בטראומה, להתנגד לה ולחיות בדריכות מייגעת עד אין קץ וללא תוחלת; הוא יכול להיעלם מן העולם על ידי סיום החיים, התאבדות פיזית או מעבר לסוג של חיים בכלוב מחלת הנפש. וישנה אפשרות נוספת: ללמוד לחיות עם הטראומה ולצידה, תוך השלמה, הכלה והפקת המיטב ממנה, ובמילים אחרות, הפוסט־טראומה אינה מום ואינה סוף העולם, צריך להכיר בה ואותה, צריך להתיידד איתה ולהתחנך מחדש דרכה, כיוון שהיא יכולה להוות מקור לא אכזב ליצירתיות ולהפלגות אל מחוזות חפץ.

יורם קניוק הוא יוצר שסבל מסוג שכיח של PTSD, הלם קרב קיצוני ממלחמת תש”ח שליווה אותו לכל אורך חייו. ברקע אותה טראומה עומדת גם ילדות מסובכת וכואבת. נער בן שבע־עשרה וחצי עוזב את בית הספר ומתגייס כחייל פשוט; במשך שישה חודשים הוא משתתף בקרבות עקובים מדם ועתירי כישלונות של חטיבת הראל בניסיונות עקשניים, חוזרים ונשנים, לפריצת הדרך לירושלים הנצורה. הוא מסיים קריירה קרבית דחוסה בטראומות, עם פציעה גופנית קשה שממנה החלים ועם טראומה נפשית קשה הרבה יותר שממנה סבל עד סוף ימיו.

מהן ההשלכות של התסמונת הפוסט־טראומתית על היצירה הספרותית של קניוק? האם השפיעה על הפואטיקה של הסיפורת שכתב? באיזה אופן ובאיזו דרך בחר קניוק לייצג את הטראומה־פוסט־טראומה האישית שלו, ואת זו של החברה הישראלית־יהודית? קניוק, הסופר הפורה, בחר בדרך הישירה ביותר, הבוטה ביותר והאכזרית ביותר: הוא בחר לטבול את העט בתוך הפצע, לתחוב את אצבעותיו במורסות כרוניות מדממות ולהתפלש בהן. קניוק, כמו הלומי קרב רבים אחרים, זכה לסיוע טיפולי מסוגים שונים, ובעיקר בחר בכתיבה ככלי ביטוי. את דרכו ניתן לכנות “גם וגם”, “זה לצד זה וביחד”, ובמילים אחרות, קניוק מצווה עלינו לחיות עם הסתירות באמצעות המשקפת הפוסט־טראומתית. דרכו הפואטית היא בחירה בחזרתיות כפייתית של צימודים פרדוקסליים: מצד אחד התרסה אנטי־ממסדית חסרת רסן, גבולות והיגיון, ומצד שני חתירה לא פחות עיקשת לפשרה, פיוס, שיתוף וויתור על נקמות, שנאות וטינה. בסיפורת שלו ומנקודת מבטו, ולמרות הסתירות האישיות והחברתיות, יש לחטט בפצעים ולהעלותם על פני השטח, וללמוד לחיות איתם. כך אפוא מן הבחינה החברתית־פוליטית אין זה חטא להשוות בין שואה לנכבה; בעיני קניוק, כל אחד ואסונו הוא. גם אם לכאורה יש ניגוד בין היהודי שחוזר מן הניכר לארצו ובין הפלסטיני הילידי, וגם אם הייתה מלחמה ונוצרו יחסי כובש ונכבש, אדון ומשרת, חייבים לגשר עליהם על ידי הכרה הדדית וניסיונות עקשניים ובלתי פוסקים לסליחה, פיוס ופשרה.

ספר זה מורכב ממבוא ארוך העוסק בדיוקנו של יורם קניוק, ולאחריו שלוש חטיבות עיקריות: החטיבה הראשונה תעסוק בסקירה ספרותית ובהגדרה תיאורטית של מושגי הטראומה והפוסט־טראומה, הלם קרב ותולדות התסמונת בסיפורת ובמציאות הישראלית. בחטיבה השנייה של הספר שתי יצירות העוסקות בפוסט־טראומה האישית של קניוק: “העיטים” (הלם קרב) ופוסט מורטם (טראומת ילדות). אלה יהוו בסיס לתיאור המשקף את הפוסט־טראומה שדרכה כותב קניוק. החטיבה השלישית מורכבת מניתוח של היהודי האחרון, רומאן רחב יריעה שמנסה לסכם את הגורל ההיסטורי היהודי. בחטיבה זו נבקש לבדוק כיצד הפוסט־טראומה שמקורה בשבר אישי משפיעה על המבט החברתי־פוליטי ומתבטאת בספרות של קניוק בייצוגים של קרעים היסטוריים ולאומיים.

מטרת המחקר היא לחשוף את השפעת הגומלין בין הפוסט־טראומה האישית של קניוק לבין האופן שבו הוא כותב את הטראומה ההיסטורית הלאומית. ניתוח היצירות פוסט מורטם ו”העיטים”, המבטאות את הטראומה־פוסט־טראומה האישית של קניוק, יוביל לזיהוי המאפיינים הספרותיים של כתיבת קניוק, כגון שיבושי הזמן־מרחב; השפה הכאוטית; אי־דיוק ואף סילוף של פרטים ורתימתם לצרכיו; והשימוש בפנטזיה, אגדה וסוריאליזם. המשקפת הפוסט־טראומתית מאפשרת לנו להתבונן בהיהודי האחרון דרך פריזמה ייחודית, תוך שימת דגש על שלושה שברים היסטוריים־לאומיים המופיעים ברומאן: ציונות מול גלות; תקומה ושואה; והסכסוך היהודי־ערבי, וזאת לצד חשיפת המעבר של קניוק מהפרטי והבלעדי אל עמדות אידיאולוגיות ביחס למצב ההיסטורי־לאומי.

הסיפורת של קניוק לא זכתה עד כה למחקר מקיף מנקודת מבט פוסט־טראומתית, ולפיכך מטרתו הראשונה של הספר היא חשיפת כוחן של הטראומה והפוסט־טראומה כתשתית יסוד בכתיבתו ובחינת השפעתן על התוכן והצורה של הכתיבה. מבחינה זו, קניוק הוא יוצא דופן יחיד מבין הכותבים של דור תש”ח ודור המדינה גם יחד, שכן למקומה של הפוסט־טראומה ביצירתו אין תקדים.