החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

תופי הסתיו

מאת:
מאנגלית: ברוך גפן | הוצאה: | 2016-01 | 672 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

המסע המופלא של קלייר וג'יימי נמשך, ומעגלי האהבה מתרחבים.
הכול התחיל בסקוטלנד, במעגל אבנים קדמוני שהוא דלת הנפתחת אל זמן אחר. קלייר רנדל חוותה את המסע בזמן. שלוש פעמים. בפעם הראשונה סחפו אותה האבנים למאה השמונה-עשרה, אל זרועותיו של ג'יימי פרייזר, הסקוטי המרהיב. סיפור אהבתם האגדית נקטע כשקלייר ההרה חזרה אל ההווה כדי ללדת את ילדתם המשותפת, בריאנה. עשרים שנה לאחר מכן קלייר בוחרת להשאיר את בתה מאחור ולחזור אל העבר, אל אהובה, והשניים יוצאים למסע
רב־הרפתקאות בחופי העולם החדש.
בריאנה, שנשארה במאה העשרים, ואהוב לבה רוג'ר ההיסטוריון, הולכים ומטפחים את הקשר ביניהם. אלא שאז מתגלה לרוג'ר תגלית טראגית על הצפוי להוריה, ועליו לקבל החלטה הרת גורל. האם לספר לה שחלון ההזדמנויות שלה להכיר את אביה האמיתי הולך ונסגר? הרי אם היא תחליט לקחת את הסיכון ולעבור דרך האבנים, הוא לא יצליח לעצור אותה…
דיאנה גבלדון, בעלת תואר שני בביולוגיה ימית ותואר דוקטור באקולוגיה, לימדה שנים באוניברסיטה לפני שפנתה לכתיבת סיפורת במשרה מלאה. היא חיה בסקוטסדייל, אריזונה, עם בעלה, שלושת ילדיהם ובעלי חיים רבים. עד כה נמכרו בעולם 26 מיליון עותקים! של ספריה. הסדרה נוכרייה עוּבּדה לסדרת טלוויזיה מצליחה.

מקט: 15100539
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

תלייה בגן עדן

צ'רלסטון, יוני 1767

שמעתי את התופים זמן רב לפני שהם נגלו לעינינו. הלמותם הידהדה בתחתית הבטן שלי כאילו גם אני חלולה. הצליל חלף מבעד להמון. מקצב צבאי נוקשה שנועד להישמע מעל לדיבורים ולירי הרובים. ראיתי את האנשים מפנים את מבטם ומשתתקים, מביטים במעלה רחוב איסט בֵּיי, שנמשך משלד בית המכס הבנוי למחצה לעבר גני וַייט פוינט.

היה יום חם אפילו יחסית לצ'רלסטון ביוני. המקומות הטובים ביותר היו על ראש שובר הגלים, שם האוויר נע מעט. כאן, למטה, הרגשתי שאני נצלית חיים. השמלה שלי היתה רטובה כולה, וכתונת הפשתן נצמדה אל העור בין שדַי. ניגבתי את פני בפעם העשירית בעשר דקות והרמתי את פקעת השיער הכבדה שלי בתקווה נואלת למשב רוח שיצנן את צווארי.

רעד חלף בגווי למחשבה הזאת על צווארים. בתנועה עדינה הנחתי את כף ידי על בסיס הצוואר, ואצבעותי שירטטו עיגול סביבו. הדופק פעם בעורק הראש שלי עם התופים, וכששאפתי, האוויר החם חנק את גרוני.

הורדתי את היד במהירות ושאפתי שוב עמוק ככל יכולתי. זאת היתה טעות. הגבר שעמד לפני לא התרחץ לפחות חודש. שולי החולצה סביב צווארו העבה היו כהים מזוהמה, ומבגדיו נדף ריח חמוץ שהתפשט סביבו בעוצמה גם בתוך ההמון המיוזע. ניחוח לחם חם ושומן חזיר מיטגן נישא מכיוון דוכני המזון ורבץ כענן כבד מעל ריחן של אצות נרקבות. רוח מלוחה קלילה, שנשבה מדי פעם מכיוון הנמל, הקלה מעט את הסירחון.

כמה ילדים עמדו לפני, מותחים את צוואריהם במאמץ לראות את מה שגרם להם לצאת בריצה מתחת לענפי הדקל והאלון אל מעלה הרחוב. הוריהם המודאגים מיהרו לקרוא להם לחזור. לילדה הקרובה ביותר אלי היה צוואר שהזכיר את החלק הלבן של גבעול עשב, עדין ובשרני.

גל רחש נלהב חלף בהמון. מצעד העולים לגרדום נראה לפתע בקצה המרוחק של הרחוב. הלמות התופים גברה.

"איפה הוא?" מילמל פרגוס לצדי והזדקף כדי לראות. "ידעתי שהייתי צריך ללכת איתו!"

"הוא יגיע." רציתי להתרומם על קצות הבהונות, אבל הרגשתי שזה יהיה לא מכובד. אז חיפשתי סביבי. תמיד יכולתי לזהות את ג'יימי בהמון. הוא היה משכמו ומעלה מרוב הגברים, והשיער שלו, כשהאור נלכד בו, זהר בהבזקים של זהוב אדמוני. אך עדיין לא היה לו זכר. סביבי נראה רק ים של מטפחות ראש וכובעים משולשי־פינות, שהגנו על אותם אזרחים שלא הספיקו לתפוס מקום בצל.

הדגלים הגיעו ראשונים, מתנופפים מעל ראשי הקהל המשולהב: דגלי בריטניה הגדולה והמושבה המלכותית של קרוליינה הדרומית. ועוד אחד, נושא את סמל המגן של משפחת הלורד, מושל המושבה.

אחריהם הגיעו המתופפים, צועדים בזוגות, בקצב אחיד, מקלותיהם הולמים ומיטשטשים לסירוגין. המצעד היה איטי, אחיד ועגמומי בנוקשותו. מצעד המוות. כך לדעתי נקרא ההילוך הקצבי הזה. בהחלט מתאים לנסיבות. רעם התופים הטביע את שאר הקולות.

אחריהם הגיעה פלוגה של חיילים במעילים אדומים, וביניהם האסירים.

הם היו שלושה. ידיהם נכבלו מלפנים, והם חוברו יחדיו בשרשרת שהושחלה דרך קולרי ברזל על צוואריהם. הראשון היה נמוך קומה וקשיש, לבוש סחבות ושפל רוח, שבר כלי רוטט שמעד וכשל ואילץ את הכומר בחליפה השחורה, שהלך לצד האסירים, לאחוז בכתפו כדי שלא ייפול.

"ההוא שם זה גאבין הייז? הוא נראה חולה," לחשתי באוזנו של פרגוס.

"הוא שיכור." קול שקט עלה מאחורי, ואני סבתי במקומי וראיתי את ג'יימי עומד לידי ומבטו נעוץ במצעד העגמומי.

חוסר האיזון של האיש הקטן הפריע למצעד להתקדם, משום שבכל פעם שרגליו כשלו, הוא אילץ את שני האחרים, המחוברים אליו בשרשרות ברזל, לזגזג בפתאומיות רק כדי להישאר על רגליהם. הם נראו כמו שלושה שיכורים המתגלגלים בדרכם הביתה מבית המרזח המקומי, והרושם שהותירו עמד בסתירה לעגמומיות האירוע עצמו. מעל הלמות התופים נשמעו גלים של צחוק, צעקות והקנטות מכיוון ההמונים, שהצטופפו במרפסות הברזל הרקוע של הבתים ברחוב איסט ביי.

"מעשה ידיך?" שאלתי בשקט כדי שלא למשוך תשומת לב, אבל באותה מידה יכולתי לצרוח ולנופף בזרועותי; איש לא היה מבחין בי. עיני כולם היו נעוצות במחזה שלפנינו.

הרגשתי יותר משראיתי את ג'יימי מושך בכתפיו בעודו מתקדם לעמוד לצדי.

"עשיתי את מה שהוא ביקש ממני," הוא אמר, "וזה היה הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות בשבילו."

"ברנדי או ויסקי?" פרגוס שאל, אומד את הילוכו של הייז בעין מיומנת.

"הבחור סקוטי, פרגוס קטן שלי." קולו של ג'יימי היה שלֵו כמו פניו, אבל הבחנתי בו בגוון קלוש של מתיחות. "הוא רצה ויסקי."

"בחירה נבונה. עם טיפת מזל הוא אפילו לא ישים לב שתולים אותו," מילמל פרגוס. האיש הקטן החליק מידיו של הכומר ונפל על הדרך החולית בפניו מטה. נפילתו הפילה את האסיר השני על ברכיו. השלישי, צעיר גבוה, נשאר עומד על רגליו, אבל התנודד מצד לצד בצורה מאיימת וניסה נואשות להישאר יציב. הקהל בכניסה לנמל שאג בעליצות.

פני מפקד המשמר זהרו בארגמן עמוק בין הפאה הלבנה שעל ראשו לפס השריון המתכתי שכיסה את צווארו. הוא היה סמוק מזעם וצרוב שמש בה במידה. הוא נבח פקודה בזמן שהתופים המשיכו להרעים ברצף נוגה, ואחד החיילים מיהר להסיר את השרשרת שחיברה את האסירים. שני חיילים משכו את הייז שיעמוד על רגליו ללא גינונים מיותרים. כל אחד מהם אחז בזרוע אחרת שלו, והמצעד המשיך להתקדם בצורה מסודרת יותר.

קולות הצחוק דעכו ודממו כשהצועדים הגיעו אל הגרדום — עגלה רתומה לפרד, שהוצבה תחת ענפיו של עץ אלון ענקי. עלתה בי בחילה קלה מחום השמש ושלל הריחות. התופים השתתקו בבת אחת, ואוזני צילצלו בדממה שהשתררה.

"את לא חייבת להסתכל, סאסנך," לחש לי ג'יימי. "תחזרי לעגלה שלנו." עיניו נותרו מקובעות בהייז, שהתנודד ומילמל, אחוז בידי החיילים ובוהה סביבו במבט אטום.

זה היה הדבר האחרון שרציתי לראות, אבל לא יכולתי להשאיר את ג'יימי לבדו מול המחזה הקשה. הוא בא בשביל גאבין הייז, ואני באתי בשבילו. נגעתי בכף ידו.

"אני נשארת."

ג'יימי הזדקף והקשיח את כתפיו. הוא צעד קדימה כדי לוודא שאפשר להבחין בו בהמון. אם הייז פיכח דיו לראות משהו בכלל, הדבר האחרון שיראה עלי אדמות יהיה פנים של חבר.

הוא הבחין בג'יימי. ראיתי את עיניו של הייז משוטטות לכאן ולכאן כשהחיילים הרימו והציבו אותו על העגלה. הוא פיתל את צווארו וחיפש נואשות.

" גַבָּהאין! א צ'אראיד!" ג'יימי קרא לפתע. עיניו של הייז התקבעו עליו, והוא חדל להיאבק.

האיש הקטן עמד מתנודד קלות כשכתב האישום הוקרא: גניבת חפצים בשווי שישה פאונד ועשרה שילינג. הוא היה מכוסה אבק אדמדם, ופניני זיעה נתלו ברעד מקצות הזיפים האפורים בסנטרו. הכומר רכן קרוב אליו ולחש בדחיפות באוזנו.

המתופפים שבו לתופף ברעם יציב מתמשך. התליין השחיל את הראש המקריח דרך הלולאה והידק אותה בקפידה, כך שהקשר הוצב בדיוק מתחת לאוזן. מפקד המשמר עמד הכן עם חרב מונפת.

לפתע הזדקף הנידון למוות, עיניו ננעצו בג'יימי, ופיו נפתח כאילו לומר משהו.

החרב נצצה באור שמש הבוקר, והתופים השתתקו בהקשת סיום.

הבטתי בג'יימי. פניו היו חיוורות ועיניו פעורות לרווחה. מזווית העין ראיתי את החבל הרועד ואת ערימת הבגדים המשתלשלת ממנו מקפצת באוויר בתנועה לא־רצונית. ריח עז של שתן וצואה נישא באוויר הדחוס.

מצדי השני עקב פרגוס אחר המתרחש באדישות.

"נראה לי שהוא בכל זאת שם לב," מילמל בצער.

הגופה היטלטלה קלות כמו גוש חומר, מתנודדת על החבל כמו משקולת בנאים. אנחה של תדהמה והקלה עלתה מקרב הקהל. שחפים צווחו מהשמים הבוערים, וקולות הנמל עלו קלושים ומטושטשים באוויר הדחוס, אבל המזח נעטף שתיקה. מהמקום שבו עמדתי שמעתי טיף… טיף… טף חלוש. טיפות נשרו מחרטום נעלו של המת.

לא הכרתי את גאבין הייז ולא חשתי צער אישי על מותו, אבל שמחתי על כך שמת מהר. הגנבתי אליו מבט, ועברה בי תחושה מוזרה, כאילו אני פולשת לפרטיותו. זאת היתה הדרך הפומבית ביותר לבצע צעד פרטי ביותר, וחשתי נבוכה מעט אפוא בשל המבט שלי.

התליין היה מיומן מאוד. לא התחולל שום מאבק לא מכובד, עיניים לא בלטו מחוריהן, לשון לא השתרבבה. ראשו הקטן העגול של גאבין נטה בחדות הצדה. הצוואר נטה בזווית מגוחכת עד אימה, אבל היה ברור שהמפרקת נשברה באבחה אחת.

המהלך היה חד ונקי ביותר מכמה היבטים. מפקד המשמר וידא שהייז אכן מת, ואז סימן בחרבו להביא את הנידון הבא אל עץ התלייה. מבטו חלף על פני קבוצת החיילים באדום, ואז התרחבו עיניו בזעם פתאומי.

באותו הרגע עלתה שאגה מתוך הקהל, וגל התלהבות התפשט. ראשים פנו לכל עבר, ואנשים דחפו זה את זה בניסיון לראות מה בדיוק קורה במקום שלא היה מה לראות בו.

"הוא נעלם!"

"הנה הוא שם!"

"תִפסו אותו!"

האסיר השלישי, הצעיר הגבוה, ניצל את רגע מותו של גאבין כדי להימלט על חייו וחמק מחיילי המשמר שהיו אמורים להשגיח עליו, אבל קסם ההוצאה להורג גבר עליהם.

משהו היבהב בתנועה מאחורי דוכני הרוכלים, הבזק של שיער בהיר מלוכלך. כמה חיילים הבחינו בו ומיהרו לכיוונו, אבל חיילים רבים אחרים רצו לכיוונים שונים, ובתוך כל ההתנגשויות והמהומה לא השיגו דבר.

מפקד המשמר, פניו סמוקות, צעק משהו, אבל קולו בקושי נשמע מעל שאגת ההמון. האסיר הנותר נראה המום. חיילים מיהרו לאחוז בו, להוביל אותו בחזרה לכיוון בית חיל המשמר ולהתארגן בזריזות, נענים לקולו הצולף של מפקדם.

ג'יימי כרך זרוע סביב מותני וגרר אותי הצדה כדי שלא ירמוס אותי גל האנשים המסתער. ההמון נרתע מפני החיילים המתקדמים, שבינתיים חזרו והסתדרו ומיהרו להקיף את כל האזור, נשמעים לפקודות נוקשות וזועמות של המפקד.

"כדאי שנמצא את איאן," אמר ג'יימי והדף קבוצה של פרחי כהונה. הוא הציץ לעבר פרגוס והחווה בראשו אל הגרדום והמשקולת העגמומית התלויה ממנו. "קח את הגופה, בסדר? ניפגש אחר כך ב'עץ הערבה'."

"אתה חושב שיתפסו אותו?" שאלתי כשהוא פילס לנו דרך בהמון הגואה, לאורך הרחוב המרוצף אבנים, לעבר מחסני הסוחרים.

"אני חושש שכן. לאן הוא כבר יכול ללכת?" הוא דיבר בפיזור דעת, וקו דק הצטייר בין גבותיו. היה ברור שדעתו נתונה למת, ושלא נשארה לו תשומת לב לַחַיים.

"להייז היתה משפחה?" שאלתי. הוא נד בראשו.

"זה מה ששאלתי אותו כשהבאתי לו את הוויסקי. הוא אמר שלדעתו יש לו אח אחד שנשאר בחיים, אבל אין לו מושג איפה. אחיו גורש לווירג'יניה זמן קצר אחרי תחילת ההתקוממות — כך לפחות הוא חשב — אבל הוא לא שמע ממנו דבר מאז."

זה לא היה מפתיע. פועלי כפייה, אריסים, שנשלחו למושבות מעבר לים, לא זכו ליותר מדי אפשרויות לשמור על קשר עם בני משפחתם בסקוטלנד, אלא אם כן מעבידיהם היו נדיבים דיים לשלוח מכתבים בשמם. וגם אילו היה לאחיו מעביד טוב לב, קשה להניח שמכתב כלשהו היה מוצא את גאבין הייז, שבילה עשר שנים בכלא ארדסמוּיִר לפני שנשלח לכאן כשהגיע תורו.

"דאנקן!" קרא ג'יימי בקול, ואיש גבוה ורזה הסתובב לעברנו והרים את ידו לאות ששמע. הוא פילס את דרכו בהמון, נע כמו חולץ פקקים, זרועו האחת מסתובבת לפניו כדי להדוף את העוברים והשבים.

"מק דאב," הוא אמר ונד בראשו לברכה. "גברת קלייר." תווי פניו הארוכים והצרים היו חרושים קמטי עצב. גם הוא היה פעם אסיר בארדסמויר, עם הייז וג'יימי. הוא לא נשלח עם האחרים רק מפני שאיבד את זרועו עקב הרעלת דם. מכיוון שלא היה ראוי להימכר כאריס, הוא קיבל חנינה ושוחרר לרעוב, עד שג'יימי מצא אותו.

"ישמור האל על גאבין המסכן," אמר דאנקן ונד בראשו בצער.

ג'יימי מילמל בתגובה משהו בגאלית והצטלב. אחר כך הזדקף וניסה להשיל מעליו את מועקת היום במאמץ ניכר.

"טוב, נו. אני חייב לרדת אל הרציפים כדי לארגן את הנסיעה של איאן. אחר כך נחשוב על הקבורה של גאבין. אבל קודם כול אני צריך לדאוג לבחוּר."

נדחקנו לעבר הרציפים דרך ההמון הסואן, בין קבוצות מתגודדות של רכלנים נלהבים, וניסינו לחמוק מעגלות משא וממריצות עמוסות שהתרוצצו לכל עבר, מובלות באדישות מכוונת בידי סוחרים.

שורה של חיילים במעילים אדומים צעדה מקצה הרציף בצעד מהיר ופילסה את דרכה בהמון כמו טיפת חומץ במיונז. השמש הלוהטת נצצה על שורה של פגיונות רובים, ופסיעות רגליהם הקצביות של החיילים הידהדו מעל רעשי ההמון כמו תוף עמום. אפילו העגלות והמריצות עצרו במקומן בחדוּת כדי לפַנות להם מקום מעבר.

"תשגיחי על הכיס שלך, סאסנך," מילמל ג'יימי באוזני והדף אותי אל המרווח הצר שנוצר בין עבד חבוש טורבן, שאחז בידיו שני ילדים קטנים, לנואם שנשא דברים מעל ארגז עץ. הוא צעק משהו על חטא ומחילה, אבל רק מילה אחת מכל שלוש נשמעה מעל הרעש העצום.

"תפרתי את הפתח שלו, אל תדאג," אמרתי, אבל שלחתי יד בכל זאת ונגעתי בגוש שהיטלטל על פני הירך שלי. "מה עם שלך?"

הוא חייך והסיט את כובעו קדימה. עיניו הכחולות התכווצו מול השמש הבוהקת.

"הכול תלוי בדיוק במקום שבו אמור להיות הספוראן1 שלי, אילו היה לי כזה. כל עוד לא נטפלת אלי אף זונה עם אצבעות זריזות, אני רגוע."

1 כיס פרווה הנחגר סביב חצאית סקוטית.

הצצתי לעבר חזית מכנסיו התפוחה קלות, ואז אל פניו. הוא היה גבר גבוה רחב כתפיים בעל פנים חלקות, נושאות הבעה של איש־הרים גאה, שמשך את מבטי כל הנשים שחלפו על פניו, למרות ששערו הבוהק היה מכוסה בכובע משולש כחול כהה. המכנסיים, שאותם קיבל בהשאלה, היו הדוקים מדי אך לא פגמו ברושם הכללי שהוא עורר — רושם שהתעצם מכך שהוא עצמו לא היה מודע לו כלל.

"אתה מושך את עיניהן של זונות נטפלות," אמרתי. "בוא, תיצמד אלי. אני אגן עליך."

"איאן!" הוא קרא בקול למראה האחיין שלו מעל ראשי האנשים. כעבור רגע צצה לצדי דמותו הצנומה של הנער הגבוה הדקיק. הוא הסיט קווצת שיער חום מעיניו וחייך חיוך רחב.

"כבר התחלתי לחשוב שלא תמצא אותי, דוד ג'יימי!" הוא פלט בקול רם. "בחיי, יש כאן יותר אנשים מאשר בשוק באדינבורו!" הוא ניגב את פניו הארוכות בשרוול מעילו, מותיר פס נזלת על הלחי השדופה.

ג'יימי ליכסן מבט אל אחיינו.

"אתה נראה קצת שמח מדי בשביל אחד שכרגע ראה אדם מובל אל מותו, איאן."

"הו, לא. לא ראיתי את התלייה, דוד ג'יימי," הוא אמר. דאנקן זקף גבה, ואיאן הסמיק מעט. "אני… ז'תומרת, לא פחדתי להסתכל, רק שהיה משהו… משהו אחר שרציתי לעשות."

ג'יימי חייך וטפח על שכמו של הנער.

"אל תדאג, איאן. גם אני הייתי מעדיף שלא לראות את זה, אבל גאבין היה חבר שלי."

"אני יודע, דוד ג'יימי, ואני מצטער ומשתתף בצערך." הבעת צער והזדהות הופיעה בעיניים החומות הגדולות שלו — הפרט היחיד בפניו שראוי לתואר יפה. הוא הציץ לעברי. "זה היה נורא, דודה?"

"כן," אמרתי, "אבל זה נגמר." שלפתי ממחטה לחה מהמחשוף שלי ונאלצתי להתרומם על קצות הבהונות כדי לנגב את הפס המרוח על לחיו.

דאנקן אינֶס נד בראשו בצער. "כן. מסכן גאבין. אבל זה היה מהיר יותר ממוות ברעב, וכנראה לא נשאר לו כלום פרט לגורל כזה."

"בואו נזוז," קטע אותו ג'יימי, שביקש להפסיק לבזבז זמן על קינות מיותרות. "האונייה 'מרי היפה' אמורה לעגון בקצה הרחוק של המזח." איאן הציץ בג'יימי ונשם עמוק כאילו הוא עומד לומר משהו, אבל ג'יימי כבר נפנה ממנו וצעד לעבר הנמל, מפלס את דרכו בהמון. איאן הביט בי, משך בכתפיו והושיט לי את זרועו.

הלכנו אחרי ג'יימי אל מאחורי שורת המחסנים שלאורך הרציפים, חומקים בדרכנו ממלחים, פועלים, סבלים, עבדים, נוסעים, אנשי מכס וסוחרים מכל הסוגים. צ'רלסטון היתה נמל מסחר מרכזי, והעסקים שיגשגו. כמאה ספינות עגנו פה והפליגו לאירופה מדי חודש בעונה.

"מרי היפה" היתה שייכת לחבר של ג'ארֶד פרייזר, אחיינו של ג'יימי, שנסע לצרפת ועשה שם הון בעסקי יין. עם מעט מזל יהיה אפשר לשכנע את רב־החובל של "מרי היפה" לקחת את איאן בחזרה לאדינבורו, למען ג'ארד. איאן היה אמור לעבוד כנער סיפון במהלך ההפלגה, וכך לשלם על כרטיס הנסיעה.

הרעיון לא הלהיב במיוחד את איאן, אבל ג'יימי היה נחוש בדעתו לשגר את אחיינו הסורר בחזרה לסקוטלנד בהזדמנות הראשונה. הידיעה ש"מרי היפה" עוגנת בצ'רלסטון היתה אחת הסיבות לכך שהגענו לכאן מג'ורג'יה, המקום שבו נחתנו באמריקה, במקרה לגמרי, חודשיים קודם לכן.

כשחלפנו על פני בית מרזח, הגיחה מתוכו מלצרית מרושלת, נושאת בידיה קערה עם שאריות מזון. למראה ג'יימי היא עצרה, השעינה את הקערה על מותנה, הטתה את ראשה ושיגרה לעברו חיוך פתייני. הוא חלף על פניה מבלי להעיף בה מבט, נחוש להגיע ליעדו. היא זקפה את ראשה בגאוותנות מעושה, השליכה את שיירי המזון לעבר חזיר שישן על האדמה סמוך למדרגות, ונכנסה פנימה בתנועה עצבנית.

הוא עצר לרגע והצל בידו על עיניו, מבטו סוקר את שורת התרנים שלאורך המזח. הוא ניגש לעברי, בעוד ידו מנסה לרפות את חזית מכנסיו ההדוקים בתנועה לא מודעת. אחזתי בידו.

"האוצר המשפחתי עדיין שוכן לבטח?" לחשתי לעברו.

"לא מאוד נוח, אבל בטוח לגמרי," הוא הרגיע אותי. הוא משך בשרוכים שקשרו את חזית המכנסיים, ופניו התעוותו בחיוך מעושה. "אני חושב שהיה עדיף להחביא אותו במעמקי הישבן שלי."

"אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, אני לא," אמרתי וחייכתי. "אם זאת היתה האפשרות היחידה, הייתי מסתכנת בכך שהן ייגנבו."

האוצר המשפחתי המדובר היה באמת אוצר. כשההוריקן הדף אותנו אל חופי ג'ורג'יה, רטובים עד לשד עצמותינו ורק סחבות לגופינו, מותשים עד מוות, כל שנותר לנו היה קומץ אבנים גדולות יקרות ערך.

בלבי קיוויתי שרב־החובל של "מרי היפה" מוקיר את ג'ארד פרייזר מספיק כדי להסכים לשכור את איאן כנער סיפון. אחרת תהיה לנו בעיה עם הנסיעה שלו.

הכיסים שלי ושל ג'יימי הכילו לכאורה רכוש רב. אך למעשה, האבנים האלה לא הביאו לנו יותר תועלת מחלוקי נחל פשוטים. נכון שקל ונוח לניֵיד רכוש בצורת אבנים יקרות. הבעיה מתחילה כשמנסים להמיר אותן לכסף מזומן.

רוב המסחר במושבות הדרומיות התנהל באמצעי הידוע כסחר חליפין. שאר הסחורות עברו מיד ליד תמורת שטרות התחייבות, שניתנו בשמם של סוחרים או בנקאים עשירים. לא היו הרבה בנקאים עשירים בג'ורג'יה בלשון המעטה, ועוד יותר קשה היה למצוא בנקאים שיסכימו להחליף את כספם הזמין באבנים. מגדֵל האורז העשיר, שבביתו התגוררנו בסוואנה, אמר לנו שהוא בקושי מצליח לשים יד על שני פאונד במזומן. למעשה, בכל רחבי המושבה לא היו אפילו עשרה פאונד, בזהב או בכסף.

גם לא היה שום סיכוי למכור אחת מהאבנים שלנו ברחבי ביצות המלחה ויערות האורנים, שעל פניהם ודרכם חלפנו בדרכנו צפונה. צ'רלסטון היא העיר הראשונה שהגענו אליה, שהיתה גדולה דיה לארח סוחרים ובנקאים שיכלו לעזור להפשיר חלק מנכסינו הקפואים, לא שמשהו יכול להישאר קפוא בקיץ הלוהט הממושך של צ'רלסטון, הירהרתי.

נחלי זיעה ניגרו במורד צווארי, וכתונת הפשתן שלי היתה רטובה ומקומטת ודבוקה לעורי. אפילו קרוב מאוד לנמל לא נשבה רוח בשעה זו של היום, וריחות של זפת חמה, דגים מתים ופועלים מזיעים הלמו בנו.

למרות מחאותיהם הנמרצות, התעקש ג'יימי להעניק אבן יקרה אחת לאדון וגברת אוליבר, האנשים הטובים שהכניסו אותנו בצל קורתם, כאשר נסחפנו מהים ממש אל סף דלתם, כאות תודה על נדיבותם. בתמורה הם סיפקו לנו קרון, שני סוסים, בגדים נקיים לנסיעה, מזון למסע צפונה ומעט כסף.

כעת נותרו בידינו שישה שילינג ושלושה פני — סך כל נכסינו הנזילים.

"הנה, בוא לכאן, דוֹד ג'יימי," אמר איאן ונופף בידו בתנועה נמרצת. "יש לי משהו להראות לך."

"מה זה?" שאל ג'יימי ופילס לו דרך בין עבדים מיוזעים, שהעמיסו לבֵנים מאובקות על אחת מאוניות הסוחר שעגנו בנמל. "ואיך השגת את מה שזה לא יהיה? מאיפה יש לך כסף?"

"הרווחתי במשחק קובייה," נשמע קולו של איאן, שגופו לא נראה מאחורי ארגז תירס גדול.

"משחק קובייה?! איאן, בשם אלוהים, אתה לא יכול להמר כשאין לך גרוש על הנשמה." ג'יימי אחז בזרועי, ושוב פילס דרך בהמון כדי להגיע אל אחיינו.

"אתה עושה את זה כל הזמן, דוד ג'יימי," הדגיש הנער ועצר כדי לחכות לנו. "עשית את זה בכל פונדק ובית מרזח בדרך."

"אלוהים אדירים, איאן. אני שיחקתי קלפים, לא קוביות! ואני יודע מה אני עושה!"

"גם אני," אמר איאן והזדקף בגאוותנות. "זכיתי, לא?"

ג'יימי גילגל את עיניו לשמים בתפילה לעוד קצת סבלנות.

"בחיי, איאן. אני שמח שאתה חוזר הביתה לפני שמישהו שובר לך את הראש כאן. תבטיח לי שלא תהמר נגד הימאים, כן? אין לך לאן לברוח מהם באונייה!"

איאן כבר לא הקשיב לו. הוא הגיע אל עמוד רקוב למחצה, שחבל עבה היה כרוך סביבו. הוא עצר, פנה אלינו וסימן בידו אל משהו שהיה מונח לרגליו.

"תראו. יש לי כלב," הוא אמר בגאווה.

מיהרתי להתחבא מאחורי גבו של ג'יימי ואחזתי בכוח בזרועו.

"איאן," אמרתי, "זה לא כלב. זה זאב. זה חתיכת זאב גדול מאוד, ולדעתי, כדאי שתתרחק ממנו לפני שהוא יתקע לך ביס רציני בתחת!"

הזאב הטה אוזן אדישה לעברי, החליט להתעלם ממני והטה אותה בחזרה. הוא נותר לשבת במקומו, מתנשף במהירות באוויר החם, ועיניו הצהובות הגדולות נעוצות באיאן בעוצמה, שמי שלא ראה זאב מעולם היה יכול לפרש כמסירוּת. אבל אני ראיתי זאבים.

"שמע," אמרתי. "היצורים האלה מסוכנים. הם ינשכו אותך בלי להסס."

ג'יימי התעלם מדברי והתכופף לבחון את היצור מקרוב.

"זה לא ממש זאב, נכון?" הוא אמר בסקרנות. הוא הושיט אגרוף רפוי לעבר הכלב־לכאורה, מציע לו לרחרח את מפרקי האצבעות. עצמתי עיניים מחשש שתתרחש כאן קטיעה מהירה, אבל כשלא שמעתי צרחות, פקחתי אותן וראיתי את ג'יימי כורע על האדמה ומביט היישר אל תוך נחירי החיה.

"יצור יפה בהחלט, איאן," הוא אמר וגירד תחת סנטרו בידידות. העיניים הצהובות התכווצו מעט — בהנאה מהמגע או, חשבתי, בהכנה לנגיסה גדולה שתוריד לג'יימי את האף. "הוא גדול יותר מזאב רגיל. הראש והחזה שלו רחבים יותר, והרגליים ארוכות יותר."

"אימא שלו היתה ווֹלף־האוּנד אירי," אמר איאן והשתופף לצד ג'יימי כדי לתת לו הסבר מתלהב וללטף את הגב החום־אפור העצום. "היא יצאה מיוחמת אל היער וכשחזרה והמליטה…"

"כן, כן. אני מבין." ג'יימי התחיל למלמל באוזני המפלצת מילות חיבה בגאלית, הרים את רגלה והחל למשש את כף הרגל השעירה. ליצור היו ציפורניים באורך כחמישה סנטימטרים. הוא עצם את עיניו כאשר רוח קלילה פרעה את הפרווה הסמיכה שעל צווארו.

הצצתי לעבר דאנקן, והוא הקשית את גבותיו לעברי, משך קלות בכתפיו ונאנח. דאנקן לא ממש אהב כלבים.

"ג'יימי —" אמרתי.

" בָּלָאך בּוֹידהֶאָך," אמר ג'יימי לזאב. "איזה יפה אתה, כלב."

"מה הוא יאכל?" שאלתי בקול מעט רם מהדרוש.

ג'יימי הפסיק ללטף את היצור.

"אהה," אמר. הוא הביט במפלצת צהובת־העין בחרטה קלה. "טוב, נו." הוא קם על רגליו ונד בראשו לשלילה. "אני חושש שהדודה שלך צודקת, איאן. איך אנחנו אמורים להאכיל אותו?"

"אה. אין בעיה בכלל, דוד ג'יימי," הרגיע אותו איאן. "הוא צד לבדו."

"כאן?" מבטי חלף על פני המחסנים והקירות המטויחים של שורת החנויות מאחוריהם. "מה הוא צד פה, ילדים קטנים?"

"ברור שלא, דודה קלייר. הוא יודע לתפוס דגים!"

כשראה מולו שלושה פרצופים ספקניים ביותר, ירד איאן על ברכיו, אחז בפיו של היצור בשתי ידיו ופער את לועו לרווחה.

"באמת! דגים. אני נשבע, דוד ג'יימי! הנה, בוא תריח את הגרון שלו!"

ג'יימי התבונן בפקפוק בשתי שורות השיניים הנוצצות באופן מרשים, וחיכך את סנטרו בידו.

"אני חושב ש… אה… טוב, אני סומך על המילה שלך, איאן. ובכל זאת, למען השם, שמור על האצבעות שלך, ילד." איאן הרפה מפיו של הכלב, ולסתותיו העצומות נסגרו בנקישה, מתיזות רוק על אבני המזח.

"אני בסדר גמור, דוד ג'יימי," אמר איאן בקול עליז וקינח את ידו במכנסיו. "הוא לא ינשוך אותי. אני בטוח. קוראים לו רוֹלוֹ."

ג'יימי חיכך את אגרופו בשפתו העליונה.

"הממם. טוב. בלי קשר לשמו ולמה שהוא אוהב לאכול, אני חושש שרב־החובל של 'מרי היפה' לא יִשמח על נוכחותו במגורי הצוות."

איאן לא אמר דבר, אבל הבעת פניו העולצת לא השתנתה. למעשה, הוא נראה שמח עוד יותר. ג'יימי הציץ בו, הבחין בפנים הקורנות, וגופו התקשה.

"אוי לא, לא, לא," אמר בבעתה. "אוי ואבוי!"

"כן, כן," אמר איאן, וחיוך רחב ומאושר התפשט על פניו הדקיקות. "היא הפליגה לפני שלושה ימים, דוד ג'יימי. איחרנו קצת."

ג'יימי אמר משהו בגאלית שלא הבנתי, אבל דאנקן נראה מזועזע לשמע הדברים.

"לעזאזל!" אמר ג'יימי שוב באנגלית. "לכל הרוחות והשדים!" הוא הסיר את הכובע מעל ראשו ושיפשף את פניו בידו בכוח. נראה שחם לו מאוד, והוא פרוע ולחלוטין לא מרוצה. הוא פתח את פיו אבל שינה את דעתו, החליט לא לדבר, סגר את הפה והבריש בגסות את שׂער ראשו באצבעותיו, שהתירו את הסרט שקשר את שערו.

איאן נראה נבוך.

"אני מצטער, דוד ג'יימי," הוא אמר. "אשתדל לא לעשות לך בעיות. אני נשבע. בחיי. אני גם יכול לעבוד. אני מתכוון להרוויח מספיק כדי לשלם על מה שאני אוכל."

פניו של ג'יימי התרככו כשהביט באחיינו. הוא שיחרר אנחה עמוקה וטפח על כתפו של הצעיר.

"שלא תחשוב שאני לא רוצה אותך בסביבה, איאן. אתה יודע שהייתי שמח מאוד להשאיר אותך איתי, אבל מה לעזאזל תגיד אימא שלך?"

האור חזר לפניו של איאן.

"אני לא יודע, דוד ג'יימי," ענה, "אבל היא תגיד את זה בסקוטלנד, נכון? ואנחנו כאן, לא?" הוא כרך את זרועותיו סביב צווארו של רולו וחיבק אותו. הזאב נראה מעט מופתע מהמחווה, אבל כעבור רגע פתח את פיו, שלח החוצה לשון ורודה וליקק בעדינות את אוזנו של הנער. הוא ודאי בודק מה טעמו, חשבתי בציניות.

"חוץ מזה," הוסיף איאן, "היא יודעת טוב מאוד שאני בסדר ובמקום בטוח. אתם הרי כתבתם לה כשהיינו בג'ורג'יה ועידכנתם אותה שאני איתכם, לא?"

ג'יימי הצליח להעלות על פניו חיוך קלוש.

"קשה לי לומר בוודאות שפיסת המידע הזאת דווקא תרגיע אותה במיוחד, איאן. היא הרי מכירה אותי מזמן, כן?"

הוא נאנח, חבש שוב את כובעו, טפח עליו ופנה לעברי.

"אני חייב לשתות איזו כוסית, סאסנך," הוא אמר. "בואי נמצא לנו בית מרזח."

פונדק "עץ הערבה" היה אפלולי והיה יכול להיות קריר אילו רק היו בו פחות אנשים. כעת כל הספסלים והשולחנות היו תפוסים בצפיפות על ידי הקהל שבא לחזות בתלייה וימאים שירדו מאוניות. הרגשתי כמו בסאונה. שאפתי אוויר כשנכנסנו לפאב, אבל מיהרתי לנשוף אותו החוצה. הרגשתי שאני נושמת דרך ערימת כביסה מטונפת וספוגה בירה.

רולו הביא לנו תועלת מיד. הקהל בפנים מיהר להתפצל לשניים כמו ים סוף. הכלב פינה לנו שביל באמצעות משיכה קלה של שפתיו למעלה, שחשפה את השיניים מתחתיהן אגב נהמה קלה ביותר. ניכר בו שהוא יודע איך להתנהג בבית מרזח. אחרי שפינה לנו ספסל פינתי, הוא התכרבל על הרצפה מתחת לשולחן ונראה כאילו שקע בשינה.

ג'יימי — שמצא את עצמו יושב בצל ולא בשמש הקופחת, כשעל השולחן מולו ניצב קנקן בירה כהה ומקציפה — הצליח לגייס שוב את השליטה העצמית הרגילה שלו.

"יש לנו שתי אפשרויות," הוא אמר והסיט מרקותיו קווצת שיער ספוגת זיעה. "אנחנו יכולים להישאר בצ'רלסטון, עד שאולי נמצא קונה לאחת האבנים שלנו, ואולי אפילו נמצא לאיאן מקום באונייה אחרת שמפליגה לסקוטלנד. או שנצא לדרך צפונה לקייפּ פִיר, ואולי נמצא בשבילו אונייה בווילמינגטון או בניוּ בֶּרן."

"אני אומר צפונה," אמר דאנקן ללא היסוס. "יש לך קרובים בקייפּ פִיר, לא? לא מוצא חן בעיני הרעיון שנישאר יותר מדי בין זרים. והקרובים שלך ידאגו שלא ירמו או ישדדו אותנו. כאן —" הוא זקף כתף אחת כדי לסמן שהוא מתכוון לאנשים סביבנו, שלא היו סקוטים, ולכן ברור שאינם ישרים.

"כן, כן, דוד ג'יימי," מיהר איאן לומר לפני שג'יימי הספיק לענות לדאנקן. הוא קינח שפם של קצף מעל שפתו העליונה והמשיך, "הדרך לשם עלולה להיות מסוכנת, ואתם צריכים אדם נוסף שיספק לכם הגנה, נכון?"

ג'יימי מיהר להסתיר את ההבעה שעלתה על פניו בתוך ספל הבירה שלו, אבל אני ישבתי קרוב מספיק אליו כדי לחוש ברטט שחלף בו. ג'יימי אהב מאוד את האחיין הזה שלו, מה שלא שינה את העובדה שאיאן היה מהטיפוסים האלו שתמיד קורים להם דברים. ברוב המקרים זה לא היה באשמתם, אבל דברים התרחשו סביבם.

רק לפני שנה חטפו את הנער שודדי ים, והצורך הדחוף להציל אותו היה מה שהביא אותנו — בדרכים עקיפות ולעתים מסוכנות — לאמריקה. אמנם בזמן האחרון לא קרה לו שום דבר, אבל היה ברור לי שג'יימי משתוקק להחזיר את אחיינו בן החמש־עשרה לסקוטלנד ולאמו לפני שיקרה משהו.

"אהה… בטח, איאן," אמר ג'יימי והניח את הספל שלו. הוא הקפיד שלא לפגוש את עיני, אבל ראיתי את זוויות פיו רועדות מעט. "ברור שאתה תביא תועלת רבה. אין ספק. אבל…"

"אנחנו עלולים להיתקל באינדיאנים בדרך!" אמר איאן בעיניים פעורות לרווחה. פניו, שנשזפו חום־ורוד מהשמש, קרנו מהנאת הציפייה. "או בחיות פרא! דוקטור שטרן סיפר לי שהשטחים הפתוחים של קליפורניה מלאים ביצורים מפחידים כמו דובים, חתולי בר ופנתרים אכזריים. ויש גם חיה מסריחה גדולה שנקראת בואש."

כמעט נחנקתי מהבירה שלי.

"את בסדר, דודה?" איאן רכן לעברי מעבר לשולחן במבט מודאג.

"אני בסדר," אמרתי בצרידות וקינחתי את פני הלחות בממחטה. ניגבתי את טיפות הבירה שנשפכו לי על החזה, ובחשאי משכתי את הבגדים הדבוקים לגופי בתקווה שיחדור לשם מעט אוויר.

אז ראיתי את פניו של ג'יימי. ההבעה המשועשעת פינתה את מקומה לקמטי דאגה.

"בואש הוא לא חיה מסוכנת," מילמלתי והנחתי יד על ברכו. בהרי הולדתו בסקוטלנד היה ג'יימי צייד מיומן ואמיץ, אבל העדיף להתנהל בזהירות מול בעלי החיים הזרים לו בעולם החדש.

"הממפף." הקמטים נרגעו מעט, אבל קו דק נשאר בין גבותיו. "יכול להיות, אבל מה בנוגע ליצורים האחרים? לא ממש מתחשק לי לפגוש דוב או חבורת פראים כשזה כל מה שיש לי ביד," אמר והצביע על סכין שהיה נתון בנדן רחב וקשור בחגורת מכנסיו.

העובדה שלא היו בידינו כלי נשק הטרידה מאוד את ג'יימי במהלך המסע שלנו מג'ורג'יה, ודבריו של איאן על חיות בר ואינדיאנים פראים שבו והחזירו את הדאגה הזאת למוקד תודעתו. פרט לסכין של ג'יימי, פרגוס נשא סכין קטן יותר שהתאים לחיתוך חבלים או לקיצוץ זרדים להדלקת מדורה. זה היה כל הארסנל שלנו. למשפחת אוליביה לא היו חרבות או אקדחים מיותרים.

בדרכנו מג'ורג'יה לצ'רלסטון התלוותה אלינו קבוצה של מגדלֵי אורז ואינדיגו, שהיו חמושים בשפע סכינים, אקדחים ורובים. הם נשאו את מרכולתם אל הנמל, שממנו נשלחו הדברים באונייה לפנסילבניה ולניו יורק. אם נצא לכיוון קייפ פיר עכשיו, נהיה לבד וללא כלי נשק, חסרי הגנה מול כל מה שעלול להיקרות בדרכנו ביערות העבותים.

עם זאת, היו לנו סיבות דחופות לצאת צפונה. היעדר כסף זמין היה אחת מהן. קייפּ פִיר היה מקום היישוב הגדול ביותר של אנשי־הרים סקוטים במושבות אמריקה. היו שם כמה עיירות, שתושביהן היגרו מסקוטלנד בעשרים השנים האחרונות עקב המהומה שהשתררה שם אחרי קאלודן. בין המהגרים היו גם קרובי משפחה של ג'יימי, וידעתי שהם יציעו לנו מקום מפלט מרצונם. שם נקבל מיטה לישון בה וזמן להתבסס בעולם החדש.

ג'יימי לגם שוב והינהן לעבר דאנקן.

"אני בהחלט מסכים איתך," הוא אמר, נשען לאחור על קיר בית המרזח וסקר את החדר הצפוף במבט אדיש. "תגיד, אתה לא מרגיש שעיניים נעוצות לך בגב?"

צמרמורת חלפה בגווי בד בבד עם טיפת זיעה חמה שהתגלגלה במורדו. עיניו של דאנקן נפקחו לשנייה ואז התכווצו, אבל הוא לא פנה לאחור.

"אהה," אמר.

"עיניים של מי?" שאלתי והבטתי סביבי בעצבנות. לא הבחנתי באיש שמתעניין בנו במיוחד, למרות שכל אחד מהנוכחים היה עלול לעקוב אחרינו בחשאי. בית המרזח המה אנשים רוויי אלכוהול, ומקהלת הקולות היתה רמה דיה להפריע לכל שיחה, אלא אם כן נערכה בין אנשים שישבו קרוב מאוד זה לזה.

"של כל אחד, סאסנך," ענה ג'יימי. הוא הציץ לעברי וחייך. "אל תיראי כל כך מבוהלת, בסדר? אנחנו לא בסכנה. לא כאן."

"עדיין לא," התערב אינס. הוא רכן קדימה ומזג לעצמו עוד כוס בירה. "מק דאב קרא בשמו של גאבין ליד הגרדום, ראיתם? יש לי הרגשה שהיו שם אנשים ששמו לב אליו כי… מק דאב הוא כזה בחור צנום וקטנטן," הוסיף ביבושת.

"והאיכרים שבאו איתנו מג'ורג'יה בטח כבר מכרו את הסחורות שלהם, ועכשיו הם מתרווחים להם במקום כמו זה," אמר ג'יימי, ועיניו נעוצות בספל שבידו. "כולם אנשים ישרים והגונים, אבל הם יפטפטו, סאסנך. יש להם סיפור לא רע לספר על האנשים שהוריקן טרף את ספינתם בים, והם הגיעו אל החוף. ומה הסיכוי שמישהו מהם יודע משהו על מה שיש בידינו?"

"הבנתי," לחשתי וקלטתי. העובדה שהתרועענו עם פושע ודאי משכה תשומת לב בציבור. שוב לא יכולנו להציג את עצמנו כנוסעים תמימים. אם, מן הסתם, אכן יידרש לנו זמן למצוא קונה לאבנים, נגדיל את הסיכוי שאנשים חסרי מצפון ינסו לשדוד אותנו, או שהשלטונות הבריטיים יחליטו לחקור אותנו. שתי האפשרויות לא נראו מבטיחות.

ג'יימי קירב את הספל לפיו ולגם לגימה ממושכת. אחר כך הציב באנחה את הספל על השולחן.

"יש לי הרגשה שלא יהיה נבון מצדנו להשתהות כאן בעיר. נדאג לקבורה מהוגנת לגאבין, ואז נמצא מקום מסתור ביער מחוץ לעיר ונישן שם. מחר נחליט אם להישאר או לזוז."

לא קסם לי במיוחד הרעיון לבלות עוד כמה לילות ביער, גם אם אין בו אף בואש. לא הורדתי את השמלה מעלי כבר שמונה ימים, ורחצתי רק את הידיים והרגליים כשעצרנו ליד מקור מים כלשהו.

קיוויתי מאוד לישון במיטה אמיתית, גם אם יש בה פרעושים, ולמצוא דרך לשטוף את הזוהמה שהצטברה על גופי בשבוע שבילינו בדרכים. אבל ג'יימי צדק. נאנחתי, ובמבט עצוב סקרתי שוב את שולי השרוולים שלי, שהיו אפורים ושחוקים.

ברגע זה נפתחה לרווחה דלת בית המרזח. התעוררתי מהרהורי וראיתי מולי ארבעה חיילים במעילים אדומים מפלסים דרך בחדר העמוס. מדיהם היו מוקפדים, הם אחזו רובים עם כידונים, ולא נראו כמי שמבקשים כוס בירה או משחק קובייה.

שני חיילים מיהרו להקיף את החדר ולהציץ מתחת לשולחנות. השלישי נעלם במטבח מאחור. הרביעי נותר על משמרתו ליד הדלת, ועיניו הבהירות סקרו במהירות את הנוכחים. מבטו נחת על השולחן שלנו, עצר עלינו לרגע בתהייה, אבל אז המשיך לחפש משהו בחוסר מנוחה בולט.

כלפי חוץ ג'יימי נראה שקט ורגוע. הוא לגם מהבירה בשלוות נפש אדישה, אבל ממקום מושבי ראיתי שכף ידו, המונחת בחיקו, נקפצה לאגרוף. דאנקן, שלא ידע לשלוט ברגשותיו כמוהו, הרכין את ראשו כדי להסתיר את הבעת פניו. איש מהם לעולם שוב לא ירגיש בנוח בנוכחות חייל בריטי, והיו להם סיבות טובות לכך.

אף אחד אחר לא נראה מוטרד מנוכחות החיילים. המקהלה הקטנה שעמדה סמוך לאח המשיכה לשיר את גרסתה האינסופית לשיר "מלא כל כוס", ובאותו הזמן פרץ ויכוח קולני מר בין המוזג לשני נערי שוליה.

החייל השלישי חזר מהמטבח. היה ברור שהוא לא מצא שם דבר. הוא עבר בגסות דרך חבורה שהיתה שקועה במשחק קובייה, והתייצב לצד חברו בדלת הכניסה. כשהחיילים החלו לצאת מבית המרזח, נכנס פרגוס. הוא נצמד למשקוף הדלת כדי שלא להיפגע ממרפקים או מקתות רובים מתנדנדים.

ראיתי שאחד החיילים מבחין בברזל הנוצץ ומתעניין בקרס שהותקן בזרועו של פרגוס במקום כף היד השמאלית שנקטעה. הוא נעץ מבט חד בפניו של פרגוס, אבל אז הכתיף את נשקו ומיהר לצאת בעקבות חבריו.

פרגוס פילס את דרכו בקהל השתיינים וצנח על הספסל ליד איאן. הוא נראה עצבני ומיוזע.

"ערפד בן זונה," הוא אמר ללא כל הקדמות.

גבותיו של ג'יימי התרוממו.

"הכומר," הסביר פרגוס. הוא הרים את הספל שאיאן הדף לעברו, הצמיד אותו אל שפתיו ושאב את תוכנו. הגרגרת בגרונו הדקיק עלתה וירדה עד שהספל התרוקן. הוא הוריד אותו, נשף בכבדות וישב ממצמץ, אבל הרבה יותר מרוצה. הוא נאנח וקינח את פיו.

"הוא רוצה עשרה שילינג כדי לקבור בנאדם בחצר הכנסייה," אמר. "כנסייה אנגליקנית, כמובן. אין כאן כנסיות קתוליות. סחטן ונצלן! הוא יודע שאין לנו ברירה. הגופה בקושי תחזיק מעמד עד השקיעה." הוא דחף אצבע אל תוך צווארון חולצתו והקיף אותו בניסיון להרחיק את הכותנה הלוהטת מהעור. אחר כך חבט בשולחן כמה פעמים כדי ללכוד את תשומת לבה של המלצרית, שממש קרסה תחת עומס הלקוחות.

"אמרתי לבן של החזיר השמן הזה שאתה תחליט אם לשלם או לא. בעצם, אנחנו יכולים סתם לקבור אותו ביער, למרות שבשביל זה יהיה צריך לקנות את חפירה," הוא הוסיף במצח מקומט. "תושבי העיר החמדנים האלה יודעים שאנחנו זרים כאן. הם ייקחו לנו את הגרוש האחרון שלנו, אם רק תהיה להם הזדמנות."

היינו בהחלט קרובים לגרוש האחרון שלנו. עדיין היה לי די כסף לשלם על ארוחה הגונה כאן ולקנות אוכל לדרך. אולי אפילו מספיק לשני לילות במלון כלשהו, אבל זה הכול. ראיתי את מבטו של ג'יימי חולף על פני החדר בחיפוש אחר אפשרויות להרוויח קצת כסף, במשחק קובייה או בקלפים.

בדרך כלל חיילים וימאים היו המועמדים הנאותים להימורים, אבל היו מעטים מהם בבית המרזח. סביר להניח שרוב חיילי המשמר עדיין מחפשים אחר העבריין שנמלט מהתלייה. בפינה אחת ישבה חבורה של גברים רועשים ועליזים מול שורה של קנקני ברנדי. שניים מהם שרו, או ניסו לשיר, וניסיונותיהם שיעשעו מאוד את שאר יושבי השולחן. ג'יימי החווה לעברם תנועה בלתי נראית כמעט, ואז פנה אל פרגוס.

"מה עשית עם גאבין בינתיים?" שאל. פרגוס משך בכתף אחת.

"שמתי אותו בעגלה. החלפתי את הבגדים שהיו עליו בתכריכים עם איזו סמרטוטרית, שהסכימה גם לרחוץ את הגופה באותה הזדמנות." הוא חייך חיוך קלוש לעבר ג'יימי. "אל תדאג, מילורד. הוא במצב סביר, בינתיים," הוסיף והגיש לפיו ספל בירה חדש.

"גאבין המסכן." דאנקן אינס הרים את הספל שלו כמו מצדיע לחבר שנפל על משמרתו.

" סלָאינטֶה," ענה ג'יימי והרים את הספל שלו. אחר כך החזיר אותו לשולחן ונאנח.

"הוא לא היה רוצה להיקבר ביער," אמר.

"למה לא?" תהיתי. "לא נראה לי שזה משנה לו בכלל."

"הו לא, גברת קלייר. אנחנו לא יכולים לעשות לו את זה," דאנקן נד בראשו בהתרגשות. דאנקן היה איש רגוע וקר רוח בדרך כלל. הפתיע אותי לראות אותו נסער כל כך.

"הוא פחד מחושך," אמר ג'יימי בשקט. פניתי לעברו ובהיתי בו, והוא החזיר לי חיוך עקמומי. "חייתי עם גאבין כמעט את אותו פרק זמן שחייתי איתך, סאסנך — ואפילו במגורים קרובים יותר. הכרתי אותו מצוין."

"נכון. והוא פחד להיות לבדו בחושך," הוסיף דאנקן. "הוא תמיד היה מבוהל עד מוות מה טאנאסק של הרוחות, כן?"

הבעת פניו הארוכות העגמומיות העידה שהוא מתבונן פנימה, וידעתי שהוא נזכר בתא הכלא שחלק עם ג'יימי וגאבין הייז — ועוד כארבעים גברים — במשך שלוש שנים ארוכות. "אתה זוכר, מק דאב, איך הוא סיפר לנו לילה אחד על ה טאנאסק שפגש?"

"אני זוכר, דאנקן, והייתי מעדיף לשכוח." ג'יימי נרעד למרות החום. "לא הצלחתי להירדם חצי לילה אחרי שהוא סיפר לנו את הסיפור הזה."

"מה הסיפור, דוד ג'יימי?" איאן רכן מעל ספל הבירה שלו בעיניים פעורות. לחייו היו סמוקות, וזיעה זלגה עליהן אל תוך בגדיו המקומטים הלחים.

ג'יימי הניח יד על שפתיו ושקע בהרהורים.

"טוב, אז ככה. זה היה בהרים, לקראת סוף הסתיו, ממש עם חילופי העונות, כשבאוויר היתה תחושה ברורה שהאדמה תקפא לגמרי מחר מוקדם בבוקר," אמר. הוא הזדקף במקום מושבו ונשען לאחור. בידו המשיך להחזיק את ספל הבירה שלו. הוא חייך וניגב את צווארו. "ממש לא כמו עכשיו, מה?

"הבן של גאבין החזיר את העדר הקטן שלהם מהמרעה באותו לילה, אבל פרה אחת היתה חסרה. הבחור יצא לחפש אותה. הוא שוטט בגבעות ובעמקים, אבל לא מצא אותה. אז גאבין אמר לו לחלוב את השתיים האחרות ויצא בעצמו לחפש את הפרה האבודה."

הוא גילגל את ספל הפח בין כפות ידיו, וראשו מורכן לעבר המשקה הכהה, כאילו הוא רואה בתוכו את פסגות ההרים הסקוטיים טובלות באפלה ואת הערפל המרחף ויורד אל העמקים, כמו תמיד בסתיו.

"הוא הלך והלך עד שהבקתה שלהם נעלמה מאחוריו. כשהביט לאחור, הוא לא ראה את האור בחלון, ושום קול לא נשמע פרט ליללות הרוח. היה לו קר, אבל הוא המשיך ללכת ולמעוד בבוץ ובשיחים ושמע את הקרח חורק תחת נעליו.

"מבעד לערפל הוא ראה חורשה קטנה וחשב שזה בדיוק מקום שפרה תבחר להסתתר בו, לכן הוא פנה לשם. הוא זיהה שאלה עצי תרזה שעמדו עירומים מעלים. הענפים התפתלו והשתרגו אלה באלה, והוא נאלץ להרכין את ראשו כדי להידחק מתחתם וביניהם.

"הוא נכנס לתוך החורשה, ואז ראה שזאת לא חורשה בכלל, אלא מעגל עצים. היו שם עצים ענקיים, נטועים במרווחים שווים לגמרי סביבו, וביניהם צמחו עצים קטנים יותר שיצרו קיר ענפים. במרכז המעגל עמד גל אבנים."

היה חם בבית המרזח, אבל הרגשתי כאילו קרח נמס זורם במורד עמוד השדרה שלי. ראיתי במו עיני כמה גלעדים עתיקים בהרים. הם נראו מפחידים למדי גם בשעות היום.

ג'יימי לגם מהבירה וקינח זרזיף זיעה שנזל מרקתו.

"הוא הרגיש קצת מוזר, גאבין שלנו, כי הוא הכיר את המקום. כולם הכירו אותו, וכולם שמרו מרחק ממנו. זה היה מקום מוזר, ובלילה הקר הוא נראה עוד יותר מפחיד מאשר באור יום. זה היה גלעד עתיק, מהסוג שעשוי מחלקי סלע ומערימות אבנים. מולו הוא ראה את הפתח השחור של מערת הקבורה.

"הוא ידע שאסור לאנשים להתקרב למקומות כאלה, בעיקר כשאין עליהם קמע חזק. לגאבין היה רק צלב עץ תלוי על הצוואר, אז הוא הצטלב, אחז בו והסתובב כדי לצאת משם."

ג'יימי עצר כדי ללגום מעט בירה.

"אבל כשהתחיל להתרחק מהגלעד," המשיך ג'יימי, "גאבין שמע מאחוריו צעדים."

איאן בלע רוק. הגרגרת שלו עלתה וירדה. מוכנית הוא הושיט יד לעבר ספל הבירה שלו, אבל עיניו נותרו קבועות בפניו של ג'יימי.

"הוא לא פנה לאחור כדי לראות מה זה היה," המשיך ג'יימי, "אלא המשיך ללכת, אבל הצעדים מאחוריו ליוו אותו בהתמדה, צמודים אליו, צעד אחר צעד. הוא הגיע לאזור שיש בו אדמת כבול והמים מחלחלים בה, אבל גם שם היה הכול מכוסה שכבת קרח כי היה כל כך קר. הוא שמע את הקרח נסדק מתחת לרגליו, ומאחוריו שמע קראק, קראק, קראק קבוע ויציב.

"הוא הלך והלך בלילה האפל והקר, וכל הזמן קיווה שעוד מעט יראה את האור בחלון ביתו, שבו הציבה אשתו נר, אבל האור לא הופיע, והוא החל לחשוש שהלך לאיבוד בין השיחים והגבעות הכהות. וכל אותו הזמן ליוו אותו הצעדים מאחוריו בקול מחריש אוזניים.

"בסופו של דבר, הוא לא היה יכול לשאת את זה עוד. הוא אחז חזק בצלב שעל צווארו והסתובב לאחור בצעקה, מוכן להתמודד עם כל מה שיבוא."

"מה הוא ראה שם?" אישוניו של איאן היו רחבים מאוד, כהים מאלכוהול ומתדהמה. ג'יימי הציץ בנער ואז בדאנקן והינהן לעברו, שימשיך הוא את הסיפור.

"הוא אמר שזאת היתה דמות כמו של בן אדם, אבל בלי גוף," אמר דאנקן בשקט. "הוא היה לבן כולו, כאילו עשוי מערפל, אבל בַּמקום שבו אמורות להיות עיניים, היו לו חורים גדולים, אפלים וריקים, כאילו הם עומדים לשאוב את הנשמה שלו מתוך גופו מרוב פחד."

"אבל גאבין הרים את הצלב אל מול פניו והתפלל בקול רם לבתולה הקדושה," המשיך ג'יימי את הסיפור ורכן קדימה, דרוך כולו. אור האש באח המבוערת צבע את פניו בזהב. "הדבר הזה לא התקרב אליו, רק נשאר לעמוד מולו, צופה בו.

"אז גאבין התחיל ללכת אחורה, לא מעז להפנות את הגב לדבר הזה. הוא צעד אחורנית, נתקל והחליק ומעד, וכל הזמן הזה חשש שהוא ייפול לערוץ נחל קפוא או מראש צוק, אבל עוד יותר חשש להפנות את הגב לדבר הקפוא שמולו.

"הוא לא ידע כמה זמן הלך ככה, אבל הוא סיפר שהרגליים שלו כבר התחילו לרעוד מעייפות, כשלפתע ראה ניצוץ אור בתוך הערפל, ואז את הבקתה שלו עם הנר בחלון. הוא צעק משמחה והתקדם לעבר הדלת, אבל הדבר הקפוא היה מהיר מאוד, עקף אותו והתייצב בינו לבין הדלת.

"אשתו חיכתה לו בתוך הבית, וכששמעה את הצעקה שלו, מיהרה אל הדלת. גאבין צעק לה שלא תצא החוצה, אלא שתמהר להביא קמע ותגרש את ה טאנאסק. בלי לחשוב פעמיים היא שלפה את סיר הלילה מתחת למיטה שלה ולקחה צרור ענפי הדס קשורים בסרט אדום־שחור, שהיא הכינה כדי לברך את הפרות. היא שפכה מים על משקופי הדלת, והיצור הקר קפץ לגובה והתיישב בפישוק רגליים על קשת שער הכניסה. הם השאירו נר דולק כל אותו הלילה, וגאבין הייז מעולם לא יצא עוד מביתו אחרי שקיעת השמש, כלומר — עד שהלך להילחם בשביל הנסיך טירלָך."

אפילו דאנקן, שהכיר את הסיפור, נאנח כשג'יימי סיים לספר אותו. איאן הצטלב והביט סביבו בחשש, אבל נראה שאיש לא הבחין בכך.

"אז עכשיו גאבין הלך אל החשיכה," אמר ג'יימי בקול שקט, "אבל אנחנו לא נשאיר אותו שוכב באדמה שלא בורכה."

"הם מצאו את הפרה?" שאל פרגוס, מעשי כתמיד. ג'יימי הקשית גבה לעבר דאנקן, שענה לשאלה.

"אה, כן. מצאו. למחרת בבוקר מצאו את החיה האומללה. הרגליים שלה היו מכוסות בוץ וחצץ, והמבט שלה היה מבוהל ומטורף, והצלעות שלה עלו וירדו במהירות כאילו היא עומדת להתפוצץ." הוא הביט בי ובאיאן, ואז שוב בפרגוס. "גאבין אמר," הוא אמר בקפידה, "שהיא נראתה כאילו מישהו רכב עליה לגיהינום ובחזרה."

"אלוהים אדירים." איאן לגם לגימה ממושכת מהבירה שלו, ואני עשיתי כמוהו. בפינת החדר היתה חבורת הזמרים עסוקה בניסיונות נואשים לשיר את "קפטן רעם", והגברים שם פרצו שוב ושוב בצחוק רועם חסר מעצורים.

איאן הניח את הספל שלו על השולחן.

"מה קרה איתם?" הוא שאל בפנים מוטרדות, "עם האישה והבן של גאבין?"

ג'יימי הביט בעיני, וידו נגעה בירכי. גם בלי שהוא יספר לי, ידעתי בדיוק מה קרה למשפחת הייז. אילולא אומץ לבו של ג'יימי ועיקשותו, סביר להניח שאותו הדבר בדיוק היה קורה לי ולבת שלנו בריאנה.

"גאבין לא ידע," אמר ג'יימי בשקט. "מעולם לא נודע לו מה עלה בגורל אשתו. אולי היא רעבה עד מוות, ואולי גורשה מהבית ומתה בקור. הוא שמע שהבן שלו התחבא בשדות ליד קאלודן. בכל פעם שהצטרף לתא שלנו מישהו שנלחם שם, היה גאבין שואל אותו: 'אולי במקרה ראית בחור אמיץ בשם ארצ'י הייז? הוא בגובה כזה בערך.'" ג'יימי הרים את ידו לגובה מטר וחצי בחיקוי תנועתו של גאבין. "'הבחור אולי בן ארבע־עשרה,' הוא היה אומר, 'עם חצאית ירוקה משובצת וסיכה קטנה מצופה זהב.' אבל איש מעולם לא ראה אותו. לא ראו אותו נופל בקרב, ולא ראו אותו נמלט משם בשלום."

ג'יימי לגם שוב מהבירה, ועיניו ננעצו בצמד קצינים בריטים שנכנסו והתיישבו בשולחן פינתי. בחוץ הלך והחשיך. ניכר שהם לא בתפקיד. חגורות העור שלהם היו רפויות מהחום, והם היו חמושים רק באקדחים קטנים שנצצו תחת מעיליהם. הם נראו שחורים כמעט לגמרי באור הקלוש שבתוך בית המרזח.

"לפעמים הוא היה אומר שאולי היה עדיף אילו תפסו את הילד ושלחו אותו לגלוּת, כמו את אחיו," אמר ג'יימי.

"טוב, אם זה מה שקרה, אז זה בטח מתועד איפשהו, לא?" אמרתי. "הבריטים ניהלו, כלומר מנהלים, רשימות?"

"כן," אמר ג'יימי, ומבטו עדיין מופנה לעבר הקצינים. חיוך קל מריר הופיע בזוויות פיו. "רשימה כזאת הצילה אותי אחרי קאלודן. הם ביקשו לדעת את שמי לפני שיירו בי כדי להוסיף אותו לרשימות שלהם. אבל לאדם כמו גאבין לא היה שום סיכוי לראות אי־פעם רשימת מתים שהאנגלים ערכו, וגם אילו מצא אחת כזאת, אני חושב שהוא היה מעדיף לא לדעת." הוא הביט בי. "את היית רוצה לדעת בוודאות אם היה מדובר בילד שלך?"

נדתי בראשי, והוא חייך אלי חיוך קלוש ולחץ את ידי בידו. הילדה שלנו נמצאה במקום בטוח ומוגן. הוא רוקן את ספל הבירה שלו ואותת למלצרית להתקרב.

הנערה הביאה לנו אוכל והקפידה לעקוף את השולחן כדי להימנע ממגע אפשרי עם רולו. הכלב המפלצתי רבץ ללא תנועה מתחת לשולחן, ראשו בולט לתוך החדר, וזנבו השעיר העצום מונח על כפות רגלי, אבל עיניו הצהובות היו פקוחות לרווחה ועקבו אחר המתרחש. מבטו עקב בעניין רב אחר המלצרית, והיא נרתעה ממנו בעצבנות, ולא הסירה ממנו את העיניים עד שהיתה במרחק בטוח מנשיכה.

ג'יימי הבחין במתרחש ושלח מבט מפקפק לעבר הכלב־לכאורה.

"הוא רעב, איאן? שאזמין לו דג?"

"לא צריך, דוד ג'יימי," הרגיע אותו איאן. "רולו תופס אותם בעצמו."

גבותיו של ג'יימי התרוממו, אבל הוא רק הינהן, שלח מבט זהיר אל רולו ולקח צלחת של צדפות צלויות מהמגש.

"אהה, כמה עצוב כל זה." דאנקן אינֶס כבר היה שתוי למדי. הוא ישב שעוּן כנגד הקיר. כתפו נטולת הזרוע התרוממה גבוה יותר מהשנייה, מה שגרם לו להיראות כגיבן. "כמה עצוב שאיש יקר כמו גאבין גומר ככה!" בהבעה נוּגה הוא נד בראשו ימינה ושמאלה מעל ספל הבירה שלו כמו ענבל של פעמון לוויות.

"ככה, בלי משפחה שתתאבל עליו, מגורש ובודד בארץ פראית וזרה, שבה תולים אותו כמו פושע, ובסוף גם יקברו אותו ללא גינוני קדושה. אפילו שיר קינה הגון אף אחד לא ישיר לו!" הוא הרים את הספל, ולמרות הקושי הכרוך בכך הצליח להביא אותו עד שפתיו. הוא לגם לגימה עמוקה והניח אותו בצליל נקישה עמום.

"טוב! אני אדאג שיהיה לו קאיתריס!" הוא שלח מבט מתריס לעבר ג'יימי, פרגוס ואיאן. "מה? למה לא?"

ג'יימי לא היה שתוי, אבל גם לא לגמרי פיכח. הוא חייך אל דאנקן והרים את הספל שלו בטקסיות. "באמת למה לא?" אמר. "רק שאתה תהיה חייב לשיר את זה, דאנקן. כל השאר לא הכירו את גאבין ואני לא זמר, אבל אני אצעק איתך."

דאנקן הינהן בכובד ראש, ועיניו האדומות סקרו אותנו. לפתע, ללא כל התרעה, הוא הטה את ראשו לאחור ושיחרר מגרונו יללה איומה. זינקתי ממקומי בבהלה ושפכתי חצי מהבירה על השמלה שלי. איאן ופרגוס, שכמובן שמעו קינה גאלית בחייהם, לא הנידו עפעף.

בכל רחבי החדר עלו קולות של ספסלים מוסטים לאחור, כשהגברים זינקו על רגליהם ושלחו ידיים אל האקדחים שלהם. ראשה של המוזגת הגיח מתוך חלון ההגשה, עיניה פעורות לרווחה. רולו התעורר והגיב בנביחה עצומה, ואז הביט על סביבותיו במבט פראי ובשיניים חשופות.

" תהָא סין כּרוּאין א צ'אואיד אר כּראיד, גבהאין הייז!" רעם דאנקן בקול בריטוֹן סדוק. הבנתי את המילים בגאלית: "נאספנו כדי לבכות ולזעוק לשמים על אובדן החבר שלנו, גאבין הייז!"

" אֶייסְד ריס!" החרה החזיק אחריו ג'יימי.

" רוּגאדח אֶ דוֹ שֶייאוּמאס עמנואל הייז אגוס לואיזה נ'יק אָ ליאלאין אָן אָם בֶּייל צ'יל־מהארטאין, אן אן סגירֶה דְהוּן דומהְנוִּייל, אנְס אָ בהְליאדנאסֶחְד כֶּאוּד דֶאוּג אגוּס אָ האוֹן!" כלומר: הוא נולד לשֶיימיאס עמנואל הייז וללואיזה מקלילאן בכפר קילמרטין שבקהילת דודאניל, בשנת אדוננו אלף שבע מאות ואחת!

" אֶייסד ריס!" הפעם הצטרפו איאן ופרגוס במקהלה לקריאה שתירגמתי כ"שִמעו אותו!"

רולו נראה אדיש לחלוטין לבית ולפזמון. אוזניו היו צמודות לגולגולתו, ועיניו הצהובות היו שני חריצים דקים. איאן גירד את ראשו והרגיע אותו לגמרי, והוא חזר ונשכב אגב מלמול קללות זאביות תחת חוטמו הלח.

קהל הנוכחים, משהבין שלא מדובר באיום ממשי באלימות, וניכר בו שהשתעמם מניסיונותיהם העלובים של זמרי המקהלה השתויה בפינת החדר, התיישב לצפות במחזה. בשלב זה דאנקן כבר הספיק למנות ולציין בשמם את כל הכבשים שהיו לגאבין הייז לפני שעזב את החווה שלו והלך בעקבות מלכו לקאלודן. יושבי השולחנות הסמוכים הצטרפו בהתלהבות למזמורים, קראו במקהלה, " אֶייסד ריס!" וחבטו בספליהם בשולחנות בלי להבין מה בדיוק נאמר, ואולי טוב שכך.

שיכור מתמיד, שיפד דאנקן את צמד החיילים בשולחן הסמוך במבט נוקב, הזיעה ניגרת במורד פניו.

" א שאסונָאיך נא גאלאדך, ס' אולק א תיג קֶ דהוּאיבּ פנאיד אָיִיר באס גאסגאיך. גוּן טוירֶדאך אן דיאבהוּל פהיין לֶייס אנס אָ בהאס סיבּ, דירֶאָך דוֹ פהירין!!" כלומר: כלבים סאסנכיים מרושעים! אוכלי נבלות! מה מכוערים אתם, כשאתם צוחקים ועולצים על מותו של איש אבירי! הלוואי שיתפוס אתכם השטן בעצמו בשעת מותכם וייקח אתכם ישר לגיהינום!

איאן החוויר מעט לשמע המילים, וג'יימי ליכסן מבט אזהרה לעבר דאנקן, אבל החיילים הבריטים שאגו "אֶייסד ריס!" עם כל הקהל.

בהשראה של רגע קם פרגוס, הפך את כובעו והעביר אותו בין היושבים הנלהבים השתויים, שהשליכו בנדיבות מטבעות נחושת לתוכו תמורת הזכות להשתתף בגינוי עצמי.

הראש שלי מסוגל לעמוד בשתייה כמו רוב הגברים, אבל השלפוחית שלי הרבה יותר קטנה. בראש מסוחרר מרעש ומעשן לא פחות מאלכוהול, קמתי, פילסתי דרך סביב השולחן ומבעד להמון, ויצאתי אל אוויר הערב הצח יחסית.

בחוץ עדיין היה חם ולח למרות שהשמש שקעה כבר מזמן, אבל היה הרבה יותר אוויר לנשימה מאשר בחלל הדחוס, שממנו נשמו כל יושבי בית המרזח יחד.

אחרי ששיחררתי את הלחץ הפנימי, התיישבתי על גזע עץ ונשמתי עמוק, עדיין אוחזת בספל הבדיל שלי. היה לילה בהיר, וחצי ירח כסוף הציץ מעל הנמל. העגלה שלנו עמדה בקרבת מקום, אבל רק קווי המתאר שלה נראו באור הקלוש שבקע מחלונות בית המרזח. ככל הידוע לי, גופתו של גאבין הייז היתה מונחת שם, עטופה בתכריכים. הרגשתי שהוא נהנה מה קאיתריס שנערך לכבודו.

בפנים סיים דאנקן לשורר את שיריו. קול הטנור הצלול, שרעד מעט מהשתייה אבל עדיין היה מתוק, פצח בשיר מוכר, שנשמע היטב מעל קולות השותים והמפטפטים.

" לאנאקרֶאוֹן בגן עדן, שם ישב עליז וקורן,

כמה בני תוֹאם שלחו בקשה:

'שמֵש נא לנו מקור השראה והיֵה אדוננו גם כן!'

אז שלח היווני העולץ את התשובה הבאה:

'קולות, כינורות וחלילים,

שובו אלי והשמיעו צלילים!

ואני אעניק לכם את שמי ואהיה לכם מקור השראה.'"

קולו של הזמר נסדק בכאב כששר, "קולות, כינורות וחלילים," אבל הוא המשיך בשירתו למרות צחוקם של המאזינים. חייכתי קלות כשהגיע לצמד השורות האחרונות,

"' וכן אורה לכם, כמוני, לשלֵב בלי היסוס

את ההדס של וֵֶנוס ויינו של בכחוס!"

הרמתי את הספל שלי בהצדעה לארון הקבורה שעל הגלגלים, ובשקט שרתי עם הזמר את שורות הסיום:

" אמוֹר, האם עוד מתנופף הדגל זרוע הכוכבים

מעל ארצם של בני החורין האמיצים?"

שתיתי את הבירה עד תומה והמתנתי בסבלנות לצאת הגברים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “תופי הסתיו”