נוסחת פרס

1

תתקשר לאורי ותן לו אור ירוק

‘תתקשר לאורי ותן לו אור ירוק.’ רציתי להיות בטוח שאני קולט נכון את הנחייתו של שמעון פרס. ההחלטה לשלוח לאוסלו את מנכ’ל משרד החוץ, אורי סביר, נציג ישראלי רשמי, לניהול משא ומתן עם אש’ף, בישרה על תפנית דרמטית במדיניותה של ישראל. לכן הקשיתי: ‘לתת לאורי אור ירוק למרות שזה לא לגמרי מה שביקש רבין?’

פרס הביט בי קצר רוח ופלט: ‘הבנת נכון.’

מפגשי ערוץ אוסלו עם אנשי אש’ף נפתחו ביוזמתו של סגן שר החוץ, יוסי ביילין. מטרת השיחות, שהחלו בינואר 1993, הייתה לגבש נייר בלתי רשמי המפרט את עקרונותיו של הסכם שלום עתידי בין ישראל ובין הפלסטינים. בני השיח מן הצד הישראלי היו שני אקדמאים, יאיר הירשפלד ורון פונדק. ישראל הרשמית הסתתרה מאחורי גבם ולא חצתה את הגבול. היא שמרה לעצמה את האפשרות להתכחש לשיחות המתקיימות עם נציגי אש’ף בבירה הנורבגית. אך ככל שהמגעים באוסלו נראו מבטיחים יותר, כך גבר לחצו של שר החוץ פרס על ראש הממשלה, יצחק רבין. פרס ביקש לצאת לאוסלו ולהיפגש בעצמו עם הנציגים הפלסטינים. רבין דחה הרעיון, אך לבסוף נעתר ללחץ והסכים שגורם רשמי בדרג נמוך יותר – לא שר החוץ עצמו — יצא לאוסלו.1

רבין העמיד תנאים: הפלסטינים יתחייבו לשמור על חשאיות המגעים, יתייצבו לשיחות המתנהלות במקביל בוושינגטון (במסגרת משא ומתן עם משלחת ירדנית־פלסטינית),1 ויסכימו שלא יהיה דיון על ירושלים. פרס הבטיח לבדוק את מחויבות הפלסטינים לתנאיו של רבין, ובמקביל החליט להטיל את המשימה על בן טיפוחיו המבריק, אורי סביר, ששימש מנכ’ל משרד החוץ.

שיחתי עם פרס — זו שבה הנחה אותי לתת לסביר אור ירוק לצאת לאוסלו — התנהלה במהלך מסע להודו ולסין בחודש מאי של שנת 1993, שאותו ערך פרס במסגרת תפקידו כשר החוץ. ערב ההמראה, ב־15 במאי, זימן פרס את אורי ואותי לביתו. הוא עדכן את אורי על התקדמות השיחות באוסלו, הציג בפניו את המשימה הדרמטית המוטלת על כתפיו והבהיר: ‘תתכונן לצאת מיד לאחר שיתמלאו התנאים שרבין ביקש.’ בתום השיחה נסענו אורי ואני למשרד החוץ. פתחתי את הכספת הכבדה שבחדרי, ציידתי את אורי בחומר השיחות הרלבנטי, ושוחחנו ארוכות על האתגר שממתין לו באוסלו.

שאלה כבדה שהטרידה אותנו באותו לילה נותרה ללא תשובה חד־משמעית. האם האישור שקיבל פרס מרבין לשיגורו של אורי הוא אישור של מאה אחוז או פחות מזה. לשנינו היה ספק. ‘על כל צרה’, התלוצצתי עם אורי, ‘תכין תיק רחצה וקצת בגדים להחלפה, למקרה שתתעורר בלילה בגלל דפיקות בדלת וייקחו אותך לחקירה.’

סיכמנו שאורי יעדכן אותי טלפונית כיצד הגיבו הפלסטינים לתנאיו של רבין. ואכן, במהלך המסע באסיה הוא דיווח שיש אישור מהפלסטינים, ושבכוונתם לכבד את התנאים. מסרתי את הדברים לפרס והוא שאלני: ‘שאדבר עם רבין?’ אמרתי: ‘בוודאי.’ פרס הרהר לרגע ופסק: ‘נמתין לבוקר.’ הוא חשש שרבין יטרפד את שיגורו של אורי. שיהסס. כאשר לבסוף שוחח עם רבין לא הייתי לידו, אך מיהרתי לבקש שישתף אותי בפרטי השיחה הדרמטית. ‘סיפרתי לו שיש אישור על התנאים שלנו,’ השיב פרס. על שאלתי כיצד רבין הגיב, ענה פרס ביובש: ‘יצחק אמר: נדבר על זה בארץ.’

לא יכולתי להסתיר את אכזבתי. בליבי ידעתי, שתשובת רבין מלמדת שהמחסום טרם נפרץ. מי יודע אם ומתי יתגבר על היסוסיו.

אך לא הספקתי להיסחף במחשבותי הנוגות בטרם הפתיעני פרס בהוראתו, שאתקשר לאורי ואתן לו אור ירוק לצאת לאוסלו. שבתי והערתי לו: ‘אני לא בטוח שרבין הבין משיחתכם הטלפונית שאורי יוצא לדרך.’ אך פרס הפטיר בקוצר רוח: ‘זה עניין רגיש, אי אפשר לדבר על זה בפרוטרוט בטלפון.’ משום מה החזרתי לו: ‘והשיחה שלי עם אורי, שבה אתן לו הנחיה טלפונית לצאת, האם היא לא עניין רגיש?’ שאלת התם נותרה תלויה באוויר. פרס לא טרח להשיב עליה. התקשרתי לאורי ואיחלתי לו את ברכת הדרך.

קשה להגזים במשמעות של שיגור נציג ישראל רשמי לנהל משא ומתן מדיני עם אש’ף. מאז הקמתו ב־1964 ישראל התייחסה לארגון כאל גוף טרוריסטי משוקץ שיעדו השמדת ישראל ושכל מהותו עומדת בסתירה מוחלטת לקיומה של המדינה היהודית. משא ומתן רשמי עם אש’ף היה לא פחות ממהפכה במדיניות החוץ הישראלית.

ולמרות כל זאת, היה עלי להבין: פרס החליט שיש לשים קץ להתחבטות של ראש הממשלה. הוא הורה על צעד דרמטי: מנכ’ל משרד החוץ, נציג רשמי של ממשלת ישראל, ייצא לנהל משא ומתן מדיני ישיר עם אש’ף. רבין ייאלץ להשלים עם ההחלטה. לימים שאלתי את פרס אם רבין לא הופתע מעצם נסיעתו של אורי לאוסלו, הרי אמר לו מפורשות: ‘נדבר על זה בארץ.’ פרס שלח בי מבט שובב, אך השיב בנימה עניינית: ‘אמרתי לו שאורי נסע על סמך הסיכום שלי איתו. אני יודע שהוא לא זוכר טוב, אז צריך בנקודות מסוימות לגלות תעוזה ולנצל זאת.’ כאשר הקשיתי ואמרתי כי קיבל החלטה שרוב האנשים שאני מכיר לא היו מקבלים, השיב: ‘זו לא פעם ראשונה ואחרונה שעשיתי. כשיש חלק גדול מוכן להחלטה, ברגע האחרון אנשים מפחדים להחליט. ברגע האחרון הזה אני נכנס ולוקח ריסק.’

ככל שנקפו השנים למדתי עד כמה גדולה נחישותו של פרס להיאבק על הגשמת חלומותיו, ולא להרפות גם כאשר המציאות סרבנית ואינה ממהרת להיעתר לו, וגם כאשר הסמכויות לא ממש נתונות בידיו. פרס הוּנַע על ידי חזונותיו הגדולים. המזרח התיכון החדש, מהמרכזיים שבהם, מצריך הגשמת חלום שאפתני לא פחות: השכנת שלום עם השכן הפלסטיני. השיחות באוסלו השתלבו היטב בחזונו הגדול.

החזון היה מרחיק לכת ולרבים נראה הזוי ובלתי מעשי. אך לדידו של פרס לא הייתה סתירה בין ‘איש החלומות’ ל’איש המעשה’. להפך, הוא היה משוכנע שמעשה גדול מתחיל בחלום גדול. בנאומיו שב והשמיע את תפיסתו כי ‘ההישגים האנושיים הגדולים נולדו מתוך חלום’. פרס התעקש על זכותו לחלום, ולא הסכים שמישהו או משהו יגביל את חלומותיו או יכתיב את תוכנם. זו הייתה עקשנות שאינה מצטמצמת לחיבה להמריא ולשייט על כנפי הדמיון. פרס היה נחוש לממש את חלומותיו, גם אם המשימה נראתה חסרת סיכוי, וגם אם הגשמתה הייתה כרוכה בהפרת הכללים המקובלים ובנטילת סמכויות שאינן ברשותו.

הסדינים אינם קובעים את החלומות

בשנת 1989 ליוויתי את פרס לסדרת פגישות מדיניות בקהיר. המצרים שיכנו אותנו בקסר־אל־אנדאלוס, בית הארחה, שבו נהגו לארח דרך קבע את המנהיג הפלסטיני, ראש אש’ף, יאסר ערפאת ואת אנשיו. אנשי התקשורת הישראלים שהתלוו לביקור למדו עד מהרה את הפרט הפיקנטי, והתעקשו לצלם את המיטה שבה העביר פרס את הלילה. באותם ימים של טרם אוסלו, ערפאת נתפס כטאבו מוחלט. חששתי שתמונת חדר המיטות תגיע לעמודי השער של העיתונים. ויכולתי גם לדמיין את הכותרת העסיסית: ‘פרס ישן במיטת ערפאת.’ בסיוע המארחים המצרים הצלחתי למנוע את התיעוד המזיק, אך לא את שאלת העיתונאים: ‘מר פרס, איך היה לישון במיטתו של ערפאת?’ פרס הרהר רגע ואז השיב בפסקנות: ‘הסדינים אינם קובעים את החלומות.’

ה’חלומות’ מילאו תפקיד מרכזי בהווייתו של פרס. באחד מביקורנו בוושינגטון, הצעתי שנבקר ב’דארפה’ (DARPA), הארגון שתפקידו לספק לצבא ארצות הברית טכנולוגיות פורצות דרך. פרס נעתר, והאזין בהתלהבות להסבריו של מנכ’ל ‘דארפה’ על הישגי הארגון: מהאינטרנט ועד הג’י־פי־אס ומטוס החמקן.

פרס הציף את המנכ’ל בשאלות חקרניות, ובין השאר ביקש לדעת מהו שיעור ההצלחה של ‘דארפה’ מכלל הפרויקטים שניסו לקדם באותה שנה.

בן השיח השיב: ‘הגענו לשיעור הצלחה של כ־15 אחוז.’

פרס ניסה לעודדו. לומר לו שלא נורא שהאחוז נמוך. אבל הופתע מתגובתו של המנכ’ל: ‘אני מאוכזב כי האחוז גבוה מדי. זו עדות שלא העזנו מספיק. משלמים לנו כדי שנעז.’

זה לֶקַח שעמד לנגד עיני כל אימת שחוויתי לצידו של פרס את כישלונותיו. כאשר החלומות גדולים, מותר לגלות סלחנות במקרה של כישלונות, וראוי להעריך עוד יותר את ההצלחות, גם כאשר שיעורן נמוך.

דרכו של פרס מדימונה לאוסלו מעוררת השתאות. בדימונה הגשים חלום של דורות — להעניק ביטחון לעם מוכה ונרדף. באוסלו פרץ דרך להגשמתו של חלום יהודי כביר נוסף — שלום. בין שתי משימות ענק אלה ישנה זיקה חזקה: הבטחת קיומה של ישראל היא זו המאפשרת להתמסר להשגת פיוס עם אויביה. פרס הטביע חותם בל יימחה במאמץ להגשמתם של חלומות אלה, אך מלאכת השגת השלום טרם נסתיימה. השלמתה היא, לטעמי, תמצית מורשתו של פרס ועיקר הציווי שהותיר אחריו.

בעלי החלומות אינם מצטיינים בדרך כלל בעשייה. ראשם בעננים ונפשם אינה פנויה לזוטות היום־יום. בפרס היה שילוב בלתי מצוי של מי שהוא גם חולם וגם יודע להגשים את חלומותיו. ראשו בעננים, אך רגליו נטועות עמוק־עמוק בקרקע המציאות. שני נשיאים אמריקנים — ברק אובמה וביל קלינטון — נדרשו לתופעה הייחודית הזאת בדברי ההספד שנשאו מול ארונו. שניהם טענו כי תהיה זו טעות לראות בו ‘איש נאיבי’. קלינטון אמר שפרס ‘ידע בדיוק מה הוא עושה עם האופטימיות המרובה שלו. הוא ידע בדיוק מה הוא עושה עם חלומותיו.’

למרות שהכרתי בעוצמת חלומותיו של פרס, הן בהיבטם הרעיוני והן בכוחם לחולל תנופה מדינית, חששתי מדימוי ‘האסטרונאוט’ שדבק בו. לא פעם ניסיתי לשכנע אותו למַתֵן את הלהט שבו עשה נפשות לחלומותיו, ואפילו לזנוח חלומות שיישמעו למאזיניו הזויים. כאשר הפליג בדמיונו למחוזות שנראו לי בלתי מעשיים, חזרתי והזכרתי לו את הדיווח ממסע הגמלים המיתולוגי לאילת, שבו השתתף בינואר של שנת 1945, בהיותו בן 22.2 פרס שב מהמסע והודיע כי מפסגת אחד מהרי הנגב הצליח להשקיף על תעלת סואץ וכי יש לכך חשיבות אסטרטגית. העובדה שהתעלה מרוחקת 250 קילומטר בקו אווירי מפסגת אותו הר, ושכמובן שלא ניתן לראותה ממנו, לא הטרידה את הצעיר הנלהב.

ככל שפרס הוקסם מן החלומות הגדולים, כך גברה נטייתי להיות מי שמרסן את התלהבותו. בדרך כלל הוא העריך את המשימה כפוית הטובה שלקחתי על עצמי, להיות מי שמזהה עבורו את הסכנות המסתתרות בחלומותיו. הוא היה מודע לחשיבותה של דעה מאזנת למול הדרור שנטל לעצמו לאמץ רעיונות לא שגרתיים ולחתור ליעדים הנראים בלתי ניתנים להשגה. אך לא כך היה בנסיעתו הראשונה לארצות הברית לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין.

השגרירות בוושינגטון המליצה לפרס שיבקש מהממשל לצרף אסטרונאוט ישראלי למסע בחלל. פרס התלהב, ובישיבה עם אנשי השגרירות ביקש לדעת אם יש מתנגדים לרעיון. הייתי היחיד שהסתייג. אמרתי לו: ‘אתה ראש ממשלה עכשיו. הציבור רוצה מנהיג שרגליו מחוברות לקרקע. אתה צריך להתנתק מדימוי האסטרונאוט ולא לתדלק אותו. אני חושש שיגידו: עכשיו יהיו לישראל שני אסטרונאוטים.’ פרס ביטל את דברי, ופסק שהפרנויה השתלטה עלי. היה כנראה צדק מסוים בדבריו. הוא רטן לעיתים שאני קטן אמונה ומגזים בספקות שאני מערים למשמע חלומותיו.

ואכן, בשנות עבודתי הארוכות עם פרס ליוויתי מנהיג שלא פסק מלחלום ולא פסק מלהיאבק במחסומים שעמדו על דרכו. את מסעותיו אל היעד עשה בדרך כלל מעמדתו של ‘שחקן מישנה’, במשמעות הפוליטית ואולי גם הפסיכולוגית של התפקיד, גם אם לא תמיד על פי ההגדרה הבירוקרטית. גם כאשר פעל לצדו של בן גוריון וגם כאשר התיישב במשכן הנשיא, נותר ‘שחקן מישנה’. המילה האחרונה והקובעת כמעט אף פעם לא הייתה שלו. היא הייתה של ראש הממשלה.

העובדה שהיה שחקן מישנה במשך רוב שנות פעילותו הפוליטית היא כמובן לא הגורם היחיד שמסביר את אופן התנהלותו של פרס — התנהלות שזיכתה אותו גם בשבחים וגם בנאצות. מאפייני אישיותו וניסיונו המצטבר גם הם מרכיבים חיוניים בהבנת דמותו. ועם זאת, עמדת שחקן המישנה מספקת לדעתי מפתח חשוב לפיענוחה של ‘נוסחת פרס’.

זו עמדה שייסרה ותסכלה אותו, אך היא פינתה לו מרחב עשייה שהתאים לו ולכישרונותיו. על הפער שבין סמכויותיו המוחלשות לבין החלומות הגדולים שביקש להגשים, הוא גישר בדרכי פעולה ייחודיות ושנויות במחלוקת, ובסיועו של צוות עוזרים יעיל ונשכני התפור למידותיו ולדרך התנהלותו. כמותו, גם רוב עוזריו בזו לפקידות ולכבלי הבירוקרטיה ולא בחלו בהתנהלות חתרנית.

פרס כנראה נולד להיות שחקן מישנה. מעמדה זו, מתסכלת ככל שהייתה, הביא לביטוי מרבי את יתרונותיו ואולי אף השיג יעדים שלא היה מצליח להשיג כשחקן ראשי, כמספר אחת. מעמדה זו היה חופשי לחלום ולפעול מול אופקים רחוקים, הרבה יותר מכפי שהיה יכול להרשות לעצמו מעמדה בכירה יותר. בזירה הפוליטית, השחקן הראשי טרוד בכיבוי שרפות, בהבטחת אהדה ציבורית ובהגנה על קואליציה רופפת. קשה לו להשקיע הון פוליטי בתוכניות מרהיבות, שמחירן הכואב מורגש בהווה בעוד שפריין ילבלב הרחק בעתיד, מעבר ליום הבחירות. כשחקן מישנה, פרס היה במידה רבה משוחרר מהכבלים הללו.

לכתוב או לא לכתוב?

פרס ידע שאני מנהל יומן ופעמים רבות דחק בי: ‘מדוע אינך מתיישב וכותב את זיכרונותיך?’ נהגתי להשיב לו: ‘לא כדאי לך לשכנע אותי. בספר שלי לא תצא טוב כמו שהיית מצפה. אם אכתוב, אכתוב את האמת.’ פרס לא נרתע: ‘תכתוב. מותר לך לבקר אותי.’ הוא ביקש דוגמאות לדברי ביקורת שמופיעים ביומן. השבתי: ‘אני מתאר, לדוגמה, איך גרמת נזק קשה בהדלפת השיחות הסודיות עם המלך הירדני בנובמבר 1993.’

להפתעתי, פרס הגיב בפתיחות גמורה: ‘זו האמת. טעיתי. אין לי שום בעיה שתכתוב את האמת.’ האמנתי לו שהוא נכון לספוג ביקורת. אך חשדתי שלא ישמח להיות מעורטל מן החליפה הרשמית ומן הפוזה שאותה חשף בפני הציבור. אם הוא שונא, מקנא, מקלל — אלה הם דברי רכילות שאינם רלבנטיים בעיניו. במכונית, במהלך הנסיעות בסיוריו בארץ, הצטנף לעיתים בפינתו במושב האחורי ושקע בשינה. בשנתו נראה מותש וממורטט. לא הוד ולא הדר. מדי פעם נפלטה מפיו נחרה קלה. דקה לפני הגעתנו אל היעד, נהגתי לטפוח על ירכו. ‘אנחנו מגיעים, שמעון.’ הוא היה מתעורר וקם מרבצו כארי, שולף מסרק קטן, מכניס סדר ברעמתו ויוצא בתנופה גדולה מן המכונית. למקבלי פניו פנה בקול חזק ומלא מרץ, כולו מקרין ערנות ועוצמה.

אבל בעיני, רגעי השינה החטופים במכונית הם לא פחות ‘פרס’ מהרגעים שלאחר מכן, שבהם רעם קולו ושבהם שב והזהיר את מאזיניו שמביצים אפשר לעשות חביתה אבל מחביתה אי אפשר לעשות ביצים.

כך גם כאשר שב למכונית כדי להתקשר לסוניה ולשאול לשלומה: ‘כיף, יא־אשתי?’ היא הייתה משיבה: ‘לוּקְס. ומה שלומך?’ והוא היה עונה לה: ‘לוּקְס דֶה לוּקְס, מותק. יש משהו לצהריים? אז אני בא.’ או כאשר התעקש שלא לשוב מביקוריו בחו’ל ללא בושם ה’בנדיט’ שסוניה אהבה בנוסף לזוג עגילים חדש עבורה. אחר כך, מעט מתוסכל, היה מפליט באוזני: ‘סוניה עם הטוּב לב שלה נותנת לאחרים את העגילים שאני מביא לה.’

מנהיגים החושפים את עצמם בפני יועציהם, רוצים לסמוך על נאמנותם. שלא יגלו ברבים פרטים רגישים שיביכו אותם ויפגעו בדימויים. אך למול הנאמנות האישית, ישנה הנאמנות לאמת. הרי אין מדובר ברכילות על אדם פרטי, אלא בנבחר ציבור שבהכרעותיו חרץ גורלות.

באוקטובר 2000, בתחילתה של האינתיפאדה השנייה, ניסחתי מכתב לחתימתה של לאה רבין, שבו הפצירה בראש הממשלה אהוד ברק לאפשר לפרס להיפגש עם ערפאת, כדי לנסות ולהפסיק את שפיכות הדמים. עשיתי זאת משום שהאמנתי ביכולתו של פרס למצוא שפה משותפת עם ערפאת, וכי לשם כך היה צורך ברשותו של ברק (אספר על כך עוד בהמשך). לימים נשאלתי בריאיון עיתונאי אם אני כתבתי את ‘המכתב של לאה’. אמרתי את האמת: ‘נכון.’

עד מהרה נחת על שולחני מכתב מאיש יחסי הציבור רני רהב. וכך כתב: ‘נדהמתי, מוטב שסיפור המכתב של לאה רבין מעולם לא היה נכתב. יש גבול. הרי 99.9 אחוז מהציבור לא היה מודע על האמת המרה. תתפלא אפילו אני שהייתי הקרוב לה ביותר לא ידעתי… לא יעלה על הדעת שהציבור הבין שלאה כתבה הכול בעצמה, חתמה על מסמך שהוכן לה מראש. דווקא לאדם אנליטי כמוך זה לא מתאים.’3

במהלך כתיבתו של הספר הזה, שבתי והרהרתי במכתבו הנרגש של רהב. האם עלי לנצור לעד את חוויותי? האמת אכן מכרסמת במיתוסים ופוגעת בדימויים של גיבורים. האם יש להניח למיתוסים להלך בחופשיות בין דפי ההיסטוריה שעליה יתחנכו נכדי, או שמא זכותם להכיר את המנהיגים כפי שהיו באמת?

ככול שהייתי קרוב יותר ללב העשייה המדינית, כך התבהר לי שכמו כל המשתתפים האחרים, גם אני רואה רק זווית חלקית של האירועים. לכן, ספר זה נעדר יומרה להיות תיעוד היסטורי מוסמך. מוצגים כאן אירועים נבחרים בלבד, מזווית הראייה החלקית שהייתה לי. זווית מוגבלת, אך לעיתים ייחודית ואף בלעדית. כזו המעניקה יכולת להעמיק אל צפונותיה של ‘נוסחת פרס’. ספרים המתעדים את ההיסטוריה נכתבים על סמך עדויות. אבל תמיד צריך לנקר בנו הספק: אולי העדות היותר משמעותית חסרה? אולי העד המרכזי התעצל לכתוב את גרסתו ופרש מן העולם מבלי לחלוק את סודותיו עם איש? אני יודע היטב שהרשמים שאני משרטט אינם חזות הכול. הם רק עוד כמה אבנים מתוך פסיפס גדול שלעולם לא יוכל להיות מושלם.

חשתי צורך, ואפילו חובה, לא לנצור את רשמי, ולכן כתבתי. התבססתי על יומן אישי ועל רישומים שניהלתי בכל שנותי לצידו של פרס: החל מראשית עבודתי איתו, ב־1988, ועד יום מותו ב־2016. הוספתי לכך את הבציר של כמה ראיונות מוקלטים שערכתי איתו. עניין אותי להבין כיצד מתנהלים מנהיגים בשר ודם בסערת ההתרחשויות הגדולות. מנהיגים שהם בני אנוש כמו כולנו, עם מעלות ועם חולשות. בראשם כמובן — פרס.

ריתק אותי במיוחד מאבקו המתמשך להגשים את חלומותיו מעמדתו כשחקן מישנה. הייתי, במקביל, גם משקיף וגם שותף למהלכיו, לתסכוליו, לתכסיסיו, וליחסיו המורכבים עם השחקנים הראשיים — ראשי הממשלות שתחתם פעל. אינני היסטוריון נטול פניות, אלא שחקן מעורב שאוהב את מושא סיפורו. אבל השתדלתי שלא לאפשר לעובדה הזאת לחבל באמת.

בשובנו מוושינגטון לאחר חתימת הסכם הביניים עם הפלסטינים,4 התקבלה בלשכת שר החוץ תמונה נפלאה של רבין ופרס. הצלם הרשמי של הבית הלבן הצליח לתעד רגע אינטימי שבו פרס פונה לרבין תוך שהוא מניח את כף ידו על לוח ליבו. אמרתי לפרס שאשמור את התמונה, ושאשמח אם ירשום עליה משהו בעבורי. פרס, שלא היה מורגל לבקשות כאלה ממני, כנראה הופתע והתעניין: ‘מה אתה מוצא בתמונה הזו?’ השבתי לו בחצי צחוק: ‘כשאתה מניח כך את היד על הלב ואומר משהו לרבין, אתה ודאי מבלף אותו.’ פרס חייך, אחז בתמונה, שלף עט וכתב: ‘לאבי — רק אתה מסוגל לדעת על מה דובר בינינו… בידידות ובזהירות. שמעון.’

ואכן, שנים רבות נזהרתי, למרות שחשתי כי מחובתי לספר את האמת. פרס ידע שלא אדלג בספרי על רגעים ועל זוויות שלא היה בוחר להכליל בספרו שלו. ובכל זאת דחק בי שאכתוב. הוא ידע שאני רואה בו את הדמות המכריעה שהובילה לחתימת הסכם אוסלו, ושאני מודע מקרוב לתרומתו המשמעותית להסכם השלום עם ירדן. הוא האמין שעדותי תתקבל כאמינה. פעם אמרתי לו, שהספר ייחתם רק עם מותו של אחד משנינו, ושנראה לי שדווקא עליו תוטל משימת הוצאתו לאור של כתב היד. שנינו צחקנו. אך עתה, לאחר שהלך לעולמו, באה העת.

הסיפור שלי על אודות ‘נוסחת פרס’ הוא מזיגה של חלומותיו הגדולים, של התנהלותו כשחקן מישנה במאמץ לממש את החלומות הללו, ובתוך כך של יחסיו המורכבים עם מספרי האחת שלהם היה כפוף, ושאותם ניסה לגרור ליעדיו ולעשות אותם — לעיתים בעל כורחם — שותפים לחלומותיו. על פי היגיון זה, מתמקד חלקו הראשון של הספר בסביבת העבודה של פרס: משרד החוץ, היועצים וארגז הכלים הבסיסי שהפעיל, בדגש על יחסיו המורכבים עם התקשורת. החלק השני מתמקד בחלומותיו הגדולים, ובראשם ‘המזרח התיכון החדש’ ו’אוסלו’. החלק השלישי מתמקד ביחסיו כשחקן מישנה עם ראשי הממשלה שמעליו.

התנהלותו הייחודית של פרס תבוא לביטוי בכל החלקים. נקודת המבט בכולם היא זווית הראייה האישית שלי כיועץ קרוב, שלעיתים הוא זבוב המשקיף מן הקיר ולעיתים משתתף פעיל ומעורב.

מילות הסיום הן מילותיו של פרס. ערכתי איתו שיחות מספר שבהן ביקשתי ממנו להתייחס לשאלות העיקריות שצפות בספר הזה, ובכללן גם כאלה המבטאות ביקורת כלפיו.

עבודתי והיכרותי עם פרס נפרשו לאורכם של כמעט שלושה עשורים. אין סיכוי וגם אין טעם לנסות ולדחוס לספר אחד את כל מה שקרה בשנים הללו. בחרתי לא לכתוב ספר היסטוריה המתעד אירועים על פי לוח הזמנים, אלא להתמקד בשני המרכיבים שהם בעיני תמציתה של ‘נוסחת פרס’: מחד גיסא — החלום הגדול, ומאידך גיסא — החתירה אליו מעמדה מתסכלת. העיסוק במרכיבים אלה מאלץ אותי לעיתים לספר בנשימה אחת על אירועים שהתרחשו בתקופות שונות. כדי לא לפגוע בשטף הקריאה צירפתי במקומות הנחוצים מראי מקום לציון מועד האירוע.

העזו לחלום

פעמים רבות חשף פרס את כאבו והודה בפני: ‘אני חושב איך הכול היה נראה אחרת אילו אני הייתי ראש הממשלה.’ פעמים רבות מצאתי את עצמי מנסה לנחם אותו על גורלו זה. ראיתיו טווה חלום מרהיב על אודות מזרח תיכון חדש, וסייעתי לו כשחתר להגשימו. החלום הגדול הוליך אותו לרעיונות רבים נוספים, שרובם נגזרו מתפיסתו האופטימית באשר לעתיד האנושי בכלל ולעתיד המזרח התיכון בפרט.

פרס אהב לשוחח עם בני נוער שביקשו ללמוד מניסיונו. ‘העזו לחלום,’ נהג לומר להם. ולמרות שלא שש לשתף את מאזיניו הצעירים בכאבו על היותו שחקן מישנה, גם מעמד מתסכל זה הוא מרכיב חשוב במורשתו.

שהרי, רק מעטים זוכים להגיע לפסגה. רובנו, כמו פרס, שחקני מישנה. כל אחד בתחומו, כל אחד בגיזרתו. הדבר עושה את הלקח שנוכל לגזור מדרכו משמעותי במיוחד: העזו לחלום, העזו להיאבק, למרות שאינכם ניצבים בראש הפירמידה, ולמרות שההחלטות לכאורה אינן בידיכם. היו נחושים, אגרסיביים, יצירתיים. אל תרפו ואל תתרשמו מהגדרות תפקיד בירוקרטיות, כי חלומות אפשר להגשים בהרבה דרכים.

למרות הבדלי הגיל והמעמד, ולמרות שהתקוטטתי לא מעט עם פרס, צמחה ביננו ידידות מיוחדת. הוא הפך להיות גורם משמעותי בחיי, ואני חב לו את עיקר טעמה של דרכי המקצועית. מותו הותיר ריק לא מוגדר בעולמי. הוא מופיע לעיתים בחלומותי, ואני מתגעגע אליו.

העבודה האינטימית לצידו אפשרה לי להכירו מקרוב כאחד האדם. לעיתים, הקִרבה ההדוקה מביאה למיקוד יתר בחולשות אנוש תפלות, ומכרסמת בפרספקטיבה הרחבה יותר, זו שמדגישה את ההישגים הגדולים ואת התכונות הנעלות. כאשר חשתי שזה קורה לי, ושאני מרחיק לכת בנטייתי אל התפל, אהבתי לשוב ולעיין במכתב של בן מחזור קורס הצוערים שלי במשרד החוץ, שמואל בן שמואל.

שב’ש, כך קיצרנו את שמו, בן גאה להורים חברי בית’ר ואצ’ל ומצביע ליכוד מושבע, איבד את אחיו במלחמת לבנון ב־1982. הוא כתב לי ממקום שירותו בדרום אפריקה: ‘על שני אלה אני מקנא בך: על כך שאתה שותף לשינוי פני ההיסטוריה ועל כך שנפל בחלקך להיות יד ימינו של אחד מגדולי המדינאים בימינו, המתנשא משכמו ומעלה מעל העדה הפוליטית הישראלית צרת העין וצרת האופק. רוח עוועים של שנאה ודמגוגיה זולה, שנשבה בארץ לפני למעלה מעשור והעבירה מאות אלפים על דעתם (כולל אחד המוכר לך היטב) מנעה מפרס את הבכורה לה היה ראוי כבר אז. מחיר הטעות היה כבד מנשוא: טרגדיה לאומית בלבנון, שלאחדים מאיתנו הייתה לטרגדיה אישית קשה וכואבת.’5

הראיתי לפרס את המכתב, ובלבי נשבעתי שגם באותם רגעים שבהם יצית בי רוגז ותסכול, אכיר תודה על שנפל בגורלי להיות לצידו של מנהיג נדיר ואיש מופלא.

כיצד נלכדתי ברשתו של פרס

עבודתי לצדו של פרס החלה ביולי 1988. שבתי משירות דיפלומטי בשגרירות ישראל באוטווה, קנדה, היישר אל לשכת שר החוץ ואל הקלחת של מערכת הבחירות. עבורי היה זה חלום בהתגשמותו. אך לא חלום ילדות. בנעורי אמנם גיבשתי עמדות פוליטיות שהן מן המרכז שמאלה, אך העיסוק בפוליטיקה נראה לי מאוס. כסטודנט הוצע לי להצטרף לתא של מפלגת העבודה באוניברסיטה העברית, ודחיתי את ההצעה בלי שום פקפוק. גם קריירה דיפלומטית לא תכננתי לעצמי, ולקורס הצוערים של משרד החוץ נקלעתי במקרה. כמה מחברי ללימודים, שהחליטו לגשת למבחני הקבלה, טענו שסירובי להצטרף אליהם נובע מן הפחד שאכשל. אני הייתי צעיר מספיק בכדי ליפול בפח היוהרה שטמנו לי.

כאשר סיימתי את השלב התיאורטי של הקורס, התחלתי תקופת התמחות באגפי המשרד השונים. במקביל, טיפחתי מסלול אקדמי באוניברסיטה. למדתי לתואר שני במדע המדינה, ושימשתי עוזר הוראה. את ההחלטה ביחס למסלול המועדף עלי דחיתי עד לתום לימודי. השאיפה להסתפח ל’בלייזרים’ — חבורת עוזריו של שמעון פרס, שנודעו בחיבתם למקטורן — התפתחה רק מאוחר יותר.

הדחף לצאת מקונכיית האי־מעורבות קיבל תנופה של ממש במלחמת לבנון (1982). גויסתי עם יחידת המילואים שלי ערב הפלישה ללבנון. שימשתי חובש קרבי ביחידה רפואית. תחילה הוצבנו ברמת הגולן, למקרה שהחזית תתרחב גם לסוריה. אחר כך הועברנו למחנה המעצר במגידו, כדי להעניק טיפול רפואי לאלפי העצורים הפלסטינים שהועברו מלבנון.

חוויית מגידו הייתה זעזוע קשה. כמו כולם, חונכתי על צדקת הדרך ועל טוהר הנשק. אבי, אליעזר ז’ל, סימל עבורי ערכי יסוד אלה. בצניעותו, לא שיתף אותי עד יום מותו בעלילות הגבורה שלו. חבריו הפנו אותי לספרים ולמסמכים שבהם מתואר כיצד נלכד על ידי הבריטים תוך ניסיון נועז להבריח נשק עבור ה’הגנה’, כיצד עונה בעינויים קשים ולא פצה את פיו, וגם כיצד התעקש והצליח להציל את חייו של ערבי לבנוני, שחבריו ל’הגנה’ שקלו לחסל כדי להקל על דרכם בחזרה ממשימת רכש בצפון.

במגידו הכול התערער. הייתי עד למסכת של התעללויות בעצירים כפותים. ראיתי כיצד בני עמי מכים במוטות עץ, בצינורות השקיה, בועטים בחמת זעם ולעיתים בחיוך ובהנאת אמת. הייתי משוכנע כי אני צופה ביישומה של ‘מדיניות גבוהה’. התלוננתי. לאחר זמן זומנתי לחקירה במשטרה הצבאית. סיפרתי על מה שראיתי, אך בעיקר נשאלתי על עציר שמת. נקראתי יחד עם אחד הרופאים לטפל בו באגף החקירות, אך בהגיענו העציר כבר היה ללא רוח חיים ובגופו ניכרו סימנים קשים של חבטות. החוקר אמר לי שכנראה הטיח את ראשו בקיר עד שמת. ‘זו תופעה אופיינית בקרב עמי המזרח,’ הסביר בידענות. ביחס לשאר התלונות הוצגו לי כתריסר עדויות שסתרו את דברי, והכחישו את קיומה של אלימות כלשהי במחנה המעצר. בתביעה הצבאית נאמר לי שעלי לנקוב בשמות החיילים שהיו מעורבים בהתעללות. אמרתי שלא אעשה זאת, ושאת החשבון צריך לעשות עם הדרגים הבכירים שהתירו את האלימות ונתנו תחושה שהתעללות בעצירים כפותים היא תרומה נכבדה לביטחון ישראל.

הייתי המום מן האלימות, ומהעובדה שמלבדי ומלבד חברי ליחידה, יעקב ארזי מקיבוץ גונן, כולם העדיפו להתעלם ממנה. חשתי שעבור המכים והמתעללים, כאילו הגיעה שעת הנקם הגדולה. לנו מותר, כי סבלנו כל כך.

בחופשתי הראשונה מיהרתי נסער למשרד החוץ כדי לספר על המתרחש, וגיליתי שפקידיו עסוקים בהכחשת עלילות זדוניות שהופצו בעולם על ידי התעמולה הערבית. הבעיה הייתה, שחלק מן העלילות הכרתי מן השטח והן היו אמת לאמיתה. השתוממתי לקרוא בעיתונות ראיונות צדקניים עם אנשי המשטרה הצבאית, שהתפארו ביחס ההומאני הניתן לעצירים הפלסטינים, ולתקוותם שהעצירים יספרו על כך לבני עמם לאחר שישוחררו מן הכלא.

ביחידה יצא לי שם של ‘אוהב ערבים’. לאחר זמן הועברנו יחד עם העצירים למחנה אנצר בלבנון. בוקר אחד, כאשר שבתי מחופשת שבת, פניתי אל האוהל שבו התגוררנו, והופתעתי לגלות שבמיטתי מנמנמת זקנה לבנונית מצומקת. חברי ליחידה התפוצצו מצחוק: ‘היא חולה, הזקנה, ובאה לקבל תרופות, אז בגלל שאתה כל כך אוהב ערבים, השכבנו אותה לנוח במיטה שלך.’

לא ‘אהבת ערבים’ עיצבה את עמדותי הפוליטיות. אני משוכנע שהשגת שלום והשתחררות משלטון על עם זר הם אינטרס ישראלי. אך לצד שיקולי אינטרס קרים, אני מודה שגם שיעורי התנ’ך בבית הספר הותירו בי את רישומם. הושפעתי מאוד מתוכחות המוסר של נביאינו, ואני גאה להיות בן לעם שאלה הם מוריו הרוחניים. האירועים הקשים במגידו המחישו לי עד כמה הכיבוש אכן משחית. השתכנעתי שיש לשנות מציאות זו בטרם תשנה לבלי שוב את פניה של החברה הישראלית. יותר ויותר נכבשתי לדרכו של פרס. יותר ויותר שאפתי לסייע לו.

הזדמנות באוטווה

הזדמנות לצוד את עיניהם של פרס ושל חבורתו ניתנה לי עת ביקר באוטווה ב־1986, בשלהי כהונתו כראש ממשלה. שימשתי דובר שגרירות ישראל בקנדה, ובהכנת הביקור עשיתי מאמצים מרובים כדי להרשים את חבורת ה’בלייזרים’, יועציו הקרובים של פרס. ניצלתי את מערכת הקשרים שטיפחתי עד אז עם אנשי העיתונות הקנדית כדי שביקורו של פרס יקבל סיקור רחב ואוהד ככל שניתן. המאמץ השתלם. בתום הביקור פנה אלי נמרוד נוביק, היועץ המדיני, וביקשני לקצר את שהותי באוטווה ולהצטרף כעוזרו ללשכת פרס. הסכמתי, אלא שמשרד החוץ התנגד לקטיעת השירות שלי ומנע את חזרתי ארצה. לקראת תום השירות בקנדה, בקיץ 1988 פנה אלי אורי סביר, ושאל אם אסכים לשמש סגנו בניהול לשכת שר החוץ. שוב הסכמתי. אורי הגיב ביובש: ‘מצוין, אל תשכח להיפרד יפה מהמשפחה.’

ואכן, עד מהרה שקעתי בעבודת הלשכה, שהייתה מגויסת כולה למערכת הבחירות. זו הייתה לי התנסות ראשונה כעובד מדינה המשוטט בשטחי ההפקר שבין השירות הציבורי לבין הפוליטיקה. זו הייתה גם הזדמנות ראשונה, ולא אחרונה כמובן, לחוות מפלה עם פרס. הליכוד, בראשותו של יצחק שמיר, ניצח בבחירות 1988. המועקה הייתה גדולה. לא רציתי שפרס יפרוש מן הפוליטיקה, וכתבתי לו חרוזים נמלצים:

נפלנו בגדול שמעון

אין פריצת דרך ואין ניצחון

רק תסכול ודמעה בגרון

אני מביט בבני יותם וחוטף דיכאון

נפלנו בגדול שמעון

נתת תקווה שיהיה כאן שלום

ביקשת צ’אנס להגשים כאן חלום

רק שהרחקת לראות, שמעון

ורבים — מתמימות או מזדון

נצמדים לנתיב שסופו אבדון

לא עייפת להתריע, בלשון נביא ובלשון עֵצה

שמחביתה — לא ניתן שוב לעשות ביצה

ואנו — הלומי כולסטרול, מחליפים קריצה

מתפללים שהאמת הזו תחדור

שהעם הזה ייעור

ועכשיו שמעון כשהתנים מייללים מבית

ואחרים רומסים את עלה הזית

כשמתפנה המקום לשמיר ולשית,

נותרת תקווה ומאור אחרון:

אל תעזבנו, שמעון!

פרס קיבל בחיוך את המסר המחורז. לימים גיליתי שהוא נהנה להחליף עמי פזמונים מעין אלה על סוגיות השעה. אך במקרה זה לא היה צורך בתחנוני המחורזים. לא איש כשמעון ייטוש. פרס ומפלגת העבודה הצטרפו לממשלת אחדות בראשות שמיר. הוא קיבל את תיק האוצר, וביקשני להתלוות אליו כיועץ תקשורת.

לא חלף זמן רב ויכולתי לבדוק עד כמה התחסנתי מתוגתן של מפלות. פרס קץ בשותפות המשתקת עם שמיר, ורקח את ‘התרגיל המסריח’, כפי שהכתירו יצחק רבין: ניסיון להפיל את ממשלת האחדות ולהקים תחתיה ממשלה חדשה בראשות פרס (1990). אריה דרעי ומפלגתו ש’ס היו בעלי הברית.

במהלכים לערעור הממשלה עמלתי על החלשת מעמדו של שמיר, תוך עידוד מתחים פנימיים בתוך הליכוד. לא ביקשתי את אישורו של פרס. אלה פשוט היו המסקנות האופרטיביות שלי מהיעד שפרס סימן. פיתחתי דפוס של הדלפת טבלאות בסגנון ‘גזור ושמור’, שהיו מופיעות בעיתונות ומפרטות את העמדות התבוסתניות של ישראל במשא ומתן עם הפלסטינים. אריק שרון היה מופיע לישיבות הקבינט עם הטבלאות בידו, ומביך את ראש הממשלה. נהגתי גם להדליף סיפורים מפחידים על חדירת אש’ף לתהליך המדיני. ידעתי לספר כיצד הפלסטינים יגיעו לשיחות בקהיר במכוניות שעליהן מתנוססים דגלי אש’ף, כיצד יקיימו מסיבות עיתונאים בשגרירות אש’ף בקהיר וכיוצא באלה סיפורים כיד הדמיון הטובה. המטרה הייתה פשוטה: לגרום למבוכה ולעורר מריבות פנימיות בליכוד.

פרס היה נחוש ללכת על כל הקופה. ‘אני הולך בשיא הברוטאליות,’ הצהיר בגאווה. ואמנם, לשמחתנו, הממשלה נפלה, והנשיא הרצוג הטיל על פרס להקים ממשלה חדשה. יוסי ביילין, שכיהן כסגנו של פרס במשרד האוצר, ביקש ממני לשמש רכז צוות המגעים הקואליציוניים של מפלגת העבודה. אמרתי שלא מתאים שכעובד מדינה אעמיק את המעורבות הפוליטית שלי עד כדי כך, ושגם ללא התפקיד המוצע, כבר עברתי את הגבול. ביילין, שהתייחס בהומור היבש שלו לעיר הולדתי כעדות לדרך מחשבתי הפרובינציאלית, הגיב: ‘החיפאים האלה ממש מוזרים, הרי בעוד שבועיים פרס הוא ראש הממשלה.’

ימים ספורים לפני ההצבעה המכרעת בכנסת נלוויתי לפרס לארוחת צהריים בתל אביב עם העיתונאית וכוכבת הטלוויזיה האמריקנית ברברה וולטרס. פרס סיפר לי כי החליט שיתראיין למחרת לכוכבת כאילו הוא כבר ראש ממשלה. כך תזכה להיות הראשונה שיש לה ריאיון איתו, שישודר מיד לאחר השבעתו. אמרתי לו שהוא עושה טעות, שאסור לו לשחק בנדמה לי. ההצבעה בכנסת תתקיים בעוד ארבעה ימים, ועד אז יש להמתין. אם בכל זאת הוא רוצה להתראיין, יש לעשות זאת בלי להעמיד פנים שהוא כאילו ראש ממשלה.

התעקשתי, ולבסוף קיבל פרס את דעתי. למחרת בבוקר, שעות מספר לפני הריאיון, הוא התקשר אלי ושאל אם אפשר לבטל. אמרתי שצוות הטלוויזיה כבר התמקם בלשכתו בתל אביב. פרס סיפר לי ששמע מאנשי מפלגת ‘אגודת ישראל’ שחבר כנסת מטעמם — אברהם ורדיגר — נסוג מתמיכתו בממשלה המתגבשת. הוא הבין שאין לו ממשלה, אך בכל זאת חרק שיניים והעניק את הריאיון שלא שודר מעולם. בהמשך היום, כשהתברר סופית שהתרגיל עומד בפני כישלון, ראיתי היטב את הדמעות שצפו בעיניו.

בחזרה למשרד החוץ

כעובד מדינה, שבתי לאפרוריות של משרד החוץ, וקיבלתי תפקיד זוטר באגף צפון אמריקה. עד מהרה, ואולי גם בהשפעת חוויותי בבית האולפנה הפוליטי של שמעון פרס, גיליתי שעם מעט אגרסיביות אוכל לעסוק בתחום היקר לי. שר החוץ החדש, דוד לוי, היה זקוק לסיוע כדי למלא את תפקידו בממשלתו של שמיר. לקראת נסיעתו הראשונה לארצות הברית, התנדבתי להכין לו את תיק הנסיעה. התברר לי שהמסמכים המדיניים העוסקים בתהליך השלום מרוכזים ונשמרים בקפדנות באגף המשפטי של המשרד. הסברתי לאחת המזכירות שעלי לצלם מתוך הכרך העבה נייר תמים אחד, אך מיהרתי לצלם את הכרך כולו, והפכתי לבר סמכא בתחום. יחד עם המישנה למנכ’ל, איתן בנצור, עסקתי בניסוח יוזמות מדיניות. לפרסום זכתה ‘תוכנית השלום הדו־מסלולית’, שהודלפה במלואה לאחד העיתונים. כתבתי עבור השר את מכתביו לעמיתו האמריקני, מזכיר המדינה ג’יימס בייקר. סייעתי מאחורי הקלעים לאנשיו של לוי גם בנושאי תקשורת ותדמית, וכתבתי להם מעין תפריט עבודה בתחום. עוד קודם הייתי מיודד עם יועצתו של לוי, עליזה גורן, ועד מהרה התיידדתי גם עם יד ימינו של לוי — אורי אורן. הוא סיפר לי כי כאשר הקריא באוזני השר נאום שכתבתי לשימושו — נאום שלוי סבר שאורי עצמו כתב — קטע אותו השר ושאל: ‘אתה כתבת את הנאום הזה, או שמעון פרס?’

חשתי נוח לסייע ללוי ולאנשיו שהובילו קו מתון מול שמיר. זו הייתה דרכי לנסות ולהשפיע. העדפתי לפעול מאחורי הקלעים. כאשר מזכיר המדינה בייקר הגיע לשיחות מדיניות במשרד, ישבתי בחדר סמוך, חבוש באוזניות שחוברו למערכת התרגום. תפקידי היה להכין תמצית שתסייע לשר לתדרך את העיתונאים לאחר הפגישה.

ככל שהעמיק הקשר שלי עם לשכת השר, כך גבר לחצם של אנשיו שאעבור לעבוד באופן גלוי בלשכתו. אמרתי שעדיף להשאיר את המצב כפי שהוא. אני מזוהה כאיש של פרס ופרסום החיבור שלי ללוי יעורר קשיים. גם חשתי אי נוחות. כאילו אני חוצה קווים אסורים ומשרת את היריב הפוליטי. אך אורי אורן לא הרפה והסביר כי גישתו של לוי ממלכתית והוא אינו נוטר איבה למי שעבד עם בני פלוגתה פוליטיים. נקראתי לשיחה אצל ראש אגף כוח אדם במשרד, והוא הבהיר לי שזו הנחיה חד־משמעית — עלי להתייצב לעבודה בלשכת השר, אחרת יסיקו שהסירוב שלי הוא על רקע פוליטי, ולכך אין מקום בשירות הציבורי.

התקשרתי לפרס ולביילין וביקשתי את עצתם. שניהם המליצו שלא אהסס. ‘אני בטוח שאתה תשפיע עליהם ולא הם עליך,’ סיכם פרס. בבוקר שבו הייתי אמור להתחיל את יום עבודתי הראשון בלשכת לוי, הופיעה כותרת בעמוד השער של ״מעריב״: ‘דוברו לשעבר של פרס — ללשכת דוד לוי.’ בכתבה נאמר שגורמים מדיניים בכירים בירושלים הביעו תמיהה על המינוי שלי בשל קרבתי לפרס. ‘הם הדגישו כי למרות ההערכה לכישוריו — המינוי תמוה. דובר משרד החוץ יוסף עמיהוד הסביר אמש כי מדובר במינוי זמני לתגבור הלשכה.’6

הפרסום הביא לביטול המינוי. בעיתונים הוסבר כי ‘בעקבות סערה בצמרת הליכוד בוטל מינויו של אבי גיל כיועץ בלשכת שר החוץ.’7 נאמר שלוי ספג מחבריו בליכוד מקלחת צוננת. מישהו אף הזהיר את השר שישכפל שלושת אלפים עותקים מהכתבה וישלח לכל חברי מרכז הליכוד. לוי עצמו טען כי המינוי נעשה מאחורי גבו וכי כלל לא ידע על הרקע שלי. לימים נהגתי להתבדח עם פרס שמצפונו חייב להציק לו משום שבגללו נחסמה דרכי לקריירה מזהירה בליכוד לצדו של דוד לוי.

קץ הרומן עם לוי הגביר את המוטיבציה שלי לשנות אווירה. קרן וקסנר מזמינה עובדי מדינה להתמודד על מלגת לימודי מוסמך מפתה בבית הספר לממשל באוניברסיטת הרווארד. התקבלתי. צוות המורים הורכב מכוכבים של ממש, שטבעו חותם משמעותי הן בעבודתם בממשל האמריקני והן בהישגיהם האקדמיים. השילוב של תיאוריה ומעשה שבה את ליבי. שוב ניצתה בי המחשבה, שאולי הקריירה האקדמית מתאימה לי יותר מזו הדיפלומטית, אלא שמינויו של פרס לשר החוץ בממשלת רבין החדשה (1992) שם קץ לחיבוטים. שבתי לארץ והצטרפתי לפרס כראש לשכתו.