החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

ואז הגעת

מאת:
מאנגלית: דורית בריל-פולק | הוצאה: | 2013 |

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

35.20

רכשו ספר זה:

אינדיה בישופ חלמה מאז ומתמיד להיות עשירה. כשנקרית בדרכה ההזדמנות להינשא לאיל ההון מרכוס קרופט היא חוטפת אותה בשתי ידיים, וכשהיא מבינה שילד משותף ישרת היטב את האינטרסים שלה – היא אינה מהססת לרגע.

אינדיה אינה יכולה להרות בדרך הטבע, והיא בוחרת להיעזר בחידושי המדע – תרומת ביצית ופונדקאות. כך נקשר גורלה בגורלן של ג’וּלס, סטודנטית דלת אמצעים מפרינסטון, ושל אנני, עקרת בית מתוסכלת. ג’ולס, בלונדינית יפה וחטובה, מחליטה לתרום ביציות כדי להציל את אביה מהתמכרותו לאלכוהול. אנני מקווה שהסכום שייכנס לכיסה כפונדקאית ישמש להצלתם של חשבון הבנק ושל חיי הנישואים שלה.

אלא שתוכניתן של שלוש הנשים נתקלת במכשול: בֶּטינה קרופט, בתו הצעירה של מרכוס, נחושה בדעתה לסכל את התוכנית ואינה בוחלת באמצעים לשם כך. כשהגורל מתערב ומפתיע את כולן, נאלצות ארבע הנשים להתמודד עם המציאות שנכפית עליהן, בדרכים שלא שיערו שהן מכירות.

ב’ואז הגעת’ ג’ניפר ויינר מצליחה לטוות במיומנות ארבעה עולמות ייחודיים, נוגעים ללב ומצחיקים, ולחבר בין כולם ביד אמן שנונה ורגישה.

ג’ניפר ויינר היא מחברת רבי־מכר רבים, וביניהם ‘בנעליה’, ‘חברות טובות לנצח’, ‘טוב במיטה’ ו‘ישנן בנות’, שיצאו לאור בעברית בהוצאת מודן.

מקט: 4-20-52833
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


ג'וּלְס

הגבר בחליפה התבונן בי שוב.

זה היה ביום בהיר וצונן בחודש מרס בשעות אחר הצהריים בשנה האחרונה ללימודיי בקולג'. חשתי במה שהיה כבר מוכר לי אז – בנטל מבטו של גבר. ישבתי לבדי במתחם המזון, הרמתי את עיניי מארוחת הערב שלי וראיתי אותו עומד בסוף התור לבר הסלטים ולוטש בי עיניים, כמו בשלושת השבועות החולפים.

נאנחתי. הקניון היה אחד המקומות החביבים עלי, ולא רציתי לוותר עליו רק בגלל איזה טיפוס מגעיל.

גיליתי את הקניון בשנה הראשונה שלי בקולג'. אם יוצאים מהקמפוס, חוצים את רחוב נסאוֹ ומגיעים לדוכן הכרטיסים שבמרכז העיר, אפשר להציג תעודת סטודנט, לקנות כרטיס נסיעה מוזל ולנסוע באוטובוס למרכז קניות מגונדר עם שם מגונדר: יריד פרינסטון. יש שם סניפים של כל הרשתות: פּוֹטֶרי בּארְן ורסטוֹריישן הַרְדְוֶור ושני סניפים של גאפ –אחד לתינוקות ואחד למבוגרים – חנות של ויקטוריה סיקרט שאפשר לקנות בה תחתונים, וסניף של רשת לֶנְס־קרפְטֶרס שאפשר לבחור בו זוג משקפי שמש, והכול בתוך מבנה נקי, גדול ומוארך, מרוצף שיש ומואר באור ורדרד ומחמיא. בקצהו האחד של הקניון יש חנות ספרים גדולה ומרווחת, ובה כורסאות עור שאפשר להתכרבל בהן ולקרוא, ובקצה האחר יש אולם קולנוע, שבימי שני מוקרנות בו הצגות יומיות במחיר ארבעה דולר לכרטיס. ביניהם נמצא מתחם המזון.

זמן קצר אחרי שגיליתי את הקניון התברר לי שרק לוזרים נוסעים בתחבורה הציבורית. הדבר נודע לי כששתיים מחברותיי ללימודים שוחחו בבוז על אחד הדייטים של בחורה שכולנו הכרנו. "הוא לקח אותה לסרט. באוטובוס ." צחקוקים פרועים… ומבט מלוכסן אחד לעברי כדי לזכות באישור, כי הרי לא ייתכן שבחורה כמוני, בחורה גבוהה ובלונדינית, ששני חברים בנבחרת החתירה של האוניברסיטה מתחרים על גילויי החיבה שלה, תשתייך לקטגוריית הבנות הנוסעות באוטובוס.

למען האמת, אהבתי לנסוע באוטובוס ואהבתי את הקניון. היתה בו תחושה של ממשות, ואילו הקמפוס של אוניברסיטת פרינסטון נראה כמו אתר הסרטה, על מדשאותיו הירוקות והמושלמות, על המבנים המשובצים חלונות ויטראז', מעוטרים במרזבים מפוסלים ומכוסים במעטה קיסוס, ועל הסטודנטים שדומה שאיש מהם לא סבל מעולם מפצעי בגרות, מהשמנת יתר או אפילו מימים כאלה שהשיער לא מסתדר בהם. הוא נראה נפלא מכדי שיהיה קיים באמת. בקמפוס כולם הסתובבו כאילו מעולם לא חשו לרגע ספק או חוו תחושת אי שייכות. הם החזיקו את המחשבים הניידים היקרים שלהם ואת המקראות שלהם והיו לבושים בדיוק כמו שצריך. האנשים בקניון לא נראו כאילו יצאו מקטלוג. לפעמים הבגדים שלהם היו מוכתמים או צמודים מדי, והם חלפו על פני חלונות הראווה, עורגים לחפצים שאינם זקוקים להם ושאינם יכולים להרשות לעצמם לקנות: אמהות קצרות רוח הגוערות בילדים שלהן, בנים הנאנחים ומעבירים את משקלם מרגל לרגל בזמן ההמתנה לחברות שלהם ליד תאי המדידה בסניף של רשת אנתרופולוג'י, בני נוער שמסמסים זה לזה משני צידי השולחן, כשפחות ממטר מפריד ביניהם. השמנים, הזקנים, האנשים שמסתובבים עם הליכונים או בלוני חמצן או האנשים היושבים בכיסאות גלגלים – כולם הזכירו לי את הבית. חוץ מזה, הייתי משוכנעת כמעט לגמרי שאין סיכוי שאראה שם מישהו מהאוניברסיטה – בטח לא באוטובוס. וגם לא בקולנוע. לא בשעות היום, בכל אופן. ובטח לא אראה מישהו זולל עוף קונג פאו בסניף של המזללה הסינית. אולי חבריי ללימודים באו לכאן כדי לקנות כל מיני דברים, אבל הם אף פעם לא נשארו כאן זמן רב, וזה הפך את הקניון לסוד שלי, למקום שאני יכולה להיות בו מי שאני באמת.

בימי שני סיימתי ללמוד בדרך כלל בשתיים בצהריים, נסעתי לשם באוטובוס והסתובבתי לי בחנויות. מדי פעם מדדתי משהו – זוג נעליים או מכנסי ג'ינס – צפיתי בהצגה יומית של סרט כלשהו שנראה מעניין, ואחר כך אכלתי ארוחת ערב במתחם המזון המהיר, או במסעדת פירות הים, אם הצלחתי לעשות כמה שעות נוספות במשרד לקבלת תלמידים, שם עבדתי כדי לממן את שכר הלימוד. תמורת פחות מעשרים דולר הצלחתי להעביר פחות או יותר בנעימים את שעות הצהריים ואת שעות הערב המוקדמות.

הרמתי שוב את העיניים מהצלחת. בידיו של הגבר היה תיק משרדי. הוא עמד במצודד ונראה שחכך בדעתו מה יעשה עכשיו. ידעתי שזה יכול להתפתח באחת משתי דרכים: או שימשיך ללטוש עיניים, או שיאזור אומץ, יחצה את הרחבה המרוצפת ויגיד משהו.

כשהייתי בת שלוש־עשרה אבא שלי הושיב אותי ונשא באוזניי נאום קצר: "יש משהו שכדאי שתדעי," אמר. היינו בחדר המשפחה, מפלס אחד מתחת לדלת הכניסה של הבית. קירות החדר היו מחופים עץ אורן, והיו בו שטיח סגול בהיר ושולחן סלוני מכוסה טבלת זכוכית ועליה ספרי מחזור מעשר השנים החולפות, ספר אחד לכל שנה שבה היה אבא שלי היועץ לספר המחזור בחטיבת הביניים מקינלי.

"מה?" זה היה בסתיו. הייתי לבושה בבגדי הכדורגל שלי, מכנסיים קצרים ומגיני שוקיים וסווטשרט שלבשתי לרכיבה הביתה על האופניים. אבא שלי ישב בכורסת העור השחוקה שלו, ובידו כוס ויסקי עם קוביות קרח. הוא היה לבוש עדיין במעיל ובעניבה שלבש לבית־הספר. אמא שלי היתה במטבח והכינה עוף בתנור – היא טבלה כל אחת מפיסות העוף בתערובת של חוּבצה וחרדל, ואחר כך גילגלה אותן בפירורי קורנפלקס. העוף האפוי הזה, בתוספת תבשיל אורז מעורב בפסטה ועלי חסה עגולה מתובלים ברוטב שמנת מוכן לסלט, היה ארוחת הערב החביבה עלי. כל מה שרציתי היה לעשות מקלחת חמה, ללבוש מכנסי טרנינג וחולצת טריקו גדולה ורחבה, לאכול את ארוחת הערב ולהתחיל לעשות שיעורי בית. לראשונה היה לי ממש קשה במתמטיקה, וידעתי שאזדקק לפחות לחצי שעה כדי להתמודד עם סדרת הבעיות שהוטל עלינו לפתור.

אבא הרכין את ראשו, לגם מהמשקה ואמר לתוך קשר העניבה שלו: "גברים יתחילו להסתכל עלייך."

הוא לא חידש לי כלום. "זה לא באשמתך, ג'וליה," אמר אבא שלי והסיר את משקפיו. "זה מה שגברים עושים. ככה חיווטו אותנו. גברים ונשים. אנחנו מתוכנתים ככה שנראה אחד את השני."

הטלתי בצליפת אצבע את הקוקו שלי אל מעל הכתף. קומתי היתמרה כבר לגובה מטר שישים ושניים מתוך המטר שבעים וחמישה סנטימטרים שאגיע אליהם. השיער שלי היה עבה, בגון הדבש, ובאותו סתיו עברתי מחזיית ספורט לחזייה אמיתית, קאפּ B, והתחלתי ללמוד בחטיבת הביניים. כל שילוב האירועים האלה עורר בי תחושה שהגוף שלי הוא כבר לא ממש שלי, אלא משהו שאני שוכנת בתוכו, חולצה שאולה שלקחתי בגנבה מהארון של אמא שלי, משהו שעלי לנהוג בו בזהירות ושאם יהיה לי מזל אוכל להחזיר אותו ביום מן הימים.

גברים יתחילו להסתכל , אמר אבא שלי והתבונן בי בתערובת של אהבה וצער. לפעמים נהג לצטט בקול שורה משיר של ייטס, על איך ש"רק האל, יקירתי/ אותך יוכל לאהוב/ בשל עצמך ולא בשל/ שיער שלך זהוב."2 דבריו עוררו בי הרגשה משונה, ספק גאווה ספק בושה, בייחוד מפני שהאמת, שאולי רק ניחש אותה, היתה שהגברים כבר לא הסתפקו רק במבטים. הם קראו קריאות גנאי. הם שרקו. הם עשו קולות של מציצות ושל נשיקות כשעברו על פניי במכוניות שלהם כשחזרתי הביתה לבדי מבית־הספר. בן אחד בשם טים סאתר, שלמד בכיתה שלי, החליט כנראה שמשימת חייו היא לתפוס ברצועת החזייה שלי ולמשוך אותה לעיתים קרובות ככל יכולתו, ומר טראוב, המורה להתעמלות, היה כורך את זרועותיו סביב גופי ומצמיד לגבי, להרף עין אבל בתקיפות, את החזה שלו, הנתון בחליפת ריצה, כשעזר לי לשפר את מכת ההגשה שלי בכדורעף. באותו קיץ לבשתי את בגד הים השלם הכחול שלי והתרוצצתי בין נתזי הממטרות עם ילדי משפחת לורי, שעליהם השגחתי באותו זמן, וכשהרמתי את עיניי ראיתי שמר סנטוס מהבית השכן לוטש בי עיניים בפה פעור מעל הגדר. כמה שבועות לאחר מכן הסתבך אחי הגדול גרג בקטטה בבריכה העירונית. כשאמא שלי עשתה עניין מהפנס בעין שלו ומהלחי הנפוחה ודרשה לדעת מי התחיל, מילמל גרג שהבנים אמרו עלי כל מיני דברים. אמא שלי כבר לא שאלה יותר שאלות, ואני הייתי נבוכה ולא ידעתי בדיוק איך להתנהג. להגיד לגרג תודה? לשאול אותו מה הנערים אמרו ואם עשיתי משהו שגרם לזה? לבסוף החלטתי לא לומר דבר, להעמיד פנים שזה בכלל לא קרה. זאת נראתה התגובה הנבונה ביותר.

החלק הגרוע ביותר לא היה הבנים אלא דווקא הבנות. אלה שהיו פעם חברות שלי. היא חושבת שהיא כזאאאת יפה , שמעתי את מיסי הֶנְריד אומרת בלעג לבֶּת' ברוק יום אחד בארוחת הצהריים, אחרי שמאט בלום, שלטש בי עיניים מצידו האחר של חדר האוכל, כמעט התנגש בשולחן. כאילו ביקשתי ממנו ללטוש בי עיניים. היתה לי מראה וראיתי מספיק מגזינים ותוכניות טלוויזיה כדי לדעת שאני מה שנקרא נאה, ואולי אפילו יפה. אבל הנערות היפות בטלוויזיה ועל גבי הדפים המבריקים נראו כולן מאושרות. הן אף פעם לא נראו בודדות. הן לא נראו כאילו הפנים שלהן, השיער שלהן והגוף שלהן הם מלכודות המבודדות אותן מפני כל אדם אחר. לא הצלחתי להבין למה אני מרגישה אשמה בכל פעם שבנים לוטשים בי עיניים, כאילו אני משקרת או מציעה להם משהו שלא נמצא בעצם ברשותי. כל מה שידעתי היה שמיסי ובת' ואני היינו ביחד בצופים, שבכל חודש אוקטובר יצאנו ל"ממתק או תעלול", שציחקקנו בתחפושות של מעודדות ושל מכשפות ושל הפּינְק ליידיז מהסרט 'גריז', שעשינו פוזות על המרפסת הקדמית של הבית של מיסי בעוד אבא שלה נאבק עם מצלמת הווידיאו. עכשיו הייתי האויבת שלהן. עכשיו הן היו בצד אחד של הקיר, ואני בצידו האחר.

"אז מה אני אמורה לעשות?" שאלתי את אבא שלי. חשבתי אז שהוא יודע את כל התשובות. הבית שלנו היה מלא בספרים שקרא, ביוגרפיות של נשיאים ושל מדענים, רומנים עבי כרס בכריכה קשה, שעל גבם ציטוטים מחמיאים מה'ניו־יורקר' – אלה היו ספרים שונים מספרי המתח שקראה אמא שלי, הספרים המבהיקים בכריכה הרכה, שעל תמונות השער שלהם מופיעים אנשים אמיתיים ושהכותרות שלהם מודגשות בצבע כסף נוצץ.

הוא טפח על כתפי. "רק להיות מודעת לזה." עברו כמעט עשר שנים, ובכל פעם שחשתי שמבטו של גבר חולף על פניי – לעיתים בקלילות, כמו מים, ולפעמים כמו זמזום רם של יתוש באוזני – זכרתי איך אבא שלי מילמל לתוך העניבה שלו, זכרתי את אבא שלי כשעדיין היה בסדר. אני אוהב אותך , מותק , אמר אז וחיבק אותי בזרועותיו – דבר שכמעט לא עשה מאז שהשדיים שלי התחילו להיות גדולים יותר מעקיצות על החזה.

במתחם המזון המהיר נעצתי את מקל האכילה שלי בדובדבן משומר. הגבר בחליפה הגיע להחלטה, התרחק מדוכן הסלטים והתחיל לגשת ישר אלי. תיארתי לעצמי שהוא בסוף שנות השלושים לחייו. אולי בן ארבעים. שערו היה כהה ומתולתל, ופניו נאות ומפונקות.

רכנתי מעל ארוחת הערב שלי וקיוויתי שימשיך ללכת. פתחתי בתהליך הממושך של הפרדת הפלפלים החריפים מפיסות העוף והאננס, ושאלתי את עצמי אם כבר אזר אומץ להגיד משהו, או אולי רק ניגש להציץ בי מקרוב. כשהרמתי שוב את עיניי, הוא כבר עמד ממש לפני השולחן הזוגי שלי, בלי שום דבר לאכול.

"סליחה," שאל. "את לומדת בפרינסטון?"

הינהנתי. זה לא עשה עלי רושם. לבשתי מכנסי ג'ינס וסווטשרט שהמילה "פרינסטון" מתנוססת על חזהו. לא הייתי מאופרת, חוץ מקצת ליפ גלוס על השפתיים ומהמסקרה והאייליינר שאף פעם לא יצאתי מהמעונות בלעדיהם, כי הריסים שלי דלילים וקלושים עד שממש לא רואים אותם בלי משיחה קלה של מסקרה, וכי הגוון הכחול־אפרפר של העיניים שלי הוא חדגוני וחיוור עד כדי כך שבלי אייליינר הן נעלמות במצח שלי ומשוות לפרצוף שלי מראה של עוגה לא אפויה.

"את נהנית שם?" שאל. הינהנתי שוב.

הוא הרים את התיק שלו והתקדם, כאילו הוא עומד להתיישב ממש מולי. הסטתי אחורה את הכיסא בעל רגלי המתכת והתכוננתי לומר לו בנימוס שאני צריכה לסיים את הארוחה שלי ולהסתלק כי החברים שלי מחכים לי, אבל פתאום הוא שאל: "את עוסקת בספורט?"

זו היתה הפתעה. הימרתי על מה החוג הראשי שלך … או על מאיפה את … או על התכסיס הנפוץ ביותר – שיבקש ממני לעזור לו במשהו. בקניון נהגו הבחורים לשאול אותי באיזה סרט הייתי ואם הוא מצא חן בעיניי, או ביקשו ממני לעזור להם לבחור מחרוזת או סוודר לאחיות או לאמהות שלהם. בחדר הכושר נהגו הבחורים להצביע על הצג של ההליכון ולהעמיד פנים שהם לא יודעים להפעיל אותו. בחנות המכולת הם היו זקוקים לעזרתי בבחירת פסטה או שזיפים. בתחנת הדלק הם ביקשו שאנחה אותם איך מגיעים למקום מסוים. בשיעורים הם רצו לדעת אם קראתי את המטלה, אם יש לי תוכניות לסופשבוע, אם קראתי את הספר ההוא או שמעתי את הלהקה ההיא. אני יודעת שזה מעורר את הרושם שהחיים שלי היו מושתתים על תהלוכה בלתי פוסקת של גברים שמתו לדבר איתי, אבל זו האמת. כשיש לך הופעה חיצונית מסוימת –
כשאת גבוהה ובלונדינית, כשאת לובשת חזייה במידה D , כשיש לך עיניים המרוחקות זו מזו, אף ישר ושפתיים מלאות צבע ורוד כהה אפילו בלי אודם – גברים רוצים לדבר איתך. בדרך כלל הם מבקשים ממך לצאת איתם, ופעמיים, פעם אחת בקניון הזה ממש, נשאלתי אם אני דוגמנית.

"בהוקי ובלקרוס," אמרתי. עסקתי בשני ענפי הספורט האלה בתיכון, אבל מאז לא.

הגבר התיישב מבלי שהתבקש. "את כבר בת עשרים ואחת?"

צימצמתי את עיניי. ידי היתה מונחת על הרצועה של תיק הגב שלי. שאלתי את עצמי אם הוא עומד להציע משהו לא חוקי או מלוכלך, כמו שיחות ארוטיות או חשפנות. מקרוב הוא נראה מבוגר מכפי שנראה לי קודם, מבוגר מכדי להתחיל עם בחורה בגילי, אולי בן ארבעים וחמש. היתה לו טבעת נישואים פשוטה על ידו השמאלית, ואני לא רציתי לאכול איתו ארוחת ערב, לתת לו את מספר הטלפון או את האימייל שלי, להגיד לו איפה אני גרה או לתת לו לקנות לי משקה או פרוזן יוגורט. רציתי רק לגמור לאכול ולחזור לחדר שלי במעונות, להתחמק מהחבר שלי, להתכרבל עם ספר ולספור את הימים עד לסיום הלימודים. ופתאום הוא חייך.

"אני מצטער," אמר. "אני מקדים את המאוחר. ג'ארֶד בייקר," אמר והושיט את ידו אל עברו האחר של השולחן.

לחצתי אותה במהירות. עור כפות הידיים שלו היה רך, ותיארתי לי שגם עור הפנים שלו יהיה כזה. קמתי על רגליי. לא משנה שמחצית מארוחת הערב שלי היתה מונחת עדיין על השולחן. "סלח לי, אבל החברים שלי כבר בטח מחכים לי." המגש היה בידי האחת, ותיק הגב היה ביד השנייה כשג'ארד בייקר אמר: "היה מוצא חן בעינייך להרוויח עשרים אלף דולר?"

נעצרתי לרגע. חשתי דקירות בעורי. זה משהו לא חוקי , חשבתי. זה חייב להיות לא חוקי . "איך? בהברחת סמים למקסיקו?"

חיוכו התרחב, וראיתי את השיניים שלו. "תרומת ביצית."

הנחתי את המגש שלי על השולחן. "שבי," אמר ג'ארד בייקר והקיף את השולחן כדי להסיט את הכיסא עבורי. הוא כרך את רצועות התיק שלי על הכיסא ועשה הכול חוץ מלפרוש מפית נייר בחיקי. זו היתה הצגה משעשעת, כמו פרודיה על גבר המטפל באישה שברירית כביצה, או שנושאת ביציות שבריריות. "תאכלי את הארוחה שלך." הוא הזעיף את פניו לעומת הצלחת. "אבל תוותרי על האגרול. שומנים רוויים."

הסתכלתי לו ישר בעיניים, גררתי את האגרול בתערובת העכורה שהכנתי לפני כן מחרדל סיני ומרוטב ברווז ונגסתי נגיסה ענקית. חיוכו התרחב. "את פלפלית," אמר. "נחמד. אנשים אוהבים בחורות עם חוש הומור."

"אתה רציני?" שאלתי אחרי שבלעתי. "עשרים אלף דולר תמורת ביצית?" ראיתי, כמובן, פרסומות בעיתון האוניברסיטה ובאינטרנט ועלונים בבניין אגודת הסטודנטים ובספרייה. משפחות מחפשות תורמות ביציות . כל ההוצאות ישולמו . אנא עזרו לנו להגשים את החלומות שלנו . אבל מעולם לא הבחנתי שמוזכר בהם תשלום על הביצית עצמה, ומעולם לא תיארתי לעצמי שהוא עשוי להיות גבוה כל כך.

ג'ארד בייקר היה חברותי, אבל לא חנפן. הוא היה רציני ורגוע כששאל אותי שאלות נוספות: איפה גדלתי? מה היה הציון שלי בבחינה הפסיכומטרית? האם עברתי פעם מבחן אינטליגנציה? האם מישהו במשפחה שלי סבל פעם מסרטן, מסוכרת או ממחלת נפש? נתתי לו את המספרים ואמרתי שאין מחלות. הוא שלף פנקס מהתיק המשרדי שלו ושאל אם יש לי אחים ואחיות, בת כמה היתה אמא שלי כשנולדתי, ומה היה משקלי כשהייתי תינוקת. הייתי זהירה בתשובותיי. ניסיתי לחשוב מה הוא ירצה לשמוע, איזה סיפור הכי מתאים לבחורה שהוא רואה, הבחורה הבלונדינית, הגבוהה והאתלטית, שלבושה בסווטשרט של אוניברסיטת פרינסטון ושאוכלת לבדה רק מפני שהחברים שלה כבר סיימו לאכול לפניה והם מחכים לה בחנות הספרים.

"היית פעם בהיריון?" שאל, ממש כמו ששאל קודם אם אני צמחונית או אם יש לנו מחלת לב במשפחה. נדתי בראשי, והקוקו שלי התנועע בשריקה. שכבתי רק עם שלושה בנים, מספר נמוך עד מבוכה בגילי. התחלתי לחשוב שאני אחת מאותם אנשים שלא ממש אוהבים סקס. אולי דווקא יש לי מזל. לא אבזבז את כל החיים ברדיפה אחרי בחור זה או אחר שישברו את ליבי.

"ואת רווקה?"

הינהנתי בראשי והשתדלתי לא להיראות נרגשת מדי ולעורר את הרושם שגברים נעצרים לידי במתחם האכילה כשאני מגיעה לקניון מדי יום שני ומציעים לי ערימות של מזומנים. אבל מחשבותיי התרוצצו במהירות. ראיתי בדמיוני מה אוכל לעשות בעשרים אלף דולר, סכום שלא דמיינתי שיהיה ברשותי – אלא אם כן אזכה בפיס או אמצא חתן מוצלח באמת. גם לאחר שאתחיל לעבוד כיועצת השקעות עם סיום הלימודים, אצטרך לעמוד בשכר הדירה בניו־יורק ולהתחיל לפרוע את ההלוואות שלקחתי, והרעיון שתהיה לי הכנסה בת חמש ספרות ממקור אישי היה חדש, נהדר ומושך.

ג'ארד בייקר הושיט לי כרטיס ביקור, מלבן מנייר עבה בצבע שנהב, ועליו מוטבעות באותיות מובלטות המילים מרפאת הפוריות של פרינסטון בע " מ . מתחתן הופיע שמו, וכן מספרי טלפון וכתובת אימייל. "תהיי בקשר," אמר. "את מועמדת מצוינת, לדעתי."

"עשרים אלף דולר?" שאלתי שוב.

"לפחות," חזר על דבריו. "ואולי תואילי להגיד לי מה שמך?"

"ג'וליה סטראוס," אמרתי. "החברים שלי קוראים לי ג'ולס."

"ג'ולס," הוא אמר. הוא אמד אותי שוב במבטו ולחץ שוב את ידי.

אז ככה זה התחיל: בקניון יריד פרינסטון, מעל צלחת קלקר ובה עוף חמוץ־מתוק ואגרול שלא סיימתי. זה נראה פשוט כל כך. חשבתי שמכירת ביצית תהיה כמו תרומת דם, כמו סימון 'וִי' בסעיף תרומת האיברים ברישיון הנהיגה, כמו הענקה של משהו שאף פעם לא רצית, שלא הבחנת בו בכלל. וכן, בהתחלה הלכתי על זה רק בשביל הכסף. זה לא היה מתוך אלטרואיזם, פמיניזם או כל איזם אחר. זה היה בגלל הכסף. אבל לא התכוונתי לבזבז אותו על בגדים או על מכונית, על מסיבת סיום תואר, על כדורי אקסטזי, על נסיעה לאירופה או לסקי בקולורדו, או על כל דבר ממאות הדברים השטותיים שחברותיי ללימודים היו אולי בוחרות לבזבז אותו עליהם. התכוונתי לקחת את הכסף ולהציל את אבא שלי… ליתר דיוק, התכוונתי לתת לו סיכוי אחרון להציל את עצמו.
—–

1. הציטוט מתוך 'ויליאם בטלר ייטס, מאה שירים )מהדורה דו־לשונית(' בתרגום אפרים ברוידא, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002 . בשירו של ייטס, ובתרגום של ברוידא, מדובר ב- yellow hair ולא ב- golden hair . השגיאה המכוונת מופיעה במקור.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ואז הגעת”