החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הנזיר היהודי

מאת:
הוצאה: | 2021 | 464 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

אילן שיינפלד, מחבר רבי המכר מעשה בטבעת, כשהמתים חזרו ואשת הפיראט היהודי, עשה זאת שוב, והרחיק עד צ'ילה ופרו בכדי להעלות מהן באוב ובכישְרון מילותיו המכושפות את פרשת חייו השכוחה של פרנציסקוס מלדונדו דה סילבה, הנזיר היהודי.

פרנציסקוס מלדונדו דה סילבה נולד בסן מיגל שבצי'לה, בימי האינקוויזיציה הספרדית. כבר בילדותו חשף בפניו אביו שהוא יהודי נסתר, האנוס לקיים את מצוות דתו בהיחבא.

הגילוי הזה, וניסיונו של פרנציסקוס לשחזר את אמונת אבותיו, קורעים את חייו ואת חיי משפחתו. אביו ואחיו, אימו ואחיותיו, רעייתו וצאצאיו — כולם מיטלטלים בין נאמנות ובגידה, אדיקות וטירוף, בין קידוש השם לבין קדושת החיים.

הנזיר היהודי מבקש לרדת למעמקי נפשו של אדם, המיטלטל בין אהבתו לבין אמונתו, ופורש לפנינו מחזות של התעלות ותשוקה, חמלה ויופי.

אנחנו, הקוראים, משמשים עדים אילמים לסיפורו, בעוד הוא פורש אותו בפני דון חואן דה מניוזקה, אב בית הדין בבית הכלא של האינקוויזיציה.

זהו הרומן ההיסטורי הרביעי של אילן שיינפלד, סופר ומשורר עטור שבחים ופרסים, וספרו העשרים וחמישה.

מקט: 15101369
אילן שיינפלד, מחבר רבי המכר מעשה בטבעת, כשהמתים חזרו ואשת הפיראט היהודי, עשה זאת שוב, והרחיק עד צ'ילה ופרו בכדי […]

1

לימה, 1627

רצונו של סופר הוא שסיפורו יכבוש את לב קוראו, יאחז בו ויטלטלו מקצה רגליו עד קודקודו, ורצונו של קורא הוא להילפת בזנבו של סיפור. כזה הוא גם סיפורנו. הריהו כחבל שזור מני דורות רבים, שכל דור מוסיף בו את סיביו.

טעמו של סיפור הוא בשזירתו. אם עושה המספר את מלאכתו כיאות נהיה הסיפור עבה והדור, ונהפך מחוט של סיפור לחבל שזור לתפארת, שסיביו כרוכים והדוקים, והוא מתלפף באהבה מסביב לצווארי קוראיו וקוראותיו.

אבל פיתויו של אדם אל החבל אינו דבר של מה בכך. צריך אדם שיֵדע לספר את סיפורו באופן שיכבוש לב רעהו וירתקו אליו, כחבל טבור המשתלשל ממעי אמו, ועוברה נע ברחמה ומסתבך בחבל אהבתה אותו.

בייחוד אמורים הדברים אם רֵע זה הוא דון מַנְיוֹזְקָה, אב בית הדין של הכס הקדוש בלימה. ופרנציסקוס מַלְדוֹנָדוֹ דֶה סִילְבָה, שגיבור סיפורנו הוא, שקד על שזירת סיפורו, משום שידע כי בסיפור הזה תלויים חייו.

דון חואן דה מניוזקה נולד בספרד, למשפחה שרבים מבניה ומאבותיה שירתו בשורות הכס הקדוש. בנעוריו התגורר בבית דודו במקסיקו סיטי, בזמן שדודו ישב בטריבונל במקסיקו וניהל את משפטי האמונה של בני משפחת קארוואחאל. כך אירע שבשנה שסיים בה את לימודיו זכה דון מניוזקה לצפות באוטו־דה־פה שערך דודו, ומה שראה לא נשכח ממנו.

עם סיום לימודיו במשפט דתי באוניברסיטה של סלמנקה הקים דון מניוזקה את הטריבונל של הכס הקדוש בקרטחנה. שנה אחרי כן, בהיותו בן שלושים ושתיים, מינהו המלך פיליפ השלישי כאינקוויזיטור באותו טריבונל, ואחרי כן קידמו למשרת אב בית הדין בטריבונל של לימה. בשל היות לימה בירת העולם החדש, היה טריבונל זה חשוב למלך לאין ערוך מקודמו.

בזמן שניהל את הטריבונל בלימה, פיקח דון מניוזקה גם על הטריבונל הקטן שהוקם בקִיטוֹ, ודיווח לכס הקדוש על מעשי שחיתות שנתגלעו בו. כך קומם עליו את מועצת האַנְדִים, שהתלוננה עליו בפני המלך, וזה מינה אחר תחתיו. מבויש ונכלם הסתגר דון מניוזקה בטריבונל של לימה, יודע שעתה, כדי להתקדם כאבותיו במעלות הכס הקדוש, יהיה עליו להוכיח למלך את יכולתו כאיש דת ומשפט.

ביום 23 ביולי 1627 זומן בפניו אסיר חדש לשימוע ראשון. גבר רחב גוף וגבוה, שרעמת שיער שחור מקורזל עיטרה את פניו וגבות סמיכות התנוססו מעל עיניו. אפו הגדול השתפל אל שפתיו וצווארו הקצר היה שקוע במוטת כתפיו הנאה. עיניו החומות הביעו יגיעה, שדון מניוזקה ייחס אותה לדרך החתחתים שעבר ברכיבה על פרדות במשך שלושה שבועות מביתו בקונספסיון עד ללימה, דרך מאסרו הזמני במשך ימי פסטיבל מריה מגדלנה בבית הסוהר בעיר, ועד לקליטתו בבית הכלא של הטריבונל.

דון מניוזקה שאל אותו מה שמו ומה גילו. זה השיב כי שמו פרנציסקוס מלדונדו דה סילבה, והוא בן שלושים וחמש. המזכיר כתב את דבריו.

'ספר לנו על שורשי משפחתך,' ביקש אב בית הדין.

'כדי להשמיע לך את מלוא סיפורה של משפחתנו אזדקק עִמך לוויעודים רבים.'

'כל סיפור זכאי שיהיה לו שומע,' קבע דון מניוזקה, 'אבל דבֵּר אפוא, אני מאזין — והלבלר מתעד,' החווה בראשו אל לבלר בית הדין, שישב לצדו וכתב, בכתב יד רהוט, כל מילה שנאמרה ביניהם.

'האם אתה משוכנע כי תרצה לשמוע את סיפורי?' השיב לו פרנציסקוס, 'ארוך ונפתל הוא, ונפרש על פני דורות רבים.'

'זו אינה שאלה של רצון. נוהלי הכס הקדוש מחייבים אותנו לכרות אוזן לכל אסיר ואסיר המובא בפנינו, בטרם נגזור את דינו.'

'זה יהיה מכרה של זהב, אדוני.'

דון מניוזקה הביט בו מתוך עניין. אסיר זה שונה מכל אסיר אחר שפגש עד כה. אין הוא עומד בפניו כמי שנאבק על חייו.

'ומה טבעו של אותו זהב?'

'זהבו של סיפור הוא זה.'

'מוטב שיהיה ערכו כזהב, ולא יטביע אותך כעופרת.'

'אספר אותו לך, אדוני, ואתה תאמוד את ערכו, אם בזהב ואם בעופרת,' העז פרנציסקוס, ופתח בסיפורו.

'לפני שנים רבות יצאו ילד וילדה, אח ואחות, לטייל בהרים. הם ביקשו ללקט פירות בר, השתרכו אחר משוכות הגרגר והפטל בדרך, אכלו מהם מלוא פיהם, ובתוך כך לא שמו לבם ליום ההולך ודועך. בינתיים שקעה השמש, ואז נפלה עליהם עלטה. מבוהלים אחזו איש ביד רעותו ונחפזו מבין הגיאיות שהלכו בהם ליטול מחסה במה שנדמָה להם כפתחהּ של מערה, ולמעשה היה פיו הגדול של מכרה חשוך. הם נכנסו פנימה, מגששים בידיהם הקטנות על הסלע הלח, תועים עמוק יותר ויותר בתוך האופל, עד שהבינו כי נלכדו בו. אין ברירה בידם אלא לחכות עד אור בוקר, בטרם ינסו למצוא את דרכם חזרה הביתה.

'האח והאחות נשכבו על אדמת המכרה והתכרבלו זה בזו כדי להחם את גופיהם. כל הלילה ישנו, וכשהקיצו גילו כי עודם מצויים באותה אפלה ששקעו בה לילה קודם לכן. אין הם יכולים לראות אור יום, ושׂומה עליהם לחפור בעלטה כדי למצוא בה את הצלתם.

'מאז אותו יום ועד עצם היום הזה הם מסיעים מן המכרה עגלות עמוסות בחושך, תרים אחר אורם. אבל הוא לא יימצא להם כל עוד הם רְצועים לאמונתם שהם כבולים לעלטה במכרות החושך.'

דון מניוזקה התרווח על מושבו. בעיני רוחו היה יכול לראות את שני האומללים הללו, חוצבים גושי אופל בעבור נים של זהב.

'אדוני?' ניער אותו לבלר בית הדין משרעפיו, 'כתבתי הכול.'

'סיפור יפה הוא זה,' מילמל דון מניוזקה. אסירו עמד במקום שהשמש זרקה בו את קרניה בעד חלונות הצבעונין של כיפת הטריבונל, ואלה האירו את מחצית פניו והותירו באפלולית את מחציתם האחרת, 'מנין לך סיפור זה?'

'מי יודע מה שורשו של סיפור ומה מקורו,' התחמק פרנציסקוס, 'ישנם עוד סיפורים רבים כאלה באמתחתי, ואם יותן לי אביא גם אותם בפניך.'

'יכולתך לסבר את אוזני השומע רבה היא. אך אנו, חוקרי הטריבונל, איננו רשאים לעסוק בסיפורים, אלא בעובדות,' התנער אב בית הדין מקסמו של העומד למולו. 'בידינו עדויות נגדך. רק למולן אבחן את סיפוריך. והריני מזהיר אותך — אם תסטה מן העובדות ולו כנימה, תחמיר בזה את מצבך.'

'לעובדות אין דבר עם אמיתו של סיפור,' הגיב פרנציסקוס.

'עניינו של הכס הקדוש הוא עובדות, לא בּדיוֹת,' הדגיש דון מניוזקה.

'אם כן, מצד העובדות נולדתי למשפחה יהודית נוצרית. אבות אבותי מצד אבי היו יהודים, ומתו על פי חוקי משה. אבל קרובַי מצד אמי היו נוצרים ותיקים. זו הסיבה שעד גיל שמונה־עשרה גוּדלתי וחייתי כנוצרי. אז עברתי לגור במחיצת אבי בקָשָׁאוֹ, והמרתי דתי לדת משה.'

'אתה אומר שגדלת על ברכי הנצרות והתמדת בתפילותיך. אני רוצה לראות הוכחה לכך,' ביקש אב בית הדין, 'אמור את הברכה והַתווה את סימן הצלב באוויר.'

פרנציסקוס קפא במקומו. אם יסרב להישבע על הצלב יואשם מיד בכפירה. אבל אם יישבע עליו יכפור באמונתו.

'עשה כן, וָלא — אאשים אותך בביזוי בית הדין באמירת שקר בכל הנוגע לרקע גידולך,' הִתרה בו דון מניוזקה.

'אני יהודי, אדוני, אני מאמין בחוקי משה,' השיב לו פרנציסקוס, 'לְאורם אחיה ואמות, ורק בהם אשבע. לכן, אם אני מחויב להישבע, אשבע בשם האל החי, בורא שמים וארץ, אלוהי ישראל.'

דון מניוזקה התיז בו את מבטו.

'מדוע אתה מסרב להישבע על הצלב?'

'חוקי משה אוסרים עבודת אלילים, ואתם סוגדים לישו, שאינני מכיר בו כאל.'

'זו הצהרת כוונות של אדם המודה מראש באשמותיו,' קבע אב בית הדין. 'לכן אני יכול לצוות ברגע זה על הסגרתך לזרוע החילונית של הכס הקדוש, לשם עינושך. אבל התרשמתי כי אתה משתוקק לספר לי את סיפורך. אם כן, החלט כעת אם ברצונך למות מיד או להישבע על הצלב ולקנות לך בזה את הזכות להשמיע באוזני את סיפורך.'

פרנציסקוס שאף עמוקות. הוא הניף את ידו באוויר והתווה את סימן הצלב, בעודו מדמה בעיני רוחו שהוא קורע פתח בשמים להתאחד בהם עם אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, ודיקלם את ברכת השילוש הקדוש כאילו הוא אומרה למול שלושת אבות ישראל.

'עכשיו, משהוכחת כי אכן גדלת כנוצרי, נשמיע לך את העדויות נגדך,' פתח אב בית הדין את הקונטרס שבפניו. 'פרנציסקוס מלדונדו דה סילבה, הנך נאשם בזה שבהיותך בן למשפחה לא טהורה, נוצרי מבטן ומלידה מצד אמך, אך נושא דם יהודי טמא מצד אביך, ואף על פי שגדלת בחיק הכנסייה ומוסדותיה, גילית בגיל שלוש־עשרה את ייחוסך לדת הכפירה, ומאותו הזמן התחלת קורא בסתר בברית הישנה. בהגיעך לגיל שמונה־עשרה התחלת צם בסתר מדי יום כיפור וחדלת מאכילת בשר כדי שלא להיכשל בדיני היהודים, ובזה כרתָּ את עצמך מן הקהל הקדוש של הכנסייה. האם הנך מודה בכל אלה?'

פרנציסקוס שתק. מצדן החיצוני היו האשמות אלה אמת לאמיתה. הן תיארו נאמנה את התהליך שעבר עליו ואת תוצאותיו. אך מצדן הפנימי לא היה בהן דבר.

'האם אתה מודה בכפירתך?' שב ושאל דון מניוזקה.

'אני מודה בעובדות, אדוני, אך לא בפרשנות שאתם מעניקים להן,' סִייג פרנציסקוס. 'מה שנדמה לאחד ככפירה עשוי להידמות לאחר כדבר אחר לגמרי. כדי לכפור באשמתי או לבססה, עלי לספר לך את סיפור משפחתי ואת סיפורי, ומתוכם תוכל להסיק מה שורש עווני ולפיכך לפסוק מה דיני.״

אב בית הדין וסגנו התלחשו ביניהם. מקרה כזה, שבו אדם מודה מיד בעובדות אך לא במהותן, לא היה נפוץ בתולדות הכס הקדוש. במצב כזה אי אפשר לענותו, אך גם לא לדונו לשריפה. נוהלי הכס הקדוש אינם ערוכים למצב כזה. ההליך הנהוג במוסד מחייב להזמינו לשימוע נוסף, כדי לדון עמו במהות מעשיו ולשכנע אותו בכפירתו. מי יודע, אולי יוכלו לחדש את אמונו ואמונתו במושיע, ובזה יצילו אותו מכליה.

'מכיוון שאתה מודה בעובדות,' פנה אב בית הדין אל פרנציסקוס, 'נעניק לך את חסדי הכס הקדוש ונזמן אותך לדיון, שבו נבחן יחד את טיב מעשיך ואת היותם בגדר כפירה. עד אז שוב לתא שלך. אני מקווה שזמן ההתבודדות יסייע לך להבין את טיב מעשיך, ואולי תמצא חרטה בלבך.'

פרנציסקוס החניק בקרבו אנחת רווחה. לעת עתה ניצל. כעת עליו להעשיר את סיפורו ולהאריך בו. אם רק יוכל להתמיד בו, יאריך את ימיו ויִקנה לו בזה זמן.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.