שפנים

ביום ההולדת הארבעים ושניים של קובי גיטלזון, החליטה קרן אשתו להזמין כמה חברים לארוחה אינטימית. נמאס קצת מהחגיגות הגדולות, היא אמרה בטלפון לדפי וביקשה שתכין את הקיש המפורסם שלה, עם עגבניות השרי והבצל. הם עדיין התאוששו מחגיגות הארבעים של כל החבר’ה שכללו רצף בלתי פוסק של מסיבות הפתעה ונסיעות לצימרים (רק בנות) וטיול אופנועים בגיאורגיה (רק בנים) והוצאות תכופות ומופרזות על מתנות בסדר גודל בינוני ומעלה (תלוי במידת הקִרבה) שנעו בין מסאז’ זוגי בספא יפני חדש לבין טיפול ואטסו בבית זית ובמקרים מסוימים טרנינג אופנתי מבד נושם (למי שהצטרף לאחרונה לקבוצת ריצה). חוץ מדפי ורענן הגיעו לארוחה עוד ארבעה זוגות, שלושה מהחבורה הקרובה ועוד זוג מהיישוב, שקרן וקובי התחילו להתחבר איתם רק לאחרונה. האישה הייתה מעניינת מאוד (אמנית קרמיקה) והבעל היה שתקן אבל מושך ודפי שוב חשבה לעצמה איך קרן וקובי יודעים לגוון לעצמם את החיים, כל הזמן מכניסים פנימה דברים ואנשים חדשים. התנהלו כל השיחות הרגילות, דיברו על הילדים ועל איזה סיוט זה לגדל מתבגרים, ועל התיכון המקומי שהשתפר פלאים מאז שנכנסה המנהלת החדשה ועל הפרויקט המקסים שהם עושים עכשיו בחטיבה הצעירה עם ילדי עובדים זרים. דיברו קצת על הבחירות המתקרבות למועצה (קובי שקל לרוץ) ועל הסרט החדש של טרנטינו (הדעות היו חלוקות אבל רענן סיפר שראה אותו מדווש על אופניים בבזל וכולם נגנבו מזה) ועל החופשות האחרונות בחו’ל וכולם סיכמו שפורטוגל זה הכי אבל קרן אמרה שקראה ב’הארץ’ שקוסובו זה הדבר הבא. אחרי הקינוחים (כולם היו מוצלחים אבל הטירמיסו של ענתי היה פשוט סוף) יצאו המעשנים לעשן והפיצול המגדרי הקבוע התרחש בטבעיות כשהבנות התחילו להוריד מהשולחן ולהתעסק עם הכלים במטבח. ענתי סיפרה שמצאו אצלה גוש קטן בשד הימני ושבשבוע הבא יש לה תור לביופסיה וכולן ניסו לעודד וסיפרו על עצמן או על חברות או אחיות או אימהות שעברו את זה ובסוף זה נגמר בכלום (את הדוגמאות שבהן זה לא נגמר בכלום, שמרו ברוב טקט לעצמן). מהסלון נשמעו קולות הצחוק של הבנים ועמליה שאלה איך זה שעם כל הפמיניזם והכול הן עדיין מוצאות את עצמן בסוף סביב הכיור וכולן הסכימו איתה וגיחכו בשמץ של אשמה של מי שמועלות באיזו ציפייה פנימית או חיצונית (הן בעצמן לא ידעו להבחין) וכשקרן אמרה שבינינו, אף אחת מהן לא הייתה מפקידה את הסרוויס המקסים והעדין הזה מ’אסוס’ בידיים של הגברים, צחקו כולן בהקלה כאילו הצליחו לסלק איזו עדשה שנחה תחת המזרן. אחרי שכל השאר הלכו, דפי ורענן נשארו עוד קצת כדי לעשן ג’וינט אחרון מהגראס הרפואי המדהים (קובי קיבל אותו ברישיון בזכות הכאבים ברגל שהיו לו עוד מהפציעה מהצבא) וקרן וקובי סיפרו להם שהם עשו את הסדנה. הם סיפרו את זה בסוג של חגיגיות, בהתרגשות של חשיפת סוד ולא היה צורך לציין שהם מבקשים לשמור את זה בדיסקרטיות. הם אמרו שזה הדליק ביניהם מחדש את האש והסתכלו זה בזו במבט שעפו בו ניצוצות. דפי ורענן הביטו בהם כמו שני תלמידים שמתבוננים במלך ומלכת הכיתה ודפי אמרה ‘וואו,’ בזמן שקובי גלגל בסמכותיות את הג’וינט והעביר אותו ביניהם. דפי ורענן ניסו לסחוט מהם פרטים אבל קרן וקובי הסבירו שאי אפשר, שבסדנה ביקשו מהם לא לגלות שום דבר כדי לא להרוס לאנשים שאולי ירצו לעשות אותה בעתיד. רענן צחק ואמר, ‘לנו אתם יכולים לגלות כי אנחנו בחיים לא נעשה אותה,’ ודפי לקחה עוד שכטה מהג’וינט ואז נשפה סילון שמתוכו בצבצו המילים ‘למה לא?’ אפופות בעשן לבן.

בדרך חזרה הביתה נסעו בשתיקה, שקועים כל אחד בהרהוריו. כשעלו על כביש שש דפי אמרה שהיה ממש כיף ורענן אמר, ‘נכון.’ אבל נשמע מוטרד. הוא רצה לשאול אם היא באמת אמרה ‘למה לא?’ או שרק דמיין אבל לא שאל והיא השעינה את הראש לאחור ועצמה עיניים ונדמה היה לו שנרדמה ושהחמיץ את ההזדמנות. כשהגיעו הביתה שכבו, למרות שהיה מאוחר, והיה בזה להט מיוחד ושניהם ידעו שזו המחשבה על הסדנה והדמיוּן של כל מה שקורה בה ואי אפשר לספר. אחרי שזה נגמר היא שטפה את עצמה למטה וכשחזרה לחדר, לבושה רק בחולצה, עישן סיגריה ושאל, ‘אז באמת אמרת את זה?’ והיא לא ענתה. היא שלפה תחתונים מהמגירה וכשלבשה אותם רטנה שכל התחתונים שלה נראים כמו תחתונים של סבתא ושהיא חייבת לקנות כמה חדשים. הוא צחק בעצבנות וכיבה את הסיגריה בכוס שעמדה ריקה לצד המיטה ושאל בתקיפות שהפתיעה אותה, ‘אז היית הולכת לסדנה הזאת או לא?’ והיא התיישבה לצידו על המיטה וליטפה לו את הפנים וחקרה אותו בעיניים שלה, ממיינת את הבעותיו ומפרידה באצבעותיה בין בהלה להשתוקקות ובין להט לדאגה ורק אז, כשהרגישה שהוא שוב מסודר בשבילה ענתה לו, ‘הייתי הולכת לכל מיני מקומות. אבל רק בתנאי שזה יהיה איתך.’ הוא שתק ועפעפיו רטטו לפני שעצם אותם. רוב הזמן היא ידעה שהוא אוהב אותה אבל ברגעים מסוימים ידעה את זה יותר, כמו עכשיו. אחרי שנרדם, שכבה לצידו בחושך והמשיכה לחשוב על הסדנה והרגישה שזה שוב מדליק אותה, אז וידאה שהוא ישן עמוק (הוא נחר) ועשתה ביד וניסתה לזוז כמה שפחות כדי שלא יתעורר וגמרה חזק, נושכת את אגרופה בכוח, שלא ישמע.

בפעם הבאה שהיא וקרן קבעו להיפגש, דפי הציעה בית קפה מחוץ לעיר כי ידעה שיהיה שם שקט ואפשר יהיה לדבר בלי לחשוש שישמעו אותן. זה היה בית קפה בסגנון כפרי ולמרות שהאוכל היה מחורבן ובמחיר מופקע, היו בו פינות ישיבה נעימות עם פופים וכריות רכות והן התיישבו מתחת לעץ אזדרכת שאמנם מדי פעם השיר עליהן גולגולים שחורים אבל גם עשה להן צל נעים, וממילא היו כל כך מרוכזות בשיחה עד שקשה היה להפריע להן. דפי דרשה ‘ספרי’ וקרן התפתלה ממש מעט לפני שהתחילה לשפוך, אחרי הכול זה היה ברור שהיא מתה לספר לה ממש הכול. ‘אני אגלה לך קצת ואת לא תגלי את זה לאף אחד,’ קרן השביעה אותה ואז הוסיפה בקריצה, ‘אחרת אצטרך להרוג אותך.’ ודפי שאלה בצחוק אבל גם טיפה ברצינות אם זה עד כדי כך מדהים ששווה למות בשביל זה. קרן אמרה שזה עשה להם פלאים ושמאז הסדנה הם מזדיינים כמו שפנים ומה שיותר נפלא שזה ‘ניקה להם את האהבה’, ככה קרן אמרה, ממש במילים האלה ודפי התחננה שתסביר בדיוק למה היא מתכוונת וקרן אמרה, ‘אין מה לעשות… תקשורת. זה הסוד.’ וסיפרה על כל מיני תרגילים שבהם התאמנו בלדבר ובלהקשיב ובלגעת ולזוז בתיאום מושלם, וחוץ מזה, קרן חייכה חיוך של אירוניה עצמית אבל דפי זיהתה שהיא בעצם מתכוונת ברצינות למה שהיא עומדת להגיד, ‘את יכולה לצחוק אבל זה באמת היה מאוד רוחני.’ ודפי לא צחקה. למה שהיא תצחק? גם אם בסביבתה היו כאלה שחשו אחרת, לדפי זה היה ברור כשמש שרק ה־כאן וה־עכשיו זה לא מספיק. בגלל זה היא למדה כבר שנה שנייה במקום שרענן כינה בלעג מהול בחשש ‘הכת שלך’, סוג של בית ספר אזוטרי שהסניף שלו ממוקם לא רחוק מהתחנה המרכזית, ושתמיד כשיצאה מתוכו בשעת לילה מאוחרת הרגישה תחושת סכנה ושיננה לעצמה בדבקות ובהולם לב מנטרות חיוביות שלמדה בשיעור מתוך תקווה שזה יגן עליה מהנרקומן שהיה זרוק באופן קבוע על ערמת קרטונים מאחורי תחנת הדלק. לפעמים אחד הבחורים מהלימודים ליווה אותה למכונית והם היו ממשיכים לדבר בהתרגשות ובתשוקה על תיאוסופיה ועל בודהיזם טיבטי ועל בני אור ובני חושך ועוד דברים שבאפלולית הרחוב נדמו בעיניה מרגשים ומסתוריים אבל כבר בדרך הביתה התחילו להתרופף ולהתפוגג, מתחלפים בספקנות הביקורתית הרגילה ובמחשבות היומיומיות על מה שצריך לעשות מחר, וכשהייתה נכנסת בחרישיות ומכסה את הילדים הישנים ומכבה את האור במנורת הלילה של רענן שנרדם מזמן, בקושי נשאר בה דבר מאותה התרוממות רוח שמילאה אותה כשיצאה מהשיעור, וכשהדליקה את הטלוויזיה וזפזפה בין הערוצים כדי להירדם, נחתה סופית. זה לא היה דבר חדש, מה שרענן כינה ‘החיפוש שלך’. לפני הלימודים הנוכחיים למדה במשך שנתיים קבלה ולפני זה עשתה קורס במדיטציית מיינדפולנס ולפני כן בטח היה משהו אחר שכבר שכחה. פעם איזו מתקשרת אחת בירושלים אמרה לה שהנשמה שלה צמאה והיא ידעה שזה נכון, אבל בשנים האחרונות, מאז שהתחיל להתקרב גיל הארבעים הזה (שעכשיו כבר נראה עוללי ותמים לעומת הארבעים ושתיים שבפתח) עם המשבר המתבקש המרחף מעליו כמו ענן, ממתין לרגע הנכון כדי להוריד את המבול שיהרוס לך את התסרוקת ויהפוך לך את החיים, נוסף לצמא גם רעב ובכל מקום שבו הסתכלה סביב זיהתה את אותו הדבר, אותו גירוד פנימי מוסתר היטב מתחת לפסאדה המתוחזקת ללא רבב, אותו ניצוץ נואש בעיניים המסגיר חיפוש אחר נתיבי מילוט, אותה שאלה פנימית שזועקת בלי קול, ‘זה כל מה שיש?’

בזמן האחרון רענן שתה לא מעט וזה התחיל להדאיג אותה. מה שהתחיל בכוס ויסקי אחת בערב, הכפיל את עצמו ובלילות מסוימים אפילו שילש ודפי לא מצאה בזה שום דבר חינני. היא הרגישה שהאכזבות מהעבודה עושות אותו כבד ועצבני ושהניסיון העיקש שלו להיות גבר טוב ומפרנס נפלא ובעל נהדר מתחיל לעלות לו בבריאות. פעם הוא היה סוס פרא אבל זה עבר לו. שנים שחלמה לרסן אותו, סובלת מקנאה ומבדידות כשהיה יוצא לבלות בלעדיה, מפנה לו גב קר כשהיה חוזר בשעות קטנות (אלה שמעוררות חשדות גדולים), נשרפת מבפנים מרוב כאב מהחשש שמא היא לא מספיקה לו. שנים נאבקה בו שיתיישר. כשהילדים היו קטנים הייתה רבה איתו על מי יקום איתם בבוקר ומי יעשה מה ומי עובד יותר קשה ומי יותר קורבן של השגרה המורטת הזאת. אבל האמת שגם זה נרגע. הילדים גדלו ואין אפילו כבר על מה להתלונן ותחרות המאמצים נעשתה קלה מכדי שיהיה מעניין לנצח בה. והוא נרגע והתיישר והפסיק לצאת בלילות בלעדיה והפסיק לעורר אצלה את חוסר השקט שהיה מנת חלקה במשך שנים רבות. אבל משהו בתוכו כבה. אולי בגלל שלא נהיה מי שחלם להיות. וגם היא לא. ואולי דווקא בגלל שהפכו להיות מי שחלמו להיות אבל גילו שזה מרגיש לגמרי אחרת מכפי שדמיינו. חוסר הנחת היה סוג של כפיות טובה כלפי מזלם הטוב ובכל זאת הוא התנחל בתוכם כמו משקע, כמו מים עומדים שמושכים אליהם יתושים בקיץ והופכים כל יציאה אל החצר לחתיכת סיוט מחורבן. החיים שלהם היו חצר מטופחת ברוך השם אז למה כל הזמן הגירוד הזה.

היא התקשרה למספר שקרן נתנה לה וחיכתה כמעט עשרה צלצולים עד שענתה לה מישהי בקול מתוק אבל גם קצת חסר סבלנות ושאלה, ‘כן? איך אפשר לעזור?’ שאלה שנשמעה לדפי ישירה מדי כמו שאלות של מוקדניות בשירות לקוחות שתמיד הכניסו אותה ללחץ בדרישתן לבהירות ולמיקוד. היא התחילה קצת לגמגם ואז גיחכה, ‘אוף… אני לא יודעת למה אני מסתבכת,’ והסבירה שקיבלה את המספר מחברה ושהיא מתעניינת בסדנאות. האישה מעברו השני של הקו החליפה את קוצר הרוח הראשוני בשלווה מוגזמת שנמסכה אל תוך קולה כמו תרכיז של פטל וצבעה אותו בוורוד סמיך. דפי גיששה במבוכה, שואלת שאלות מרומזות והאישה מעברו השני של הקו ענתה לה באופן דומה ובתשובות זהירות ובשום שלב לא נאמר השם המפורש, אלא רק ‘הסדנה’ כך שלאורך כל השיחה הן חגו מסביב, מרחרחות זו את כוונותיה של זו בזהירות חשדנית ורק כשעלה עניין המחיר הפך קולה של האישה מאוורירי לענייני והיא נקבה בסכום הגבוה מבלי להתנצל. ‘זה כולל גם את הלינה ושלוש ארוחות טבעוניות ביום שמבושלות במקום על ידי מבשלת נהדרת שעושה אוכל טרי ובריא,’ הסבירה ונדמה היה שהיא מעדיפה בהרבה להרחיב בעניין האוכל הטבעוני מאשר בעניין הפעילויות, אותן העדיפה להשאיר עטופות במסתורין, שהתעצם בזכות הטון הלחשני אשר ניכר בו שנועד לנסוך רוגע או להרדים. דפי נבהלה מהמחיר ואז חישבה במהירות תוך שכנוע עצמי שצלח חלקית, שאם היו נוסעים לסוף שבוע בחו’ל זה היה עולה בערך אותו הדבר ושאולי הסדנה תספק להם חוויה משמעותית יותר מעוד איזו גיחה ללונדון או לפריז. הן החליפו ביניהן פרטי התקשרות ודפי אמרה שהיא צריכה לישון על זה לפני שתחליט. האישה מעברו השני של הקו ענתה בעידוד שהיא מאמינה גדולה בלישון על דברים ושנורא חשוב לתת לאינטואיציה להוביל, אבל לפני שניתקו הוסיפה שכדאי שדפי תזדרז כי רשימת המשתתפים מתמלאת במהירות וחבל אם עד שהיא תגמור לישון על זה ותתעורר על עצמה, כבר לא יישאר בשבילם מקום. דפי הרגישה שהיא מתחילה להתעצבן ואמרה במה שנדמה לה כמו תעוזה, ‘מה שצריך לקרות, קורה, נכון?’ והאישה מעברו השני של הקו התעשתה וענתה בנעימות, ‘בוודאי יקירה,’ ודפי הרגישה את העור שלה מתחיל לעקצץ כמו תמיד כשהשתמשו לידה במילים ‘יקירה’ ו’יקיר’, ותהתה למה כל העניינים הרוחניים האלה חייבים להיות ארוזים בכזאת פוזה מקוממת, ובתוכה נטתה לרדת מכל העניין הזה שנראה לה פתאום גם שקרי וגם מטופש וגם יקר להחריד.

אבל זה לא עבר. המשיך להציק כמו פריחה אז היא נכנסה לקרוא על זה בוויקיפדיה וגילתה שבסנסקריט פירוש המילה הוא ‘מארג’ או ‘הרחבה’ ושמשמעות המונח היא ‘אוסף של טכניקות משדות שונים המביאות להארה’. זה נותר מעורפל אבל גם מושך ומטריד כפי שהיה לפני שקראה על זה. היא הסתכלה בעובר ושב וגילתה שבאופן מפתיע מצבם הנוכחי דווקא בכלל לא רע. רענן בדיוק ביים פרסומת לרשות הלאומית לבטיחות בדרכים ולה אמור להיכנס התשלום השלישי מתוך ארבעה על התסריט שעבדה עליו (הם לא ידעו שם בתאגיד שהיא תקועה לגמרי ושבמקום לכתוב היא מחפשת בגוגל מה זה ‘טנטרה’). יום ההולדת שלו שוב התקרב ויחד איתו גם המועקה הקבועה מהידיעה ששוב תאכזב אותו כמו תמיד ושוב תמלכד את עצמה במערכת מוגזמת של ציפיות (בסדר, בסדר… שלה מעצמה, לא שלו, שלה), שיהפכו בתוכה במהירות לכעס ויסתבכו כמו השערות הקטנות שנלכדות תחת העור והופכות לפצעון, מהסוג שקשה להתאפק לא לפוצץ. היא תהתה עד איזה גיל עוד יעשו כזה סיפור מיום הולדת (מה, הם בני שש?) אבל ידעה טוב מאוד שזה אף פעם לא היה באמת העניין ושזה רק עוד מבחן שנתי, אחד מסדרת מבחנים מכשילים בהם יש הזדמנות לאשש את הסברה הפנימית שהזולת לא רואה אותך באמת. היא נזכרה בפעם ההיא שנתנה לאמא שלה שפן כמתנת יום הולדת כיוון שכל כך רצתה בו בעצמה (היא הייתה בת עשר ובפינת החי של בית הספר שאלו מי רוצה לאמץ ולא היה שום סיכוי בעולם שהיא תעמוד בפיתוי הזה), וקיוותה שגורל הסדנה יהיה שונה מגורלו של באני (זה השם שבחרה עבורו ולרגע לא הטרידה אותה המחשבה שזה שם בנאלי. כמה נפלא היה להיות בת עשר) שהוחזר בנימוס לפינת החי כעבור כמה ימים בודדים ואומץ בגאווה על ידי אליס בת כיתתה ואויבתה המושבעת שבמשפחה שלה בניגוד אליהם, דווקא אהבו בעלי חיים. היא החליטה לישון על זה צהריים ואז להחליט. אחד מיתרונות העבודה בבית היו שנות הצהריים הללו שהייתה גונבת לעצמה לפעמים כמו תלמידה בורחת משיעור. היא הייתה משאירה את המחשב פתוח ומספרת לעצמה שרק תעצום עיניים לכמה דקות ותכף תשוב ותמשיך בדיוק מהמקום שבו הפסיקה. הבית היה ריק וההימצאות בו לבדה הייתה תענוג מוחשי כמו טעם ממתק המרציפן המוחבא בעומק המגירה, מאחורי כל התרופות ותעודות האחריות. לפני שנכנסה למיטה הפעילה את מדיח הכלים ואת מכונת הכביסה. צליל המים המסתובבים בתופי המתכת ערב לאוזניה כמו שיר ערש. זה היה הצליל המרגיע של השגרה, של המשימות הממשיכות להיעשות גם בזמן שהיא לוקחת מהן הפוגה. היה משהו נעים במחשבה שבזמן שהיא ישנה מתנקה הלכלוך, פירורי אוכל דביקים נפרדים מן הצלחות, בגדים נפרדים מן העדויות שדבקו בהם — כתמי קטשופ ושמן וגבינה וזיעה וחול ודמעות בחולצות בית הספר, וכל הכתמים האחרים, החשאיים והמביכים המסתתרים בתחתונים, עולם שלם של נוכחויות רפאים המתערבבות בסל הכביסה, לוחשות זו לזו את סודות הימים והלילות של בני הבית שלבשו אותם. כל טביעות היומיום הללו נמחקו ונעלמו בזמן שצללה אל שנת הצהריים שלה והעובדה הזו מירקה מעט גם את מצפונה, שתמיד חרק באי־נוחות כשהתבטלה. היא כיוונה את השעון המעורר לשלוש. אם תקום בעוד שעה עדיין יהיה לה קצת זמן לעבור על מה שכתבה היום, לפני שהילדים ישובו מבתי הספר. אולי אפילו תספיק לכתוב עוד עמוד אחד… מחשבותיה נעשו איטיות ומעורפלות ונדדו שוב אל הסדנה, האפשרות שיצטרכו להתפשט בפני אנשים זרים הייתה מרגשת ומפחידה, האישה בטלפון אמרה שכל אחד עושה את מה שמרגיש לו נוח ושהגבולות גמישים ואישיים. מה ירגיש לה נוח? ומה ירגיש נוח לרענן? כשהיו הולכים לים והחוף היה ריק מאנשים, אהב להתפשט לגמרי, לחוש ישירות על העור את השמש ואת המים ואת החול. הוא הרגיש נוח בתוך גופו וזה ניכר בו. בינו ובין עורו לא היה רווח של מבוכה. אצלה זה היה שונה. כל כך הרבה כיסים מלאים בושה היו ארוגים בתוך עורה. אבל לפעמים הצליחה לרוקן אותם, כמו למשל כשרקדה. אז הכול השתקשק בה והתערבב מבפנים כמו בקבוק מלא נוזל שבתחתיתו רובץ משקע. כשרקדה הכול התנער בה והצטלל וגופה התמלא שמחה. היא פשטה את איבריה על הסדין, כבר כמעט רדומה לגמרי, מופקרת ופתוחה כמו כוכב ים. מבעד לרווחי התריסים התגנבו פנימה אל תוך החדר קרני שמש הצהריים והן היו ארוכות ושובבות כמו אצבעות וחדרו אל תוך מיטתה וליטפו אותה. היא דמיינה את עצמה שוכבת עירומה בשמש והחום התיך אותה אל תוך השינה ולא היה בעולם דבר נעים יותר מהרגע הזה בו נמסה והפכה מאישה לכתם. כשהתעוררה היו לה בטלפון שתי שיחות שלא נענו. ענתי…. שיט. איך יכלה לשכוח… אתמול הייתה הבדיקה שלה. איזה חרא של חברה היא, איזה חרא של בן אדם. האשמה ציננה אותה כמו דלי מים קרים ודבר מהנעימות לא נשאר בה. הלב שלה האיץ את פעימותיו כמו תמיד כשחששה שמישהו כועס עליה וכשחייגה ניסחה בתוכה נאום התנצלות שלם ורק כששמעה את קולה של ענתי קלטה במבוכה עד כמה היא מרוכזת בעצמה, כי מה חשובה עכשיו החשבונאות ואת מי מעניינת הפנקסנות הקטנונית הזאת, כן התקשרה או לא, כן זכרה או לא, הקול של ענתי בקע מתוך באר כשסיפרה שהרופאה צלצלה על הבוקר ואמרה שהתוצאות נראות מדאיגות וכנראה שזה לא שפיר. הן לא היו החברות הכי טובות וענתי לא הייתה קרובה אליה כמו קרן למשל. ענתי הייתה תמיד קצת דהויה בעיניהן, מהנדסת מזון אינטליגנטית אבל נטולת חוש הומור שהצטרפה אליהן מתישהו בצבא, כמעט מבלי ששמו לב ואיכשהו נשארה. יותר מהכול אפיינו אותה היציבות שלה והעיקשות להמשיך ולהתקשר אפילו שתמיד רק היא יוזמת, והיא אף פעם לא התלוננה. עכשיו נשמעה אבודה. דפי ניסתה להרגיע והבטיחה (בלי כיסוי) שיהיה בסדר. היא ניסתה להישמע אמפתית אבל גם קשוחה ולא להסגיר את הבהלה שמילאה אותה מבפנים, את הזעזוע שמתרחש תמיד כשהשגרה מופרת באופן לא צפוי המזכיר עד כמה היא בעצם פריכה ושברירית. ‘את תצאי מזה,’ אמרה בביטחון מזויף אבל ענתי הקשתה, ‘ואם לא?’ ואחר כך הוסיפה בקול סדוק, ‘אלוהים, החיים האלה, בכלל לא ידעתי שאני אוהבת אותם כל כך.’

רענן היה מופתע אבל לא המום כשאמרה שהיא רוצה לתת לו כמתנת יום הולדת את הסדנה. ‘בלעדייך?’ הוא פקח עיניים גדולות בהיתממות מעושה והיא חבטה בעורפו, ‘נראה לך? היית מת!’ הוא אחז בה והצמיד אותה אליו ואמר שהוא מת עליה ושהוא מת לעשות את זה יחד איתה ואז הידק אותה עוד יותר ולחש באוזנה, ‘אני יודע שזה מחרמן אותך מהרגע שקובי וקרן דיברו על זה,’ והיא בלעה את רוקה וצחקקה במבוכה כאילו נתפסה. הוא הסכים מיד אבל היו לו היסוסים ושאלות שצפו ועלו בו בגלים לאורך כל אותו היום. ‘שוכבים עם אחרים?’ הוא שאל והיא נזעקה, ‘מה פתאום, זה לא חילופי זוגות! ובחיים לא הייתי מסכימה אם כן.’ ‘מתפשטים?’ היא הסמיקה, ‘לא חייבים, רק אם רוצים.’ ואז הרהרה בזה שוב, בפעם המיליון ביומיים האחרונים והוסיפה, ‘ואני לא חושבת שאני רוצה.’ הם היו נרגשים כמו שני ילדים שהחליטו לצאת למסע אסור. ‘אל תגלה לאף אחד שאנחנו הולכים לעשות את זה,’ ביקשה והוא התפלא, ‘למי אני אגלה?’ זה היה כמו כשמחליטים ללכת לפסיכולוג והטיפול מתחיל בעצם כבר כשמתקשרים לקבוע את המפגש הראשון. הסדנה התחילה בתוכם ברגע שהחליטו לעשות אותה, רכבת ההתרגשות יצאה לדרך, נעצרת בתחנות בהלה אבל אז יוצאת לדרכה מחדש והם הבטיחו זה לזה שבכל שלב אפשר להתחרט ולרדת בלי להסביר או להתנצל. היא ביקשה מאמא שלה להישאר עם הילדים למשך סוף השבוע והסבירה שהם נוסעים לעשות ‘סדנה של תקשורת מקרבת’ מה שלא היה בכלל רחוק מהאמת ונשמע גם מהוגן וגם עמום מספיק כדי שאפשר יהיה להשתמש בו בקלילות כאליבי גם מול הילדים וגם מול ההורים. הם עמדו להפסיד ארוחת ליל שישי לכבוד אחותו של רענן שגרה בטורונטו ובאה לביקור עם בעלה הטרי (השני בשלוש שנים. היא התמחתה בנישואי בזק) ונדרשה סדרה של התנצלויות כדי להפיס את דעתה של המשפחה המורחבת, אבל כמו שרענן אמר, ‘תמיד יש איזו ארוחה, אבל אם נחיה רק לפי הארוחות המשפחתיות, גם החיים שלנו ייראו בסופו של דבר כמו עוף מכובס.’ לרוב היא נטתה להתווכח איתו. בתור האחראית על קשרי החוץ, שגרירת פולניה והממונה על הריצוי הסביבתי כמו שכינה אותה, דפי העדיפה לבטל כמעט כל תוכנית אחרת ובלבד שלא להרגיז אף אחד (ובמיוחד לא את אמא שלו), אלא שבמקרה הזה היא הייתה מוכנה להסתכן אפילו במשבר הדיפלומטי המסוים כי בתוכה פעמה השתוקקות עזה שלא הרגישה כבר זה זמן רב. בחמישי המיועד, בשתיים וחצי בצהריים הייתה כבר מוכנה ליציאה, אחרי שיום קודם ביקרה אצל הקוסמטיקאית והורידה שערות בכל המקומות האפשריים. היא מילאה את המקרר באוכל לשישי־שבת ואפילו כתבה ארבעה עמודי תסריט בריכוז רצחני (קרן נתנה לה ריטלין של הבת שלה וזה עבד פצצה), ומאז הבוקר ביקרה שלוש פעמים בשירותים מרוב מתח והתרגשות וכשרענן איחר בגלל שנתקע בישיבת הפקה סימסה לו, ‘יאללה מותק, בוא כבר, לפני שאני מתחרטת’, והוא ענה, ‘אל תתחרטי. גם אני לחוץ אבל יהיה כיף. סוגר פה פינה אחרונה ובא’. היא הרגישה שהשבועיים שחלפו מאז נרשמו לסדנה ממש הורידו להם עשר שנים מהנישואים וחשבה שאם זה מה שעשתה הציפייה לה, אז מי יודע מה תעשה הסדנה עצמה כי מהרגע שהחליטו לעשות את זה, הסקס התחיל לזרום להם בוורידים ומשהו שאפילו לא קלטו עד כמה הוא רדום התחיל להתעורר והיא אמרה לקרן, ‘תשמעי, זה אשכרה צנתור של הזוגיות.’ וקרן חייכה בקורת רוח של מומחית והבטיחה, ‘חכי… חכי.’ היא לא רצתה שייכנסו לפקקים של יום חמישי ובגלל זה ביקשה שיבוא מוקדם אבל הוא הגיע שעה וחצי אחרי שסימס שהוא כבר יוצא ובזמן הזה הספיקה לגשת עוד פעם לשירותים ולהרגיש איך מצב הרוח שלה מתחיל לנחות כמו בלון הליום ביום שאחרי המסיבה, וכשהביטה בראי ניבטה אליה זו שלאחרונה פגשה שם יותר ויותר — אישה מבוגרת שמחפשת סיבות לכעוס, וכשסוף כל סוף הגיע, עשתה לו פרצוף אבל לא אמרה שום דבר, והם יצאו לדרך בעקמומיות. רבע שעה הוא קיטר על הארט דיירקטור של הפרסומת החדשה ואחר כך עוד רבע שעה על השוק בכללותו ואיך שכולם נעשו קמצנים וכמה שאין יותר כסף בפרסומות ובטלוויזיה בכלל כי הטייקונים עושקים את כולם וכי נטפליקס זה השטן, וכמה נמאס לו להיות עצמאי ולרוץ אחרי עבודות כמו זונה, וכמה תחרות יש בתחום הזה, עם כל הבמאים הצעירים שכבר מגיל אפס עושים סרטים באפליקציות מחורבנות, וכמה שהוא מרגיש זקן ולא מבין את השפה, היא חתכה אותו בעצבים, ‘בא לך בכלל על הסדנה הזאת?’ והוא השתתק לרגע ואז אמר שנראה לו שמתחילה לו מיגרנה והוא לא ארז את האקמול. הם נכנסו כמובן לפקקים של יום חמישי וכבר אחרי בית ינאי התנועה התחילה להזדחל. היא אמרה שאפשר עוד להסתובב ולחזור, לגמור את ההרפתקה בפנקייק כפול ב’בית הפנקייק’ והוא נהם שזה בדיוק מה שחסר לו ושהוא רק מקווה שלא יכריחו אותם שם להתפשט כי הוא מרגיש מה זה שמן היום והיא הבטיחה שלא יכריחו כלום, ‘נוסעים לסדנת טנטרה, לא לאושוויץ,’ ניסתה להצחיק אבל הוא לא צחק אלא רטן על זה שהיא מוכרחה תמיד לתקוע את השואה. הם שתקו למשך הסיגריה שעישנה בעצבנות ואז היא נבחה עליו שהוא לא זהיר כשניסה לצאת לעקיפה על פס לבן והציעה שייתן לה לנהוג כי לא בא לה למות עכשיו בגלל מצב הרוח הדבילי הזה שלו. האוויר במכונית נהיה דליק והם היו שני מילימטר מפיצוץ והיא שאלה שוב (הוא לא טעה כשזיהה תקווה מסוימת בקולה) אם הוא רוצה פשוט לשכוח מכל העניין ולחזור הביתה. ‘אני חושב שאני נורא לחוץ,’ הודה. ‘ובעיקר אני כבר יומיים שואל את עצמי איך זה יכול להיות שזה בא ממך ולא ממני, כי הרי בעצם זה נורא לא אופייני לך לרצות את זה…’ קולו גווע אבל המילים שלו הדהדו באוויר. השתיקה שלה התמשכה והיא מעכה את בדל הסיגריה אל דופן הכוס החד־פעמית שאחזה בידה, מרוכזת במאמץ לחנוק ניצוץ מסוכן של אש, יודעת בתוכה שזה נכון וגם לא נכון. אמנם במשך מרבית חייהם המשותפים הוא היה הנועז והפרוע, המחפש לבעוט ולעורר ואילו היא הייתה הפחדנית והזהירה שתפקידה לשמור על היציבות, אולם בשנים האחרונות חל איזה שינוי, שקט ואיטי עד שכמעט ניתן היה לפספס אותו אבל היא חשה בליבה שהוא מתרחש, שבלי לדבר על זה, הם מחליפים ביניהם תפקידים ושככל שהוא מתביית ונרגע, מתחיל להתעורר בה משהו שתמיד ישן בתוכה עמוק. אולי החלק הזה שכל השנים היה עסוק בלדאוג שמא ירצה לברוח נרגע עכשיו והתפנה לרצות לברוח בעצמו. היא הרגישה צורך להתנצל, ‘חשבתי שזאת מתנת יום הולדת טובה, לצאת מאזור הנוחות שלנו,’ היא אמרה והוא רטן, ‘אני שונא את הביטוי הזה ‘אזור נוחות’,’ ואז הוסיף שאולי זה בגלל שבזמן האחרון הוא לא מרגיש בנוח בשום מקום. היא שאלה למה אבל הוא לא ידע להסביר ורק אמר שהוא מרגיש שהוא נחלש ושהוא פוחד שבקרוב יאבד את כל מה שפעם היה מובן מאליו, את השיער ואת הכוח ואת זקפת הבוקר ואת הדרייב לקום ולנצח את היום ואז הוסיף, ‘ועכשיו אני פתאום מפחד שאולי בלי לשים לב אני גם עלול לאבד אותך.’

למנחים קראו מני ושאקטי, זוג נשוי ולבוש לבן, היא בגלבייה בגוון פנינה ובשיער מכסיף ארוך ומפואר, ואילו הוא בקורטה הודית עשויה כותנה צחורה ובקרחת נזירית בוהקת למרחקים. מני היה סרן בקבע כשנפצע באורח קשה בתאונת אימונים וקיבל ‘צלצול השכמה היסטרי על החיים’, כלשונו. הוא עזב את הצבא ואחרי השיקום שכנע את שאקטי שקראו לה אז שמרית, לעזוב את העבודה שלה ב’טבע’ ולקחת שנה חופש מהכול. הם נסעו להודו ושם התוודעו לאושו ונשארו באשראם שלו למשך עשרים ושניים חודשים והנה עשרים שנה ושלושה ילדים מאוחר יותר, מני הוא מאמן אישי ומטפל מיני מוסמך ושאקטי היא מרפאה שמאנית ומלווה נשים בתהליכי העצמה ויחד הם מעבירים סדנאות של ‘מרחב זוגי מקודש’ ואין מאושרים מהם לקבל את שנים־עשר הזוגות שהגיעו לסוף השבוע הזה אשר עתיד להיות ‘מסע חקירה אישי וזוגי וצלילה מרתקת ומרגשת אל תוך האוקיינוס האינסופי של האהבה’. את נאום הפתיחה הזה הם נשאו תוך חלוקה בלתי שוויונית בעליל (הוא דיבר במשך עשר דקות רצוף בעוד שהיא רק חייכה והנהנה בהסכמה ובסוף אמרה שעכשיו יתחיל החלק של הרישום והחלוקה לחדרים) במפגש קבלת הפנים, שנערך במה שהיה בעבר בית הילדים של הקיבוץ הגלילי בו התקיימה הסדנה. כשנכנסו פנימה לחש רענן לדפי, ‘א’ד גורדון היה מת אם היה יודע שבמקום לינה משותפת עושים פה היום סדנאות טנטרה,’ ודפי ענתה שדווקא נראה לה שהם הולכים לעשות כאן סוג של לינה משותפת, או לפחות שכיבה משותפת אם לשפוט על פי המזרנים המונחים בערמה ליד הקיר. הם התכנסו באולם המרכזי יחד עם הזוגות האחרים, תוך שמירה על מרחק חשדני אלה מאלה במה שבקלות יכול היה להיראות כמו התחלה של אספת הורים בכיתה חדשה, אותה התגודדות נבוכה של אנשים אשר ממבט ראשון נדמים דומים אבל סוקרים זה את זה בעיניים חקרניות כדי לזהות את ההבדלים. קודם כול רצתה לוודא שאין שם אף אחד שהיא מכירה ונרגעה לגלות שאכן אין, למרות שכולם נראו לה מוכרים באיזו דרך מוזרה, מוכרים היפותטית, כאילו יכלה בקלות לנחש את קורותיהם ואת מוצאם ואת השתייכותם החברתית והפוליטית, הכלכלית והתרבותית. תמיד שנאה להיות חלק מקבוצה ותמיד נדרש לה זמן עד שהקבוצה החלה להתפורר בעבורה לכדי פרטים שאליהם יכלה להתחבר. כשרענן לחש לה ‘בוא’נה, כולם פה נראים דודים ודודות,’ במלעיל מלעיג, הרגישה בתוכה שכל המהלך הזה היה טעות, יציאה להרפתקה מסעירה לכאורה שעתידה להתגלות כהצבת מראה אכזרית בסתמיותה, שיקוף לעובדה שאין בהם דבר מיוחד והם סתם עוד זוג ממוצע עם יותר מדי כסף וזמן פנוי שמחפש ריגוש. היא לחשה לו, ‘ואני חשבתי שאנחנו נוסעים לוודסטוק, יכולנו כבר באותה מידה ללכת ליריד חוגים של המתנ’ס.’ והוא גיחך אבל השתתק מיד כי שאקטי נעצה בו בהפגנתיות את עיניה שהודגשו באופן מוגזם בפס שחור אשר שיווה לה מראה זועם. הוא סינן, ‘אני מפחד ממנה,’ ודפי התאפקה שלא לפרוץ בצחוק וגיששה אחר כף ידו בתחושת הקלה פתאומית. מה שחשוב זה שאנחנו כאן ביחד, לחשה לו כששאקטי העבירה את מבטה אל זוג סורר אחר והוא ענה שזה נכון אבל שהם יכלו להיות עכשיו יחד בבית מול הטלוויזיה ולהזמין מגש של סושי ולגמור עם כל הקטע של הגיבוש הזוגי הזה הרבה יותר בזול ובקלות.

החדר שקיבלו בבית ההארחה של הקיבוץ היה בסיסי וצנוע אבל גם נקי ונעים. שתי מיטות יחיד מוצמדות זו לזו ושתי ארוניות לילה קטנות וארון בגדים צר מעץ פורניר ומקלחון פשוט שדפי נכנסה אליו כדי לשטוף את עצמה מהדרך לפני שמתחילים בפעילויות. בזמן ההתארגנות וחלוקת המפתחות לחדרים שהתבצעה ברחבת הדשא לאחר נאום הפתיחה הרשמי, הצליחה לסקור ביתר עיון את הזוגות האחרים. כמו תמיד במקומות חדשים, ניסתה קודם כול לאתר נשים שלדעתה עלולות היו למצוא חן בעיני רענן והיא סימנה אותן לעצמה כמו מאבטח שמסמן מוקדי איום פוטנציאליים בזמן שהאח’ם שעליו הוא משגיח מסתובב בלי שום מודעות לסכנות האורבות סביב. להקלתה, לא היו בקבוצה נשים בולטות במיוחד, לא יפהפיות הורסות ולא צעירות זקורות שדיים שהיו עלולות להפוך בעבורה את היומיים וחצי הבאים למלכודת קנאה מייסרת. גם גברים אטרקטיביים באופן מיוחד לא זיהתה. רוב האנשים נראו פחות או יותר בני גילם, מגרדים את הארבעים מלמטה או מלמעלה, ממוצעים למראה ואפרוריים באופן מאכזב כמעט. כל הפנטזיות שלה אודות בכחנליה פרועה בה מככבים באופן מאיים אבל גם מסעיר אמזונות וקנטאורים, התבדו כעת לטובת מה שיכול היה להיראות בקלות כמו כנס של רואי חשבון או ועידה של רופאי שיניים או מפגש של קבוצת רכישה באזור השרון או במודיעין. בזמן ששאקטי חילקה את המפתחות התחילו להיווצר ברחבת הדשא שיחות גישוש קטנות והשאלה מאיפה אתם מילאה את האוויר וזכתה באוסף תשובות מפתיע בגיוונו, שהעיד על כך שסקרנות לחוויות חדשות יש בכל מקום. מישהי עם הליכה נמרצת ושי’ן שורקת ניגשה אליה כדי לשאול אם היא שירתה ב־8200 וכשדפי השיבה שדווקא הייתה מש’קית ת’ש בשריון אמרה הנמרצת שהיא נראית ממש שתי טיפות מים כמו מישהי שהייתה איתה בצבא, ואז שאלה אם זו פעם ראשונה שלהם בסדנה כזו. דפי התבלבלה כי לא לקחה בחשבון שיש אפשרות אחרת אלא שאז סיפרה לה הנמרצת שבעבורם זו כבר הפעם הרביעית ושמאז עשו את זה לראשונה, הם מקפידים לחזור מדי שנה מרוב שזה עושה להם טוב, ממש טיפול עשרת אלפים לנפש ולזוגיות. היא קראה לאלון, בעלה הגבוה, ודפי הרגישה מחויבת לקרוא בתמורה לרענן שהגיע בחוסר רצון מופגן ועם הסיגריה ביד ודפי עדכנה אותו שבשביל החברים החדשים שלהם זו כבר הפעם הרביעית ואלון צחק שהם מה שנקרא ‘לקוחות חוזרים’. רענן שאל, ‘אז מתפשטים או לא?’ והנמרצת שבשלב הזה הציגה את עצמה כסיגלית פרצה בצחוק ואמרה בידענות שזה מה שהכי מטריד את כולם בפעם הראשונה. את מנסה להתחמק מתשובה? רענן שאל וסיגלית ענתה שהיא רק יכולה להגיד שכל מה שקורה מגיע בזמנו ובמקומו ושעושים רק את מה שמרגיש נכון, ורענן קרץ לדפי ואמר שלדעתו היא שתולה של ההפקה. במייל ההנחיות שקיבלו לקראת הסדנה הם התבקשו להביא בגדים נוחים וכשהתארגנו בחדר דפי התלבטה בין טרנינג הלייקרה הייצוגי יותר אבל הלוחץ במותניים לבין מכנסי הטריקו המהוהים שבדרך כלל לבשה כפיג’מה ושהיו מבחינתה הבגד הכי נעים בעולם למרות הכתמים שלא ירדו בכביסה. היא שאלה את רענן ‘זה או זה?’ והוא פער עיניים ונהם לכיוונה, ‘מה זה משנה? יש פה מישהו שחשוב לך להרשים?’ וחזר לגלול את הפיד של האינסטגרם בהבעה מנותקת. היא חשבה שהיא מזהה עליו את מצב הרוח שחטף תמיד במקומות חדשים, זה שקיבל ביניהם את שם הקוד ‘לילה בעיר זרה’, איזו עננות פנימית שסחבה אותו למטה כשהתחיל להחשיך במקום שהוא לא מכיר. היא הציעה שידברו עם הילדים וחייגה הביתה. הגדולים היו בענייניהם ולא היה להם זמן או חשק בשבילם ואילו נוגה הקטנה אמרה שכואבת לה האוזן ודפי הרגישה את הכיווץ הפנימי שפיתל את בטנה תמיד כשמישהו מהילדים לא הרגיש בטוב, שילוב בין דריכות ומועקה שהייתה כבדה יותר כעת בגלל שהיו רחוקים מהבית. היא ביקשה מנוגה שתיתן לה את סבתא, ורק כשאמה הרגיעה אותה שהכול בסדר ואבחנה את כאב האוזן כשילוב של פינוק וגעגועים, הצליחה דפי לשחרר את הכיווץ ובאותה נשימה גם להכריע לטובת טרנינג הטריקו המוכתם כי באמת מה זה בכלל חשוב מה היא לובשת, העיקר שהילדים יהיו בריאים. רענן ביקש לדבר גם הוא עם נוגה ודפי שמעה אותה מייללת, ‘אבא, בא לי שתחזור הביתה עכשיו,’ וכשענה, ‘גם לי בא לחזור הביתה עכשיו,’ הרגישה דפי שהיא נעלבת כפול ובאופן זהה משניהם. הוא סגר את השיחה אבל המשיך להיות מחופר בתוך הנייד שלו. היא האיצה בו להזדרז כי מני ושאקטי ביקשו לשוב לאולם בשש וחצי וכבר היה שש עשרים ושמונה אבל הוא התמהמה (ולדעתה בכוונה) ושאל למה היא תמיד חייבת להיות התלמידה הכי מצטיינת בכל מקום. כשנכנסו פנימה, היא ראשונה והוא משתרך בחוסר חשק מאחוריה, גילו שהאולם חשוך כמעט לחלוטין ומוזיקת טראנס דופקת בו בווליום שעלול לקרוע את האוזניים והקירות. מני היה חמוש במיקרופון ושנותיו כקצין בקבע ניכרו עליו כשפקד עליהם בסמכותיות להיפרד זה מזה ולהתחיל לשוטט בחלל ולהניח לקצב לחטוף אותם בלי להתנגד. היא שמחה להיפרד מרענן שהיה כולו התנגדויות והחליטה שהיא לא עומדת לקחת עליו אחריות כי הוא ילד גדול ושיסתדר לבד. מוזיקה תמיד עשתה לה את זה חזק והיא מיהרה להתרחק ממנו ובחסות החשכה שמחה להיחטף ולאפשר לגוף שלה להתפרע בלי שאף אחד יראה. אנשים התנגשו זה בזה וקולות צחוק ומלמולי סליחה השתלבו בתוך הבסים העצבניים שהלמו ברצפה בקצב אלקטרוני מקפיץ. תרשו לעצמכם להזיע, הורה מני והחדר נעשה חם מדקה לדקה והאוויר בו נהיה סמיך. במשך למעלה משעה רקדו וממש כשכבר הייתה סחוטה מרוב תנועה והרגישה שעומד להיגמר לה הכוח, נרגעה גם המוזיקה והפכה איטית יותר ואנשים הורידו הילוך, מתנשפים ורטובים מזיעה, זוהרים בחושך מאנדורפינים כמו פלאנקטונים בעומק האוקיינוס. שאקטי, שהיה לה מיקרופון מדונה מודבק ללחי, התחילה לדבר ודפי נזכרה בצליל תרכיז הפטל של קולה. היא ביקשה שיסתובבו בחלל ויניחו לגוף להוביל. את המיינד אנחנו משאירים מחוץ לחדר בסדנה הזאת, הודיעה, ביחד עם הטלפונים הניידים. המיינד שלנו אחראי על השיפוט ועל הביקורת (דפי ידעה שאת שלה היא לא השאירה מחוץ לחדר כי מרגע ששאקטי התחילה לדבר המיינד שלה התחיל לצפצף בעצבנות), ובמרחב הזה אנחנו לא רוצים שיפוט ולא ביקורת. גם אם אתם עדיין לא יודעים את זה, הגעתם לכאן כי אתם משתוקקים להתמסר. להתמסר לעצמכם ולהתמסר לפרטנר שלכם, להתמסר לגוף ולהתמסר לנשמה, להתמסר לאהבה ולחיים (כמה קריאות אישור נשמעו בחלל ומישהו אפילו מחא כפיים למורת רוחה של דפי, שסבלה בשלב הזה ממיינד רגיז). ככל שנמהר לכבות את התודעה ככה יתקרב אלינו הנס הזה, כי התמסרות מוחלטת, דעו לכם, היא לא פחות מנס, אמרה שאקטי ולרגע אחד דממה גם התודעה הפטפטנית של דפי שנאלצה בלית ברירה להתמסר לצדקתה של הקביעה. כששככה המוזיקה, התבקשו להתיישב במעגל ודפי מיהרה לחפש בעיניה את רענן כדי להתיישב לצידו. היא זיהתה אותו אפילו בחושך, ידעה בעל פה את קווי המתאר שלו, את הכתפיים הרחבות אבל השמוטות מעט, את ההליכה שיש בה שילוב של תנופה וריסון, כמו מישהו שתמיד רצה לרוץ אבל למד להתאפק. היא הכירה את צליל הנשימה האסתמטית שלו ואת צליל המפוח של משאף הוונטולין שהשתמש בו כמו שהשתמש בסימני פיסוק, גם כשלא צריך. היא הצמידה את ירכה לירכו וגיששה אחר ידו. ‘אתה בסדר?’ שאלה והוא לחש, ‘מיגרנה,’ והיא תהתה אם זה עומד להיות הסיפור שבו יעטוף את כל סוף השבוע הזה. הוא התמהמה לרגע ארוך מדי לפני ששאל, ‘ואת?’ והיא ענתה ‘אני סבבה,’ והתרחקה ממנו מעט. מני ושאקטי ביקשו שכל אחד בתורו יספר על עצמו דבר אחד וגם ינסה להגדיר במילה אחת למה הוא מצפה מהסדנה. למרות שבמבט ראשון פסלה את כולם בגין חוסר עניין לציבור, הרגישה כעת סקרנית לשמוע מה יגידו ובאור הרך התחילה להבחין בפנים השונות שכבר לא נראו לה כמו גוש אחד. קשה היה לבחור דבר יחיד לספר ובזמן שהקשיבה לאחרים החליפה בתוכה אפשרויות, תוהה איך היא רוצה להציג את עצמה. מישהו אמר שהוא עיוור צבעים ומישהי שיתפה שהתייתמה מאמה שבועיים קודם לכן וזה היה מפתיע ואפילו נוגע ללב. אלון הגבוה אמר שהוא מהנדס תשתיות שחלם להיות וטרינר וסיגלית אשתו אמרה, ‘אמא לשלוש ילדות שיש בתוכה ילדה,’ ונראתה מרוצה מהניסוח למרות שהדגיש את השי’ן השורקת שלה. גבר כבד גוף שקעקוע בצורת נמר בצבץ משרוולו כחכח בגרונו בשביעות רצון עצמית לפני שאמר, גרוש שלוש פעמים אבל אופטימיסט נצחי ורומנטיקן, ואז נשק במחווה דרמטית לגב ידה של מי שהייתה כפי הנראה בת זוגו הרביעית. כמה אנשים צחקו והייתה תחושה שהמתח הראשוני מתחיל להתפוגג. דפי הציצה ברענן אבל הוא לא החזיר לה מבט. הוא ישב לימינה ונראה קפוץ וכשהגיע תורו להגיד משהו על עצמו סינן בחוסר חשק, ‘במאי פרסומות,’ ודפי חשה אכזבה לא מוסברת שנהדפה הצידה לטובת ההתרגשות מכך שתורה הגיע. היא אמרה שהיא ‘בת ארבעים ושתיים ועדיין מחפשת את עצמה,’ והסמיקה בטירוף וליבה הלם חזק כל כך עד שחששה שאפשר לראות אותו דופק דרך החולצה. בסבב התשובות לשאלת הציפיות מהסדנה החליפו כיוון ודפי הייתה צריכה לענות לפני רענן והיא אמרה בקול נרגש, ‘להתחדש,’ והסמיקה שוב. רענן שתק וכשמני שאל מה הציפייה שלו מהסדנה משך בכתפיו ואמר, ‘לא יודע, אולי לרַצות את אשתי,’ וכולם צחקו חוץ מדפי שלא צחקה בכלל. אחר כך הם התבקשו שוב להתהלך בחדר ולעצור בכל פעם ששאקטי מחאה כף ולהתבונן בעיניים של מי שנמצא מולם מבלי להשפיל את המבט. זה היה קשה משנדמה, להישיר ככה מבט לאורך חצי דקה שלמה והחדר נמלא בצחקוקי מבוכה ששאקטי הורתה להם לקבל. קבלו גם את הצחוק וגם את המבוכה, ביקשה. ‘פה אנחנו מקבלים בברכה כל סוג של אנרגיה שצף בנו ומזמינים אותו לצאת החוצה,’ ודפי החליטה לקבל בברכה גם את העצבים שקול הפטל הממותק שלה הציף בה. היא המשיכה להתהלך בצייתנות בחדר ולהישיר מבט בעיני זרים והתוודעה לאישונים בכל הצבעים ולמבטים שנעו לכל אורך הציר המתוח שבין היסוס חששני לבין התרסה נועזת. היא תהתה איזה מבט פוגשים בה האחרים ושמה לב שבכל פעם שהיא מישירה מבט היא מיד מוסיפה גם חיוך, כאילו חוששת לתת למבט לעמוד לבד. אנשים חייכו אליה בתגובה, גברים ונשים, בחיוכים מתרחבים שכמעט בניגוד לרצונה ריככו את ליבה ומשהו התחיל להיפתח בה ורק כשמצאה את עצמה ניצבת מול רענן, לא חייכה וגם הוא לא חייך אלא רק הישיר אליה מבט מלא שכבות שזזו כמו עננים וגרמו לעיניה לצרוב פתאום.

ארוחת הערב הטבעונית שהוגשה ברחבת הדשא הייתה טעימה כמובטח ועשויה מחומרים טריים וזועקי בריאות. סביב השולחנות העגולים החלו להיווצר קבוצות וקולות צחוק ופטפוט עלו מהן ודפי נדהמה שוב מהמהירות והקלות שבה אנשים שהם לא היא מצליחים להתחבר זה לזה. היא העמיסה על צלחתה בורגול ועדשים ושומר צלוי וסביצ’ה סלק (זה מה שהיה כתוב בפתק שהוצמד לצלחת) וסלט עתיר גרעיני דלעת, ודלעת שנאפתה בטבון ולמעשה הניחה בצלחת את כל מה שחשבה שרענן עשוי לאהוב אבל רק אחרי שהצלחת התמלאה לחלוטין קלטה שבעצם הכינה אותה למענו. היא ראתה אותו לאחרונה לפני כרבע שעה כשהלך לשאול את שאקטי אם יש לה אקמול ומאז נעלם. היא חיפשה אותו בעיניה אולם לא הבחינה בו וכבר התחילה לדאוג קצת ולייסר את עצמה על שהאשימה אותו בתוכה שהמיגרנה היא רק תירוץ למצבו הקוצני. היא ניגשה לחדר כדי לבדוק אם נשכב לנוח אבל הוא לא היה שם. כשחזרה לרחבה המרכזית קראה לה סיגלית מאחד השולחנות והזמינה אותה להצטרף אליה ואל אלון בעלה הגבוה ולעוד אנשים שישבו יחדיו מתחת לגרילנדה הצבעונית ונראו נינוחים ומרוצים, אוכלים ומדברים וצוחקים כאילו שהם מכירים שנים. דפי הרגישה את זרותה מתחדדת למול החבורות המתגבשות וקראה לעברה, תודה אבל אני מחפשת את רענן, וסיגלית שאלה בקול רם מספיק כדי שכל הנוכחים יפנו את ראשם לכיוונה, הוא לא עם שאקטי? נדמה לי שראיתי אותם ביחד ליד האולם שהיינו בו קודם, ודפי רק רצתה שכל הזרים הידידותיים הללו יפסיקו להסתכל בה ויחזרו לענייניהם ומלמלה לעבר סיגלית בראש מושפל, אני אלך לבדוק. ככל שהתרחקה מרחבת הדשא התחלפה המיית הקולות המפטפטים בדממת הערב שעטפה את הקיבוץ ואפשר היה לשמוע את הצרצרים המנסרים בשולי השקט ולהבחין ברוח הגלילית חולפת בצמרות. היא לבשה חולצה קצרה, דקה מדי באוויר הזה שנהיה קריר ואולי בגלל זה הצטמררה פתאום כשהבחינה בהם מרחוק בפתח הפעור של המבנה המלבני שהיה פעם בית הילדים. רענן ישב על מדרגות הבטון ואילו שאקטי גהרה מאחוריו כשהיא ניצבת על ברכיה וידיה עטפו אותו. הגלבייה הלבנה שלה נהרה בתוך החושך כמו כתם של אור ירח ושערה הארוך השתפל על גבה כמו גלימה עשויה חוטי כסף שזהרו גם הם. דפי ננעצה במקומה ונשימתה נעתקה. הם נראו כמו תמונה מתוך חלום, אחד מהחלומות החוזרים שהיו לה פעם (בשנים האחרונות הלכו ודעכו עד שנעלמו) בהם עזב אותה לטובת נשים אחרות והיא נשארה לבדה וידעה שלעולם לא תהיה לה שוב אהבה. בלב הולם היא התקדמה לכיוונם בדשא, מועכת בזהירות את אניציו הלחים ונזהרת שלא להרעיש. חתול תועה חלף לידה וזנב פרוותו התחכך בה והיא נבהלה וחנקה צעקה, כאילו אנוסה להיות שקטה. היא המשיכה להתקרב עוד, וחיכתה שיבחינו בה אולם כשהייתה במרחק שלושה צעדים מהם קלטה שעיני שניהם עצומות. רענן ישב בראש מורכן ואילו שאקטי הייתה שעונה על ברכיה מאחוריו ועיסתה את רקותיו בכריות אצבעותיה כשפניה מכווצות בריכוז. רק עכשיו דפי שמה לב לצלחת שעדיין אחזה בידה וכשהניחה אותה בהדגשה על המדרגה בסמוך לרענן, פקחו הוא ושאקטי את עיניהם בבת אחת, מופתעים לגלות אותה. רענן חייך אליה בבלבול כמי שמתעורר מטראנס אולם גם בשמחה ניכרת לראותה אלא שהיא כבר לא הצליחה לבטל או להסתיר את פגיעתה. שאקטי מעבירה לי את הכאב ראש, הסביר תוך שהוא קם ונעמד, מתנודד מעט. הוא מתח את זרועותיו והניע את ראשו בזהירות מצד לצד והודה לשאקטי ואמר לה שזה ממש עזר ורק אז נפנה להתקרב לעבר דפי שנסוגה לאחור. שאקטי ניערה את ידיה בתנועות נמרצות כאילו מנערת מהן את הכאב שלקחה ממנו וחייכה אל דפי בחמימות חפה מאשמה. (היא נראתה בעיניה יפה להכעיס פתאום.) רייקי, זה יותר טוב מאקמול, אמרה וכשהבחינה בצלחת המונחת על המדרגות פנתה לרענן, איזו אישה מתוקה יש לך, הכינה לך צלחת. תאכל כי בעוד עשרים דקות נגמרת ההפסקה. רענן אישר, ‘יש לי אישה נהדרת,’ ושאקטי אמדה אותה בעיניה וכשחלפה לצידה העבירה לאורך זרועה ליטוף מרפרף שצמרר אותה כמו זנבו המתחכך של החתול. שאקטי התרחקה, דהתה בחושך עד שנעלמה ורענן התיישב שוב על המדרגה. הוא הניח את הצלחת על ברכיו, איזה אדירה את שחשבת עלי, אמר והתחיל ללעוס בתיאבון והיא קלטה שמרוב שחשבה עליו, בעצמה לא אכלה בכלל. היא הביטה בו ולא הצליחה להחליט אם לעשות עכשיו סצנה או לא ואם כן, באיזה סדר גודל. הבטן שלה קרקרה. היא התיישבה לצידו והוא הניח את הצלחת ביניהם, מזמין אותה לחלוק איתו אבל היא התמהמהה. מה קורה? שאל בפה מלא דלעת והיא משכה בכתפיה, לא יודעת, תגיד אתה. הוא לא ניסה להקל עליה, חיכה שתחליט אם ואיך היא תוקפת. מה הבעיה? ידע אבל רצה שהיא תגיד את זה בקול. היא הרגישה מושפלת אבל בכל זאת הוציאה את זה, מה פתאום מיס פטל עושה לך רייקי? ואיך הגעתם לזה? ואיך זה ששלוש שעות אחרי שהגענו לכאן אתה כבר יושב בחושך עם אישה אחרת והיא כבר נוגעת בך? הוא חייך אליה בפה מלא בורגול ונראה מרוצה מעצמו והיא התרגזה אפילו יותר, מה אתה צוחק? שילבה את ידיה על החזה והסבה ממנו את ראשה כדי שלא יראה שעיניה שוב מוצפות אבל הוא ליטף את שערה וכשהחזירה אליו את פניה הגיש לפיה את המזלג עליו העמיס מכל טוב ואמר, תאכלי, את נהיית עצבנית כשאת רעבה.

כשחזרו פנימה אל האולם הוא הצמיד אותה אליו וגם כשניסתה להתנער, לא הרפה. הוא היה עכשיו חייכני ונינוח ולמרות שטען שזה בזכות קסם הרייקי שהעביר לו את כאב הראש, ידעה שפעל שם קסם נוסף שנדרש כדי לייצר איזון. היא שקלה את זה לרגע לפני שהחליטה שהיא מסוגלת לספוג את זה. עשרים שנה ביחד מלמדות שלפעמים מוטב לבלוע צפרדע קטנה פה ושם ולו כדי שהצד השני ישיב לעצמו את כוחו. זה היה הסשן האחרון לאותו היום והוא נפתח במדיטציה בה הונחו להתבונן לתוך גופם ולעבור על כל אחד מהאיברים בסקירה פנימית. בתום עשרים דקות של שקט בהן שכבו בעיניים עצומות על המזרנים, נמלא החדר בנחירות של נרדמים (גברים) ובעקבותיהן נשמעו צחקוקים קטנים (נשים). מני ביקש שיקומו לאט ושוב יסתובבו בחדר. בקולו היו שילוב בין נוקשות ורוך והוא דיבר על מה זו אנרגיה ועל האופן שבו היא נטענת ומתפרקת. הוא אמר ששפיכה גברית היא התפרקות אנרגטית בעוד שאורגזמה נשית היא הטענה של אנרגיה וביקש שבמהלך היומיים וחצי של הסדנה, יימנעו הגברים מלשפוך והוסיף בקריצה, ‘גם אם ירצו מאוד.’ למעשה, הוסיף, אני מבקש מכולכם לא לקיים יחסי מין בזמן שאתם כאן. אני רוצה שתאפשרו לעצמכם להתנסות ביחסים ולהתנסות במין אבל בלי האקט שבו אתם מורגלים. דפי פסעה באיטיות לאורך הקירות והציצה מסביב. האור בחדר היה מעומעם ומוזיקה רכה ליוותה את הדיבור של מני בזמן שהתהלכו בחדר, עשרים וארבעה אנשים שנפגשו לראשונה לפני פחות מחמש שעות, וכעת הם מעמידים פנים שזה טבעי להם, להקשיב למילים הללו שעל אף שנאמרו בטון אגבי לכאורה, היה בתוכן איזה רטט והוא מילא את האוויר וחיווט אותו במערכת חשמלית סמויה של מתחים והתרגשויות. מישהו חייך לעברה כשחלף על ידה. גבר שעיניו שקועות אבל מבטו גלוי. היה לו חיוך נעים והיא שמחה שהחושך היחסי בלע את הסומק שפרח בלחייה. היא חייכה אליו בחזרה וכמו מתוך אינסטינקט חיפשה מיד במבטה את רענן וחשה הקלה כשהבחינה בו פוסע בגבו אליה בצידו השני של החדר. היא מעולם לא בגדה בו ואם בגד בה אי־פעם הרי שהסתיר זאת היטב. אבל היו אלפי סודות קטנים שהצטברו במשך השנים כמו לכלוכים על עדשה. מבטים סמויים, מחשבות סמויות, גברים אחרים שהצליחו מדי פעם להתגנב אל תוך הראש שלה ועשו בו דברים אסורים. היא ידעה שגם לו יש את הסודות שלו והם נראו לה הכרחיים כמו חלבונים בתזונה בריאה ולמרות זאת, כשניסתה לנחש אותם לפעמים, הכאיבו לה. מני ביקש שיתחלקו לזוגות אבל לא לזוגות המקוריים שבאו איתם מהבית. (באו איתם מהבית כמו עם הטרנינג המהוה? עברה בתוכה מחשבה.) מבטים הוחלפו בתזזיתיות, שאלות אילמות נענו בסירוב או בהסכמה. רוצה להיות ביחד? גבר שלא הבחינה בו קודם התקרב אליה. היא קצת הצטערה שדווקא הוא כי היה לו מבט פולשני וקודח אבל לא היה לה נעים לסרב. הוא נעמד מולה וחיפש את עיניה אולם הן היו עסוקות בלחפש את רענן וכשמצאה אותו גילתה שכבר הסתדר בזוג. אישה כבת גילה, שדיים כבדים, עור מנומש שהעיד על כך ששערה האדמוני הוא טבעי וש’באה איתו מהבית’ (לרענן תמיד הייתה חולשה לאדמוניות), חיוך גדול של התרגשות ומבוכה סמוקה על הפנים. דפי הביטה בהם בסקרנות והם נראו לה מתאימים, חולקים בסוג דומה של חיוניות כבושה. היא הכריחה את עצמה להחזיר את תשומת ליבה אל הגבר שבחר בה אולם נוכחותה נדדה שוב ושוב אל רענן ואל בת זוגו וריחפה סביבם, משתוקקת להצטרף. הפולשני כחכח כמנסה להשיב את תשומת ליבה אליו. קוראים לי אבנר, לחש בתחינה והיא זרקה לו בתמורה את שמה כמו קלף במשחק שמלכתחילה נכנסה אליו בעל כורחה. מני הסביר שבתרגיל הבא יתאמנו בלהיות רוח וקנה במבוק, משפיע ומגיב, מקבל ונותן. הוא קבע שבשלב הראשון הגברים יהיו קני הבמבוק ואילו הנשים תהיינה הרוח. הן מתבקשות להסתובב סביבם ולנשוב עליהם (הרעיון לנשוב על אבנר נשמע לה מרתיע). הן יכולות לחולל סערה או לנוע בנעימות ואילו הקנים שהם הגברים צריכים להגיב אליהן בהתאם. מוזיקה חלילית התנגנה כל הזמן ברקע והם הוזמנו להתחיל לזוז. מני רעם אל תוך המיקרופון שלו, ‘גברים, ביקשתי קני במבוק, לא חורשה של אלון מצוי,’ וכולם פרצו בצחוק. מני התפייט כשדיבר על טבעו של הבמבוק, גמיש אך מושרש היטב, בטוח בעצמו ולכן יכול להרשות לעצמו לנוע ולהגיב להשפעות כי אינו חושש לאבד את טבעו. דפי ניסתה לדמיין אותו בגלגולו הצבאי, תופרת דרגות דמיוניות לכתפיו המחותלות בבד הכותנה העדין, ואת הגברים הנטועים בחדר דימתה לפלוגת טירונים אבודים, כי הבלבול שעל פניהם הסגיר את העובדה שהם ניצבים בשדה קרב לא מוכר. שאקטי לחששה לתוך המדונה שלה, ‘נשים, תזיזו אותם, תנו לרוח שבכן לצאת ולעורר אותם לחיים.’ והנשים החלו לנוע סביב הגברים היצוקים במבוכתם, מרפרפות בידיהן כפרפרים או סוערות עליהם כוונטילטורים ביום קיץ חם. דפי רצתה לצחוק אבל התאפקה. היא חיפשה את מבטו של רענן כדי לצחוק איתו בעיניים אבל להפתעתה גילתה שהוא לגמרי מרוכז במשימה, העץ הפרטי שלה, מטופש לא פחות מהאחרים, ממתין לנשיבתה של האדמונית שהחלה מקיפה אותו תוך שהיא טופחת בזרועותיה כאילו מנסה לעוף. אבנר בן זוגה הזנוח שלח בה מבט כשל ערבה בוכייה והיא הרגישה שאין לה ברירה אלא להתחיל לנוע ולהפיח בו קצת תקווה. היא הקיפה אותו ועצמה עיניים, מודעת לעובדה שהיחידה בחדר הזה פרט לרענן שאליה תצליח להתמסר היא המוזיקה. היא ניסתה להאזין לצלילים בתקווה שיגברו על קולותיה הפנימיים וישתיקו אותם ולאט לאט זה אכן קרה והתנגדותה התמוססה אל תוך הריקוד אלא שלפתע חשה שמישהו חודר אל טווח תנועתה וגוף רך וחם של אישה נדחק אליה. תפקחי עיניים, קולה הממותק של שאקטי נמסך אל תוך אוזנה והיא המשיכה ולחשה לה, ‘הפרטנר שלך לבד ככה, כשאת בעיניים עצומות את לא איתו.’ היא פקחה את עיניה בצייתנות נזופה ושאקטי הוסיפה, אני רואה שיש בך סערה, למה את כל כך פוחדת להוציא אותה? דפי נעצרה וניטעה במקומה כמשותקת. האישה הזאת הרתיחה אותה. כעת נצמדה אליה שאקטי מאחור והתחילה לנסות להניע את ידיה אבל דפי הצמידה אותן אל גופה בסירוב עיקש. תני לזה לצאת, שידלה אותה שאקטי ולפתע הדפה אותה דפי מעליה בתוקפנות שהפתיעה אפילו אותה וכדי לחפות על מה שהתפרץ ממנה בכוח מבהיל, המשיכה את התנועה והעמידה פנים כאילו הייתה חלק מהריקוד, טייפון סוער שפרץ ממנה פתאום בלי התראה מוקדמת. נהדר, שאקטי הייתה מרוצה וכעת עודדה את אבנר המופתע, תגיב אליה, תראה את העוצמה שלה, תן לה לטלטל אותך. אבנר ציית והחל להיטלטל קדימה ואחורה במה שנראה כמו עווית ספסטית ודפי מצאה את עצמה הולכת ומתגברת, מונעת מזעם שמרגע לרגע הפך לדבר אחר, מחוללת סביב בן זוגה במהירות דורסת מעצורים, מתפתלת ומשתוללת, נדחפת בכוח פנימי שנבע מתוכה ושהיה כעת בלתי ניתן לעצירה. אבנר נענה לה ותנועותיו הגבירו את קצבן ותנופתן יחד עם שלה. זה כבר לא היה מצחיק אלא סוער ומפחיד והם התנשמו במאמץ והיא הרשתה לו לפלוש אליה במבטו והחזירה לו במבט חודר משלה שצבע בארגמן את חזהו ואת פניו והציף את עיניו בדם. למשך כמה רגעים דחוסים נעו יחד כמו רוח אימתנית המכה בקנה סוף זקור שנכפף אליה בהכנעה. הם זזו בתיאום והיו מהירים ותזזיתיים עד שנהיה להם חם באופן שעושה חשק להתפשט. הם נעו עד שלא יכלו יותר, עד לקצה שמעבר לו אין לדעת מה עוד עלול לקרות, עד לרגע שלפני ההתפרקות, שכמעט התפקע מרוב עונג ובהלה.

אחר כך באה רגיעה. היא התנשפה בכבדות ותנועותיה הפכו רגועות יותר והוא הגיב אליה בהתאמה. הסערה שככה אולם האוויר ביניהם היה עדיין רווי כמו ענן המייחל לגשם. כעת ביקש מני שיתחלפו בתפקידים. הגברים יהיו הרוח והנשים יהיו קני סוף. היא התייצבה בהכנעה וניסתה לחוש את רגליה משתרשות בקרקע. אבנר החל להקיף אותה במעגלים, נועץ בה כל העת את זוג עיניו המלחיתות. סיבוביו סחררו אותה והיא החלה להרגיש שמבטו הוא לאסו ושהוא כורך אותו סביבה כך שהמרחק ביניהם הולך ומתקצר. נשימתה נעשתה כבדה והצטרפה לה תחושת מחנק. הוא גהר עליה והיא נכפפה לאחור, קנה סוף מבוהל, הוא איגף אותה והיא נעה הצידה, חומקת מהבל פיו ומחום גופו. היא חיפשה בעיניה את רענן ומצאה אותו בצידו השני של החדר, רחוק כאילו שכח אותה. הוא סער על האדמונית שלו ופיתל את ידיו במרחק מילימטרים מעורה. דפי רצתה לזעוק אליו שיציל אותה, אבנר נשב ונשף עליה והיא הרגישה כמו טרף במלתעותיו של זאב אולם רענן הזדאב כעת בעצמו וגם לו הייתה קוראת לו, ודאי לא היה שומע. היא הלכה והתרוקנה וגופה הלך ודמם, נכנע לרוח הזרה ומתמסר לה ברפיון. היא קיוותה שייגמר כבר התרגיל ושאלה את עצמה למה היא לא מפסיקה באמצע ועוזבת את החדר, אולם לא מצאה בתוכה לא כוח ולא תשובה.

בהפסקה לא התחשק לה לדבר עם אף אחד. גם לא עם רענן. עשר דקות בשביל פיפי, מים וסיגריה, הורה מני ודפי רק רצתה כבר את הסיגריה. היא הלכה אל אזור המגורים והסתתרה מאחורי החדר שלהם ועישנה ביניקות צפופות, כאילו משיבה לעצמה אוויר. היא הייתה מותשת. כל כך מותשת עד ששכחה אפילו לפחד מנחשים ועמדה לבדה בחושך בין העשבים בלי לחשוב מה עלול לקרות. אור נדלק בתוך החדר והבהיל אותה. היא נצמדה לקיר, חוששת להיראות ולפתע קלטה שהיא יכולה בעצמה להתבונן פנימה דרך חרכי התריס. היא כיבתה במהירות את הסיגריה כדי שלא יסגיר אותה ריח העשן וליבה הלם בכוח כשהציצה בדממה. מבעד לרווחי התריס ראתה את רענן נכנס ומחפש אותה בתוך החדר ומשלא מצא אותה, פתח את דלת השירותים וקרא בשמה והתאכזב לגלות שגם שם היא איננה. היא ראתה אותו מרים את הנייד שלו ומחייג וכעבור שנייה רטט הטלפון שלה בתוך הכיס. היא הניחה את כף ידה על הכיס הרוטט כדי לשלוף אותו אולם משהו שהיה חזק ממנה פיתה אותה להמשיך בזה רק עוד מעט. היא לא ענתה והבחינה בפניו מתעננות בדאגה, צלצול ועוד צלצול, רטט ועוד רטט, היא ידעה שכעת יכסוס את ציפורניו כפי שעשה תמיד כשהיה מתוח. היא חשה עוד רטט בתוך הכיס ואחריו עוד אחד והנה כבר ציפורן זרת נכססת וגידי צווארו מתחשקים כשני חבלי פלדה. דאגתו הכאיבה לה והיא רצתה לקרוא לו ולהרגיעו אבל חשה מטופשת, מסתתרת כמו גנבת, לא ידעה איך תוכל להסביר את זה שהיא לא עונה. היא ידעה שתמיד יש רגע אחד המבדיל בין שעשוע לאכזריות ושהגבול המפריד בין צחוק לבין חשיפה של אמת מעיקה הוא דק, וחששה שהגבול הזה כבר נחצה וכעת מאוחר לה להתגלות. היא הביטה בו בצער כשניתק את השיחה והניח את מכשיר הטלפון על השידה. כיסה דמם ולא רטט יותר והיא התעצבה כאילו ויתר עליה. הוא נפנה בגבו לחלון והיא ראתה אותו פותח את תיק הגב שלו ותהתה מה הוא מחפש בו. אף פעם לא הציצה בו ככה, ולפתע נדמה היה לה שתנועותיו שונות באיזה אופן חמקמק ודק כשהן משוחררות ממשקל מבטה (מעולם לא חשבה שיש למבטה משקל). הוא חיטט בתיקו, שולף ממנו חולצה וספר וארנק ומפתחות והיא הייתה מרותקת אליו, אל גבו הנמתח מולה, כה רחב וחסון, ידיה השתוקקו אליו והיא רצתה ללטף את עורפו הרך. הוא הכניס את כל זרועו אל תוך התיק והוציא מתוכו חולצה נוספת ולה נדמה היה שרוקן אותו מכל תכולתו אלא שהוא חיטט בו חיטוט נוסף ואחרון, וכמו ששולפים שפן מכובע שלף מתחתיתו בקבוק קטן, מלא בנוזל שצבעו ענברי ושקוף. הוא פתח אותו בתנועה נחפזת ולגם ישירות מהבקבוק, בעיניים עצומות ובגמיעות גדולות, אחת ועוד אחת ואז סגר את הפקק אולם כעבור עוד רגע של היסוס שב ופתח אותו ולגם עוד לגימה אחת אחרונה. הוא וידא שהבקבוק סגור היטב לפני שטמן אותו בעומק התיק וכיסה אותו מחדש בחולצה ובספר, ובחולצה הנוספת ובארנק ובמפתחות. אחר כך נכנס אל חדר האמבטיה ונעלם מעיניה אבל היא שמעה את המים זורמים ואותו מגרגר ויורק לתוך הכיור. כשנפגשו בתום ההפסקה בפתח האולם שאל אותה נסער, איפה היית? והיא ענתה במבט מושפל שהלכה לעשות סיבוב. הוא חיבק אותה, מצמיד אותה אליו חזק, וכשאמר, ‘דאגתי לך,’ הריחה את ריח המנתה החריף של משחת השיניים שצבע את נשימתו. בלילה חלמה שמלחמה פורצת וטילים הורסים להם את הבית ובכתה מתוך שינה. כשהתעוררו גילו ששתי המיטות הצמודות שבהן ישנו התרחקו זו מזו ונפער ביניהן מרווח שאל תוכו אפשר ליפול. המיגרנה שלו חזרה ביתר שאת וכשהציע שיחתכו וייסעו הביתה, מיד הסכימה. ‘לא חבל על הכסף?’ שאלה אותה סיגלית כשניגשה להיפרד ממנה, ודפי השיבה, ‘חבל רק על מי שמת.’

ביום הולדתו הארבעים ושלושה של קובי גיטלזון החליטה קרן שייסעו רק שניהם לשבוע בברטיסלבה כי לאף אחד לא היה מצב רוח לחגיגות. ענתי נפטרה שלושה שבועות קודם לכן ולהלוויה שלה הגיעו רענן ודפי בנפרד, היא מהבית שעכשיו גרה בו עם הילדים בלעדיו והוא מהדירה ששכר במרכז העיר. כשטמנו את ענתי באדמה, רענן התקרב לדפי והם התחבקו ובכו ביחד. מי היה מאמין שככה זה ייגמר, לחש לה, והיא שתקה לפני שאמרה, בטח שלא אני. ביציאה מבית הקברות שאל אותה אם הייתה עושה דברים אחרת אילו היה אפשר והיא ענתה שהיא לא יודעת ולפתע נזכרה במשפט שסבה נהג לצטט, ‘כל זמן שהנר דולק, אפשר לתקן.’ הוא הציע לה טרמפ והיא סירבה בצער והסבירה שהגיעה עם האוטו אז הוא ליווה אותה לחניה ואמר שיבוא לקחת את הילדים למחרת בסביבות שלוש. לפני שנפרדו התחבקו שוב ולמשך כמה רגעים עמדו צמודים ונשמו בקצב אחיד, שותקים ומניחים ללב לדבר בשפתו, כמו שלימדו אותם אז בטנטרה, בתרגיל האחרון שהספיקו לעשות לפני שהחליטו לחתוך.