אני מרגיש איך מיד התמונה הזאת מוחצת אותי, כי זו תמונה בלתי אפשרית, תמונה שלא יכולה להתקיים. הסופר הצרפתי פיליפ […]
חצר בית ספר תיכון, מגרש אספלט מוקף בניינים ישנים ואפרוריים עם חלונות רחבים וגבוהים.
נערים, תיק גב או ילקוט מונח לרגליהם, משוחחים בקבוצות קטנות, הבנות עם הבנות, הבנים עם הבנים. עין חדה תוכל להבחין במורה משגיח, שגילו כמעט כגילם.
חורף.
הוא ניכר בענפיו החשופים של עץ הניצב שם, בלב החצר, ונראה כמת, בקרח שדבק בחלונות, באדים שנפלטים מבין השפתיים, בחיכוך כפות הידיים בניסיון להתחמם.
אמצע שנות השמונים.
אפשר לנחש זאת על פי הלבוש, מכנסי ג’ינס צמודים, שדהו בעזרת אקונומיקה, עם כתמים בהירים, מותן גבוה, סריגים עם הדפס; הבנות גורבות חותלות צמר צבעוניות, שמשתלשלות על הקרסוליים.
אני בן שבע־עשרה.
איני יודע שלעולם לא אהיה עוד בן שבע־עשרה, איני יודע שהנעורים הם לא לנצח, שהם נמשכים רגע קט בלבד, שהם נעלמים, וכשהדבר מתגלה כבר מאוחר מדי, זה נגמר, הם התפוגגו, אבדו לנו, יש המנחשים זאת ואף מדברים על כך, המבוגרים חוזרים על כך שוב ושוב, אבל אני לא מקשיב להם, המילים שלהם זולגות עליי, מחליקות, כטיפות גשם על נוצות ברווז, אני טמבל, טמבל שאנן.
אני לומד בכיתה השמינית בתיכון אֶלִי־וִינֶה בבּארבֶּזיֶיה.
בארבזייה, זה שום מקום.
ננסח זאת אחרת. איש לא יוכל לומר: אני מכיר את המקום הזה, אני מסוגל לסמן אותו על מפת צרפת. מלבד אולי קוראיו, ההולכים ומתמעטים, של ז’אק שארדוֹן, יליד העיר הזאת ששיבח את ‘אושרה’ הבלתי סביר של בארבזייה. או אלה, והם רבים יותר, שנסעו לאחרונה על כביש 10 כדי להגיע, בתחילת חודש אוגוסט, לחופשה בספרד או באזור לאנְד ומצאו את עצמם תקועים באופן קבוע בפקק, עקב תכנון רמזורים לקוי והיצרות הכביש.
בארבזייה נמצאת במחוז שַראנְט. כשלושים קילומטרים דרומית לאַנגוּלֶם. היא ממוקמת כמעט בקצה המחוז, כמעט בשַראנט־מַריטים, כמעט בחבל דוֹרדוֹן. קרקע אבן גיר שמתאימה לגידולי גפן; לא כמו אדמות הטיט החדגוניות הנושקות ללימוּזֶן. האקלים אוקייני; חורף נעים וגשום, לא תמיד יש קיץ. ככל שאני זוכר, האפרוריות שולטת בכול; והלחות. שרידים מימי גאליה הרומאית, כנסיות, טירות. אצלנו, בבארבזייה, הטירה דומה למבצר למרות שבאמת לא היה שם על מה להגן. מסביב: גבעות; מספרים שהנוף מבותר. וזהו, זה כל מה שיש לומר.
שם נולדתי. באותה תקופה היה בעיר בית יולדות. הוא נסגר מזמן. כבר לא נולדים ילדים בבארבזייה, העיר מוּעדת להיעלם.
ומי מכיר את אֶלי וִינֶה? אומרים שהיה מורה של מישֶל דֶה מוֹנטֶן, למרות שהנקודה הזאת לא נבדקה באופן רציני. בואו נאמר שהיה הוגה דעות מן המאה ה־16, מתרגם יצירותיו של קאטוּל ומנהל בית הספר קוֹלֶז’־דה־גִיֶין בבּוֹרדוֹ. ושבמקרה נולד בסן־מֶדאר, שהיא מובלעת של בארבזייה. שמו הוענק לבית ספר התיכון. לא מצאו מישהו יותר טוב.
ומי זוכר את השמיניות, כפי שכינו אז את כיתות י’ב? היו ביניהן כיתות שהתמקדו בלימודי מתמטיקה, כביכול סלקטיביות יותר, יוקרתיות יותר, אלה שפתחו שערים למכינות לאוניברסיטאות הנחשבות ביותר, ואילו הכיתות האחרות לא הבטיחו אלא לימודים אקדמיים רגילים או הכשרות מקצועיות שנמשכו לא יותר משנתיים; או שעצרו שם, כמו ברחוב ללא מוצא.
אכן, אני בא מתקופה שחלפה לבלי שוב, מעיר גוססת, מעבר ללא הדר.
אבל עליי להדגיש: אני לא מתייסר. ככה זה. לא בחרתי בזה. כמו כולם. אני זורם.
בכל מקרה, בגיל שבע־עשרה, איני רואה את הדברים באור צלול כל־כך. בגיל שבע־עשרה, אני לא חולם על חדשנות, על מקום אחר, על דברים ברומו של עולם. אני לוקח את מה שבא. איני ניזון משאיפות כלשהן, איני מוּנע על ידי תיעוב כלשהו, איני יודע אפילו שעמום מהו.
אני תלמיד למופת, משתתף בכל שיעור, זוכה תמיד לציונים הגבוהים ביותר, גאוותם של המורים. היום, הייתי סוטר לו, לזאטוט הזה בן השבע־עשרה, לא בגלל ציוניו הטובים אלא כי כל רצונו היה לשאת חן בעיני חורצי דינו.
אני נמצא בחצר בית הספר, עם כולם. הפסקה. כרגע סיימתי שעתיים פילוסופיה (‘האם ניתן לדגול בחירוּת האדם ובאותה עת להניח את קיומו של התת־מודע?’ אמרו לנו: זה בדיוק הנושא שעשוי להופיע בבחינת הבגרות). בשעה הבאה יש לי שיעור טבע. הקור דוקר לי בלחיים. אני לובש סוודר שהכחול שולט בו, חסר צורה, מדובלל משימוש תכוף מדי. ג’ינס, נעלי ספורט לבנות. ומשקפיים. זה חדש. הראייה שלי נחלשה בבת־אחת בשנה שעברה, הפכתי קצר רואי תוך שבועות ספורים ללא סיבה ברורה, ואמרו שאני חייב להרכיב משקפיים, קיבלתי את הדין, איך לא. יש לי שיער מתולתל, דק, עיניי נוטות לגוון ירוק. אני לא בחור יפה אבל מושך תשומת לב. זה ברור לי. לא בזכות המראה שלי, ממש לא, אלא בזכות הציונים שלי, כולם לוחשים: הוא מבריק, הרבה מעל כולם, הוא יגיע רחוק, כמו אח שלו, הם גאונים במשפחה הזאת, אנחנו נמצאים במקום, בתקופה בה רבים אינם מגיעים לשום מקום, וזה מעורר כלפיי אהדה וסלידה גם יחד.
אני הוא הבחור הזה, בחורף בבארבזייה.
שמותיהם של אלה המתרועעים איתי הם: נדין א’, זֶ’נֶבייב ס’, קְסאוויֶיה ק’. פניהם חרותים בזיכרוני, בעוד רבים אחרים, פחות ותיקים, נשכחו.
אבל לא הם מעניינים אותי.
אלא בחור מרוחק, גבו שעון על אחד הקירות ולצדיו שני חברים בני גילו. שערו פרוע, פניו עטורים זיפי זקן ראשונים, מבטו קודר. בחור מכיתה אחרת בשכבה. עולם אחר. חומה מפרידה בינינו. אולי זלזול. בוז לכל הפחות.
ואני רואה רק אותו, בחור תמיר ומרוחק, שותק, ומסתפק בלהקשיב לשני חבריו, מבלי להגיב, אף מבלי לחייך.
אני יודע מה שמו. תוֹמא אַנדרִיֶיה.
פרט חשוב: אני בנו של המורה, של מנהל בית הספר.
למעשה, גדלתי במבנה של בית ספר יסודי במרחק שמונה קילומטרים מבארבזייה; בקומת הקרקע הייתה הכיתה היחידה בכפר, בקומה הראשונה – הדירה שהוקצתה לנו.
אבי היה המורה שלי מטרום כיתה א’ ועד כיתה ו’. שבע שנים הנחיל לי את שיעוריו, לבוש בחלוק אפור, ואנחנו מאחורי שולחנות עץ, שבע שנים בכיתה מחוממת בתנור נפט וקירות מעוטרים במפות של צרפת, צרפת של פעם, צרפת על כל נהרותיה ויובליה, ושמות הערים כתובים בגודל המותאם לגודל אוכלוסייתן, מפות שהודפסו על ידי הוצאת הספרים אַרמַנד קוֹלֶן, ודרך החלונות, צִלם של שני עצי תרזה, שבע שנים שפניתי אליו בתואר ‘מסייה’ ובפנייה המנומסת ‘vous‘ במהלך שעות הלימוד, לא כי ביקש זאת ממני אלא כדי לא להתבלט, לא להתבדל מחבריי, וגם כי הוא סימל סמכות, האב הזה, סמכות שאין עליה עוררין. לאחר שעות הלימוד, נהגתי להישאר בכיתה יחד איתו כדי להכין שיעורים בעוד הוא הכין את תוכנית הלימוד שנועדה ליום המחרת, תוך שהוא משרטט קווי שתי וערב במחברת המשבצות הגדולה שלו וממלא כל משבצת בכתב ידו היפה והמוקפד. הוא נהג להדליק את הרדיו, כדי להאזין לתוכנית התרבות, ‘רדיוֹסְקוֹפּי’ של המנחה ז’אק שאנסֶל. לא שכחתי. זו ילדותי.
אבי עמד על כך שאהיה תלמיד מצטיין. אסור היה לי להיות לא בינוני ולא ממוצע. הייתי חייב להיות הטוב מכולם, פשוט מאוד. הוא הקצה לי מקום אחד בלבד: הראשון בכיתה. הוא טען שהישועה תבוא מלימודים, שרק לימודים מאפשרים ‘לעלות במעלית’. הוא שאף עבורי לאקדמיות היוקרתיות, שום דבר אחר. קיבלתי את הדין. כמו בעניין המשקפיים. הייתה לי ברירה?
לפני זמן־מה חזרתי למחוז ילדותי, הכפר בו כף רגלי לא דרכה זה שנים כה רבות. חזרתי לשם עם ס’ כדי שיֵדע. שער הברזל ניצב עדיין במקומו, עם שיח הוויסטריה המשתפך, אבל עצי התרזה נכרתו ובית הספר נסגר מזמן. המבנה הפך לבית מגורים. הצבעתי על חלון חדרי. ניסיתי לדמיין את הדיירים החדשים, לא הצלחתי. אחרי כן חזרנו לרכב והראיתי לו את העיירה, לשם מדי יומיים היה מגיע טנדר המשלוחים, רכב סיטרואן ישן ששימש חנות מכולת ניידת, הראיתי לו את הרפת שממנה נהגנו להביא חלב, את הכנסייה עם הקירות המתקלפים, את בית הקברות הקטן במורד, את היער שצמחו בו, בתחילת אוקטובר, פטריות מאכל. ס’ התקשה להאמין שהגעתי משם, מאותו עולם כפרי כל־כך, דומם כל־כך, כבד, קופא על שמריו, מאובן. הוא אמר לי: בטח נדרשו ממך כמויות של רצון כדי להמריא משם. הוא לא אמר: שאיפה, אומץ או שנאה. עניתי לו: אבי הוא שרצה בשבילי. אני לא הייתי מתנגד להישאר, להתכרבל בתוך הילדות הזאת.
תומא אנדרייה, איני יודע בנו של מי הוא, וגם זה לא ממש חשוב. איני יודע היכן הוא מתגורר. באותו רגע, איני יודע דבר אודותיו. רק שהוא בשמינית המקבילה. והשיער הפרוע, המבט הקודר.
אני יודע מה שמו כי העזתי להתעניין. שאלתי ככה סתם, יום אחד, כאילו כלום, בנימה אדישה, לפני שעברתי לנושא אחר. אבל לא ביררתי שום פרט אחר.
הכי חשוב בעיניי זה שלא יֵדעו שאני מתעניין בו. כי אני ממש לא רוצה שישאלו מאיזו סיבה אני מתעניין בו.
כי השאלה הזאת רק תעורר ותזין את השמועה שמפיצים עליי. טוענים שאני ‘מעדיף בנים’. אומרים שיש לי תנועות נשיות לפעמים. וחוץ מזה אני גרוע בספורט, אפס בהתעמלות, לא מסוגל להדוף כדור ברזל, להטיל כידון, לא חובב כדורגל או כדורעף. ואני אוהב ספרים, אני מרבה לקרוא ורואים אותי תכופות יוצא מספריית בית הספר עם רומן ביד. וגם לא משייכים לי שום חבֵרה. לא צריך יותר מזה כדי לבנות תדמית. בנוסף, הקללות הפכו עניין קבוע, ‘הומו מסריח’ (לפעמים, רק ‘מתרומם’), והן נזרקות מרחוק, בצעקה, או נלחשות כשחולפים על פניי ואני מתאמץ להתעלם מהן לחלוטין, לעולם לא לענות, אלא להפגין בתגובה אדישות מוחלטת, כאילו לא שמעתי (כאילו שאפשר לא לשמוע!). מה שמחמיר את מצבי: הטרוסקסואל אמיתי וקשוח לעולם לא היה מרשה שיאמרו עליו דברים כאלה, הוא היה מכחיש בלהט, קורע את הצורה לפולט הקללה. היעדר התגובה הוא אישור.
כמובן, אני ‘מעדיף בנים’.
אבל איני מסוגל עדיין לומר את המשפט הזה.
גיליתי את הנטייה שלי מוקדם מאוד. בגיל אחת־עשרה, ידעתי. בגיל אחת־עשרה, הבנתי. אני נמשך אז לנער מהכפר, שנקרא סבּסטיֶין, מבוגר ממני בשנתיים. הבית בו הוא מתגורר, לא הרחק מאיתנו, כולל יחידת משנה, מעין אסם. בקומה העליונה, לאחר שמטפסים במדרגות מאולתרות, נכנסים לחדר שמאוחסן בו הכול ולא כלום. יש שם אפילו מזרן. על המזרן הזה, אני משתרע לראשונה, מחובק עם סבסטיין. אנחנו עדיין ילדים, טרם בגרנו, אבל כבר מסתקרנים זה מגופו של זה. איבר המין הזכרי הראשון שאני אוחז בידי, הוא שלו. הנשיקה הראשונה, אני מקבל ממנו. החיבוק הראשון, מגע של עור בעור, זה איתו.
בגיל אחת־עשרה.
לפעמים אנחנו מוצאים מפלט בקרוואן של הוריי, שחונה במוסך סמוך, בעונה המתה (החל מהאביב, אנחנו ממקמים אותו בחניון קמפינג בסן־ז’ורז’־דה־דידוֹן שם אנו מבלים בסופי שבוע, צועדים בים, קונים צ’וּרוֹס על שפת הים וסרטנים אפורים בשוק, שמוגשים בקעריות בשעת האפריטיף). אני יודע איפה המפתח. שורר שם ריח מעופש, האפלולית מצריכה תנועות מדויקות יותר, הבושה מאיתנו והלאה.
היום אני נדהם מאותה התפתחות מוקדמת כי באותם ימים לא היה אינטרנט, גם לא קלטות וידאו, גם לא תוכניות טלוויזיה בכבלים, מעולם לא צפינו בסרטי פורנו, ובכל זאת, אנחנו מיומנים, יודעים איך לנהוג. יש דברים שאין צורך ללמוד, אפילו בגיל צעיר. בשלב ההתבגרות, נהיה יצירתיים עוד יותר. השלב הזה יגיע די מהר.
איני המום מן הגילוי הזה. להפך, אני מוקסם ממנו. קודם כול, כי הוא מתרחש בהסתר וילדים משתגעים אחרי משחקים סודיים, אחרי אותה חשאיות הרחק מעיני המבוגרים. ובנוסף, איני מבין מה רע בלעשות טוב לעצמי. אני מתענג עם סבסטיין ואני מתקשה לקשר בין עונג לחטא. ובנוסף, אני מבין שהמצב מטביע חותם על השונוּת שלי. כך, איני דומה לכל האחרים. סוף סוף אתבדל. אפסיק להיות ילד למופת. לא אצטרך ללכת עם העדר. באופן טבעי, אני שונא את העדר. וכך זה נשאר.
בשלב מאוחר יותר, אני מתמודד עם האלימות שאותו שוני מעורר. אני שומע את הקללות, לפחות את הרמיזות הארסיות. אני מבחין בתנועות הנשיות שמפריזים בהן בנוכחותי, בכיפוף מפרקי הידיים, בגלגול העיניים, בחיקוי מציצות. אם אני שותק, זה כדי להימנע מן הכורח להתמודד עם האלימות הזאת. מתוך פחדנות? אולי? זו דרך להתגונן, ברור. אבל לעולם לא אכנע. לעולם לא אחשוב: זה לא בסדר, או: חבל שאני לא כמו כולם, או: אני אשקר כדי להיות מקובל. לעולם לא. אני דבק במי שאני. בדממה, אכן. אבל דממה עיקשת. גאה.
אני זוכר את שמו. תוֹמא אַנדרִיֶיה.
בעיניי זה שם יפה, זהות יפה. אני עדיין לא יודע שיום אחד אכתוב ספרים, אמציא דמויות, איאלץ להעניק שמות לדמויות האלה, אבל אני כבר רגיש לזהות המתפרצת מן הצליל. אני יודע, עם זאת, ששמות פרטיים לעתים חושפים מעמד חברתי, או סביבה, והם מעגנים את בעל השם בתקופה מסוימת.
אני אגלה שתומא אנדרייה מייצג למעשה זהות מטעה.
קודם כול, תומא אינו שם פרטי שנהגו להעניק בשנות השישים (היות שתומא ‘שלי’ יהיה בן שמונה־עשרה בשנת 1984). בנים נקראים בדרך כלל פיליפּ, פּטריק, פּסקל או אַלאן. בשנות השבעים מובילים כּריסטוף, סטפאן, לוֹראן. בעצם, השם תומא יפרוץ באמת רק בשנות התשעים. וכך הנער בעל העיניים השחורות מקדים את זמנו. או אולי הוריו הם שהקדימו. כך אני מסיק. אבל גם כאן אגלה שאין זה כך. תומא היה שמו של אחד מן הסבים שמת טרם זמנו, זה הכול.
ושם המשפחה, אנדרייה, אף הוא חידה. זה עשוי להיות שמו של גנרל, איש כנסייה או איכר. זה נשמע לי שם ארצי, מבלי שאדע בדיוק לנמק מדוע.
בקיצור, אני יכול לדמיין כאוות נפשי. ואני בהחלט עושה זאת. בימים מסוימים, תומא אנדרייה הוא ילד בוהמי שנולד בחיק משפחה שמוקירה את זכר מרד הסטודנטים במאי 1968. בימים אחרים הוא בן להורים בורגנים, קצת מופקר, כמו אותם זאטוטים שרוצים לפעמים להציק להוריהם הלחוצים.
האובססיה שלי להמציא כל מיני חיים; כבר דיברנו על זה.
בכל אופן, אני אוהב לחזור על השם בסוד, בדממה. אני אוהב לכתוב אותו על פיסות נייר. אני רגשן עד כדי טמטום. וזה לא השתנה בהרבה.
וכך, בבוקר ההוא, אני עומד בחצר בית הספר, נועץ מבטים חטופים בתומא אנדרייה.
זו לא הפעם הראשונה, זה כבר התרחש בעבר. לא פעם ולא פעמיים, העפתי מבטים לעברו, מבטים חפוזים. קרה גם שחלפתי לידו במסדרונות, שראיתי אותו פוסע מולי, שהתחככתי בו, שחשתי איך הוא מתרחק מאחוריי מבלי שאסב את ראשי. מצאתי את עצמי בחדר האוכל באותה שעה שהוא היה שם, הוא סעד עם חברים מהכיתה שלו, אבל מעולם לא הסבנו אל אותו שולחן; כיתות כמעט שלא מתערבבות זו בזו. פעם ראיתי אותו עומד על הדוכן בכיתה במהלך שיעור, הוא היה אמור להציג עבודה באחד מן האולמות המוקפים זגוגיות. הפעם האטתי את צעדיי, הוא היה שקוע מדי בהרצאה שלו ולא הבחין בי, התבוננתי בו ארוכות כי הוא לא יכול היה לחשוד כלל בתכסיסים שלי. קורה גם שהוא יושב על מדרגות בית הספר, מעשן סיגריה; הבחנתי במבטו האטום בעוד העשן מתפוגג מפיו. בערב ראיתי אותו יוצא מבית הספר ופונה ל’קמפוס’, הבר הצמוד לתיכון בהצטלבות כביש 10, נכנס כדי להצטרף לחברים שלו, סביר להניח. בעודי חולף על פני חלונות הבר, זיהיתי אותו לוגם בירה, משחק בפְליפֶּר.
אבל אף מילה לא נאמרה; אף מגע, אפילו לא בהיסח הדעת. אפילו לא במקרה.
ואני תמיד הקפדתי שלא להתעכב, לא לעורר אצלו פליאה או אי־נוחות מן המבטים שלי.
אני תוהה: הוא לא מכיר אותי בכלל. כמובן, הוא לבטח ראה אותי פה ושם אבל דבר לא נחרת בזיכרונו, אף לא שבריר תמונה. אולי השמועה אודותיי הגיעה לאוזניו אבל הוא מעולם לא הצטרף לאלה שלועגים לי, שמקניטים אותי. אין גם שום סיכוי ששמע את השבחים שהמורים הרעיפו עליי; זה בטח לא עניין אותו כהוא זה.
אני זר בעיניו.
אני שקוע בתשוקה חד־סטרית. בדחף שנועד להישאר בלתי ממומש. באהבה הבלתי הדדית הזאת.
אני חש את התשוקה, היא מעקצצת בבטני, מרפרפת לאורך גבי. אבל אני חייב לדחוס אותה בתוכי, לנצור אותה, ללא הרף, כדי שלא תתפרץ לעיניהם של אחרים. כי הבנתי מזמן שהתשוקה נראית לעין.
גם את הדחף, אני חש באותה מידה. אני חש את התנועה, המעוף, משהו שנושא אותי אליו, מחזיר אותי אליו, כל הזמן. אבל אני חייב להישאר אֵיתן, לשמור על איפוק.
ההתאהבות נושאת אותי לשמים, מסבה לי אושר. אבל גם צורבת, כואבת, כמו שכל אהבה בלתי אפשרית יודעת להכאיב.
אפשר להסתגל לקושי; משקיעים מאמצים, תחבולות, מנסים לפתות, מתייפייפים בתקווה לנַצח. אבל הבלתי אפשרי, במהותו, טומן בחובו תבוסה.
הבחור הזה, ככל הנראה, אינו בשבילי.
ולא רק כי איני יפה מספיק, מושך מספיק. אלא פשוט כי הוא אבוד עבור בנים. הוא לא נועד להם, לשכּמותי. הבנות, הן שיזכו בו.
ואכן, הן סובבות סביבו. הן מתקרבות, מבקשות את תשומת לבו, את נוכחותו. אפילו אלה המפגינות אדישוּת מעמידות פנים למעשה, בעוד מטרתן היחידה היא לעורר את חיבתו.
והוא, צופה בהן. הוא יודע שהוא נושא חן. אנשים שנושאים חן יודעים זאת. כוודאות שקטה.
הוא מאפשר להן להתקרב לפעמים. כבר גיליתי אותו במצב קרבה עם כמה מהן, לרוב יפות. מיד חשתי צביטת קנאה, חוסר אונים.
עם זאת, רוב הזמן הוא שומר מרחק מהן. נראה לי כי הוא מעדיף את חברתם של החברים שלו, בני מינו. כי הערך שהוא מייחס לחברוּת, או לרעוּת, חזק מכל שיקול אחר. אני בכל זאת מופתע, כי דווקא הוא יכול לנצל בקלות את נשק היופי, כי הוא בגיל של כיבושים, כי לפעמים יש צורך להרשים אחרים בריבוי אותם כיבושים. ובכל זאת, עמדתו המסויגת אינה מספקת כדי להזין בי תקווה חבויה. היא פשוט הופכת אותו לעוד יותר אהוד בעיניי. כי אני מעריץ את אלה שאינם מפעילים את העוצמה המצויה בידיהם.
הוא גם אוהב להיות לבד, זה ברור. הוא מעשן לבד. ממעיט לדבר. וניכרת בו שפת הגוף הזאת, הגֵו כפוף כנגד הקיר, העיניים נעוצות באדמה, בנעלי הטניס שלו, מין דרך לא להיות חלק מן העולם.
אני חושב שאני אוהב אותו בזכות הבדידות הזאת. דווקא היא זו שמשכה אותי אליו מלכתחילה. אני אוהב את ההסתגרות שלו, את ההפרדה מן החוץ והיעדר הפחד. הייחודיות הזאת מרגשת אותי, מכריעה אותי.
אבל נחזור לאותו בוקר, חורף 1984, חורף של רוחות עזות, סערות, אוניות טרופות בתעלת לה־מאנש, סופות שלגים בהרים, רואים את התמונות ביומן החדשות של שמונה בערב.
בוקר שאמור להיות ככל הבקרים, בוקר שעומד בסימן תשוקתי העקרה, בסימן התעלמותו ממני.
אבל הדברים מתרחשים אחרת מן הצפוי.
ההפסקה עומדת להסתיים, הפעמון יצלצל בעוד רגע, תלמידים מתחילים לשוב למסדרונות, לנטוש את הקור הדואב של חצר בית הספר, את הדיונים על פוליטיקה, על תוכניות טלוויזיה, על החופשה הבאה בחודש פברואר, נדין, ז’נבייב וקסאווייה מתרחקים כדי להביא את הילקוטים שלהם מאולם התרבות ומותירים אותי לבדי, כורע על ברכיי, שקוע בחיפוש אחר ספר מדעי הטבע בתוך הבלגן השורר בתיק הגב שלי, ולפתע אני חש בנוכחות לצדי. אני מיד מזהה את נעלי הטניס הלבנות, וזה רגע של התגלות, אני זוקף אט אט את הראש לעבר הנער הניצב מעליי. מאחוריו, שמי תכלת ללא רבב ואלומות השמש החורפית. תומא אנדרייה עומד, כמוני, לבדו, חבריו בוודאי פוסעים לעבר המדרגות לכיוון הכיתה, ובשלב מאוחר יותר יאמר שהמציא תירוץ כדי שילכו לפניו, כדי שלא יחכו לו, שהוא חייב לקפוץ למרכז המידע כדי לשאול איזה עיתון או משהו כזה. הוא ניצב שם, בקור החורפי, אני לרגליו. אני מזדקף, מודאג, נדהם, משתדל עם זאת לא לחשוף פיסה מאותו אי־שקט, מאותה תדהמה. אני תוהה אם אינו עומד להנחית עליי אגרוף, כן, המחשבה הזאת חולפת במוחי, תומא אנדרייה קורע לי את צורה ללא עדים, אין לי מושג למה יעולל דבר כזה, אולי כי הקללות לא מספיקות עוד והגיע הזמן לעבור למעשים, בכל אופן אני אומר לעצמי שזו התפתחות אפשרית, שזה עלול לקרות: זה אומר הרבה על מידת התיעוב שנדמה לי שאני מעורר. וגם על העיוורון שלי. כי הוא אומר בשלווה: אין לי חשק לאכול בבית הספר היום. אולי נחטוף איזה כריך בעיר. אני מכיר מקום. והוא מציין כתובת. שעה מדויקת. אני בוהה. אני אומר: אגיע. הוא משפיל אט אט את עפעפיו; עיניו נעצמות, לשנייה, במעין הקלה, מעין אישור. והוא מתרחק, מבלי להוסיף מילה. אני נותר שם עם ספר הביולוגיה בידי, מאובן, לפני שאכרע שוב על ברכיי ואסגור את תיק הגב שלי. אני יודע שהסצנה הזאת קרתה זה עתה, אני לא משוגע, ועם זאת, זה נראה לי בלתי אפשרי. אני נועץ מבט ברצפת האספלט, שומע את הבדידות העוטפת אותי אט אט, את התרוקנות חצר בית הספר, את הדממה המשתררת.
הרגע הזה ילווה אותי זמן רב, הרגע בו הבחור מתקרב בצעד בוטח. אזכור זאת כפרצה מושלמת, חלון הזדמנויות חד־פעמי, סיכוי כמעט בלתי סביר. אילו החברים שלי לא נטשו אותי שם, אילו לא שכנע את חבריו שלו לעקוף אותו, הרגע הזה לא היה מתקיים. משהו מזערי היה משתבש, וזה לא היה קורה.
אני מנסה לאמוד מה חלקה של יד המקרה, חלקו של המזל, לאמוד מה טבעו של הבלתי צפוי שהוביל למפגש, ואיני מצליח. זהו השלב הבלתי נתפס (יותר מאוחר, יודה בפניי כי חיכה יותר מפעם להיווצרות התבנית המושלמת בטרם ניגש אלי, אך היא לא קרתה מעולם. עד לאותו בוקר).
שנים אחרי כן, אכתוב רבות על הבלתי נתפס, הבלתי ניתן לחיזוי שחורץ את גורלם של אירועים.
אף אכתוב על המפגשים שמשנים את כללי המשחק, על החיבורים הבלתי צפויים שהופכים את מהלך החיים, על ההצטלבויות האקראיות שמסיטות את המסלולים.
פה זה מתחיל, בחורף, אני בן שבע־עשרה.
בשעה האמורה, אני הודף את דלת הכניסה של בית הקפה.
בית הקפה נמצא בפאתי העיר. אני מופתע מן הבחירה במקום שכזה, לא מרכזי, הגישה אליו לא קלה במיוחד. אני חושב לעצמי: יש לו זיקה למקומות רחוקים מהעיר הסואנת. עדיין לא הבנתי שבחר בו, כמובן, כי הוא נסתר מן העין. אני שרוי בתמימות הזאת, בטיפשות הזאת. אני אכן מורגל בזהירות, מיומן בלא להשיב לשאלות חטטניות, אך עדיין איני יודע דבר על הסתרה, על חשאיות. אני מגלה זאת, יחד עם בית הקפה הכמעט שומם, בקצה העיר. הלקוחות שיושבים פה הם עוברי אורח, נהגי משאיות שעצרו לפרק זמן קצוב טרם ימשיכו בנסיעה, טרם ישובו לדרכם. או אוהדי מרוצי סוסים שבאים לנקב את כרטיס ההימורים שלהם. או שיכורים קשישים רוויי אלכוהול, שעונים על דלפק הבר, מבטם זגוגי, פולטים טרוניות נגד שלטון שמאלני־קומוניסטי. אנשים שלא יכולים לזהות אותנו, בכל אופן, אנשים שבעיניהם איננו מסמלים דבר, איננו מזכירים דבר, והם ישכחו אותנו ברגע שניעלם.
הוא כבר שם כשאני נכנס לבית הקפה. הוא דאג להגיע לפניי, אולי כדי לבצע בדיקת שטח, לוודא שאנחנו במקום בטוח, ועל מנת שלא ניראה, הוא ואני, נכנסים לפה יחד.
אני פוסע לעברו ומבחין ברצפה המלוכלכת והדביקה תחת סוליות נעליי, בשולחנות הפורמייקה בצבעי תכלת וצהוב־לימון, אני מדמיין את המטלית הלחה שמעבירים בחופזה לאחר פינוי ספלי קפה ריקים וכוסות בירה שנלגמו, אני רואה את מודעות הפרסומת של ‘צֶנזאנוֹ’ ו’בּירר’ תלויות על הקיר, צרפת של שנות החמישים. מאחורי הדלפק, גבר חמור סבר, מטלית זרוקה על הכתף, כאילו יצא מסרט בכיכובו של לינוֹ וֶנטוּרָה. אני חש כמו פולש, כמו טעות.
תומא התמקם בקצה האולם, נחוש ברצונו להישמר מעיני כול. הוא מעשן או יותר נכון יונק בעצבנות מהסיגריה שלו (אז עוד עישנו בבתי קפה). כוס בירה מהחבית ניצבת על השולחן מולו (הגישו אז אלכוהול לקטינים). ככל שאני מתקרב אליו, אני מבחין בעצבנות שלמעשה מסגירה ביישנות, משהו בין סרבול להתרגשות, מעין בלבול יותר מאשר חשש. אני תוהה אם הוא חש בושה, אני רוצה להאמין שמדובר רק באי־נוחות, ביטוי למבוכה שלו. אני גם מאתר את הפראות שבו, זו המבדלת אותו. היא מבלבלת אותי כי אני מכיר אותו עם הביטחון הזכרי שלו, עם ההחלטיות השלווה, הייתי עלול להירתע מהתפוגגות היהירות שלו, למעשה אין דבר המרגש אותי יותר מהסתדקות השריון והאדם שנחשף מתוכו.
אני מתיישב מולו, בדממה, הוא לא ממהר להביט לעברי. עיניו נעוצות עדיין במאפרה. הוא מאפר את הסיגריה מבלי שאוכלה די הצורך. זו תנועה שעוזרת לו לשמור על איפוק, אבל להפך, כך הוא נראה פגיע יותר. הוא לא נוגע בבירה. אני ממשיך לשתוק, סבור שהוא אמור לדבּר ראשון היות שהוא יזם את אותה פגישה משונה. אני מבין שהדממה מעצימה את תחושת אי־הנוחות שלו אבל מה לעשות?
אני עצמי רועד. אני חש את הרעידה בעצמותיי, כמו בעתות של קור עז, שחודר לגופנו כשאין אנו מצפים לו, שמטלטל אותנו. אני אומר לעצמי: הוא בטח מבחין בזה, ברעד, לפחות.
ואז הוא מתחיל לדבר. אני מצפה למילים רגילות, מילים שנועדו לשבור את הקרח, לטשטש את המוזרות, למקם אותנו בבנאליות. הוא יכול היה לדרוש בשלומי, או לשאול אותי אם מצאתי את המקום בקלות או מה מתחשק לי לשתות, שאלות כאלה, והייתי עונה בשקיקה, שמח לראות בזה חבל הצלה, מרגוע לרעידות שלי.
אבל לא.
הוא אומר שמעולם לא עשה זאת קודם, הוא מתקשה להבין איך בכלל העז, איך חש שהוא מסוגל, איך זה קרה לו, הוא חושף את כל התהיות, כל ההיסוסים, כל ההכחשות שעמדו בפניו, כל המכשולים שנאלץ לעבור, כל ההתנגדויות שסיכל, המאבק הפנימי, האינטימי, האילם שניהל כדי להגיע עד הלום, אבל הוא מוסיף שהצליח כי לא הייתה לו ברירה, כי היה חייב לעשות את זה, כי זה נכפה עליו כצורך, כי תש כוחו מכדי להיאבק. הוא יונק מן הסיגריה, כמעט נושך אותה, העשן מאפיל על עיניו. הוא אומר שאינו יודע איך להסתדר עם זה, אבל הנה זה פה, והוא מוסר לי את זה כמו ילד שמשליך את צעצועיו לרגלי הוריו.
הוא אומר שאינו יכול עוד להיות לבד עם הרגש הזה. זה פוצע אותו.
במילים אלה חדר ללב העניין. בלי פיתולים. הוא יכול היה לבחור בתכסיסי השהיה, בהתפתלויות סמנטיות, או אפילו, פשוט, לנטוש את המערכה. הוא יכול היה לרצות לבדוק מראש שאינו טועה באשר אליי. להפך, הוא בחר להתמסר, להיחשף, לומר, בדרכו שלו, את הדחף שהניע אותו לעברי, אף אם עלול היה לספוג יחס של ניכור, לעג, דחייה.
אני אומר: למה אני?
קצר ולעניין. זו הדרך, בתורי, לנקוט באותה ישירות, אותה כנות. זו הדרך גם לאשר את כל היתר, כל מה שנאמר, להשיל את הקליפות. לומר: קלטתי, הכול מובן, הכול מתאים, אני איתך.
עם זאת אני נדהם כולי ממה שנאמר, כי דבר לא הכין אותי לכך, כי הכול עומד בסתירה לוודאויות שלי. המידע שהתקבל הוא גילוי מוחלט, פריצה, הארה. והוא גם רעם ביום בהיר, כדור שנורה הכי קרוב לעור התוף שלי.
אבל הבנתי בשבריר שנייה שעליי לעמוד איתן מול האירוע, שהוא לא יוכל לשאת כל גמגום, כל תדהמה, אחרת הכול עלול לקרוס, להתמוטט.
ומתוך תחושת בטן אני יודע ששאלה נוספת עשויה לחלץ אותנו מהנפילה, מהאסון.
והשאלה שהתבקשה הייתה: למה אני?
התמונות נדחקות: משקפיים של קצר רואי, סוודר נטול צורה, תלמיד שמתחשק להחטיף לו, ציונים טובים מדי, תנועות נשיות. השאלה במקומה.
הוא אומר: כי אתה לגמרי לא כמו האחרים, כי מבלי שתרגיש רואים רק אותך.
והוא מוסיף את המשפט הזה, שלא אשכח לעולם: כי יום אחד אתה תעזוב ואנחנו נישאר.
דמעות זולגות מעיניי כשאני רושם את המילים האלה.
אני נותר מוקסם מהעובדה שהמשפט הזה נאמר יום אחד, והופנה אליי. אסביר את עצמי: לא הנבואה החבויה בו היא שמקסימה אותי, ולא התגשמותה האפשרית. גם לא הבשלוּת או ההארה שבּה. ולא בחירת המילים, אף אם אבין שלעולם לא הייתי מוצא אותן אז, או כותב אותן מאוחר יותר. זו העוצמה שבמשמעות שלהן, במה שהן סוחפות עמן: הנחיתות שהן מתארות יחד עם האהבה שהן רומזות עליה, אהבה שהופכת חיונית עקב ההיעלמות העתידית, הבלתי נמנעת, אהבה שהופכת אפשרית גם בזכותה.
הוא יודע משהו שאיני יודע: שיום אחד אעזוב.
שחיי יתנהלו במקום אחר. רחוק, רחוק מאוד מבארבזייה, מהתוגה שלה, משמי הפלדה, מהאופק הסתום. שאני אברח משם, כמו שנמלטים מהכלא, שאני אצליח.
שאני אשאף להגיע לעיר הבירה, שאפרח שם, אמצא שם את מקומי, והיא תהפוך ביתי.
שאחרי כן, אחרוש את העולם, כי הלא איני בנוי לשבת במקום אחד.
הוא מדמיין נסיקה, התרוממות, התגלות. הוא מאמין שנועדתי לגדולות. הוא משוכנע כי בקרב הקהילה שלנו, שכוחת האל, לא קיים אלא קומץ של נבחרים ואני ביניהם.
הוא חושב שבקרוב לא אהיה שייך עוד לעולם הזה של ילדותי, עולם שיינתק ממני כגוש קרח הניתק מיבשת.
לו ביטא בקול את האמת הזאת, הייתי פורץ בצחוק.
כפי שאמרתי: באותה עת, איני מטפח שום שאיפה. בהחלט הסכמתי שיהיה עליי לבחור במסלול לימודים ארוך ויוקרתי – אני כל־כך ממושמע, כל־כך מלא יראת כבוד – אבל עדיין איני יודע לאן יובילו אותי לימודיי, הבנתי שיהיה עליי לעלות ברכסי הרים – ויש לי תכונות של מטפס – אבל הפסגות נותרות עדיין בגדר אי־ודאות. בסופו של עניין, העתיד שלי שרוי בערפל וזה ממש לא אכפת לי.
גרוע מכך: עדיין איני יודע שיום אחד אהיה בעסקי ספרים. זו השערה שלא מתקבלת על הדעת, שאינה מצויה בשדה האפשרויות, שנמצאת מעבר לכל דמיון. ולוּ, באופן יוצא מן הכלל, הייתה חולפת במוחי, הייתי מגרש אותה מיד. בנו של מנהל בית הספר, בדרן? לעולם לא. עסקי ספרים, זה לא עיסוק יאה, וזה בעיקר לא מקצוע, זה לא מכניס כסף, זה לא מעניק ביטחון כלכלי, מעמד. והכתיבה, היא לא חלק מהחיים האמיתיים, היא מחוצה להם או לצדם. והחיים האמיתיים? צריך להתחכך בהם, לתפוס אותם בשתי ידיים! לא, לעולם לא, בני, אל תחשוב בכלל בכיוון! אני שומע אותו מפה, את קולו של אבי.
וכבר ציינתי זאת: איני חושק במחוזות אחרים, אין בי תשוקה לברוח. מאוחר יותר, זה ישטוף אותי, יציף אותי. זה יתחיל כמקובל, במשיכה לנסיעות, למקומות חדשים, אלה המופיעים על גלויות דואר, על מפות עולם עתיקות. אסע ברכבות, אוניות, מטוסים, אחבוק את אירופה. אגלה את לונדון, אכסניית נוער באזור תחנת הרכבת של פֶּדינגטוֹן, קונצרט של להקת הגייז בְּרוֹנסקי בּיט, חנויות בגדים, המטיפים של הייד פארק, בילויי ערב במסבאות, משחקי חִצים, כמה לילות פרועים. רומא, לטייל בין העתיקות, למצוא מקלט תחת עצי אורן הצנובר, להשליך מטבעות למזרקות, להתבונן בבחורים ששערם משוח בג’ל, ששורקים לעבר הבחורות החולפות. ברצלונה, השיטוטים המבוסמים ברַמבּלאס, מפגשים אקראיים מול הים, מאוחר בלילה. ליסבון והתוגה ששוטפת אותי מול כל הפאר הקמל. אמסטרדם וסלסולי העשן המהפנטים והניאונים האדומים שלה. כל הדברים האלה שעושים בגיל עשרים, אתם יודעים. ואז יתעוררו התשוקה לנוע, אי־היכולת לעמוד במקום, השנאה לכל מה שתקוע, כל מה שמעכב בעדך: ‘לנסוע לא משנה לאן העיקר לשנות נוף’, אלה מילים של שיר. אני זוכר את שנחאי, ההמון הדחוס, הכיעור, עיר מלאכותית שלא דאגה אפילו לשמר את תפארת הנהר שלה, אני זוכר את יוהנסבורג, גבר זר לבן בעיר שחורה, הפרובוקציה הזאת, ואת בואנוס איירס, אנשים נפלאים ונואשים רוקדים מעל הר געש, בנות עם רגליים עד אין סוף וקשישים שמחכים למה שלא ישוב עוד. ומאוחר יותר, הצורך לצאת לגלות, ליצור מרחק של אלפי קילומטרים בין צרפת לביני, הפרשי שעות, לשקול ברצינות להתיישב בלוס אנג’לס, לתמיד, לא לשוב לעולם. אבל בגיל שבע־עשרה, מאומה, לא כלום מכל זה. לא לעזוב.
תומא אנדרייה אומר שהכול אמור להתנהל בסתר. שאסור שאיש יֵדע. שזה התנאי. שזו עסקת חבילה. הוא מועך את הסיגריה במאפרה. סוף סוף זוקף ראש. אני נועץ מבט בעיניו המביעות נחישות קודרת, אפילו מעין זעם. אני עונה בחיוב. כמה מרשימה אותי הדרישה הזאת, הצריבה במבטו.
אלף שאלות נדחסות במוחי: איך זה התחיל אצלו? איך זה תפס תאוצה? ומתי? איך זה שאיש לא רואה זאת עליו? כן, איך זה לא התגלה עד כה? ועוד: האם זה מלוּוה בייסורים? רק ייסורים? ושוב: האם אהיה הראשון? או האם היו לפניי, גם הם סודיים כמוני? וגם: מה הוא בדיוק מתכנן לנו? איני שואל דבר, זה ברור. אני נענה לשליטה שלו, לכללי המשחק שלו.
הוא אומר: אני מכיר מקום.
הפתאומיות, הבוטוּת של ההצעה מבלבלות אותי. לפני פחות משעה, היינו זרים מוחלטים, לפחות כך סברתי, היות שלא איתרתי את התשוקה שלו כלפיי, לא הבחנתי במבטים החטופים ששלח לעברי, לא ידעתי שחקר אודותיי, שעשה דרך כה פתלתלה, אם כך, כן, אני חוזר: היינו זרים מוחלטים והנה הוא מציע לי, לפתע פתאום, לקחת אותי אין לי מושג לאן, כדי לעשות אין לי מושג מה.
אני אומר: אני בא איתך.
באותו רגע הייתי בא איתו לכל מקום, עושה כל מה שיבקש.
אבל אני משוכנע שזה לא באמת קיים, החיפזון הזה, הקלות הזאת, אלא רק בסרטים, ברומנים גרועים או בערים הגדולות שם מורגלים לפלירטוט, לזיון, למין מזדמן, נטול רסן. אני זוכר שפעם ראיתי אלמונים קרבים זה לזה, ממשיכים יחד לאחר קריצה אחת בלבד, ונעלמים מאחורי שער אחורי, זה היה בפאתי תחנת הרכבת בּוֹרדוֹ־סן־ז’אן, סמוך לסקס־שוֹפּ, הייתי בן חמש־עשרה, המום, נסער, אבל בעיקר לא האמנתי למראה עיניי ולא הפסקתי לתהות: אני בטח טועה, מדמיין, לא מסתגרים ככה עם הראשון שנקרה בדרכך, בטח לא פירשתי נכון. ואני עדיין בשלב זה. בבתוליות הזאת. תארו לעצמכם.
הוא קם, מניח חמישה פרנקים על השולחן, תמורת בירה שכמעט לא נגע בה. הוא יוצא, אני נחפז אחריו. אנחנו צועדים בשתיקה, הוא קצת לפניי, בפסיעות נמרצות, כתפיים מכונסות ולא רק בגלל הקור, הוא מצית עוד סיגריה. לפעמים אני מאט קצת, סוקר את גבו, מדמיין את שרירי גבו המסוקסים, העור החלבי הזרוע נקודות חן, אני נאלץ להאיץ את צעדיי כדי לפצות על ההתמהמהות שלי.
להפתעתי הגמורה אנחנו חוזרים לבית הספר, אלא שברגע האחרון פונים לעבר אולם הספורט, הריק מאדם בשעה הזאת. וגם סגור. כך לפחות אני סבור. אבל הוא תכנן הכול. הוא עוקף את המבנה הטרומי, מטפס על קיר נמוך, מגיע לחלון קטן, הודף אותו, החלון נענה ונפתח. הוא נבלע פנימה, אני תוהה מאין ידע על הפתח הזה, אם כבר השתמש בו. אני בעקבותיו. הוא מושיט יד לעברי כך שגם אני אוכל להיכנס. עולה בדעתי שזהו המגע הראשון, כף היד הזאת המושטת אליי. שמעולם לא נגעתי בו קודם. שהנה זה קורה, במהלך הפריצה הזאת. העור נעים למגע.
המקום שומם, נודף ממנו ריח זיעה, שרידי מאמץ גופני של צעירים, ריחות ניקיון מפוקפק. צעדינו מהדהדים. הרצפה חורקת. בפינה אחת, מחסן כדורי משחק. תומא ממשיך בדרכו. הוא מוביל אותי לחדרי ההלבשה, ואז למקלחות.
האהבה נעשית שם.
אהבה, אלה הפִּיות שמחפשים זה את זה, שננעלים, השפתיים הנשוכות, קצת דם, זיפי זקן שדוקרים לי בסנטר, ידיו שתופסות בלסת שלי, כדי שלא אברח לו.
זה שערו הפרוע תחת אצבעותיי, צווארו הנוקשה, זרועותיי שחובקות אותו, מתהדקות סביבו, כדי לחוש קרובים יותר, כדי למלא כל חלל בינינו.
זה המגע של חזה כנגד חזה בעת שמסירים בחופזה, זה אחר זה, את הבגדים, הסוודר, הטי־שרט, כדי לחוש במגע העור. אצלו, החזה שרירי, חלק, הפטמות שטוחות, כהות, ואצלי החזה גרום, עדיין לא שקוע כפי שיהיה מאוחר יותר עקב טיפול לקוי של איזה רופא חדר מיון, חזה חולני.
זה הגב שלו ושלי שאנו מלטפים בלהט. על גבו שלו אני חש, תחת האצבעות שלי, כמו ששיערתי, את בליטת נקודות החן.
זה הג’ינס שאנו מתירים. אני מגלה את האיבר שלו, ורידי, לבן, עצום. אני מוקסם מהפין הזה. יידרשו שנים רבות, מאהבים רבים, לפני שאשחזר את אותה התפעלות.
אהבה, אלה איברי המין בפִיותינו, מיומנות מסוימת למרות הטירוף. זה להתאפק כדי לא להגיע לפורקן נוכח עוצמת הריגוש. זו ההתמסרות, האמון המוחלט באחר.
אני מנחש כי אין זו הפעם הראשונה שלו. התנועות בטוחות מדי, פשוטות מדי, ובוודאי בוצעו קודם לכן, עם אחר או אולי עם אחרים.
ואז הוא מבקש ממני לבוא אליו, לחדור אותו. הוא אומר את המילים, ללא בושה, גם ללא נימת פקודה. אני מציית. אני פוחד, אני יודע שזה עלול להכאיב. זה עלול להכאיב אם האחר אינו מיומן. שהוא עלול להיאטם. אני יורק על הזין שלי, אני בוחר לעשות זאת לאט.
זו אהבה ללא קונדום.
למרות שמחלת האיידס כבר כאן. יש לה אפילו זהות משלה. אין מכנים אותה עוד הסרטן של הגייז. המחלה כבר כאן אבל אנחנו רואים את עצמנו מוגנים מפניה, אין לנו כל מושג על הקטל העצום שיגיע, שיקטוף מאיתנו את חברינו הטובים ביותר, את המאהבים של אז, המחלה שתאלץ אותנו להתכנס בבתי עלמין, למחוק שמות בפנקסי הכתובות שלנו, שתעורר את זעמנו מול אבדות כה רבות. היא כבר כאן אבל היא עדיין לא מפחידה אותנו. ואנחנו מרגישים מוגנים בזכות נעורינו הרעננים. אנחנו בני שבע־עשרה. לא מתים בגיל שבע־עשרה.
היזע הופך לעונג. הפורקן מגיע.
ומיד אחרי כן, לאוּת, לאות עצומה, שמותירה אותנו מוכי הלם, אילמים, המומים. נחוצים לנו כמה רגעים בטרם נתאושש. אנחנו מתלבשים מבלי להחליף מבט, מבלי להוציא הגה.
הייתי רוצה לעשות תנועה כלשהי, מין לטיפה רכה, אבל זה נמנע ממני.
אנחנו יוצאים מאולם הספורט כפי שנכנסנו. אנחנו משתחלים דרך החלון, וחוזרים לקור העוקצני שבחוץ, לחורף.
הוא אומר: שלום.
והוא מתרחק. נעלם.
הייתי אמור להיות מוקסם כולי. או אחוז פליאה. או מוכה תימהון. אבל הרגש העז ביותר באותו הרגע, רגע היעלמותו, הוא נטישה. אולי כי מדובר בתחושה שכמוה כבר חוויתי.
לונה־פארק, כמדי שנה בחג הפסחא, בכיכר דו שאטוֹ. סחרחרות וגם קרוסלת סוסי עץ, מכוניות מתנגשות, מתקן ירי עם בובות כחולות וּורודות כפרס, בכל הגדלים, מגלשה, מכונות מזל, כדור אגרוּף כדי למדוד את כוחך, דוכני ממתקים, ניחוח צמר גפן מתוק ומאפי גוֹפְרָה, מזנוני משקאות למבוגרים, כרוז פטפטן שיורק ללא הרף לתוך מיקרופון מבלי שאיש יֵדע מאיפה מגיע הקול, מוזיקה רועשת מדי, כל הזמן, אבל אין ליצנים, גם לא קוסמים, זה כנראה יקר מדי עבור עיר כמו בארבזייה. אני בן שבע. אמי לקחה אותי לשם. כל־כך התעקשתי. אצלנו לא מתקיימים שום מופעי בידור מלבד האירוע הזה, פעם בשנה בחג הפסחא. אמי ויתרה. אני מוקסם. אני רוצה לטפס על הקרוסלה, להשתדל לתפוס את הזנב של מיקי מאוס, לעלות על כל המתקנים, אני מתיש אותה, איני מבחין בעייפות של אמי. גם איני רואה שהיא פגשה את אחת משכנותינו ופתחה עמה בשיחה, אני שקוע מדי בתפוח מסוכר על מקל שאמי קנתה לי ואני טורף אותו תוך צפייה במכוניות המתנגשות, מתפעל מהמהלומות, הצעקות, ניצוצות החשמל מעל המסלול. כל־כך שקוע עד שנסחפתי למערבולת ההמולה הדחוסה, הסואנת, העולזת, שאינה מבחינה בזאטוט הקטנטן. ההמון מרחיק אותי מאמי. כשאני סוף סוף מבין זאת, מאוחר מדי, היא נעלמה משדה הראייה שלי. ואז, לפתע, אני נזכר כמה מותשת הייתה מקודם ואמרה: אתה מעייף אותי. אני נזכר במילים ‘אתה מעייף אותי’. בחלקיק שנייה, אני מסיק שהחליטה לנטוש אותי פה, כי לא יכלה עוד, כי השתוללתי מדי, ואני משתכנע שהתעופפה לה, שלא אראה אותה עוד לעולם, שזהו, שאשאר לעד ילד עזוב. אני פורץ מיד בבכי או בצווחות, מעין זעקה קורעת לב, התפוח נופל על רצפת האספלט. ואני רץ לכיוון ששם נדמה לי שראיתי אותה בפעם האחרונה, היא לא שם, ואני ממשיך לרוץ לכל עבר, נתקל ברגליהם של המבוגרים. בוודאי לא עברתי יותר מכמה מטרים, אבל מה שנחרת בזיכרוני הוא התרוצצות אינסופית, פרועה, מתישה, חוויה שכּולה הלם, חרדה ועצבות אין קץ. אמי מאתרת אותי, היא תופסת אותי בחולצה ונוזפת בי, גם היא נמלאה פחד, השתגעה, כשהבינה שנעלמתי לה, היא חיפשה אותי בכל פינה, זעקה את שמי ולא שמעתי אותה, הכרוז צוֹוח במיקרופון, המוזיקה מחרישת אוזניים, פרצי הצחוק של הקהל, היא צועקת עליי, אני פשוט בלתי נסבל, אסור לי להתרחק, לעזוב את ידה, היא אוחזת בי בכוח רב, מכאיבה לזרועי, זה ביטוי לפחד שחשה אבל בגיל הזה איני יודע זאת, אני חש רק את הזעם שלה, זעם שמביא אותי לידי קהות חושים. לפני מספר דקות חשבתי שאני יתום והנה, כשסוף סוף אני מוצא את אמי, אני זוכה למבול של נזיפות. מאותו רגע, אפסיק לאהוב לונה־פארק. לעד לא תרפה ממני חרדת הנטישה.
כשתומא נעלם בפינת רחוב אולם הספורט, אני חוזר להיות בן שבע.
הימים שאחרי כן, הם סיוט של ממש.
אני בהחלט מבין שהמאהב לא ייגש אליי, מאחר שדרש שתיקה, כפה עליי דממה מוחלטת. שאר התלמידים בוודאי היו מבחינים במוזרות הזאת, לו, במקרה, היה אומר לי שלום, לו היה מסתפק בלומר לי שלום, אפילו מרחוק. כי, כפי שאמרתי, אנחנו משתייכים לחוגים חברתיים שונים, שאינם מצטלבים: מפגש, אפילו חשאי, אפילו מקרי, הוא משהו שפשוט אינו מתקבל על הדעת. אסור בשום אופן להסתכן, זאת הבנתי היטב.
הבנתי היטב, אך עם זאת, אני מתקשה שלא לקוות לסימן שרק שנינו נבין, חיכוך שייראה כפרי המקרה, קריצה נסתרת מעיני כול, חיוך בזק. אני חולם על חיוך בזק.
אבל כלום. ממש כלום.
היעלמות, מרבית הזמן. נדמה שהוא מגיע לבית הספר ברגע האחרון, עוזב מיד עם הצלצול, מעולם לא יוצא מהכיתה, כך נדמה.
ובקומץ הרגעים החטופים בחצר בית הספר, במסדרונות: אדישות מוחלטת. גרוע מקרירות. צופה חד עין אף היה מבחין בעוינות, ברצון לשמור מרחק.
האטימות הזאת מייסרת אותי. היא מעוררת השערות בלי סוף.
אני תוהה: ואולי הוא מתחרט? אולי, בעיניו, הכול לא היה אלא רגע של טירוף, טעות איומה, משגה מטופש? הוא מתנהג כאילו דבר לא קרה, או כאילו הכול חייב להישכח, להיטמן עמוק באדמה. זה אפילו נורא יותר משכחה: זה נראה כמו הכחשה. וזה כל מה שאני רואה, פתאום: השלילה מכול וכול שלו. אני מתמודד עם ביטול אותו משהו שהטיל אותנו זה לזרועות זה; עם מחיקת התמונה.
כדי להתחמק מגזר דין שכזה, שכמוהו כנידוי, אני מעלה אפשרויות מתונות יותר: אולי הוא פשוט מאוכזב, לא עמדתי בציפיות שלו, בתשוקה שלו. אני משנן לעצמי, כנגד כל ודאות: אכזבה הרי אפשר לתקן, אפשר לפצות. אני כבר שם, מקווה שאוכל להתחנן להזדמנות שנייה. אני נאחז באפשרות של כפרה.
אבל, כמובן, חוזרים אליי הרזון השדוף, קוצר הראייה, רפיסות הגוף, הכיעור שבסוודר המרופט, וכביכול ההתנשאות שמרחיקה: כגודל הפגמים, גודל התבוסה. אני חוזר להיות מי שהייתי קודם, הבחור המסקרן, לא זה שמוצא חן. לשאת חן, אני אומר לעצמי, זה עניין קצר־מועד, כדי חיבוק בלבד, בחדר הלבשה כלשהו. לשאת חן, אין זה אלא אשליה.
אני מגלה את פגיעתה של הציפייה. כי ישנו הסירוב להודות בתבוסה, הסירוב להאמין שאין לזה המשך, שזה לא יקרה עוד. אני משכנע את עצמי שהוא יבוא לקראתי איכשהו, שאי־אפשר אחרת, שזיכרון הגופים שהתערבלו יביס את ההתנגדות שלו. אני אומר לעצמי שלא מדובר פה בסיפור של גוף בלבד אלא גם בכורח. שלא נאבקים נגד כורח. או, אם נאבקים, הוא לבסוף גובר עלינו.
אני מגלה את פגיעתו של החֶסֶר. החסר במגע העור שלו, באיבר שלו, בכל מה שהיה שלי ונלקח ממני, שחייב לשוב אליי וָלא, אפול לזרועות הטירוף.
בשלב מאוחר יותר, אכתוב אודות החֶסֶר. אודות ההילקחות הבלתי נסבלת של האחר. אודות הריקנות שמעוררת אותה הילקחות. המצוקה המשתררת. אכתוב אודות התוגה המאכלת, הטירוף שמאיים. זה יהפוך לאמם־הורתם של ספריי, כמעט בעל כורחי. לעתים אני תוהה אם אי־פעם כתבתי על משהו אחר. כאילו מעולם לא התאוששתי מזה: האחר שאין להשיגו. כאילו זה חולש על כל מרחב המחשבה.
מותם טרם עת של רבים מחבריי אף יחמיר את המצוקה הזאת, את הכאב הזה. אותו אובדן מוקדם יוליך אותי לתהומות הייסורים והתהייה. איאלץ ללמוד להמשיך לחיות אחריהם. והכתיבה היא אולי אמצעי נכון כדי לשרוד. וכדי לא לשכוח את אלה שאינם. כדי להמשיך את השיח עמם. אבל החסר נובע כנראה מאותה עריקה ראשונה, מאותה צריבה מטופשת פרי ההתאהבות.
אני מגלה שלהיעדרות יש מרקם משלה. אולי כמי נהר עכורים, ככתם נפט, בכל אופן נוזל דביק שמזהם, נוזל שבתוכו נאבקים, טובעים. או אולי דחיסות, כמו הלילה, מרחב בלתי מוגדר, נטול נקודות ציון, שעלולים להיחבט בו, שמחפשים בו אור כלשהו, שתרים אחר ניצוץ, משהו להיאחז בו, משהו שיראה לנו את הדרך. אבל ההיעדרות היא קודם כול, כמובן, הדממה, דממה עוטפת, שמכבידה על הכתפיים, שגורמת לנו לזנק ברגע ששומעים רחש בלתי צפוי, שאין לזהותו, או את המולת החוץ.
כדי לא לשקוע לחלוטין, מצאתי רק זאת: אני זוכר את הגוף, האיבר הלבן, הוורידי, נקודות החן. זיכרון מהפנט שמחלץ אותי מן ההריסות.
תשעה ימים חלפו עד שתומא קרב אליי שוב.
תשעה ימים, ספרתי. המספר חרות במוחי.
אנחנו נתקלים זה בזה במסדרון אפלולי בגלל גשמי החורף, אותם גשמים שמזמנים את הלילה באמצע היום. או יותר נכון, אני יוצא ממרכז המידע, שוב ניגשתי לשאול ספר, לא זוכר בדיוק מה שמו, אולי בצד של סְוואן שאנסה לקרוא באותה תקופה, אך ללא הצלחה? בכל אופן, בטח לא איזה רומן בן זמננו, מוצר נדיר באותם ימים, אנשי משרד החינוך ודאי סברו שעליהם לגונן עלינו מפני ההווה, לכלוא אותנו בעבר, לאלץ אותנו להכיר את הקלסיקות שלנו, לשמר אותנו במצב של קופיפים מאולפים, אני יוצא אפוא מהספרייה, מצמיד את הספר לצד גופי, עדיין מרוכז בבחירת הספר הזה, והנה תומא פוסע לעברי, וזה משמח אותי, וזה משתק אותי, אני רואה שהוא תוחב יד לכיס האחורי של מכנסי הג’ינס שלו ושולף משהו, פיסת נייר, והוא מוסר לי אותה במהירות, בתקווה שלא ייחשף, וממשיך בדרכו, ואני אומר לעצמי שהוא תכנן את המהלך הזה, שהוא המתין להימצא בנוכחותי בנסיבות שיאפשרו לו לפעול, ואני מבולבל מאותה זהירות יתר, בהקשר אחר זה אולי היה נראה לי מגוחך אבל הבנתי שהפחד גובר על הכול, הפניקה, ואני חש שהפחד הזה עמוק כל־כך, שאין מדובר אך ורק בחשיפה, זה גם פחד ממנו עצמו, פחד ממה שהוא.
אני ממתין לרגע בו מחול העוברים ושבים במסדרון ישקוט, שהריק ישוב לשרור, גם אם אאחר לשיעור, ואני פותח את הפתק. רשום בו רק מקום, שעה (שום דבר אחר, לא שמי הפרטי, לא חתימתו, לא מילת חיבוב, לא תקווה, הדברים מתומצתים, כך ניתן להכחיש את הרגש, כך פיסת הנייר לעולם לא תשמש כהוכחה מרשיעה). יש לנו פגישה נוספת.
הוא בחר בצריף הצמוד למגרש הכדורגל, שם מאחסנים את הכדורים, המדים והציוד. אין איש במגרש, בכל מקרה הגשם כה חזק שלא ניתן לשחק בו, אני רץ תחת המבול, הבוץ נדבק לשולי המכנסיים. כשאני קרב לצריף, אני מבחין בדלת הפתוחה למחצה. תומא מחכה לי, בגדיו רטובים, טיפות זולגות משערו, נופלות על לחייו, הוא כרגע הגיע. אני שואל אותו איך הצליח, איך פתח את הדלת, ברור שאין לו מפתחות, ומבנים מן הסוג הזה נותרים בדרך כלל נעולים כדי למנוע גנבה של החפצים המאוחסנים, הוא מסביר לי ששום מנעול לא עומד בפניו, שהוא עושה זאת מגיל קטן, פורץ מנעולים, שזה משעשע את אביו, את בני הדודים שלו, מיומנות שכזאת, שאפילו מבקשים ממנו לעשות מין פעלולים כאלה באופן קבוע עם סיום הארוחה ביום ראשון, הוא קצת קוסם.
אני אומר לעצמי שזו השיחה הראשונה בינינו.
עד לרגע הזה, רק הוא דיבר. בבית הקפה, עם השיכורים, המהמרים, לא הוצאתי הגה. ואז, באולם הספורט, רק המיניות דיברה. ועכשיו אנחנו משוחחים: איך מפרקים מנעולים, הכישרון הזה שגילה בעצמו, שפיתח, שמזכה אותו במחמאות, בעידוד. אני מחייך כשהוא מספר את סיפורו. זהו גם החיוך הראשון שאני מפנה אליו. הוא מחייך אליי בחזרה. נדמה לי שזה מייצר אינטימיות, הדוקה לא פחות מזו של הגופים הדבקים זה בזה.
שערותיו עדיין נוטפות מים, נצמדות למצחו, היופי שלו עוצר נשימה. הוא כורע על מזרן. אני בעקבותיו.
אני לא אומר: מדוע חיכית כל־כך הרבה זמן עד שהופעת? האם היססת? האם החלטת לא לפגוש אותי שוב, ואז שינית את דעתך? אני יודע, מתוך תחושת בטן, כי אסור לי לעולם לשאול אותו שאלה כלשהי, לבקש ממנו להסביר. הידע הזה רומס אותי.
אני לא אומר: התגעגעתי אליך. אני גם יודע שאסור לי להפגין רגשנות, שכל השתפכות תעורר בו תיעוב.
אני מדבר על מנעולים. ואני לא רואה בזה כל מטפורה. כי היא פשוט לא קיימת.
ואז משתררת דממה. המבטים משתנים; מתכסים במעטה של ביישנות ותשוקה, פתאום. הנשיקות באות. נשיקות טורפניות.
וכשהתשוקה רוותה, העונג מומש, הזרע נשפך, הגוף נרגע, אני חושב לעצמי שזה יהיה כמו בפעם הקודמת, באולם הספורט: ההיאלמות, הפנים המוסבים הצדה, המבוכה, הפרידה החפוזה. אבל הוא בוחר אחרת. הוא אומר שיורד עדיין גשם חזק, שמוטב לנו להמתין, שאיש לא יגיע לפה. אני מבין שהוא מתכוון להתבטא, לשוחח.
הוא אומר שהוא מתגורר בלַגארד־סוּר־לֶה־נֶה. אני מכיר את הכפר הזה, סבתי נפטרה שם. אני אומר כפר, אפשר לומר כפריר, זה לא יישוב אמיתי, יש שם בעיקר חוות, עובר שם כביש בין־עירוני, ואכן על הכביש הזה נדרסה סבתי למוות. היה זה בשלהי היום, בשעת בין הערביים, היא חצתה את הכביש בעקבות סבי, איני זוכר מה עשו שם שניהם, בטח אמרו לי ושכחתי, אולי הלכו לבקר חברים שגרו שם, והחנו את הרכב בשולי הדרך, הם היו חייבים לחצות, הוא חצה ראשון, כפי שתמיד עשה, היא לא שמעה טנדר מתקרב, הפגיעה לא הייתה קשה אבל מאוחר יותר היא מתה מפצעיה. סבי לא ראה את התאונה, הוא היה עם הגב למתחולל, הוא שמע את הבלמים, את ההתנגשות, וכשהסתובב, גופה היה שרוע על הכביש, הראש נחבט באספלט וזו החבלה שהביאה למותה, כך אמרו. סבתי הייתה בקושי בת שישים, אני הייתי צעיר מאוד כשמתה ואין לי זיכרונות ממנה, אני רואה בסך הכול אישה אפורת שיער שתוויה מטושטשים, עומדת מאחורי זגוגית חלון גבוה, אבל זו אולי תמונה מאולתרת ואולי מעולם לא התרחשה. אני מכיר את הסיפור הזה כי סיפרו לי אותו, כי קוננו על היעדר תשומת הלב, טעות, חוסר מזל, למות על כביש שאיש אף פעם לא עובר בו, האשימו את אור הדמדומים וחזרו ואמרו: דקה אחת יותר או דקה אחת פחות וזה לא היה קורה, אני זוכר את הביטוי הזה ‘דקה אחת יותר או דקה אחת פחות’.
שנים רבות אחרי כן, אמר לי היוצר והבמאי פַּטריס שֶרוֹ, מבלי שידע דבר על האסון: האנשים שנדרסים למוות, לפעמים עושים זאת בכוונה, הם משליכים את עצמם מתחת לגלגלים של הרכב וזה נכון בעיקר כשמדובר בתאונות בלתי סבירות, כשכולם בטוחים שניתן היה למנוע אותן. בסרטו האחרון, רדיפה, הוא אפילו העלה בפי אחת מן הדמויות שלו רפליקה דומה: זה נוח לכולם להאמין בתאונה. זה פחות מביך מאשר התאבדות.
תהיתי אם סבתי הייתה מסוגלת להתאבד. אין לי מושג. למעשה, אני חושב שדווקא היה מוצא חן בעיניי לדעת שהלכה ביודעין לקראת מותה, זה יכול היה להיות מעשה החירות היחיד במשך כל חייה, המעשה האחד הנוגד מוסכמות לאחר שהתמסרה להולָדַת ילדים (שבעה תוך עשרים שנה), לגידולם, בעודה נותרת בצלו של בעל מחוזר וחובב נשים.
ובכן, תומא אנדרייה מתגורר בכפר הזה, שם נרדף למוות.
הוא חי בחווה. הוריו הם עובדי אדמה ובבעלותם חלקות קרקע קטנות, אנשים פשוטים, שמוכרים את תוצרת הכרם שלהם למזקקות המייצרות קוניאק. הוא מתקן את עצמו: כרם, שהוא למעשה חלקה מגודרת, שורות גפנים מוקפות קיר נמוך.
הייתי רוצה לקטוע אותו כדי לומר לו שאני יודע על מה הוא מדבר. בשנות ילדותי, מול בית הספר, מצדו השני של הכביש הראשי, ישנן גפנים, במורדות הגבעות, זמורות מפותלות, מעוּותות כמו יצורים אגדיים. אני בן שבע או שמונה ומבקש להשתתף בבציר. אני בנו של המורה ולכן מסבירים לי שזה לא יאה אבל אני מתעקש, אז מוותרים, כמו שמוותרים במקרה של גחמה, של שיגעון חולף. שולחים אותי לשכנים שמייצרים קוניאק. תראו אותו, את הילד המסורק יפה שעוסק ב’קטיף ענבים’, מרים את העלים, מנתק את האשכולות ומשליך אותם לדלי, ביתר זהירות, כמו מפגר, הוא לא מבין שעושים לו טובה, שמוכנים לשאת את נוכחותו, בעוד שמדובר למעשה בעבודת כפיים, עבודה קשה, קשה מאוד, שדורשת מיומנות, גמישות, כוח סבל. מסביב, פועלים ספרדים. מביאים אותם לשבועיים או שלושה, כל עוד נמשך הבציר. כוח עבודה זול, צייתן, שמגיע מבּילבּאוֹ או מסֶביליה. אני מחבב את הספרדים. הם אנשים שמחים, עורם חרוש קמטים, אני לא מבין את דיבורם, בערב הם חוזרים למחנה, אל הקרוואנים שלהם המוצבים בלב השדות, בטח מנצלים אותם אבל הם לא מתלוננים; פרי עמלם ישמש להכנת ברנדי בעל מוניטין, יקר ביותר, שנועד לייצוא ברחבי העולם, כולל יפן, וסין, והם לא יראו מאומה מהכסף שזה מניב. עם רדת היום, אני הילד העולז שמעלים למכל, ברגליים יחפות, כדי לדרוך ענבים, לפצח גרעינים. עם סיום עונת הבציר, כולם נאספים סביב שולחן ענקי, כולם מתערבבים, מדברים בקול רם, שותים, צוחקים, מנגנים בגיטרה טרם ייפרדו עד לסתיו הבא או לעולמים. בשבילי, הפרידה היא רגע קורע לב. מאוחר יותר, אני יושב במזקקה, מול האַבּיקים, צינורות הנחושת, אני ממתין שהעשן יֵצא, ייפלט החוצה, קוראים לזה ‘נתח המלאכים’. ואני הילד שממתין לנתח המלאכים. אבי משועשע מבנו שנוטל חלק בטקס הזה אבל כבר אמר וחזר ואמר שהוא אינו מעוניין עבור בנו לא בעבודת אדמה, לא בחריש בשדות, לא בעבודת כפיים. אני לא אהיה פרולטר, בשום אופן. לכן אני מעדיף לשתוק כשתומא מדבר על הכרמים.
הוא אומר שהם גם מגדלים פָּרות, יש להם כמה ראשים.
הפעם אני משיב ואומר שאני יודע לחלוב אותן, את הפרות. בפאתי הכפר ששם גדלתי, יש רפת ומדי יומיים אנחנו הולכים לקנות חלב טרי (אפילו חם, כי הוא יוצא ישר מעטיני הפרה). אני מוקסם ממראה האיכרה השקועה בלישת העטין כדי לשחרר חלב. מהר מאוד, אני מבקש לעשות כמוה, ואומר לה: תראי לי. היא מלמדת אותי מהן התנועות. אני מוכשר. בעיניי זה כמו משחק. אני מוכשר כשמדובר במשחקים. ואני לא פוחד מהפרות, לא פוחד שיבעטו בי, שיכשכשו בזנבן, הן בטח מרגישות שאיני פוחד. כשאני מספר היום את הסיפור הזה, איש לא מאמין לי. כשאני מספר לס’ שרכשתי את המיומנות המיוחדת הזאת, גם הוא לא מאמין לי, הוא בטוח שאני מנסה לעשות רושם, שאני ממציא. טוב, מגיע לי. זה מה שקורה כשנוהגים לבדות סיפורים.
באותו רגע, תומא פורץ בצחוק, גם הוא. הוא מתקשה לדמיין אותי יושב על שרפרף, ידיי לשות את העטינים. אני נעלב. הוא אומר שאני לא טיפוס כזה, שזה בלתי אפשרי, שאני טיפוס של ספרים, של מחוזות רחוקים.
זה חשוב: הוא רואה אותי באור מסוים וכך יהיה לאורך כל הדרך. בסופו של דבר, האהבה התאפשרה רק כי ראה אותי לא כפי שהייתי, אלא כפי שאהיה מאוחר יותר.
הגשם ממשיך להתדפק על רעפי הצריף. אנחנו לבד בעולם. מעולם לא נהניתי כך מגשם.
הוא אומר שהוא אוהב את החווה, את האדמה. אבל שהוא שואף למשהו אחר. אני משיב בלהט שהוא יעשה משהו אחר, היות שהתחיל לימודים שמאפשרים לו זאת, ועם תעודת הבגרות בכיס יוכל לנסות להתקבל לרפואה או רוקחות או כל מה שירצה. הוא עונה שאינו בטוח שזה אפשרי, כי הוא בן יחיד במשפחה, יש לו שתי אחיות והחווה תמות אם לא ייקח אותה לידיו. אני מגיב בתמיהה, אומר שזה כבר לא ככה, ששנות החמישים עברו מזמן, הבנים לא חייבים להמשיך את מסלול אבותיהם, עבודת האדמה כבר לא עוברת בירושה, החקלאות על סף גסיסה בכל מקרה, זו דרך ללא מוצא, אני אומר לו שעליו לחשוב על העתיד שלו. הבעת פניו נאטמת. הוא אומר שאינו אוהב את דבריי.
הגשם נחלש. הוא קם להביט החוצה דרך חרך: הדשא בוצי, כמעט אפור, שולי המגרש מטושטשים, העמודים חלודים, הרשתות רפויות ומתנודדות לקצב פרצי הרוח, הטריבונות ריקות; שממה. הוא נעמד לאחר שלבש את הג׳ינס שלו בלבד. הוא נותר חשוף חזה למרות הקור. אני קם ממקומי, ניגש אליו, נצמד לגבו, מקיף בזרועותיי את האגן שלו, הוא מתקשח נוכח המגע שלי, הוא מתעב את הרוך הזה. אני אומר: זה כדי שיהיה לך פחות קר.
הוא נחלץ ממני אט אט, מרים את הטי־שרט והסוודר שלו, לובש אותם בחופזה.
ללא ספק, הוא עדיין כעוס על מילותיי: להרוג את האב, לעזוב את האדמה. הוא כנראה חושב שאיני מבין דבר. חושב שאיני מודע לאלימות הטמונה במעשים שכאלה. קלות הדעת שלי מרגיזה אותו.
הוא אומר שעבורי הכול פשוט מאוד, שהכול יהיה בסדר, שאני אצא מזה, זה ברור, אין מקום לדאגה, אני בנוי לעולם הזה, הוא מחכה לי בזרועות פתוחות. ואילו עבורו, כאילו קיים מחסום, קיר בלתי עביר, כאילו האיסור גובר על הכול.
לא פעם הוא יעלה את שאלת האיסור ואני אנסה להוכיח לו שאינו צודק. לשווא.
הגשם פסק. ולפתע אנחנו חשים פחות מוגנים, פחות מנותקים מהעולם, נראה שמישהו עלול להצטרף אלינו. אני מבחין בחרדה שלו, ברטט של הרגל, בתווי פניו הנסערים. צריך לצאת עכשיו, לעזוב את המקום הזה, זה הכרחי. לפני שחוצים את סף הדלת, אני שואל, מעז לשאול: ניפגש בקרוב?
הוא לא מהסס.
הוא אומר שכן, כמובן.
אני שומע את ה’כמובן’ שפירושו שמשהו מלבלב, שאין דרך חזרה, שלא הכול ייפסק. אני על סף בכי. אני רגשן יתר על המידה, אני יודע.
אני אומר: אז אם תרצה, בפעם הבאה, ניפגש אצלי. הוא מתקשה להסתיר את הפתעתו, אפילו את סלידתו. אני מעלה במוחי מספר השערות – הוא מעדיף מקומות בלתי סבירים, מוזרים, חדר זה משהו מתוכנן, צפוי מראש, זעיר בורגני. הוא מעדיף זירה ניטרלית, כשאנחנו במצב של תיקו, משחק במחנה היריב פירושו להתחיל בעמדת נחיתות. הוא לא שש להכיר את המקום הכי אינטימי, פירוש הדבר יהיה לטפס שלב בקשר.
אני סבור שטענת הנגד היחידה שעשויה לבלום את ההימנעות שלו חייבת להיות מוחשית, מציאותית, כמעט טריוויאלית. אני אומר: הוריי עובדים, הם אף פעם לא בבית, לא יפריעו לנו. אני מתמקד בחרדה שלו שמא ייחשף. הוא עונה לי, בסדר, הוא יבוא.
קובעים יום. שעה.
הוא פוקד עליי לצאת ראשון מהצריף, הוא ימתין כמה דקות, ינעל את הדלת, הוא עומד מאחור, במרחק־מה, מן הסתם כדי להימנע מכך שאחבק אותו, כדי להדוף השתפכות כלשהי, ובעיקר יחס של רוך.
במשך כל תקופת הקשר בינינו הוא יירתע מרוך.
ועוד משהו, כשאני חושב על זה: הוא לא יזמין אותי אליו, אף לא פעם אחת. לא אראה את החווה ולא את הכרמים המקיפים את החווה ולא את הבהמות באחו. לא אראה את פנים הבית, את המרצפות הקרירות, הקירות המטויחים, החדרים האפלוליים עם התקרות הנמוכות, הריהוט הכבד (אני ממציא, הבנתם? אני ממציא משום שלא ראיתי בעיניי). לא אפגוש בהוריו ולא אראה אותם אפילו מרחוק, לא אצור קשר עין, לא אלחץ ידיים, לא; אני מאמין שבכל מקרה הוא מעולם לא סיפר להם אודותיי, אפילו לא בהיסח הדעת (הוא אינו פועל בהיסח הדעת). ואני, הייתי בכל זאת שמח לדעת איך הם נראים. כמובן, לא הייתי חושף אותו. הייתי משחק תפקיד של חבר לכיתה. אני מסוגל לגלם כל תפקיד. ויום אחד אגיע מרצוני החופשי ללגארד, לכפר, יום אחד כשאדע שאינו שם, ואשוטט במקום כדי לנסות למצוא באיזה בית מדובר, באיזו משפחה. אף אתפתה לפנות בשאלה לקשיש שיושב על ספסל מול הכנסייה, אבל אחליט לוותר, נבוך פתאום מהפולשנות שלי. ואז אעזוב את המקום.
ביום ההוא, ממש לפני שתומא מצלצל בדלת הכניסה לבית, אני שרוי במתח עז. התגלחתי פעמיים, למרות שפניי עדיין חלקות כשל ילד, נחתכתי, יש לי פצע מתחת ללחי השמאלית. שפשפתי קצת בעזרת אבן גילוח, אבל זה לא עזר, ברור לי שאני נראה נורא. גם התבשמתי, בניגוד להרגלי, אני נודף ריח למרחקים, וזה עוד הבושם של אבי עם ניחוח חייתי, לא פירותי, שהמוסק שולט בו, ריח עיקש. אני לובש בגדים כהים, נראה לי שזה מה שהוא אוהב. החלפתי אותם מספר פעמים עד שחזרתי ללבוש המקורי. כן, גם ספרתי את השעות, את הדקות לפני שהופיע, וארבתי מבעד לחלון, מאחורי הווילון הדק כדי שלא יבחינו בי. הצטערתי שאיני יודע לעשן, סיגריה בטח הייתה מקלה עליי, אומרים שזה מרגיע.
כשנכנס, הוא אינו מבחין כלל בקדחתנות שלי, או במאמצים שלי, רק הבית מעניין אותו, והוא פוסע כאילו בשטח ממולכד. הוא אינו מעיר מילה על הגודל, האור, העיצוב, פשוט מציין שיש הרבה ספרים, שמעולם לא ראה כל־כך הרבה ספרים, הוא מבקש ללכת לחדר, מעדיף שלא להתעכב. צריך לטפס שני גרמי מדרגות.
החדר די גדול, מחולק במחיצה קטנה לאזור שינה ואזור לימודים. החדר מסתיים בצורת עליית גג, חלונות קטנים, הרצפה מכוסה בשטיח מקיר אל קיר בצבע קרם, זרוע פה ושם בכתמי שאריות בוץ שנדבק לנעליים, כך נדמה לי. על הקירות תלויות כרזות של הזמר ז’אן־ז’אק גולדמן. הוא מביט בי, מרים גבה כאילו צוחק ממני. הוא מודיע שגולדמן זה מוזיקה קלה לבנות. אני משיב לו, בקול נעלב, שהוא טועה, שכדאי לו לשמוע את המילים, כמו למשל בפזמון ‘Veiller tard‘ (‘עֵר עד מאוחר’) המדבר על המילים הכלואות שלא ידענו לומר, המבטים הנוקבים שלא הבנו, הקריאות הברורות, הנצנוצים המאוחרים, מדקרות החרטה המתמסרות ללילה. הוא אומר שלמילים אין כל חשיבות, מה שחשוב זה המוזיקה, והאנרגיה שהיא משדרת. הוא אוהב להקשיב ללהקת טלפון. איני טוען כנגדו שהמילים של טלפון הן בעלות משמעות, הוא יאמר שאני מתנשא. ובעיניו, באותו רגע, איני אלא נערה רגשנית חסרת תקנה.
לו ידעתי זאת, אז, הייתי יכול לומר לו שמרגריט דיראס הייתה מוטרפת על השיר ‘Capri, c‘est fini‘ (‘קַפּרי, זה נגמר’). בספרה יאן אנדריאה שטיינר, היא כותבת: כן, יום אחד זה יקרה, יום אחד תופיע החרטה האיומה על מה שאתה מכנה ‘בלתי נסבל’, כלומר מה שחווינו אתה ואני במהלך אותו קיץ 80 של גשם ורוח. לפעמים זה על שפת הים. כשהחוף מתרוקן, עם רדת הלילה. לאחר לכתם של ילדי הקייטנות, מתוך מרחב החולות, לפתע עולה הזעקה שקפּרי זה נגמר. שזו הייתה העיר של אהבתנו הראשונה אבל עכשיו זה נגמר נגמר. שזה נורא לפתע פתאום. נורא. כל הבכי, הבריחה, המוות, כי קפּרי סובבת עם כדור הארץ, לעבר שכחת האהבה.
יכולתי לספר לו גם על המילים שפרנסואה טְריפוֹ שם בפי הדמות שגילמה פאני אַרדאן בסרט האישה ממול. בדיוק באותה תקופה ראיתי את הסרט: אני מקשיבה לשירים כי הם אומרים את האמת. ככל שהם יותר מטופשים, הם יותר אמיתיים. חוץ מזה, הם לא מטופשים. מה הם אומרים? הם אומרים: ‘אל תעזוב אותי… היעדרותך הרסה את חיי…’ או ‘אני בית ריק בלעדיך… תן לי להיות הצל של צלך…’ או ‘ללא אהבה, אנחנו כלום...’
ודפּארדיֶיה עונה לה: טוב, מתילד, אני חייב ללכת.
אני חש אצל תומא את אותו רצון לשנות נושא, את הזלזול הלֵאה, כשהוא מעיר על טעמי המוזיקלי. הוא מפצה על כך כאשר הוא מבחין בספרים, ספרים מסודרים בשורה או בערמות. בבת־אחת הוא מפגין שוב הערצה כלשהי. אבל הערצה דואבת. כל מה שמושך אותו בי מרחיק אותי ממנו.
הוא אומר שהוא רוצה למצוץ לי, כאן ועכשיו, כאילו הצורך הזה התעורר כרגע, הוא לא תוכנן קודם לכן, הוא לא נבנה עם חלוף הימים בלעדיי, לא, הוא פרץ כך פתאום, התגלה לו, שנייה קודם לכן הוא לא היה קיים. הוא משליך אותי על המיטה, פותח את מכנסי הג’ינס שלי, מפשיל את תחתוניי, ולו יכול, היה קורע אותם, כמו תמונה מסרט פורנו הֶטרוֹ, הבחורה שתחתוני הכותנה הלבנים נתלשים ממנה בפראות, אני מתמסר, איבר המין שלי מתעבה בפיו. בהתחלה איני מעז להביט לעברו בעודו מוצץ לי, אני אומר לעצמי כי יתקשה לשאת את הרעיון שמישהו מביט בו בשעת מעשה, אני עוד אומר לעצמי שהכול חייב להתבצע רק על פי היצרים שלו, גם על פי העכבות שהן רק שלו. ולבסוף, לאט לאט, אני זוקף ראש, נשען על מרפקיי ואני מתבונן בו, נדהם מהבולמוס, כמו ילד מורעב שזה עתה קיבל אוכל ושמעדיף להיחנק. איני יודע מאילו מעמקים מגיע הצורך הזה אצלו באיבר גברי, אבל אני כן חש את ההדחקה, את הבלימה העצמית שקדמו ללהיטות הזאת.
במשך כמה שבועות אני תוהה אם הוא לא בחר בי רק מפני שהייתי פנוי, זמין, מפני שהייתי האמצעי המושלם למילוי תשוקותיו המודחקות, ומפני שלא מצא אף אחד כמוני. אני חוזר ואומר לעצמי: למעשה, עבורו, איני אלא אותו בחור שהוא מזיין, שום דבר אחר, לא יותר מגוף, איבר מין, כלי שרת.
אשר למין נטול עכבות, אציין זאת בטרם אשכח: שנים רבות אחרי כן, אתרועע עם שחקני סרטי פורנו, אחד מהם אף יהיה שותפי לדירה במשך חודשים ארוכים, בקליפורניה, מקדש תעשיית הפורנו. אבקר באופן קבוע בהסרטות. אראה אותם מתחממים, משחקים משיכה, משתגלים, שומרים על קצב, קופאים על מקומם לקראת צילום, חוזרים לפעולה כאילו כלום, גונחים כביכול, אהיה חבר קרוב של אותם בחורים שעושים אהבה תמורת כמה מאות דולרים. אגלה שחלקם עושים זאת רק לשם פרנסה ועבורם זה מקצוע ככל המקצועות, תוך שהם מנצלים את אשר הטבע העניק להם. אחרים הנם מכונות מלחמה, מבלים מדי יום שעות ארוכות במכוני כושר, כשייעודם היחיד להפגין גוף מושלם או יותר נכון גוף שיתאים לדרישות המקצוע, הם מזריקים לעצמם סטרואידים, והכתפיים שלהם זרועות פצעונים, הם לא מוותרים על מכוני שיזוף, ועל בימת הצילומים הם יוצאים לקרב. יש שנהנים מריבוי בני זוג, מהתעלסות מול מצלמה, יש שנשבים בקסמיהם של בני הזוג של אותו יום, מה שאולי מעניק אמינות לסצנה. כולם מוטרפים על הגוף שלהם. כולם טוענים שעבורם מין הוא דחף חיוני, סם. כולם או כמעט כולם בחורים תמימים ונוגעים ללב.
תומא מתפשט, משליך את בגדיו בחדר, גם הוא רוצה להיות ערום, לחוש את המגע של גוף אל גוף (אין לו בעיה עם עירום, והוא מלמד אותי לחשוש פחות ממערומיי שלי). הוא מלטף אותי, ידיו מיומנות. הוא יודע מה עליו לעשות. הוא נוגס במותניי, בחזה שלי. הוא גונח. אני שומע את הגניחה הזאת, שהתקשה לכבוש, שפלט אולי בלי משים: הוא מרגש אותי עד בלי די. כבר כתבתי על כך, אני חושב: אין דבר המרגש אותי יותר מאותם רגעים של התמסרות, של שכחה עצמית.
הוא משתרע על בטנו כדי שאחדור אליו, מתקמר קצת. אני מבחין בפלומה המשתרכת עד לעצם הזנב. אני מחליק את הלשון שלי, הוא גונח שוב, הוא גם רועד, אני מבחין בעור ברווז על התחת שלו. אני חודר אותו. מולי, כרזה של ז’אן־ז’ק גולדמן, ואני מוקף בקירות חדר של נער מתבגר, נער שאני כרגע ממית.
לאחר מכן הוא ממשיך לדבר. ממש כמו סכר שנפתח. והאמת היא שבדרך כלל הוא ממעיט מאוד בדיבור. אצלו בבית, הארוחות המשפחתיות מתנהלות בשתיקה, הערבים יחד קצרים, הלאוּת מחייבת לעלות על משכבך מוקדם. בבית הספר הוא מאפשר לאחרים לספר את סיפוריהם, אני עֵד לזה, הוא תמיד עומד קצת מאחור, יונק סיגריה, והאחרים הם שמדברים, לפעמים אף אינו טורח לעורר רושם שהוא מקשיב. אני זוכר שזה מה שמצא חן בעיניי, הסגירות המופגנת, ההתבדלות. איתי הוא מרגיש שמוענקת לו רשות הדיבור. אבל אולי הוא עושה זאת למען עצמו, כמו לשלח בקבוקים לים, או לנהל יומן אישי: הוא מתקשה להכיל כל־כך הרבה.
הוא מזכיר אחיות קטנות. נטלי וסנדרין. בנות שש־עשרה ואחת־עשרה.
הוא אומר שנטלי צעירה ממנו בשנה וחצי, שזה נבון מאוד, להביא ילד שני כל־כך מהר אחרי הראשון, אבל אחותו כלל לא דומה לו, מזכירה את אביו, עיניה בהירות. והיא חזקה, כמו האב.
אני אומר: אז אתה דומה לאמא שלך? הוא אומר שירש את המבט הקודר שלה, כן. הוא מוסיף: משהו נוכרי. איני מבין את המשפט הזה. איני מבקש כל הסבר. אני יודע שהוא יגיע, ההסבר.
נטלי הפסיקה את לימודיה בתיכון כדי לעבור ללימודי מזכירות במכללה למִנהל עם פנימייה, היא חוזרת מדי שישי בערב, אבל עוזרת בעבודות החווה בסוף השבוע, כי יש תמיד מה לעשות.
הוא אומר שאין ביניהם קשר הדוק, בינו לבינה, אין להם הרבה במשותף. הוא חושב שהיא עניינית מדי, עם הרגליים על הקרקע, מוסרנית מדי, כאילו הזקינה טרם עת.
לעומת זאת, הוא קשור מאוד לסנדרין הקטנטונת שהגיעה מאוחר; תאונה. פניו אורים כשהוא מדבר עליה. למרות שבואה לעולם היה בגדר אסון בעיני הוריו. הרופאים פסקו מיד: היא לא נורמלית ולעולם לא תהיה. באותה תקופה עדיין לא היו מכוני אולטרה סאונד ולכן לא איתרו דבר. החריגוּת עוררה תדהמה. סנדרין כלואה בילדותה, לכל החיים. אביה אובד עצות, נטלי לא תמיד חביבה כלפיה, מתרגזת בקלות מול האיטיות, הסרבול של הקטנה. והאם, היא לא אומרת כלום אבל שקועה בעצבות מסוימת מאז שהילדה המפגרת נולדה.
הוא הבכור, הבן היחיד, הוא רומז כי זה דורש אחריות מיוחדת.
אני האח הצעיר במשפחה. אחי לומד ומצליח מאוד, הוא עומד להגיש את התזה שלו ולהפוך לדוקטור מכובד מאוד במדעי המתמטיקה, ועוד בהצטיינות, הוא יבחר לעסוק במחקר, יפרסם מאמרים בכתבי עת בינלאומיים שמעבר להבנתם של הדיוטות, הוא יישא הרצאות ברחבי העולם. תארו לעצמכם מה זה אומר להיוולד אחריו. כל השוואה בינינו לא תהיה לטובתי. לכן אני מסביר לתומא שהגורל שהוא מייעד לי הוא עניין של מה בכך בהשוואה למסלולו של אחי הבכור. הוא מתעקש שאני טועה.
אני מוסיף שכמעט זכיתי באח קטן: אמי נכנסה להיריון שבע שנים לאחר לידתי אבל ההיריון לא הגיע לסופו ובשלב מאוחר מאוד היא הפילה כמעט בחודש השישי. אמי יצאה תשושה ונואשת אף כי מעולם לא אמרה מילה בנושא (אכן, אף מילה אחת – איפוק למופת). הוא אמור היה להיקרא ז’רום או ניקולא. לא פעם אני חושב על האח הזה שמעולם לא היה לי.
תומא אומר: אתה רואה שאנחנו משתייכים לעולמות שונים. עולמות שאין ביניהם כל קשר.
אני חוזר לאמו, היא זו שמעניינת אותי. הוא נחפז לומר לי שהיא ספרדייה. היא הגיעה לצרפת לפני עשרים שנה יחד עם האחים שלה, מצאו להם עבודה באיזושהי חווה, לא מדובר פה ביציאה לגלות בגלל שלטון פרנקו, לא ברצון לחמוק ממשטר חד־מפלגתי, מהצנזורה, ממשפטי שדה, מעריצוּת, לא, סך הכול אישה צעירה שידעה שתוכל למצוא עבודה בצדו השני של הגבול, היא פגשה את פּוֹל אַנדרִיֶיה בן העשרים וחמש, חתיך בטירוף, לבסוף אחֶיה חזרו, היא נשארה.
אני שואל: איפה בספרד? הוא מנפנף את שאלתי במחי־יד, ברור לו שאין סיכוי שאדע איפה זה. אבל אני מתעקש והוא אומר את השם למרות הכול: וילאלְבָּה. אני אומר: כן, זה בגַליסיָה, במחוז לוּגוֹ. הוא מתפעל: איך אתה יודע? אני אומר: זה נמצא על נתיב העלייה לרגל סנטיאגוֹ־דֶה־קוֹמפּוֹסטֶלָה. הוא שואל אם ביקרתי שם. אני עונה שלא, מעולם לא, מה יש לי לעשות שם, אני לא בקטע של צליינות, אבל קראתי על המקום בספר כלשהו וזכרתי. הוא צוחק ואומר: ידעתי שאתה כזה, בחור שיודע דברים בזכות הספרים. הוא מוסיף, בטון מיוסר: אבל מה שנורא זה שאילו שאלו את שנינו, ברור לי שהיית מצליח לספר על המקום יותר טוב ממני.
כסופר, אכתוב על מחוזות שלא ביקרתי בהם מעולם, מחוזות שאת שמם פשוט קראתי על מפה או שרק הגייתם נעמה לאוזניי. למשל, הרומן רגע של שכחה עצמית (Un instant d‘abandon) מתרחש בפאלמוּת באזור קוֹרנוול בבריטניה, מקום בו רגלי לא דרכה מעולם. אלה שקראו את הספר משוכנעים שהכרתי את העיר כמו את כף ידי. יש אפילו שטענו שהמקום נראה בדיוק כפי שתיארתי, שזה פשוט מופלא, הדיוק הזה. אני בדרך כלל אומר לאותם אנשים שהסבירות חשובה יותר מהאמת, שהכוונון הנכון חיוני יותר מהדיוק, ובעיקר שמקום אינו עניין של טופוגרפיה אלא של אופן תיאורו, זה לא צילום אלא תחושה, רשמים. כשתומא מספר לי שאמו נולדה בוילאלְבָּה, אני מיד מדמיין ילדונת עם שיער עד הכתפיים, עיניים שחורות, לבושה בשמלת פשתן לבנה, לבדה בסמטה מרוצפת, רצוצה מהחום הכבד, כאילו נטושה, ואז כנסייה ביום ראשון בבוקר, המאמינים מתכנסים לתפילה, וגם מגדל שנראה כמבצר ולרגליו ילדים משחקים במחבואים, ועוד מעט הילדה תצטרף אליהם, ובתי מלון ביציאה מן העיר, עבור הצליינים שעוברים בה, עולם מאובן, שעמום. אני משוכנע שהתמונה מדויקת. ואף אם לא, אני מקווה שהקורא ראה את הילדה, ותוך כדי כך ראה את העיר.
בילדותו, בנעוריו, הוא נוסע לשם מספר פעמים, בקיץ, לתקופות קצרות מאוד כי אי־אפשר להשאיר את החווה לזמן רב, כוח העזר הצעיר שגויס באותן נסיבות מתקשה לעשות הכול, הבהמות זקוקות לטיפול תמידי, היבול עלול ללכת לאיבוד. הם נוסעים ברכב, קודם סימקָה 1100 ירוקה, אחר כך פֶּג׳ו 305 בְּרייק (מעניין שאני זוכר את כל זה), שלושת הזאטוטים יושבים מאחור, המזוודות נערמות על הגג. החום בלתי נסבל, האב מניח מטליות על הזגוגיות כדי לסנן את קרני השמש. עוצרים מדי שעתיים במתחמים המוקצים למנוחה בשולי הכביש המהיר, בחניונים, כדי לאכול כריכים עטופים בנייר כסף שהוכנו בבוקר טרם היציאה לדרך או כדי להתמתח, כדי לעשות פיפי, כדי למלא דלק. הם חוזרים לכביש, הרדיו מנגן אבל רוב הזמן הקליטה גרועה או שאין קליטה בכלל, השירים קטועים, לא ברורים, אף פעם לא שומעים את סופי הבדיחות, לחדשות לא מאזינים כלל. נראה שהנסיעה לא תסתיים לעולם.
כל בני המשפחה מצד האם עדיין מתגוררים בווילאלבּה. האחים נישאו, נולדו ילדים, יש לו דודנים, דודניות, והחבורה הזאת מתנהלת בשטח של קילומטר מרובע, לא יותר. המפגשים המשפחתיים מלאי שמחה, הפרידות עצובות, מצטערים שלרשותם כה מעט זמן. הוא אומר שאינו באמת מכיר את וילאלבה, כי למעשה הם מבלים בבית, מנהלים שיחות אינסופיות, מלֻוות בפרצי צחוק ויבבות, סועדים יחד ארוחות צהריים, ארוחות ערב שנמשכות שעות. הוא אומר שספרד, בשבילו, זה בני המשפחה, שמתפרצים זה לדברי זה, שאוכלים, שותים ומתחבקים, עד רדת הלילה.
אני אומר: זו הסיבה שציינת שיש בך משהו נוכרי? הוא אומר: כן, העיניים הכהות, העור השחום. והתחושה הזאת, מי יודע, שאתה לא לגמרי במקום שלך, שאתה סוג של עקור, ושהעקירה כאילו עוברת בירושה.
איני שואל אותו אם ירש גם את השבריריות של אמו. אבל השאלה בוערת על שפתיי מאז שציין שאחותו ניחנה בכוח של האב. ודאי יסרב להשיב לשאלה, משום שהיא אינטימית מדי, והיא תאלץ אותו להתבונן פנימה או להתוודות. לעומת זאת, אני משוכנע שירש ממנה את החן, את העידון, וגם את הנונשלנטיות.
הוא אומר: מה שלא ירשתי ממנה, זו האמונה. אמו היא אדם מאמין, קתולית אדוקה, הולכת לכנסייה מדי שבוע ולפעמים מספר פעמים בשבוע, במיוחד מאז הולדת הקטנה, אולי לבקש הסבר מהאל מדוע העמיד אותה במבחן או איך תוכל לשאוב כוחות ולהחזיק מעמד, להיות אמא טובה למרות הכול? היא עונדת לצווארה תליון עם דיוקנה של מריה הבתולה ויש לה כמובן מחרוזת תפילה שהיא ממוללת, ובחדר השינה הזוגי, על הקיר, מעל המיטה, תלוי צלב. היא אפילו הצמידה כרזה עם דיוקן של ישו, בנו של האל, אל אחד מקירות חדר האוכל, לצד המזנון. הוא אומר שגדל עם זה. אני אומר: עם זה? עם ההתחסדות הזאת, אתה מתכוון? הוא פוקד עליי שלא להשתמש במילה הזאת. הוא לא אדם מאמין אבל הוא מכבד את האמונה של אמו. הוא מוסיף שהוא מעמיד פנים של מאמין כדי לא לפגוע בה. ככה זה. היא חייבת להאמין שבנה בחר בדרך הנכונה.
רבות תהיתי אם הנוכחות המעיקה של הדת, אם ההתרחקות מרע כעיקרון אלוהי שמשננים מדי יום ביומו, אם המסר התנ’כי על הבחנה בין טוב לרע שהופנם על ידי האם, אם רוממות הקשרים היציבים המתנהלים במשפחה הזאת ללא דופי, האם כל אלה השפיעו על הילד אשר נאסר עליו למרוד. אני סבור שכן.
הוא מבהיר שהשתתף בשיעורי דת, וחגג את טקס התקדשות הנוצרי. שככה זה אמור להיות, זה סדר הדברים.
אני מפתיע אותו כשאני מספר לו שהנה יש לנו מכנה משותף.
אני בן שש. מדי יום רביעי אחר הצהריים, כל החברים בני גילי הולכים לשיעורי דת. וכולם מסבירים לנו שזה ‘מה זה נחמד’. על אחי ועליי חל איסור להציג את רגלנו בכנסייה ואין מה לדבר על שיעורים מפיו של כומר! ואני, בעזות מצח, מאחורי גבו של אבי, מצטרף לקבוצה שכבר התגבשה. הכומר מופתע מנוכחותי, אפילו חושד בי, אני מבטיח לו שקיבלתי רשות מהוריי להיות פה. כבר אז אני יודע לשקר במצח נחושה. בסוף השיעור הכומר מלווה אותי לבית הספר: אבי נסער מאוד, הוא חיפש אותי בכל מקום, נבהל. ובכל זאת, הוא לא חש הקלה כשראה אותי מחזיק בידו של שליח האל, או שאולי הייתה זו הקלה מזערית ביותר כי אני מיד מבחין בזעם הבוקע מעיניו. הכומר, לעומת זאת, מצניע את תחושת הניצחון שלו. אני נוטל את רשות הדיבור ומסביר שמאוד אהבתי את הרגע הזה בכנסייה, סביב הכומר, ואני מעוניין להמשיך בחוויה. אבי, אציל נפש, משיב לתדהמתי: בסדר. במשך ארבע שנים אפקוד אם כן את שיעורי הדת מדי יום רביעי אחר הצהריים ואת הכנסייה מדי יום ראשון בבוקר, וההתלהבות של כל ההתחלות תפוג מהר מאוד ובמקומה יבוא השעמום הכרוך בכל מטלה. אבי, שבאצילות הנפש שלו היה למעשה גם רצון להעניש, יאלץ אותי ללכת עד הסוף, לא לפסוח על אף מפגש. בגיל עשר, לקראת טקס ההתקדשות החגיגי, אני כבר שונא את האל, את הכנסייה והכמרים. כל הכבוד, אבא.
אני אומר לתומא בנימה מבודחת: אתה רואה שאנחנו לא כל־כך שונים.
הזיכרון הזה מחזיר אותי באותה הזדמנות לדמותו של האב. אני שם לב שאינו מרבה לדבר עליו. נכון, הוא ציין את הכוח שלו, המראה, דיבר על הקושי עם הילדה החריגה. אני מדמיין דמות נאה, קודרת, מסתגרת. ואני מנחש שהגבר הזה מתמסר בעיקרו לעבודתו, לאחזקת המשק, להחזיק מעמד. אבל איני יודע דבר על הקשר בין הבן והאב. תומא אומר: קשה לדעת מה הוא חושב. זו דרך מעודנת לרמוז שאביו אינו מתבטא במילים חמות, מעודדות, אינו מפגין רוך, שומר על מעמדו, וכל מה שהוא מציע זה מזיגה של איפוק וגאווה. אני יודע מה פירוש הדבר להיות בן של גבר שכזה. אני תוהה אם הקרירות של האבות אינה המקור לרגישות הקיצונית של בניהם.
תומא ואני שרועים על המיטה. ראשי מונח על החזה שלו. איני יודע איך מצאנו את עצמנו בתנוחה כזאת. נראה לי שזה קרה תוך כדי שיחה. לא רחוק מאיתנו ניצבת מראה, בה אני מביט על עצמי מדי בוקר אחרי שהתלבשתי, כדי לסדר את השיער, ועכשיו אני יכול גם לצפות בהשתקפות שלנו. בתנוחה הזאת, אני מבין לפתע שהשתניתי. הזדקנתי, אולי. שאיני עוד הנער המתוסבך, המפוחד, שאפשר להעליבו, איני עוד הנער הערני, בעל המחשבות, אלא כבר משהו אחר, שנובע מהשימוש בגוף, מגירויי התשוקה גם, ממה שחולקים עם האחר, מהניצחון על בדידות מסוימת. כמובן, איני יכול להפגין מאומה כלפי חוץ, זהו חלק מההסכם, אבל אני יודע שזה ייראה לעין, השינוי הזה, שמי שישים לב, יבחין בהבדל: זה ברור כשמש.
לאחרונה, כשמיינתי חפצים שנותרו במגירות שולחן הכתיבה שהיה בחדרי, מיון נחוץ מאחר שאמי החליטה ‘לחדש את החדר, להיפטר מכל הקשקושים הישנים והמיותרים’, נתקלתי בשתי תמונות. אחת מתקופת השמינית, והשנייה מהקיץ של סוף שמינית. ההשוואה מרתקת: הגבר הצעיר שונה לגמרי בשתי התמונות. בראשונה הוא מכוּוץ, כתפיו שמוטות, מבטו חמקמק. בתמונה השנייה הוא מחייך, עורו שזוף. מדובר כמובן בנסיבות שונות, אבל אני בטוח שהאהבה הגנובה היא שמסבירה את ההשתנות.
תומא בודק מה השעה בשעון שעל מפרק ידו. מדובר בשעון קַסיוֹ דיגיטלי, הבחנתי בשעון בפגישה הראשונה שלנו, גם אני הייתי רוצה שעון כזה. הוא מזדקף מיד, מאלץ אותי להיפרד מהמגע הענוג של החזה. הוא אומר שהוא חייב לזוז, שהוא כבר באיחור, שאביו מחכה לו, יש עבודה בכרמים. הוא לובש את בגדיו בחופזה. אני מצדי טוען שהאוטובוס יגיע רק בעוד כמחצית השעה, שהוא יכול להתעכב עוד קצת. הוא לא נוסע באוטובוס, יש לו אופנוע סוזוקי 125 שהחנה קצת יותר רחוק במעלה הרחוב. אני לא זוכר שראיתי אותו אי־פעם חובש קסדה, הוא מסביר שרוב הזמן הוא נוסע בלי, הוא מעולם לא נתקל בשוטרים כשהוא נוסע בדרכי עפר. אני אומר: תיקח אותי פעם לסיבוב? ציפיתי למשיכת כתפיים, לצחוק מגחך, תזכורת לכללי הסודיות. במקום זאת, הוא שואל: אתה באמת רוצה? אני חושב לעצמי שכן, בהחלט, משהו מתחיל להשתנות.
הוא יעמוד בהבטחתו. כעבור מספר שבועות, הוא ייקח אותי. הוא יאסוף אותי ביציאה מן העיר, הפעם עם קסדה, ולא אדע אם זה מטעמי זהירות, כיבוד החוק, או על מנת שלא יזהו אותנו, אעלה על האופנוע, אצמד אליו, ואנחנו ניסע בשיא המהירות בדרכי כפר, בלב חורשות, כרמים, שדות שיבולת שועל, עם צחנת הדלק, עם הרעש, ולפעמים אפחד כשהגלגלים יחליקו על החצץ הדק, בשבילים בוציים, אבל החשוב מכול, אהיה צמוד אליו, אהיה בחוץ צמוד אליו.
בינתיים הוא נס, מדלג במורד המדרגות, נפרד ממני בחצי פה לפני צאתו מהבית. כשהדלת נסגרת, שורר שקט כבד, כבד כל־כך שאני עלול לקרוס. הריח שהותיר מאחוריו מציל אותי, ריח הגוף שלו מהול בעשן סיגריה ואגלי זיעה. זה מה שנשאר ממנו.
ואחרי כן? אחרי כן יהיו עוד מפגשים בחשאי. בעיקר בחדר שלי. היתרון המעשי גבר. מפגשים תכופים יותר, שדורשים יצירתיות, התארגנות, אמצעי זהירות, לעתים נדמה שאנחנו מתנהגים כמו צמד קושרים. באותה תקופה אין עדיין טלפון נייד, אני נאלץ לצלצל אליו הביתה, כשאני נתקל בקול לא מוכר, לעתים אני מנתק, לא פעם מציג את עצמי בזהות בדויה, אחרי הכול לתומא יש ודאי חבר בכיתה בשם וֶנסאן, איש לא יחשוד (ונסאן הוא שם שאשתמש בו מאוחר יותר, ברומנים שלי). או שאני משאיר פתק בתא שלו – לכל תלמיד מוקצה תא כזה בתחילת השנה – פיסת נייר ובה רשומים יום, שעה, ללא חתימה, ללא סימן היכר. הוא משיב לי באותה דרך. קורה גם שאנחנו קובעים פגישה נוספת כבר במהלך פגישה נוכחית, לפני צאתנו מהחדר, אבל זה נדיר יותר, כאילו יש בכך משהו וולגרי, שיצמצם את הסיפור שלנו לאובססיה ארוטית.
אנחנו גם מבריזים משיעורים, מספרים שמרגישים לא טוב, הוא אומר שזה עלול לעורר חשדות ובימים שכאלה הוא מתוח במיוחד.
וישנה ההתעלסות עצמה.
אני מסיר את כתפיית הגופייה שלו. באותו רגע נדמה לי שאין בעולם תנועה חושנית יותר, מטריפה יותר.
הוא מעביר שוב ושוב את ידו על הגב, ואז על הבטן שלי, על המותניים שלי.
הוא מושיט לי את הסיגריה שלו כדי שאקח שאיפה. אני מיד משתעל. פתטי.
אני מלקלק קלות כל אחת מנקודות החן שעל גופו. שלושים ושתיים. ספרתי.
אני מחליף לו תחבושת. הוא נשרט מזמורת גפן שהותירה בו חתך עמוק.
אני מתבונן בו, מנומנם, פניו נוטות שמאלה, הוא מיד מתעורר.
הוא מניח את אוזניות הווקמן שלו על אוזניי, הוא רוצה שאשמע קצת בּרוּס סְפּרינגסטין.
מתוך שיכרון קליל הוא רוקד לפניי לצלילי ההד העמום של השיר. אני בטח חולם.
יתר הזמן אנחנו מתנשקים, מוצצים, מזיינים בתחת.
יום אחד אני מציע שנלך לקולנוע. הכנתי מראש נימוקים בעד: קולנוע קְלאבּ בדרך כלל כמעט שומם, במיוחד בהקרנות אחר הצהריים, וקומץ הצופים שמגיע מבוגר ברובו ואין סיכוי שיזהו אותנו. אני שולף רעיון נוסף: הוא ייכנס ראשון ואם כעבור חמש דקות, כשהפרסומות כבר יתחילו, הוא לא יֵצא, סימן שהשטח פנוי וגם אני יכול להיכנס. הוא מבין שחשבתי על הכול. אני אומר שאין לי ברירה. ככה זה איתו. הוא שואל אותי אם זו תלונה. אני אומר לו שלא, שלא שכחתי מה שהסביר לי, החל מהיום הראשון, בבית הקפה של השיכורים.
גיליתי את עולם הקולנוע ארבע שנים קודם לכן, כשעזבנו את הכפר, את הדירה מעל בית הספר, את עצי התרזה, ובאנו לגור בבּארבֶּזיֶיה. זו הייתה תגלית. אמנם זה בית קולנוע צנוע: מעט מושבים, מעט אמצעים, מעט הקרנות, אבל עבור הילד שהגיע מהכפר, הילד שאמור להיות במיטה מדי ערב בשעה שמונה וחצי בדיוק, בלי שום אפשרות לזכות לתוספת הכי קטנה של עוד כמה דקות, למרות התחנונים, התחבולות, הדרמות, הילד שבחיים לא ראה סרט, היה זה עולם חדש. מיד התאהבתי באפלולית האולם, במושבים הרכים, העמוקים, המתקפלים, צבעם חום (אז חום לא היה צבע כל־כך גרוע), המסך הענקי (כך הוא נחרת בזיכרוני, במציאות זה לא ממש ככה), ריח הפופקורן (והעובש, כאילו שררה שם לחות קבועה). חיבבתי אפילו את סרטון האנימציה של הפרסומאי ז’אן מינֶר, חיכיתי לראות את הזאטוט החייכן, מינֶר הקטן, שיכוון את המכוש שלו ויפגע בול במטרה שממנה מתפרץ מספר הטלפון על המסך, ואז אני יודע, הסרט עומד להתחיל. בגיל שתים־עשרה או שלוש־עשרה לא הלכתי לראות סרטים לגילי, הסרטים המצוירים של וולט דיסני, למשל. נדמה לי שמעולם לא ראיתי אותם אחרי כן, גם לא סרטי פעולה או מדע בדיוני, אפילו לא את שיגעון של מסיבה שמתבגרים מכירים בעל־פה, זה לא ממש מעניין אותי, לא, אני בוחר סרטים של מבוגרים, סרטים של פרנסואה טריפוֹ, של אנדרה טֶשינֶה, של קלוֹד סוֹטֶה, סרטים שערורייתיים כמו אדם פצוע של פַּטריס שֶרוֹ, או Possessions של אנדריי זוּלַבסקי. כשאני מספר זאת לתומא הוא אומר: זה לא מפתיע אותי.
הוא בכל זאת מוסיף: אתה באמת ראית את אדם פצוע? אני עונה לו שהסרט עורר בי את אחת הטלטלות העמוקות שחשתי אי־פעם ולאו דווקא מן ההיבט הקולנועי. לראשונה אני נתקל בהומוסקסואליות על המסך, והיא מוצגת באור בוטה, ישיר, נטול עכבות. אני מספר לתומא על הזוהמה והדוחק שבתחנת הרכבת, חיכוך היתר במשתנות הציבוריות, הערבוביה של זונות וקבצנים, התחושה הברורה שזה מסריח מחרא וזרע. אני מתאר לו את הסחר ברגשות, החיים בשוליים, הגוף שתר אחר גוף אחר, נצמד, ניתק באלימות. אני חש את התיעוב שלו. הוא אומר: זה לא ככה. הוא לא משלים את המשפט. הוא לא אומר: זה לא ככה, ההומוסקסואליות. הוא אינו מסוגל לומר את המילה. ואכן הוא לא יעלה אותה על דל שפתיו אף לא פעם אחת. הוא אומר: זה מציג תמונה דוחה. אני זוכר את הביטוי: תמונה דוחה, שהוא אומר במקום: מראה אומלל, למשל. יש שביקרו את שֶרוֹ על כך. אני אומר לו שהוא טועה, שמדובר קודם כול בסיפור אהבה, בתשוקה של נער לגבר, שלא ניתן להציג אהבה טהורה מזו. אני מדבר על טוהר האהבה המוטרפת. הוא אומר שלעולם לא ילך לראות את הסרט הזה.
באותם רגעים, עדיין איני יודע שאֶרוֶוה גיבֶּר, התסריטאי, ישמש לי השראה כסופר. כחצי שנה מאוחר יותר, אגלה את ספרו הרפתקאות משונות (Les aventures singulières). ואותם משפטים שייחרתו בי עד כאב: לחשוב שאני יכול לאהוב אותך זה אולי טירוף אבל אני חושב על זה. איני רוצה ממך דבר אלא להביט בך, לשמוע אותך מדבר, לראות אותך מחייך, לנשק אותך. התשוקה הזאת אינה מוגדרת, זו רק תשוקה לקרבה. אני אגלה שהספרים יכולים לדבר עליי, במקומי (ואציין פה את כוחה הנפלא של הכתיבה המינימליסטית, הרזה, הניטרלית, הכי קרובה למציאות). כשש שנים אחרי כן, גיבֶּר יודיע שהוא חולה באיידס, שהוא עומד למות. אני תוהה אם הסרט אדם פצוע הוא סרט נבואי או להפך, משקף את שקיעתה של האהבה החופשית, נטולת האילוצים, ללא מורא, ללא מוסר. ממש לפני ההתמוטטות הסופית.
גם איני יודע אז שאפגוש את פַּטריס שֶרוֹ לשם שיתוף פעולה קולנועי. הוא יעבד את אחד הרומנים שלי לסרט. עלילה הנוגעת לאחווה, גסיסה, גוף מיוסר שקרב למוות. מעין סגירת מעגל כעבור עשרים שנה.
בשלהי אותו חורף 1984, הסרט שאני משתוקק לראות הוא ראסטי ג’יימס, של קוֹפּוֹלה, הידוע כהמשכו של נערי הכרך, שיצא למסכים מספר חודשים קודם לכן. כל־כך אהבתי את הסיפור הזה על נעורים, על שעמום, על עוצמת הקשרים הנרקמים בתקופת ההתבגרות, השחרור, את נוכחותם של כל מי שיעניקו לקולנוע שנות השמונים את הסגנון הייחודי שלו : טום קרוּז, פטריק סְווייזי, מאט דילוֹן, רוֹבּ לאוּ. כל־כך אהבתי את הבחורים הרעים האלה עם השיער המוחלק לאחור, שאינם אלא אחיהם הקטנים של שחקני מרד הנעורים. אבל הכי חשוב, התאהבתי בסִי תומאס האוול שמגלם את פּוֹניבּוֹי. אני זוכר בדייקנות מדהימה את התחושה הגופנית שחוויתי בעקבות אותה אהבה ממבט ראשון. שבועות ארוכים יחלפו עד שאצליח להיפטר מההתפעמות הזאת, עד שאכיר בהבלותה המוחלטת. וחוץ מזה קלטתי, בדיעבד, שתומא דומה לו (אני תוהה אם התת־מודע שלי הוא שדיבר, ומיד שולל את הרעיון הזה). כשאני מספר לו שראסטי ג’יימס צולם בשחור לבן, הוא אמר: אין מצב שנלך לראות דבר כזה, אנחנו לא ההורים שלנו.
במקום זאת, נרכוש כרטיסים לסרט פני צלקת של בּראיֶין דה פַּלמָה. הערתי בכל זאת שהביקורת קטלנית: היא גינתה את האלימות ללא הצדקה, את השפה הבוטה ללא צורך, את התפאורה הצעקנית. אבל הצדק עם תומא, כמובן. הסרט הוא יצירת מופת, אולי הוא קודם כול משל נוקב על הכסף שמשחית. בעוד שמות השחקנים והיוצרים מתגלגלים על המסך, הוא אומר: משהו, הסצנה עם המסור, מה אתה אומר? אני מסתכל עליו ועונה לו בציניות: כמעט נצמדתי אליך באותו רגע. הוא מחייך אליי. עבורי, החיוך הזה הוא מתנה. תומא חייך אליי לעתים נדירות. זה לא היה הסגנון שלו.
הוא נזכר ברפליקה מסוימת. אני אומר: איזו? הוא אומר: יש לי ידיים שנועדו לזהב והן שקועות בחרא.
זמן קצר אחרי המפגש הזה, אנחנו שוב יחד, הוא ואני, שנינו באותו מקום, הומה אנשים. אבל הפעם באקראי. והאקראיות הזאת מסמלת את כל ההבדל.
אני מוזמן למסיבת יום הולדת. מאוד היססתי אם ללכת בכלל. איני חובב חגיגות או מפגשים חברתיים (כך גם היום). בסוף השבוע שקדם לערב הזה, אף גרמתי לשערורייה עקב יחסי המזלזל להתכנסויות חגיגיות.
זו הייתה חתונה. הכלה היא אחת הדודניות שלי. קודם כול, התבקשנו להגיע לכנסייה, להקשיב ללהג של הכומר המיוזע, להצטלם על מדרגות הכנסייה, לחלוק על נייר כרומו את אושרם המטופש של בני המשפחה האינסופית הזאת. ואז הלכנו להרים כוסית יין גרוע בבית התרבות המקומי שאין בו חימום. השתייה הוגשה בכוסות פלסטיק לבן, הבוטנים נקנו אצל קמעונאי כלשהו. הכול נדף ריח של קמצנות, לא מצוקה אלא בינוניות ירודה, שהיא ללא כל ספק הרבה יותר מכעיסה. מאוחר יותר, כל ההמון הזה החל להידחס כדי להגיע לאיזה אולם קברט הזוי באיזה חור נידח שאבי לימד שם פעם. אני זוכר פרצי צחוק גס, שיח צווחני, מצחים נוטפי זיעה, הדודים שלי עם חולצות מוכתמות ביין, את להט היצרים והזימה, את גודש הבשרנות הסמוקה, הכרֵסתנות הרוויה. אני נזכר במשחקים שמביכים אותי בדיעבד: אישה קשורת עיניים אמורה לזהות את בעלה תוך מישוש שוקיהם המושטות של חמישה גברים שנבחרו באקראי, או לדחוף תפוח המונח על הרצפה בעזרת בננה תלויה בין רגליה וקשורה בחוט סביב מותניה. אני זוכר את הוולגריות הבוטה, את המרקם האנושי הצווחני, וכל זה מעורר בי סלידה עמוקה. סביב השולחן, לצדי, תיאר אחד מבני דודיי, בן ארבע־עשרה בקושי, כל מיני ביצועים מיניים שנראו לי דמיוניים, באוזני שכנו לשולחן שעדיין לא בגר, והציק לי במכות מרפק על מנת לדעת את אופיים המדויק של חיי האהבה שלי (ואכן היססתי אם לומר לו: אני מוצץ זין, רוצה לדעת עוד?). במרחק־מה, מקהלת זמרים חובבנים לבושים כנהגי משאיות ביום חג או כסוכני מכירות, ששערם מבריק מעודף ברילנטין, מזמרים בקול פועה רומנסות ישנות, שוחטים קלסיקות שקשה לזהותן. לקראת השעה אחת־עשרה, בני הארבעים, גופם רווי יין, החלו לקפץ לצלילי ריקוד הברווזים בעוד אלמנות נטולות גיל מתבוננות בהם בחיוך מטופש. ואני רציתי רק דבר אחד: להימלט, וזה בדיוק מה שעשיתי. ניגשתי לאבי, ובנימה שוודאי הרשימה אותו מאוד, היות שהוא נענה מיד, מבלי להתווכח, מבלי לנזוף, אבי שנא סקנדלים, ביקשתי ממנו להתלוות אליי בחזרה הביתה. בדרך נשבעתי שלעולם לא אמָצא עוד במצבים שכאלה.
מסיבת יום הולדת של צעירים זו בוודאי לא חתונה, אך ניתן בקלות לגלוש בה לסוג של המוניות או שעמום, היות שלגיל אין תפקיד מכריע בסיפור הזה. אני יודע שבכותבי את כל זה, נוצר הרושם שהייתי נער יהיר וקצת רגיש יתר על המידה (ואכן נראה שכך הייתי, באופן מסוים). עם הזמן, הבנתי כי מדובר פשוט בחרדה עמוקה מפני קהל, מפני התנועות שלו, מן האפשרות שיהפוך להמון וזה מה שדחף אותי לשנאת הבריות.
בערב הזה, המפגש כולל בעיקרו תלמידי תיכון, אני מזהה פנים. בחורה מקובלת וחיננית, עמה שוחחתי מספר פעמים בעבר כי מדובר בחברה של נדין, חוגגת את יום הולדתה השמונה־עשר (גיל שבו אנחנו נעשים בגירים, כלומר נחשבים, נחוצים, השלב שבו אנחנו כבר ‘גדולים’ באופן רשמי, בעוד שלפני כן נחשבנו חסרי ערך, לא אזרחים; תמיד שעשעה אותי המחשבה על אותם גבולות מלאכותיים). זו אכן נדין שהתעקשה שאתלווה אליה, היא אומרת לי ללא הרף שאני לא חברותי, שהחיים האמיתיים אינם מצויים בספרים, שקלילות, שאננות, שיכרון אינם מילים גסות. היא צודקת: לו הקשבתי לה הרבה יותר מוקדם, אולי לא הייתי פוסח על נעוריי!
התפאורה צפויה למדי: בית בבנייה חדשה בשולי הכביש המוביל לעיר קוניאק, חדר אוכל מרווח לאחר שהוציאו ממנו חלק ניכר מהרהיטים, אריחי רצפה בצבע קרם, קישוטים תלויים על מסגרות החלונות ועל הנברשות, מנורות דיסקו מהבהבות, מעבר לכך תאורה עמומה, פנסים דולקים בגינה הצמודה מאחור והדשא נראה ירוק יותר מדשא, כשלושים או יותר בנים ובנות, בשיער קצת יותר מדי בלונדיני פה ושם, ג׳ינס שחושפים גרביים לבנים וסווטשרטים אצל אחדים, מעילים עם כותפות ומכנסיים צמודים אצל אחרים, צבעים זוהרים מתערבבים עם צלליות גותיות. פסקול ברור לכול: רוקדים לצלילי ‘Wake Me up Before You go–go‘ של להקת וואם או ‘Footloose‘ של קֶני לוֹגינְס, כולם מכירים בעל־פה את המילים של ‘פעם ממש ראשונה’ של הזמרת ז’אן מאס, כולם מתנשקים לצלילי ‘Time after Time‘ של סינדי לאוּפֶר. וכדי להכניס קצת תוגה בלתי צפויה אך מבורכת, מישהו שם את ‘99 Luftballons‘ של להקת נֶנָה.
בעוד צליליו הענוגים של השיר מתנגנים, אני מבחין בתומא. כן, ככה פתאום, הוא פה, באמצע החדר, לא ראיתי אותו מגיע, עכשיו הוא מציף את כל המרחב או שואב אותו אליו, לממד שלו בלבד; כאילו כיבה את האור על כל האחרים או לפחות דחק אותם לאפלה (זה מזכיר קטע של מבחן בד של ג׳יימס דין לסרט מרד הנעורים, צעירים מכונסים בחדר, הם שופעים בריאות, שובי לב, פניהם מסודרים בשורה כמו בציור של אל גרקו, ואז ג’ימי נכנס לחדר, לשדה המצלמה, מכוּוץ יותר מהאחרים, כפוף במקצת, ממושקף, עם חיוך ערמומי, ועם זאת, רואים רק אותו, האחרים אינם קיימים עוד, אני מן הסתם בונה מחדש את הסצנה, מעצים אותה, אבל אני מאמין שיש אנשים שמסוגלים להסתיר את שאר האנושות אך ורק מעצם נוכחותם, וזה עוצר נשימה).
התגובה הראשונה, הפתעה, ואפילו קצת יותר מזה: תדהמה. לא ציפיתי לראותו פה. לא ידעתי שהוזמן (וכי למה שמישהו יגיד לי? ומי בכלל היה אומר לי?). כשראיתי אותו ערב לפני כן, הוא לא הזכיר את המסיבה הזאת (אבל, אחרי הכול, הוא אינו חייב לי דבר; הקשר שלנו מבוסס על כך, סירוב לכל מחויבות שהיא). גם אני לא אמרתי לו דבר. לוּ ידענו, וזה ברור, לפחות אחד משנינו לא היה מגיע. האמת היא שלא ציפיתי לנוכחות שלו בנסיבות שכאלה. הוא כל־כך פראי, וכל־כך מסתייג ממסיבות טיפש־עשרה, כל־כך לא משויך לתפאורה שכזאת. זה נראה שלא לעניין, לא יאה.
הוא עדיין לא הבחין בי. הוא עדיין בתוך תמונה שלא התהוותה, ואפילו לא נחזתה, הוא ניצב שם בבתוליותו, בקלילותו. הוא מעשן סיגריה. מתבונן סביבו. מיד מצטרף אליו אחד מחבריו, שכבר ראיתי, שלומד באותה כיתה. הוא לוחץ את ידו במין אדישות מופגנת כמו שנוהגים בחברים קרובים, אלה שלא חייבים להוכיח להם דבר. אני מיד חושב על אותו עולם שחסום בפניי, על חברויותיו שאין לי חלק בהן, על שגרת יומו שאיני נוכח בה. החבר ההוא משקף את כל זה, לחיצת היד מסמלת את כל זה. אני מייצג את העולם הבלתי נראה, התת־קרקעי, העולם שמחוץ לעולם. בדרך כלל, הייחודיות הזאת מעניקה לי אושר. הערב היא פשוט מייסרת אותי.
כי בכל זאת שוררת בינינו אינטימיות עצומה, לפעמים קרבה עילאית, אבל התעלמות בשארית הזמן, היפרדות מוחלטת: סכיזופרניה שכזאת, בואו נודה בזה, עלולה להטריף את נפשם של האנשים המאוזנים ביותר. ואני לא הייתי מן המאוזנים ביותר.
והשיגעון הזה לא להיראות ביחד. שיגעון שמחמיר עקב הנסיבות – החדשות עדיין – להימצא בקרב קהל ולהיאלץ להתנהג כשני זרים. השיגעון שבאי־היכולת להציג לעין כול את אושרך. וזו לשון המעטה, לא כן? האחרים, יש להם הזכות לכך, הם עושים זאת, כאוות נפשם. זה ממלא אותם אושר, גאווה. ואנחנו מכוּוצים, דחוסים בתוך הצנזורה שלנו.
והאיסור הצורב לומר משהו, החובה להשתיק הכול, והשאלה הנוראה, התהום הזאת שלרגלינו: אם לא מדברים על זה, כיצד להוכיח שזה קיים? יום אחד, כאשר הסיפור הזה יגיע לקצו, כי יום אחד זה אכן יקרה, איש לא יוכל להעיד שאכן התקיים. אחד השחקנים הראשיים (הוא) יוכל אפילו להכחיש, אם ירצה, ואף להתרגז שמישהו בכלל ממציא קשקוש שכזה. האחר (אני) ידבר, כי רק מילותיו עמו, והן חסרות משמעות. לא אדבר לעולם. רק היום. בספר הזה. לראשונה.
זה המצב, כשלפתע בחורה נתלית על צווארו. מגיחה מתוך צל, מתחככת באורו. היא משקיעה כל־כך הרבה תנופה, עוצמה, וגם ספונטניות. ספונטניות שפוצעת אותי, כי המחווה היא לא רק אימפולסיבית, היא אפילו טבעית. תומא אכן נראה מופתע, נבוך, אבל הוא לא מפגין כל התנגדות, הוא נענה לקרבה, לגיפוף. הוא מנשק אותה בחזרה. יכולתי לראות בזה לא יותר מגרסה נשית לחברוּת הגברית שראיתי קודם לכן אבל הקנאה פולשת לתוכי, מציפה אותי, גורמת לי לראות את כל זה באור אחר.
הקנאה אינה רגש זר לי, למרות שהיא ממני והלאה. איני יודע רכושנות מהי, איני מאמין כי יש לנו זכויות כלשהן על בני אדם, איני חש בנוח לשמע המושג בעלות. אני רוחש כבוד עמוק לחירותו של כל אחד (אולי כי לא ארצה שמישהו ינגוס בחירותי שלי). אף ניחנתי, כך נדמה לי, ביכולת הבחנה, ואפילו בשוויון נפש. בכל אופן אלה סגולות שמייחסים לי, אפילו בגיל הזה. בדרך כלל איני מפגין קנאה, ואין דבר מבזה יותר בעיניי מתוקפנותן המכוערת של אותן מרשעות. אלא שכל העקרונות היפים שלי מתפוגגים תוך שנייה, השנייה שהנערה מזנקת על צווארו של תומא.
כי הסצנה הזאת מעידה על חיים שנחווים מחוצה לי. והיא שולחת אותי לתהום, לאי־קיום בדרך האכזרית ביותר.
כי היא חושפת את אשר נסתר מעיניי בדרך כלל.
כי היא מגוללת את קסמיו של בחור קודר ושתקן ואת הניסיונות המרובים בוודאי להתקרב אליו.
כי היא מעניקה חלופה לבחור מבולבל, קרוע.
למעשה, איני יכול לשאת את המחשבה שמישהו עלול לקחת אותו ממני. שאני עלול לאבד אותו.
אני מגלה – טיפש אומלל שכמוני – את נשיכתה של ההתאהבות.
(וברגע שחוֹוים את הנשיכה הזאת, פוחדים להתחיל שוב, מאוחר יותר, חוששים מן הכאב, נמנעים ממנה כדי להימנע מן הסבל; במשך שנים ארוכות, העיקרון הזה ישמש לי צידה לחיים. שנים ארוכות ואבודות.)
מיד לאחר החיבוק, תומא מסתובב לכיוון שלי (אין קשר נסיבתי בין שני הדברים, גם לא ביטוי של התת־מודע, אלא מקריות ותו לא, התנועה איטית) ומבטו לוכד אותי סוף סוף. מעולם לא ראיתי מכת ברק שכזאת. כן, בדיוק כך: ברק הכה בו. קודם כול, עקב גילוי נוכחותי במקום. ואז, כך אני משער, בגלל הדימוי שהוא משדר באותו רגע, דימוי של בחור מחוזר, שבאדישות מופגנת מניח את כף ידו על מותנה של הבחורה. אין נורא מזה. הוא חיוור כמת, נוקשה כגופה. הבחורה אינה מבחינה בכלום, היא ממשיכה להתחנחן, לפטפט, לצווח באוזנו כי המוזיקה רועשת מדי ואולי כדי להיצמד אליו קצת יותר. הוא הפסיק להקשיב אבל היא לא שמה לב. רק החבר ההוא, העומד לצדו, נראה מופתע מהשינוי שחל בהבעת פניו, בתנוחה של הגוף. אבל הוא לא מסיק דבר, כך נראה, היות שאינו מביט לכיוון שלי, הוא לא הבין שאני אחראי למהפך הזה.
ואני, מה קורה איתי? נו באמת. אני בטח לא נראה טוב יותר, או אמיץ יותר. המבוכה בטח מעוותת את ההבעה שלי, חורטת בפניי תרעומת ועצב כאחד. נדין חוזרת אליי, בידה משקה פונץ’ בכוסות חד־פעמיות, היא רואה הכול, היא מכירה אותי היטב. שנים רבות אחרי כן, היא תספר לי שבאותו ערב הבינה. למראה הייאוש שלי. הבינה את אהבתי לבחור עם המבט הקודר. הבינה את המשיכה שלי לבנים. היא חשה מעין הארה. יותר נכון, קיבלה אישור. כאילו ידעה מלכתחילה, עד הרגע הזה, אבל הידיעה לא הצליחה לפרוץ לתודעתה והנה היא פרצה, ממש פה, באור העמום של מסיבת יום ההולדת, בהבזק. באותו רגע, היא לא אומרת מילה. היא מושיטה לעברי את כוסית הפלסטיק. אני תופס אותה בפיגור־מה.
אני שותה הרבה, ללא רסן. לוגם כוס אחר כוס. אני ניגש למזוג לעצמי פעם אחר פעם מן הקערה הגדולה בה צפות חתיכות פרי מדממות.
אני משוחח פה ושם עם אנשים שאיני מכיר, שואל אותם הרבה שאלות, מפגין עניין, ואולי באמת מתעניין בהם. זו דרך אחת מני רבות לא לחשוב על ת’. למחרת יהיו שיגידו שאני דווקא טיפוס חברותי, שאני שווה יותר ממה שאומרים עליי.
אני גם רוקד. למרות שאיני יודע לרקוד. מתבייש בגופי. ברפיסותו של הגוף. בסדר, מה קרה? יש שרוקדים גם מעל הרי געש. וחוץ מזה, לא הגיחוך הוא שימית אותי.
אני יוצא לגינה, אני רומס את הדשא, אנשים מעשנים סיגריה בפינה, אני מבקש שכטה, הם צוחקים מהשכרות שלי אבל ממלאים את הבקשה, אני משתנק. אין לי את זה, מה לעשות.
אני שואל איפה השירותים, מסתגר במהרה ומקיא את נשמתי, נשאר שם זמן רב, ראשי רכון על הקיא. הולמים על הדלת.
אני חוזר לרחבת הריקודים, אני רוקד עוד ועוד, שוכח את גופי, שוכח את הבושה.
ת’ ואני נמנעים זה מזה.
אני אומר לעצמי: למעשה, מה חדש פה? ממילא אנחנו מקדישים את רוב זמננו להימנע זה מזה, להחמיץ זה את זה.
בשעת לילה מאוחרת, אני חש דחף לנשק אותו, לפלס לי דרך בהמון ולגשת ולנשק אותו. עודף האלכוהול מוטט את כל העכבות שלי.
את כולן, אבל לא את זו.
אפילו בלב השכחה, בהתפוגגות העצמית, אני עדיין מציית. ואני נבלם מול גודל הסיכון שעלול לרחף מעליי. סיכון קטלני.
אני מחליט לעזוב את המסיבה.
אני זוכר שצעדתי שעות ארוכות, בקור, בשולי הכביש הבין־עירוני, בדרכי הביתה, אני זוכר את האור העמום של הפנסים המסמנים את הכניסה לעיר, אני זוכר שנקעתי את הרגל בגלל סדק באספלט הרעוע, אני זוכר ששמעתי כלב נובח, אני זוכר שהערתי את הוריי כשטיפסתי במדרגות (האור נדלק בחדרם, הם בטח הביטו בשעון, החליפו מספר מילים בלחש), אני זוכר איך צנחתי על המיטה מבלי שטרחתי לפשוט את בגדיי, זוכר שהיה לי זמן לחשוב לאורך כל הדרך שסיפורי תחת עדיפים על סיפורי אהבה אבל לפעמים אין ברירה.
כשאני פוגש את ת’ כעבור יומיים, אני מבטיח לעצמי שלא להזכיר את הערב ההוא, את המפלה ההיא. הוא עצמו לא מוציא מילה בנושא. עושים אהבה. נראה לי אפילו שזה מלוּוה בקצת יותר רוך מן הרגיל. אבל בעוד גופינו שרועים זה לצד זה, העיניים נעוצות בתקרה, המילים יוצאות, אלה שלא היו אמורות לצאת. הן מלהיטות את המשבר הראשון שלנו. הקנאה שלי מתפרצת. הילדוּת שלי. ההסבר מסורבל, סוער. ת’ נותן לי לדבר. לבסוף הוא אומר: ככה זה, אין מקום לוויכוח (אני חושב אפילו שהוא אומר: למיקוח). אם אתה מעדיף, נפסיק. אם אתה לא יכול לשאת את זה. כאן, עכשיו, מיד.
אני אומר: לא, לא מפסיקים.
האימה שמא אאבד אותו גוברת על כל שיקול אחר. התלות.
שגרת המפגשים החשאיים חוזרת. הנשיקות על הגוף. האהבה בחדר. זה שייך רק לנו. איש לא ייקח את זה מאיתנו.
פעם אחת, רק פעם אחת, אנו מתמודדים עם אירוע מכריע. אמי חוזרת הביתה באופן בלתי צפוי. היא לא חשה בטוב וביקשה לעזוב את מקום עבודתה מוקדם יותר, הבוס שלה הסכים, היא מסובבת את המפתח במנעול דלת הכניסה, לא שומעים אותה מהקומה השנייה, היא נכנסת הביתה, מניחה את החפצים שלה, התיק שלה, חושבת שהיא לבד, בנה או בעלה אינם אמורים להיות בבית, היא זו שתשמע אותנו, שתקלוט את הדהוד השיחה שלנו בחדר, היא קוראת בשמי, קצת מודאגת, אבל אין תשובה, אנחנו אחרי ההתעלסות, שקועים בקיהיון חושים שבא לפעמים אחרי ההתעלסות, במלמול סתמי, אני לא עונה, והיא עולה במדרגות, דאגתה גוברת, צעדיה חורקים, שומעים היטב את החריקה, האימה אוחזת בנו, משתקת אותנו, מה לעשות? לזנק מהמיטה ולעורר מהומה, ולהסתכן בכך שתאיץ את צעדיה, ותיווכח במו־עיניה במצב החריג, או לא לזוז ולהסתכן בכך שניחשף, שרועים יחד, עירומים? היא חוזרת על שמי, אני מבין שאמי מתקרבת, שעוד מעט תעמוד פה מצדה השני של הדלת, במרחק של מטר, בטרם תראה את עולמה מתמוטט, שתדחף את הדלת – מצב בלתי נמנע (אבל מדוע אינה פוחדת? מדוע אינה מסתלקת?). אני אומר: כן, אני פה, אני לומד, היא אומרת: אבל אתה לא לבד שמעתי מישהו מדבר, אני אומר: אני פה עם חבר. השיעור בוטל ובאנו הביתה להכין עבודה, היא אומרת: אה, אז אני לא אפריע לכם, היא לא מעזה לפתוח את הדלת, היא לא מעזה, ואנחנו ניצלנו בזכות היכולת שלי לבדות שקרים הגיוניים בסופו של דבר, היא אומרת: אבל אם תרצו לאכול משהו לארוחת ארבע, אכין לכם (היא עדיין מכינה ארוחות ארבע לבנה בן השבע־עשרה), אני אומר: לא, זה בסדר, תודה, אמא, אני מוסיף: ואת בסדר? למה חזרת כל־כך מוקדם (ותומא לוחש לי בנזיפה חנוקה: למה אתה מתעקש? היא כבר עמדה ללכת! אני אומר: זה מאשר את העובדה שאיני עושה משהו רע, אני יודע שצריך לעטוף את השקרים), היא מספרת על הצמרמורות, כאב הראש, הכול דרך הדלת, היא אומרת: בטח מתפתח אצלי משהו, והיא יורדת במדרגות. מאוחר יותר, כשאנחנו מופיעים במטבח, תומא ואני, שני תלמידי תיכון מסורקים יפה, שטופים מהחטאים שלנו, נקיים מכל חשד, היא מתבוננת בנו בתום לב, ללא חשד. תומא ניגש ללחוץ את ידה, ביראת כבוד. בערב היא תאמר: הוא מאוד מחונך, החבר שלך.
ובינתיים מה עוד קורה במהלך החורף ההוא ואחריו באביב? ז’אן־מארי לֶה פֶּן מופיע לראשונה בטלוויזיה בתוכנית שעת האמת. הוא נכנס לאולפן לצדו של המנחה, פרנסוּאה־אנרי דה ויריֶיה על רקע המוזיקה Live and Let Die של פול מקרטני, על פניו הבעה של אדם שכבר ניצח במערכה. אולימפיאדת החורף מתקיימת בסרייבוֹ שביוגוסלביה. יוגוסלביה עדיין קיימת. מדובר בשש רפובליקות, חמש אומות, ארבע שפות, שלוש דתות, שני אלף־בית, מפלגה אחת, כפי שאהב לומר טיטוֹ שטמון במאוזוליאום בבלגרד המכונה ‘בית הפרחים’. זו עדיין לא מדינה שסועה אבל הקומוניזם כבר גוסס. פֶּרין פֶּלֶן זוכה בשתי מדליות בתחרויות הסקי. אני זוכר את פניה הילדותיים ושערה הקצר. דייוויד ‘ילד הבועה’ מת בגיל 12. הוא נולד כאשר הוא סובל מכשל חיסוני משולב חמור והרופאים העריכו כי ימות כבר בשנת חייו הראשונה. הוריו החליטו לסגור אותו בבועה סטרילית. הוא הופך להיות מעין שפן ניסיונות תחת עדשת המצלמות. השתלת מח עצם כושלת שמה קץ לחייו הטרגיים. כורי הפחם פותחים בשביתה בבריטניה הגדולה. איש עדיין לא יודע שהיא תימשך שנה, תגבה כמה קורבנות ותשמש השראה ללהקת הקְלאש, שהשובתים ישובו לעבודה ריקם, שמרגרט תאצ’ר תרד לחייה של תנועת הפועלים. בצרפת מאות אלפי אנשים יוצאים לרחובות כדי להגן על מוסדות החינוך הפרטיים (בניגוד לממלכתיים) שמכונים בתי ספר חופשיים. ההטעיה הכרוכה במושג הזה משגעת אותי. המודעות הפוליטית שלי מתעוררת. אינדירה גנדי מורה על מתקפה צבאית במקדש הזהב באַמְריצָר, היא שולחת טנקים לעבר האתר המקודש של הסיקים, היא תירצח על ידי סיקי כמה שבועות אחרי כן. ומחלת האיידס, כמובן. מחלת האיידס שתגזול מאיתנו את ימי התום.
כתבתי את המילה: אהבה. דווקא התכוונתי להשתמש במילה אחרת.
קודם כול משום שזה מושג משונה, אהבה; קשה להגדיר אותה, למקד אותה, לייצב אותה. היא קיימת בכל־כך הרבה רמות, כל־כך הרבה גרסאות. יכולתי להסתפק ולומר שהייתי רך־לב (ואכן ת’ ידע להפליא להחליש אותי, להכניע אותי), או מוקסם (איש לא היטיב כמוהו להפעיל את קסמיו, לכבוש, להחמיא ואפילו לכשף), או נסער (הוא עורר לא פעם מבוכה וריגוש כאחד, הפך את הקערה על פיה), או פתי (הוא לכד אותי ברשתו, הוליך אותי שולל, שכנע אותי לדבוק בדעותיו), או להוט (התלהבתי כמו טיפש, יכולתי להתלקח על לא כלום); או אפילו עיוור (דחקתי הצדה כל מה שהפריע לי, המעטתי בחסרונותיו, היללתי את מעלותיו), מבולבל (לא הייתי בדיוק אני), ויש לכך משמעות לא חיובית ביותר. יכולתי להסביר שמדובר רק בחיבה, שבסך הכול ‘נדלקתי עליו’, ניסוח עמום דיו להכיל כל דבר. אבל אני מסרב לזלזל במילים. האמת, האמת הערומה היא שהייתי מאוהב. מוטב להשתמש במילים מדויקות.
עם זאת, תהיתי אם מדובר פה בהמצאה. אתם כבר יודעים שנהגתי להמציא כל הזמן, ושהשקעתי כל־כך בדמיון, במראית עין, עד שבסוף האמינו לי (אני עצמי התקשיתי לא פעם להבחין בין אמת לבדיה). מאוחר יותר, הפכתי את התכונה הזאת למקצוע, ונעשיתי סופר. האם יכולתי להמציא סיפור שכזה? האם יכולתי להפוך אותו לאובססיה ארוטית, לתשוקה? כן, זה אפשרי.
חודש יוני הוא חודש בחינות הבגרות. ביולי, מבשרת לנו רשימת התוצאות התלויה על לוח שחור שעברנו. אני מתלהב כפי שנהוג בנסיבות שכאלה. ת’ נוטל תפקיד של משבית שמחות ופולט לעברי: נו, באמת חשבת שלא תעבור? הרי לא רעדו לך הידיים כשחיפשת את השם שלך ברשימה? אפילו את ההצטיינות היה ברור שתקבל, לא ככה? אני אומר לו שזה לא מונע ממני לשמוח, שמותר ליהנות מהרגע, מהעונג של הקיץ.
לא הבנתי שתעודת הבגרות, זה סוף הסיפור.
או יותר נכון, נמנעתי לחלוטין מלחשוב על כך, העדפתי את ההכחשה. הדחקתי את המשפט הנפלא והנורא, שאמר כבר ביום הראשון: כי יום אחד אתה תעזוב ואנחנו נישאר.
(בדיעבד, אני נדהם מהגישה שלי. אני, רציונלי כל־כך, מעשי כל־כך, איך הצלחתי לטאטא את הברור מאליו, את הסוף הבטוח? אני משער שנמנעתי מלחוש את הכאב בטרם עת. והאמת היא שכך אני נוהג מול מוות ידוע מראש, מול מועדי תפוגה מתוכננים, אני ממשיך בשלי כאילו החיים נמשכים, וערב מותם, אדבר עם חבריי ואדמיין את הימים שיבואו, גם כשיהיו כחושים, על ערש דווי, חדורי צינורות על משכבם המיוסר, וכשיודיעו לי על מותם, תהיה זו תדהמה, גילוי.)
ת’, מצדו, לא שכח דבר, לא העלים דבר. וזו הסיבה להבעתו הקודרת.
איני יודע מה מסתתר באמת מאחורי ההבעה הזאת. לו שקלתי זאת, הייתי אומר: תוגה, עצבות, אולי, ניצני געגוע, שהוא יצליח לשקם במהרה; או לא כלום, מאחר שאין מיומן ממנו בלא להתחייב לעולם. בכל מקרה, לא אומַר: ייאוש.
ועבורי, כשאקלוט את גודל הניתוק, יהיה זה קרע, ייסורים בדרגה המזוקקת ביותר. תמיד חשבתי שאני הוא שאתייסר יותר מכול. אפילו האמנתי שאהיה היחיד שאתייסר.
לפעמים כושר השיפוט שלנו לקוי.
מיד לאחר קבלת תוצאות בחינות הבגרות, אני אומר לו : בוא, אני חייב להראות לך את המצלמה שהוריי קנו לי במתנה. הוא מתבדח: נראה שהם לא ממש דאגו, אם כבר הכינו לך מתנה לפני שידעו… אני מושך בכתפיי. הוא מוסיף: זה התירוץ היחיד שמצאת כדי שנלך אליך, כדי שנזדיין, בקיצור כדי שנחגוג…? אני פורץ בצחוק, איני יודע שזה הצחוק האחרון שלי איתו. הבית ריק, החדר שלי מחבק אותנו בהתעלסות שלנו. ואז, מבלי לחשוב, גם בלי לצפות יותר מדי, אני מעלה רעיון: נוכל אולי לעשות סיבוב על האופנוע שלך, לנסוע לאזור כפרי, אוכל לחנוך את מצלמת הקֶנוֹן שלי. להפתעתי הגמורה הוא מסכים, בלי טרוניה. אנחנו מיד יוצאים לדרך. האוויר חמים, האור כמעט מסנוור. אנחנו חונים בפינה שאני אוהב במיוחד, הרחק מהכול. ואני מתחיל לצלם את תמונותיי הראשונות. תומא ניצב במרחק־מה מאחור, אני מנחש שהוא משועשע מההתרגשות הילדותית שלי, הוא מתיישב על קיר נמוך מאבן מקומית בהירה, תולש גבעול עשב שיגולל בין אצבעותיו. אני מסתובב לעברו ומגלה אותו בתנוחה הזאת והוא יפה בעיניי מאי־פעם. מאחוריו שמים צהובים, עץ אלון. הייתי רוצה להנציח את הרגע הזה, רגע היופי שלו בנצנוצי חודש יולי, אבל אני צופה שיגיד לא אם אבקש ממנו. ואני מסרב לצלם אותו בניגוד לרצונו. אני מתקרב אליו לאט, כבר מוותר מראש. ובכל זאת, כמעט בעל כורחי, אולי כי הרצון עז מאוד, אני מבקש ממנו. הוא מהסס, אני מבחין בהיסוס שבעיניו, ולבסוף נענה בחיוב. אני מופתע לחלוטין אך לא מראה דבר ואני ממהר לכוון את המצלמה לפני שיתחרט. אני מצלם. בתמונה הזאת הוא לובש מכנסי ג’ינס, חולצת משבצות עם שרוולים מופשלים, גבעול העשב עדיין מגולגל בין אצבעותיו. והוא מחייך. חיוך קליל, שובב. חיוך של רוך, אני חושב. חיוך שטלטל אותי זמן רב אחרי כן, כשהבטתי בתצלום הזה. שמטלטל אותי עדיין בעודי כותב שורות אלה ומתבונן בו, בתצלום המונח על שולחן הכתיבה, פה, ממש ליד מקלדת המחשב שלי. היום אני יודע. אני יודע שתומא הסכים להצטלם לתמונה היחידה הזאת אך ורק כי הבין (החליט) שזה יהיה הרגע האחרון שלנו יחד. הוא מחייך כדי שאקח עמי את החיוך שלו.
ואז, הנסיעה לאיל־דֶה־רֶה (שלי). כמו מדי קיץ מאז ילדותי. כי זה קרה מיד, האי הזה, בחיי. הסיבה? גר שם החבר הכי טוב של אבי, שהכיר בגיל עשרים במהלך שירותו הצבאי; ‘בגדוד’, כך אמרו. כשאני מנסה לפשפש בזיכרוני, התמונה הכי מוקדמת שאני מעלה, בכל ניסיון שכזה, זה האי: אני בן שלוש, לבוש מכנסיים קצרים, חולצת מלחים, קסקט של רוכב אופניים מיניאטורי, ואני נמצא על חרטום של ספינה, יושב על ברכיה של אמי. בגלל השמש, עיניי עצומות למחצה. זוהי, למעשה, המעבורת המקשרת בין היבשה לאי, בין לָה פּאליס לבין סַבְּלאנְסוֹ. ההפלגה נמשכת עשרים דקות. תחושת הקסם שעטפה אותי ברגע ההוא לעולם לא נטשה אותי, והיא עדיין טבועה בי בעודי מעלה את הזיכרון הזה. היא ההסבר לאובססיה שלי לים שמופיעה במכלול הרומנים שכתבתי.
מאז, מדי קיץ, אני מבלה באי. אנחנו ממתינים בתור ארוך הנמשך מספר שעות על הרציף, מחכים בסבלנות בחום הכבד, ריפוד הסקאי של מושב הרכב נדבק לירכיים החשופות. ברגע שעולים על המעבורת, שוכחים הכול, את ההמתנה, את הלחות, יוצאים מהאוטו, והקסם פועל, נושמים את האוויר המהול באדי נפט ומלח ים, מתבוננים בנצנוץ על פני המים. כשמגיעים לגדה השנייה, נחפזים לעבר סנט־מארי.
באותם זמנים האי הוא אתר עממי: ישנם בו מתחמי קמפינג, משפחות בחופשה שנתית, שולחנות מתקפלים בשולי הדרך, כובעי פטרייה עם הלוגו של פּוֹל ריקאר (יצרן הפּסטיס האגדי), האי מוקף חומות אבן כהה וצבע התריסים ירוק־בקבוק.
אחר הצהריים יוצאים לים, לחוף באזור סן־סוֹבֶר. מגיעים לשם ברגל, בדרך שנטועים לאורכה עצי אורן הצנובר. אני משתגע על החוף הזה עם ריח האצות, על מי הים החמימים והעכורים. פעם כמעט טבעתי (אולי זו הסיבה לנטייה שלי, מי יודע, להטביע דמויות רבות ברומנים שלי – למרות שהאירוע הזה לא הותיר בי חותם כלשהו).
כיום, כשאני פוגש ילדים על אותו חוף ים, כשאני רואה אותם רצים בדיונות או משתרעים על האבן החמימה של החומה הנמוכה המשמשת מזח, אני מתבונן בהם בחיוך. אני זוכר שהייתי כמוהם, שקוע באותה שאננות, אותה קלילות, אותה שמש. הילדוּת שלנו מלווה אותנו כל חיינו. במיוחד כשהייתה מאושרת.
(לא פעם אצטער על כך, שילדותי, נעוריי, היו כל־כך נינוחים, כל־כך מוגנים, כל־כך רגילים, כי לא פעם אנחנו מצוּוים לחזור ולהעלות טראומה כלשהי מן הילדות – כמו שמציגים ניירות לשוטר – כדי להצדיק את הכתיבה שלנו. אבל לא, לא אונס, לא גילוי עריות, לא משפחה הרוסה, לא אב לא ידוע, לא אב ידוע, לא בריחה מן הבית, לא הידרדרות, לא מחלה קשה, לא עוני, לא בורגנות עתירת ממון – שום דבר שייצור ספר מעורר עניין, שום דבר שימכור.)
בקיצור. קיץ 1984 לא אמור להיות שונה. מפרץ ריוודוּ עדיין שם וכן הצוקים הקטנים של לָה פְלוֹט, שבילי העץ שמובילים לחוף בּוּאָה־פְּלאז’, ברכות המלח באַרְס, קצה הרכס הסלעי של סן־קְלֶמאן. עדיין פורחים שם פרחי חוֹטמית זיפָנית בסמטאות, מחטי האורן מתפצפצים תחת הרגליים ביער טְרוּס־שֶמיז, עצי אלון הגלעין מעניקים מקום מפלט. עדיין ניצבים שם ביצורי ווֹבּאן שיגנו עליי מפלישות דמיוניות, מבנה המנזר הפתוח לשמים שכל־כך הפחיד אותי בלילה, והמגדלור בלֶה־בּאלֶן שגורם לי סחרחורת. עדיין אני פוגש שם מדי שנה את בני גילי, בעבר ביקרנו במתחם הסוסים, היום אנחנו מבלים בבר. הכול נותר במקומו, הכול מרגיע אותי.
אלא שת’ חסר לי. הוא חסר לי נורא. וזה משנה הכול. האם שמתם לב איך הנופים היפים ביותר מאבדים מן הניצוץ שלהם מרגע שהמחשבות שלנו מונעות מאיתנו להתבונן בהם באור הנכון?
איני כותב מכתב, ובוודאי לא שולח גלויה, הוא אסר עליי. אני מטלפן לעתים רחוקות מאוד, הוא היה נחוש בעניין הזה. בכל מקרה, במשך היום הוא עובד בשדות, קשה להשיג אותו. בערב, אני לא יודע מה הוא עושה, אני גם לא רוצה לדעת. ואז הוא נוסע לספרד, זו מעין מסורת שלו. מרגע זה אין להשיגו בכלל.
בתחילת חודש אוגוסט אני שוכב עם בחור שהקים את האוהל שלו בחניון גְרֶנֶט. עושים אהבה, שם, תחת הברזנט, בדחיסות, על שק שינה מסריח מזיעה.
ניגשתי אליו בגלל השיער הבלונדיני שדהה מהמלח, מהשמש, בגלל עורו הזהוב, בגלל עיניו הירוקות, ומשום שזה היה קל. אני לא מחפש הסחת דעת כלשהי, ולא דרך להשקיט את כאבי, אני גם לא מחפש חלופה, ממש לא, אני פשוט לוקח את מה שבא בקלות, זה הכול.
אני נרתע מהגוף הזה, האחר, השונה כל־כך מגופו של ת’. אין לי את נקודות הציון שלי, זה לא נעים. אבל גם נעים.
עם שובי לבּארבֶּזיֶיה, בסביבות 15 באוגוסט, אני מצלצל לת’. אחותו נטלי עונה לי, זו שלומדת מזכירות. והיא אומרת לי בקול אדיש: הוא נשאר בספרד, יש לנו שם משפחה, אני לא יודעת אם אתה יודע (היא פונה אליי כאל זר, אין לה מושג מי אני, היא מדברת במין קלות דעת, אני מדמיין אותה עוסקת במשהו אחר: אולי מורחת לק על הציפורניים, מסתרקת), הם הציעו לו איזו עבודה, הוא הסכים, לא רצה להמשיך ללמוד, אז פה או שם, מה זה כבר משנה.
רעש מהדהד בראשי כשהיא מסיימת לומר את המילים האלה. רעש הצופר של ספינה שעומדת לצאת לים, שמתרחקת מן היבשה. כן, זה הרעש, אני נשבע. שאון קורע לב. אני לא יודע למה.
יום אחד עוד אכתוב על הספינות המפליגות לדרכן, על ברכות הפרידה שנשלחות מהן כשהן מתרחקות ללב ים, אכתוב את סיפורה של אישה על רציף נמל ליבוֹרנוֹ המתבוננת בספינות שיוצאות לדרך. אזכור בדיוק את הרעש העמום של הצפירה באוזניי, בשלהי קיץ 1984. טרטור שגוֹוע אט אט.
ואז, משהו אחר. לא עוד רעש אלא תחושה גופנית, הלם, כמו בהתנגשות. אני קורבן התאונה שהחובשים מחלצים מתוך גוש המתכת, מעלים על אלונקה ומעמיסים במהרה לתוך האמבולנס, מביאים לחדר המיון של בית החולים ומוסרים לטיפולו המסור של רופא תורן. אני הפצוע הקשה שמנתחים בדחיפות כי הוא מאבד המון דם, כי הוא סובל משברים, ממכות יבשות, ואז הניצול המתוקן, התפור, המגובס, מתעורר אט אט מהתרדמה, עדיין תחת השפעת חומר ההרדמה, אבל כבר חש את הכאבים המתעוררים, את שרידי הטראומה, ולבסוף המשתקם האבוד, ללא נקודות אחיזה, נטול כוחות, נטול רצון, זה שתוהה לפעמים אם לא עדיף היה שישאיר את עורו שם בהתנגשות ההיא, אבל הוא מבריא, כי קורה לא פעם שמבריאים.
כן, זו ההקבלה הנדושה שהכי מתאימה.
לקראת החזרה ללימודים בחודש ספטמבר, אני עוזב את בארבזייה. אני לומד בפנימייה של בית הספר התיכון מישל־דה־מוֹנטֶן בבורדו. אני מצטרף למכינה לבית הספר הגבוה ללימודי תעשייה וניהול בפריז, ה־HEC. אני פותח בחיים חדשים, חיים שבחרו עבורי. אני ממלא את התקוות שתלו בי, אני נענה לשאיפה שטיפחו עבורי, אני מהלך בשביל שסללו עבורי. אני חוזר לתלם. אני מוחק את תומא אנדרייה.
אין עדיין תגובות