החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אמנות השימחה

מאת:
מאיטלקית: שירלי פינצי לב | הוצאה: , | 2020 | 620 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

49.00

רכשו ספר זה:

הרומאן הסוער והטוטאלי הזה, החומק מכל סיווג, הוא פצצה ספרותית שהוטלה על סף המאה ה־21, באיחור של שלושים שנה. ספיינצה (1924–1996) כתבה אותו יום־יום במשך תשע שנים – מאחוריה כבר היו עשרה סרטים ששיחקה בהם ושני רומאנים אוטוביוגרפיים – אך בתום הכתיבה, ב־1976, סירבו כל המו"לים החשובים באיטליה לפרסם את הספר, חלקם באגרסיביות.

שנתיים לאחר מות המחברת מימן בן-זוגה האחרון הדפסת מהדורה בת 1,000 עותקים של הרומאן, שלא זכתה לתשומת־לב. את המהפך חולל תרגום של הספר לצרפתית ב־2003, שהתקבל בפאריז כתגלית סנסציונית. הביקורות יצאו מגדרן נוכח "יצירת־מופת עוצרת נשימה", וכ־300,000 עותקים בכריכה קשה נמכרו תוך חודשים ספורים. רק אז גילו סוף־סוף את הרומאן גם באיטליה, הוא היה לרב־מכר בהוצאת אֵינָאודי (2008), תורגם ל־15 שפות, והעלו אותו על נס כמופת של כתיבה פמיניסטית מהפכנית.

גיבורת הספר החושנית ושלוחת־הרסן  היא מוֹדֶסטה, אשה משוחררת מקיבעונות מגדריים המטפחת קשרים סקסואליים סוערים ומשמעותיים עם שלוש נשים וארבעה גברים. ילדת הסחבות של פשוטי־העם הסיציליאנים, הרוצחת בגיל תשע את אמה ואת אחותה המונגולואידית, והגדֵלה ומתחנכת במנזר לקראת ייעודה ככלת האלוהים, אך הופכת לנסיכה סיציליאנית באמצעות נישואים מניפולטיביים – מתמקמת, בהיעדר גברים, בראש משפחת האצולה כאשה אנרכיסטית ואתאיסטית, התומכת (בימי איטליה הפשיסטית) בעיתונות קומוניסטית. במהלך חייה היא תרצח גם שתי אימהות סמליות שלה, וחמש רציחות־נקם פוליטיות יבוצעו בהשראתה (וכל זה הוא רק מקצת־מן־המקצת מהדרמות שבספר).

חרף מעשיה הנפשעים מעוררת מודסטה התפעלות ואהדה בדבקותה הבלתי־מתפשרת בחירות אישית ובְחתרנות נגד כל מסגרת כופה, בברק האינטלקטואלי שלה, ובעיקר בתפקודה כאם הגדולה, הקשובה והמתירנית, של תשעת ילדיה (רק אחד הוא בנה הביולוגי), אשר אבותיהם עלומים או מחוקים.

גם גוליארדה ספיינצה גדלה בסיציליה בבית הומה, עם תשעה אחים מנישואים קודמים של הוריה, באווירה פתוחה מורדת במוסכמות. אמה מארייה ג'וּדיצֶ'ה היתה ממנהיגות המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית, לוחמת למען זכויות של פועלות ועורכת עיתון, שהושלכה כמה פעמים לכלא.

מודסטה שלה, שנולדה ב-1.1.1900, מלווה את התהפוכות הסוערות – הפוליטיות, הטכנולוגיות והחברתיות – של המחצית הראשונה של המאה העשרים מן השוליים הייחודיים של סיציליה, ועוטפת אליה ומוליכה עימה קבוצת אנשים גדולה המכַוונֶנֶת את עצמה בלי־הרף נוכח ההשתנות המואצת המתמדת של העולם.

מקט: 4-31-9005763
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
הרומאן הסוער והטוטאלי הזה, החומק מכל סיווג, הוא פצצה ספרותית שהוטלה על סף המאה ה־21, באיחור של שלושים שנה. ספיינצה […]

1

הנה אני בת ארבע או חמש, בשטח בּוּצי, גוררת חתיכת עץ ענקית. אין עצים מסביב וגם לא בתים, רק זיעה ממאמץ הגרירה של הגוש הקשה הזה, וצריבה חריפה בכפות הידיים הפצועות מהעץ. אני שקועה בבוץ עד לקרסוליים, אבל אני חייבת למשוך, אני לא יודעת למה, אבל אני חייבת. נשאיר את הזיכרון הראשון הזה שלי כפי שהוא: לא מתחשק לי להניח הנחות או להמציא. אני רוצה לספר לכם מה שקרה מבלי לשנות דבר.

ובכן, גררתי את חתיכת העץ הזאת; ואחרי שהחבאתי אותה או נטשתי אותה, נכנסתי לחור גדול בקיר, סגור רק בווילון שחור מלא זבובים. אני נמצאת עכשיו בחשכת החדר שבו יָשַׁנוּ ואכלנו לחם וזיתים, לחם ובצל. בישלו רק ביום ראשון. אמי תופרת בפינה בעיניים פעורות בדממה. היא לא מדברת אף־פעם, אמא שלי. אם היא לא צועקת, היא שותקת. מפל השיער השחור והכבד שלה מלא זבובים. אחותי יושבת על הארץ ונועצת בה מבט מתוך שני חרכים כהים קבורים בשומן. כל החיים, לפחות כל עוד נמשכו חייהן, עקבה אחריה אחותי בלי־הרף ונעצה בה מבטים ככה. ואם אמי – כה נדיר – יצאה, היה צריך לסגור את אחותי בבית־השימוש, כי לא היתה מוכנה לשמוע על הינתקות ממנה. ובחדרון הזה היא צרחה, תלשה את שערותיה, חבטה את ראשה בקירות, עד אשר היא, אמא שלי, חזרה, לקחה אותה בין זרועותיה וליטפה אותה בדממה.

שנים שמעתי אותה צורחת כך מבלי לשים לב, עד ליום שבו הייתי מוטלת על הארץ תשושה מגרירת העץ, וחשתי את צעקותיה כמתיקוּת בכל הגוף. מתיקות שבעקבותיה חלפו בי צמרמורות עונג, עד שאט־אט התחלתי לקוות בכל הימים שאמא שלי תצא כדי שאוכל להקשיב לה, להצמיד את אוזני לדלת החדרון וליהנות מהצעקות האלו.

כשזה קרה, עצמתי את עיני ודמיינתי שהיא קורעת את בשרה, פוצעת את עצמה. ויצא שבעקבות הצעקות נדחקו ידי, וגיליתי שאם נוגעים במקום שהפיפי יוצא ממנו, מרגישים הנאה גדולה יותר מאשר מאכילת לחם טרי, פירות. אמי אמרה שאחותי טינה – “הצלב שאלוהים שלח לנו בצדק בגלל המעשים הרעים של אבא שלך” – היא בת עשרים; אבל היא היתה בגובה שלי, וכל־כך שמנה, שאם היה אפשר להוריד לה את הראש, היא היתה נראית כמו התיבה הסגורה תמיד של סבא – “נשמה מקוללת עוד יותר מהבן שלו…” הימאי. לא הצלחתי להבין איזה מקצוע זה ימאי. טוּצוּ אמר שאלה אנשים שגרים על אוניות ויוצאים לים… אבל מה זה ים?

טינה נראתה בדיוק כמו התיבה של סבא, וכשנמאס לי ממנה עצמתי את העיניים והורדתי לה את הראש. אם היא בת עשרים ואשה, בטוח שכל הנשים בנות עשרים נעשות כמוה וכמו אמא; עם הגברים היה אחרת: טוּצוּ היה גבוה ולא חסרו לו שיניים כמו לטינה, היו לו חזקות ולבנות כמו השמיים בקיץ, כשקמים מוקדם לאפות את הלחם. וגם אבא שלו היה כמוהו: מוצק, ועם שיניים שהבריקו כמו אלה של טוּצוּ כשצחק. הוא צחק כל הזמן, אבא של טוּצוּ. אמא שלנו לא צחקה אף־פעם, וגם זה בטח מפני שהיתה אשה. אבל אפילו שהיא לא צחקה אף־פעם, ולא היו לה שיניים, קיוויתי להפוך להיות כמוה, היא לפחות היתה גבוהה, והיו לה עיניים גדולות ועדינות, והיה לה שיער שחור. לטינה לא היה אפילו שיער: היו לה רק חוטים שאמא ניסתה לעבות בתסרוקת שתכסה את פסגת הבֵּיצה.

הצעקות נפסקו, בטח אמא חזרה והִשתיקה את טינה בלטיפות על הראש. מי יודע אם גם אמא גילתה שאפשר להרגיש הנאה רבה מליטוף המקום הזה. וטוּצוּ, מי יודע אם טוּצוּ יודע? הוא בטח הלך לקצור קנים.

השמש באמצע השמיים, אני צריכה לחפש אותו ולשאול על הליטופים האלה, וגם על הים הזה אני צריכה לשאול אותו. הוא עוד יהיה שם?

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אמנות השימחה”