החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אנחנו

מאת:
מאנגלית: שאול לוין | הוצאה: | 2015-12 | 400 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

"ציפיתי לכך שנזדקן יחד. את ואני, נזדקן ונמות יחד."
"דגלאס, איזה בן אדם נורמלי מצפה לזה?"
דגלאס פטרסן מבין את הצורך של אשתו "לגלות את עצמה מחדש", עכשיו, כשבנם עוזב את הבית.
הוא פשוט חשב שהם יגלו את עצמם יחד.
אז כשקוני מודיעה שהיא עומדת לעזוב אותו, הוא מחליט להפוך את החופשה המשפחתית האחרונה לטיול של פעם בחיים: טיול שיקרב ביניהם וישיב לו את הוקרת בנו. טיול שיגרום לקוני להתאהב בו מחדש.
המלונות הוזמנו, הכרטיסים נקנו, הלו"ז תוכנן והודפס.
מה כבר עלול להשתבש?
דיוויד ניקולס הוא סופר ותסריטאי בריטי שחי בלונדון. ספרו הקודם יום אחד זכה לביקורות מהללות, הפך לרב־מכר מיד עם צאתו לאור ועובד לסרט קולנוע מצליח. עד כה נמכרו ממנו מעל מיליון עותקים.
"לא יאומן — ספר שמצליח להתעלות על יום אחד!!!" הטיימס
"מצחיק, עצוב, עדין ונדיב… גדוש אמירות מבריקות על החיים, אמנות ואינסוף האפשרויות לאכזבה אנושית… לכל מי שרוצה לדעת מה קורה אחרי 'מאז הם חיים באושר ועושר'!" סאנדיי טיימס

מקט: 15100515
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1. הפורצים

בקיץ שעבר, זמן קצר לפני שהבן שלי היה אמור לעזוב את הבית למכללה, אשתי העירה אותי באמצע הלילה.

בהתחלה חשבתי שהיא מטלטלת אותי בגלל פורצים. מאז שעברנו לכפר אשתי פיתחה נטייה להתעורר בזינוק למשמע כל חריקה וגניחה ואוושה. הייתי מנסה להרגיע אותה. זה הרדיאטורים, הייתי אומר; זה הקורות מתכווצות או מתרחבות; זה שועלים. כן, שועלים לוקחים את הלפטופ, היא היתה אומרת, שועלים לוקחים את המפתחות של המכונית, והיינו שוכבים ומקשיבים עוד קצת. היה 'כפתור מצוקה' בצד המיטה, אבל אף פעם לא יכולתי לדמיין את עצמי לוחץ עליו למקרה שהאזעקה תפריע למישהו — נגיד, לפורץ.

אני לא גבר אמיץ במיוחד, לא מרשים מבחינה גופנית, אבל בלילה המסוים הזה בדקתי מה השעה — קצת אחרי ארבע — נאנחתי, פיהקתי וירדתי למטה. דילגתי מעל הכלב החסר תועלת שלנו, עברתי בשקט מחדר לחדר, בדקתי חלונות ודלתות ובסוף עליתי בחזרה במדרגות.

"הכול בסדר," אמרתי. "בטח רק אוויר בצנרת."

"על מה אתה מדבר?" אמרה קוֹני, שישבה עכשיו.

"זה בסדר. אין זכר לפורצים."

"לא אמרתי שום דבר על פורצים. אמרתי שנראה לי שהנישואים שלנו הגיעו לקצם. דאגלס, נראה לי שאני רוצה לעזוב אותך."

ישבתי רגע על שפת המיטה שלנו.

"טוב, לפחות אין פורצים," אמרתי, אבל אף אחד משנינו לא חייך ולא חזרנו לישון אותו לילה.

2. דאגלס טימותי פטרסן

הבן שלנו אוֹלבּי עתיד לעזוב את בית המשפחה באוקטובר ומהר מדי אחריו תעזוב גם אשתי. המאורעות נדמו כל כך קשורים זה בזה, שלא יכולתי שלא לחשוב שאם אולבי היה נכשל במבחנים ונאלץ ללמוד לקראתם מחדש, היינו יכולים לזכות בעוד שנה טובה של נישואים.

אבל לפני שאני אומר עוד משהו על זה ועל שאר המאורעות שהתרחשו באותו קיץ מסוים, אני צריך לספר לכם קצת על עצמי ולצייר איזה מין 'דיוקן במילים'. זה לא ייקח הרבה זמן. קוראים לי דאגלס פטרסן ואני בן חמישים וארבע. שומעים את ה־סֶן המסקרן בסוף השם שלי? שמעתי שזאת מורשת סקנדינבית כלשהי, איזה סבא־רבא, אבל אף פעם לא הייתי בסקנדינביה ואין לי אף סיפור מעניין לספר עליה. באופן מסורתי, הסקנדינבים הם אנשים בהירים, נאים, לבביים וחסרי מעצורים, ואני אף לא אחד מהדברים האלה. אני אנגלי. ההורים שלי, ששניהם כבר מתו, גידלו אותי באיפסוויץ'; אבא רופא, אמא מורה לביולוגיה. "דאגלס" מקורו בחיבה הנוסטלגית שלה לדאגלס פיירבנקס, האליל ההוליוודי, אז הא לכם עוד פרט מסכל. עם השנים נעשו ניסיונות לכנות אותי "דאג" או "דאגי" או "דוּגי". אחותי קארן, שלפי הכרזתה העצמית מחזיקה ב"אישיות הגדולה" היחידה בקרב בני פטרסן, קוראת לי "די", "ביג די", "די־סטֶר" או "פרופסור די" — שלטענתה יהיה שמי בכלא — אבל אף אחד מהכינויים לא דבק ונשארתי דאגלס. השם האמצעי שלי, דרך אגב, הוא טימותי, אבל הוא אינו משרת אף אחד במיוחד. דאגלס טימותי פטרסן. לפי הכשרתי, אני ביוכימאי.

הופעה. אשתי, כשנפגשנו לראשונה והרגשנו דחף לדבר בלי הרף זה על הפנים של זה וזה על האישיות של זה ומה אנחנו אוהבים כל כך זה בזה וכל שאר הרוטינה, אמרה לי פעם שיש לי "פנים נאים בהחלט", ומשראתה את אכזבתי, מיהרה להוסיף שיש לי "עיניים לבביות מאוד", מה שזה לא אומר. וזה נכון, יש לי פנים נאים בהחלט, עיניים שייתכן מאוד שהן "לבביות" אבל גם חומות מחוּם, אף סביר בגודלו וחיוך מהסוג שבגללו זורקים תצלומים. מה אפשר להוסיף? פעם, בארוחת ערב אצל חברים, השיחה נסבה על "מי היה משחק אותך בסרט על חייך?" ההשוואות לכוכבי קולנוע ואנשי טלוויזיה למיניהם גררו הרבה צחוק והנאה. קוני, אשתי, הושוותה לשחקנית אירופית עלומה, ולמרות מחאותיה — "היא הרבה יותר מדי זוהרת ויפה" וכו' — היה ברור שזה מחמיא לה. המשחק נמשך, אבל כשהגיע תורי השתררה שתיקה. אורחים לגמו את היין וליטפו את סנטרם. כולם גילו פתאום את מוזיקת הרקע. היה נדמה שאינני דומה לאף אדם מפורסם או מיוחד בכל תולדות האנושות — מה שאומר שאו שאני מיוחד במיני או בדיוק להפך. "מי רוצה גבינה?" שאלה המארחת, והזדרזנו להמשיך הלאה אל יתרונותיה היחסיים של קורסיקה על פני סרדיניה, או משהו מעין זה.

בכל אופן. אני בן חמישים וארבע — אמרתי כבר? — ויש לי בן, אולבי, המכונה "ביצה", שאני מסור לו, אבל הוא לפעמים בוחן אותי בבוז טהור ומרוכז, וממלא אותי בעצבות וחרטה כאלה, שאני בקושי מסוגל לדבר.

אז זאת משפחה קטנה, כחושה משהו, ואני חושב שכל אחד מאיתנו מרגיש לפעמים שהיא קטנה מדי, וכל אחד היה רוצה שיהיה שם עוד מישהו שיספוג חלק מהמכות. היתה לקוני ולי גם בת, ג'יין, אבל היא מתה זמן קצר לאחר הלידה.

3. הפרבולה

קיימת, נדמה לי, דעה מקובלת, שעד נקודת מסוימת מראם של גברים משתבח עם הגיל. אם זה כך, אני מתחיל את הירידה בפרבולה המסוימת הזאת. "תמרח קרם!" היתה קוני אומרת כשנפגשנו בתחילה, אבל לא היתה לי כוונה למרוח יותר משהיתה לי כוונה לקעקע את העורף, ואשר על כן יש לי היום מרקם עור של ג'אבה ההאט. כבר כמה שנים שאני נראה אווילי בחולצת טריקו, אבל מבחינה בריאותית, אני מנסה להישאר בכושר. אני אוכל בקפידה כדי להימנע מהגורל של אבי, שמת מהתקף לב הרבה לפני שנדמה שהגיע לו. הלב שלו "בעצם התפוצץ", אמר הרופא — בהתענגות לא הולמת, לטעמי — ולכן אני רץ מפעם לפעם, מודע מדי לעצמי, לא יודע מה לעשות עם הידיים. לשים אותן מאחורי הגב, אולי. פעם נהניתי לשחק בדמינטון עם קוני, אבל היתה לה נטייה לצחקק ולהשתטות, כי המשחק היה בעיניה "קצת טיפשי". זאת דעה קדומה נפוצה. לבדמינטון אין את השוויצריות של מנהלים צעירים שיש לסקווש או את הרומנטיות של הטניס, אבל הוא עדיין ספורט המחבט הכי פופולרי בעולם, והשחקנים הטובים ביותר הם אתלטים עם אינסטינקטים של קילרים. "כדור־נוצה יכול לעוף במהירות של עד 350 קמ"ש," הייתי מספר לקוני, כשעמדה כפופה ליד הרשת. "תפסיקי. לצחוק!" "אבל יש לו נוצות," היא היתה אומרת, "וזה מביך אותי, להרביץ לדבר הזה עם הנוצות. זה כאילו אנחנו מנסים להרוג פשוש," ואז היא היתה צוחקת שוב.

מה עוד? ליום הולדתי החמישים קוני קנתה לי אופני מרוץ יפהפיים שלפעמים אני רוכב עליהם במשעולים המוצלים, מסתכל על סימפוניית הטבע ומדמיין מה התנגשות במשאית תעולל לגוף שלי. לחמישים ואחת, ציוד ריצה, לחמישים ושתיים, קוצץ שערות באוזניים ובאף, חפץ שדוחה ומרתק אותי בעת ובעונה אחת, מטרטר לי עמוק בתוך הגולגולת כמו מכסחת דשא זעירה. מכל המתנות האלה השתמע אותו דבר: אל תעמוד במקום, תנסה לא להזדקן, אל תיקח שום דבר כמובן מאליו.

אף על פי כן, אי־אפשר להכחיש; אני עכשיו בגיל העמידה. אני מתיישב לגרוב גרביים, עושה רעש כשאני קם, ופיתחתי מודעות מערערת לבלוטת הערמונית שלי, כמו אגוז מלך לפות בין שני הישבנים. תמיד קיבלתי את הרושם שהזדקנות היא תהליך איטי והדרגתי, הזדחלות של קרחון. עכשיו אני קולט שהיא מתרחשת בבת אחת, כמו שלג שנופל מגג.

בניגוד אלי, אשתי בת החמישים ושתיים נראית לי מושכת בדיוק כמו ביום שפגשתי אותה לראשונה. אילו הייתי אומר את זה בקול, היא היתה אומרת, "דאגלס, זה סתם משפט. אף אחד לא מעדיף קמטים, אף אחד לא מעדיף אפור." שלזה הייתי משיב, "אבל שום דבר מזה לא מפתיע. ציפיתי לראות אותך מזדקנת מיום שנפגשנו. למה שזה יטריד אותי? מה שאני אוהב הוא את הפנים עצמם, לא את הפנים בגיל עשרים ושמונה או שלושים וארבע או ארבעים ושלוש. את הפנים האלה."

אולי היא היתה שמחה לשמוע את זה אבל אף פעם לא יצא לי להגיד את זה בקול. תמיד הנחתי שיהיה מתי, ועכשיו, כשאני יושב על שפת המיטה בארבע בבוקר, וכבר לא מנסה לשמוע פורצים, נדמה שאולי מאוחר מדי.

"כמה זמן את —?"

"כבר כמה זמן."

"אז מתי את —?"

"אני לא יודעת. לא בקרוב, לא לפני שאולבי יעזוב את הבית. אחרי הקיץ. בסתיו, בינואר?"

לבסוף: "אני יכול לשאול למה?"

4. לפנה"ק ואחה"ק

כדי שהשאלה, והתשובה שתינתן לה, יהיו בעלות פשר, צריך איזה הקשר. אינסטינקטיבית אני חש שאפשר לחלק את חיי לשני חלקים מובחנים — לפני קוני ואחרי קוני, ולפני שאני עובר בפירוט למה שקרה אותו קיץ, כדאי אולי לספר איך נפגשנו. זה סיפור אהבה, אחרי הכול. אהבה מופיעה בו, בלי ספק.

5. מילת "ב" השנייה

"בודד" היא מילה מטרידה ואסור להפריח אותה סתם ככה. היא מעוררת באנשים אי־נוחות, מזמנת כל מיני שמות תואר חריפים ממנה, כמו "עצוב" או "מוזר". תמיד חיבבו אותי, אני חושב, תמיד רחשו לי כבוד ואהדה, אבל מעט אויבים זה לא אותו הדבר כמו הרבה חברים, ואין להכחיש שהייתי, אם לא "בודד", ודאי גלמוד יותר משקיוויתי להיות באותה עת.

אצל רוב האנשים שנות העשרים בחייהם מייצגות איזה מין שיא של חברותיות, שעה שהם יוצאים להרפתקאות בעולם האמיתי, מוצאים קריירה, מקיימים חיי חברה פעילים ומלהיבים, מתאהבים, מתפלשים במין ובסמים. אני הייתי ער להתרחשות הזאת סביבי. ידעתי על מועדוני הלילה ואירועי הפתיחה בגלריות, על ההופעות וההפגנות; שמתי לב להנגאוברים, לאותם בגדים שנלבשו לעבודה יום אחרי יום, לנשיקות ברכבת התחתית ולדמעות במזנון, אבל השקפתי על כל זה כמו מבעד לזכוכית משוריינת. אני חושב במיוחד על סוף שנות השמונים, שלמרות כל המהומות והקשיים, היו תקופה מלהיבה למדי. חומות נפלו, מילולית ופיגורטיבית; הפרצופים בפוליטיקה הלכו והשתנו. אני מהסס לקרוא לזה מהפכה או לצייר את זה כמין שחר חדש — היו מלחמות באירופה ובמזרח התיכון, התפרעויות ומהומות כלכליות — אבל היתה לפחות תחושה של משהו לא צפוי, תחושה של שינוי. אני זוכר שקראתי הרבה על "קיץ שני של אהבה" במוספי הצבע. אחרי שהייתי צעיר מדי בראשון, השלמתי את הדוקטורט שלי — על אינטראקציות בין מולקולות רנ"א לחלבונים וקיפולי חלבונים בזמן תרגום — במהלך השני. "האסיד היחיד בבית הזה," אהבתי להגיד בסביבות המעבדה, "הוא דנ"א" — בדיחה שאף פעם לא זכתה לשבחים שהיא ראויה להם.

אף על פי כן, ככל שהעשור התקרב אל סיומו היו בפירוש התרחשויות, אם כי במקום אחר ובהשתתפות אנשים אחרים, וביני לבין עצמי תהיתי אם הגיע הזמן לשינוי גם בחיי, וכיצד אוכל לחוללו.

6. זבוב פירות

חומת ברלין עוד עמדה כשעברתי לבּאלהם. בגיל שלושים כמעט הייתי דוקטור לביוכימיה וגרתי בדירה קטנה, מרוהטת למחצה וממושכנת ביותר לא רחוק מהַיי רואד, שקוע בעבודתי ובהון־דיור שלילי. העברתי ימי עבודה שלמים וחלקים גדולים מסופי־השבוע בחקר זבוב הפירות המצוי, דרוזופילה מלאנוגסטר, לצורך הפוסט־דוק הראשון שלי, בעיקר שימוש במוטאגנים בסריקה גנטית קלאסית. זאת היתה תקופה מלהיבה בחקר הדרוזופילה, פיתוח כלים לקריאה ולעריכת מניפולציות בגנומים של אורגניזמים, ומבחינה מקצועית, אם לא אישית, זה היה מעין תור זהב בשבילי.

רק לעתים נדירות אני נתקל בזבוב פירות בימינו, מחוץ לקערת פירות. בימינו אני עובד במגזר הפרטי, המסחרי — "תאגיד הרשע", הבן שלי קורא לו — כמנהל מחקר ופיתוח, תואר מפואר משהו אבל כזה שפירושו שאין לי כבר את החופש וההתרגשות של מדע בסיסי. בימינו התפקיד שלי הוא ארגוני, אסטרטגי, מילים כאלה. אנחנו מממנים מחקר אוניברסיטאי במטרה להפיק את המרב מהמומחיות, החדשנות וההתלהבות האקדמיות, אבל הכול צריך להיות "בר־תרגום" עכשיו; מוכרח להיות איזה יישום מעשי. אני נהנה מהעבודה, טוב בה ועדיין מבקר במעבדות, אבל היום מעסיקים אותי כדי שאתאם ואנהל אנשים צעירים שעושים את העבודה שפעם עשיתי בעצמי. אני לא איזו מפלצת תאגידית; אני ממלא את תפקידי היטב, והוא הביא לי הצלחה וביטחון. אבל הוא לא מרגש אותי כמו פעם.

כי באמת היה מרגש לעבוד בכל השעות ההן עם קבוצה קטנה של אנשים מסורים ולהוטים. המדע נראה לי ממריץ אז, מעורר השראה וחיוני. כעבור עשרים שנה הניסויים ההם בזבובי פירות יוליכו להמצאות רפואיות שלא היינו מסוגלים להעלות על דעתנו, אבל בזמנו מה שהניע אותנו הוא סקרנות טהורה, כמעט תחושת משחק. זה היה פשוט כיף לא נורמלי, ולא יהיה מוגזם לומר שאהבתי מאוד את התחום שלי.

זה לא אומר שלא היתה מעורבת בזה גם הרבה מאוד עבודה שחורה; מחשבים היו הפכפכים ובסיסיים מאוד, בקושי יותר ממחשבונים מסורבלים והרבה פחות חזקים מהטלפון שיש לי בכיס עכשיו, והזנת נתונים היתה עבודה מתישה ומפרכת. ולמרות שלזבוב הפירות המצוי יש הרבה מאוד יתרונות בתור אורגניזם לניסויים — פוריות, מחזור רבייה קצר, מורפולוגיה מובחנת — אין לו הרבה מה למכור במונחים של אישיות. החזקנו אחד בתור חיית מחמד בחרקייה של המעבדה, בצנצנת מיוחדת משלו עם שטיח קטנטנן ורהיטים של בית בובות, והחלפנו אותו בסוף כל מחזור חיים. אמנם קשה לקבוע את המין של זבוב פירות, אבל קראנו לו/לה ברוּס. קחו את זה בתור דוגמה טיפוסית להומור של ביוכימאים.

זוטות מבדרות כאלה היו בבחינת הכרח, כי להרדים אוכלוסייה של דרוזופילות, ואחר כך לבדוק אותם אחד־אחד במברשת עדינה ומיקרוסקופ, לחפש שינויים זעירים בפיגמנטציה של העין או בצורת הכנף, זה בפשטות מקהה־מוח. קצת כמו לנסות להרכיב פאזל ענקי. בהתחלה אתה חושב "זה הולך להיות כיף" ואתה מדליק את הרדיו ומכין קומקום תה, ואז אתה קולט שיש הרבה יותר מדי חתיכות, וכמעט כולן של שמים.

לכן הייתי עייף מכדי ללכת למסיבה של אחותי באותו ליל שישי. ולא רק עייף, גם היו לי חששות מכמה סיבות טובות.

7. השדכנית

חששתי מהבישול של אחותי, שללא יוצא מן הכלל הכיל פסטה צינורית וגבינה זולה, חרוכות מבחוץ, כשטונה מקופסה או בשר טחון שומני רוחשים מתחת לקרום המותך. חששתי כי מסיבות, וארוחות ערב חגיגיות במיוחד, תמיד נראו לי מין צורה חסרת רחמים של קרבות גלדיאטורים, כשזרי דפנה נחבשים לראשי השנונים, המצליחנים והמושכים, וגופות המובסים שרועות מדממות על אריחי הרצפה המצוירת. הלחץ להיות במיטבך בנסיבות כאלה היה משתק, וכך גם כיום, אבל אחותי התעקשה לדחוק אותי לזירה פעם אחר פעם.

"אתה לא יכול להישאר בבית עד סוף ימיך, די."

"אני לא נשאר בבית, אני בקושי פה…"

"יושב בחור האומלל הזה, לבד לגמרי."

"זה לא… אני מאושר ככה לבד, קארן."

"אתה לא מאושר! אתה לא! איך אתה יכול להיות מאושר, די? אתה לא מאושר! אתה לא!"

וזה נכון שלא היתה הרבה מאוד שמחה לפני אותו ליל פברואר, מעט מאוד סיבות לזיקוקים או לחבטות באוויר. חיבבתי את הקולגות שלי, הם חיבבו אותי, אבל בדרך כלל הייתי נפרד לשלום מסטיב המאבטח בשבת אחרי הצהריים ולא מדבר עד ששפתי נפשקו בפצפוץ קולני בבוקר יום שני כשבירכתי אותו לשלום. "סוף־שבוע טוב, דאגלס?" הוא היה שואל. "שקט, סטיב, שקט מאוד." אף על פי כן, היו העונג והסיפוק מעבודתי, חידון פאב פעם בחודש, פַּיינט עם הקולגות ביום שישי בערב, ואם מדי פעם תהיתי אם אולי חסר משהו, טוב — כולם תוהים, לא?

לא אחותי. באמצע שנות העשרים שלה, קארן היתה פתוחה מאוד ביחסיה החברתיים והסתובבה עם מה שההורים שלי כינו "חבורה של כמוֹ־מָנים": שחקנים, מחזאים ומשוררים לעתיד, מוזיקאים, רקדנים, צעירים זוהרים שביקשו להם קריירות לא מעשיות, שהלכו לישון מאוחר ואחר כך נפגשו לכוסות תה ארוכות ורגשניות בכל שעה משעות העבודה. לאחותי החיים היו חיבוק קבוצתי אחד ארוך, וכנראה שיעשע אותה באיזה אופן עלום להצעיד אותי לראווה מול החברים הצעירים שלה. היא אהבה להגיד שדילגתי על להיות צעיר וזינקתי ישר לגיל העמידה, שהייתי בן ארבעים ו‎שלוש עוד ברחם של אמא שלי, וזה כנראה נכון, שאף פעם לא קלטתי מה הקטע בלהיות צעיר. אם כך, למה היא רצתה כל כך שאבוא?

"כי יהיו שם בחורות —"

"בחורות? בחורות… כן, שמעתי על זה משהו."

"בחורה אחת במיוחד —"

"אני מכיר בחורות, קארן. פגשתי ודיברתי עם בחורות."

"לא כמו זאת. תסמוך עלי."

נאנחתי. מסיבה עלומה כלשהי, "לסדר לי חברה" נעשה למין אובססיה של קארן, והיא טרחה על כך במזיגה מבדרת של התנשאות וכפייה.

"אתה רוצה להיות לבד לנצח? כן? הממ, כן?"

"אין לי כוונה להישאר לבד לנצח."

"אז איפה אתה הולך לפגוש מישהי, די? בארון שלך? מתחת לספה? אתה הולך לגדל אותן במעבדה?"

"אני באמת לא רוצה להמשיך בשיחה הזאת."

"אני אומרת את זה רק בגלל שאני אוהבת אותך!" אהבה היתה האליבי של קארן לכל מיני התנהגויות מרגיזות. "אני עורכת לך מקום ליד השולחן אז אם לא תבוא, כל הערב ייהרס!" ובזה היא ניתקה את השיחה.

8. מאפה פסטה עם טונה

אז אותו ערב, בדירה זעירה בטוּטינג, דחקו אותי בכתפי אל תוך המטבח הזעיר ששישה־עשר איש ישבו בו דחוסים סביב שולחן רגלי־חמור דקיק שנועד להדבקת טפטים, כשאחד ממאפי הפסטה הידועים לשמצה של אחותי רוחש במרכזו כמו מטאוריט, מדיף ריח אוכל חתולים קלוי.

"כולם! זה אחי המקסים דאגלס. תהיו נחמדים אליו, הוא ביישן!" לא היה דבר אהוב על אחותי יותר מלהצביע על אנשים ולשאוג ביישן! שלום, הַיי, הֵי דאגלס, אמרו מתחרי, והשתחלתי אל תוך כיסא מתקפל זעיר בין גבר נאה ושעיר בטייטס שחורים וּוֶסט מפוספּס לאישה מושכת להפליא.

"אני קוֹני," היא אמרה.

"נעים מאוד, קוני," אמרתי, חד כאזמל, וככה פגשתי את אשתי.

ישבנו בשקט זמן־מה. הירהרתי באפשרות לבקש ממנה להעביר לי את הפסטה, אבל אז הייתי אנוס לאכול אותה, אז במקום זה…

"מה את עושה, קוני?"

"שאלה טובה," היא אמרה, למרות שהשאלה לא היתה כזאת. "אני כנראה אמנית. זה מה שלמדתי, בכל אופן, אבל זה תמיד נשמע לי קצת יומרני…"

"בכלל לא," עניתי וחשבתי, אלוהים אדירים, אמנית. אילו היתה אומרת, "ביולוגית של התא" לא היה אפשר לעצור אותי, אבל רק לעתים נדירות נתקלתי באנשים כאלה ואף פעם לא בבית של אחותי. אמנית. לא שנאתי אמנות, בכלל לא, אבל אני לא אוהב את העובדה שאיני יודע שום דבר עליה.

"אז — צבעי מים או שמן?"

היא צחקה. "זה קצת יותר מורכב מזה."

"הי, גם אני מין אמן!" אמר הגבר הנאה לשמאלי, ממרפק את דרכו פנימה. "אמן טרפז!"

לא דיברתי הרבה אחרי זה. ג'ייק, הגבר הצמרירי בווסט וטייטס, היה אמן קרקס שאהב גם את עבודתו וגם את עצמו, ואיך יכולתי בכלל להתחרות בגבר שמביס את כוח המשיכה לפרנסתו? במקום זה ישבתי בשקט, הסתכלתי עליה מזווית העין וערכתי את התצפיות הבאות:

9. שבעה דברים בנוגע אליה

1. היה לה שיער טוב מאוד. גזור היטב, נקי, מבריק, שחור כמעט מלאכותי, קצוות מוברשים לפנים מעל האוזניים ("קצוות" — זה נכון?) שנועדו למסגר את פניה הנפלאות. תיאור תספורות הוא לא הצד החזק שלי, חסר לי אוצר המילים לשם כך, אבל היה בו משהו של כוכבת משנות החמישים, מה שאמא שלי היתה מכנה "תסרוקת", ואף על פי כן הוא היה גם אופנתי ועכשווי. "אופנתי" — תשמעו אותי! בכל אופן, הרחתי את השמפו ואת הריח שלה כשהתיישבתי, לא מפני שריחרחתי לה בעורף כמו גירית, לא הייתי טיפש עד כדי כך, אלא מפני שהשולחן היה באמת קטן מאוד.

2. קוני הקשיבה. בשביל אחותי והחברים שלה, "שיחה" היתה כל אחד מדבר בתורו, אבל קוני הקשיבה ברוב קשב לאמן הטרפז שלנו, ידה על לחייה, הזרת נחה בזווית פיה. שקועה בעצמה, רגועה, משדרת אינטליגנציה שקטה. הבעת הפנים שלה היתה של ריכוז אבל לא לגמרי חסר ביקורת או נטול שעשוע, כך שהיה בלתי אפשרי להבחין אם משהו מרשים אותה או מגוחך בעיניה, גישה ששמרה עליה לכל אורך נישואינו.

3. למרות שהיתה מקסימה בעיני, היא לא היתה האישה הכי מושכת ליד השולחן. זאת מסורת, אני יודע, כשמתארים את המפגשים הראשונים עם יקיריך לרמוז שהיתה סביבם איזו הילה מיוחדת; "הפנים שלה האירו את החדר" או "לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים". לאמיתו של דבר, יכולתי והורדתי והייתי אומר שבמונחים קונבנציונליים לפחות, היא היתה אולי האישה השלישית ביופייה בחדר. אחותי, שהתפארה מאוד ב"אישיותה הגדולה", אהבה להקיף את עצמה באנשים "גזעיים" להפליא, אבל רק לעתים נדירות גזעיוּת הולכת יחד עם טוב לב, והעובדה שהאנשים האלה היו לא פעם באמת מזעזעים, אכזריים, יומרניים או אוויליים היתה לאחותי רק מחיר קטן שנדרשה לשלם בתמורה לזוהר שהקרינו. אז למרות שהיו שם הרבה אנשים מושכים אותו ערב, שמחתי מאוד לשבת ליד קוני, גם אם ממבט ראשון היא לא תססה, זהרה, נהרה, וכו'.

4. היה לה קול מושך מאוד — נמוך, יבש, קצת מחוספס, עם מבטא לונדוני מובהק. היא איבדה את זה לאורך השנים, אבל באותם ימים היתה בלי ספק בליעה קלה של העיצורים. בדרך כלל זהו סמן לרקע חברתי, אבל לא בחוג של אחותי. אחד מחבריה הקוקנים דיבר כאילו הוא עובד בדוכן של שבלולים למאכל למרות שאבא שלו היה הבישופ של באת וּוֶלס. במקרה של קוני, היא שאלה שאלות כנות ואינטליגנטיות, שאף על פי כן היה בהן הד של אירוניה ושעשוע. "ליצנים מצחיקים בחיים האמיתיים כמו על הבמה?" — דברים מהסוג הזה. הקול שלה ניחן במקצב מובחן של קומיקאים, והיה לה כישרון להצחיק בלי לחייך, שתמיד קינאתי בו. במקרים הנדירים שאני מספר בדיחה בציבור, אני מעווה את הפנים כמו שימפנזה מפוחד, אבל קוני היתה, ועודנה, חסרת הבעה. "אז," היא שאלה, פניה מסֵכה, "כשאתה מרחף באוויר לקראת בת הזוג שלך, יש לך לפעמים את הפיתוי הזה, ממש ברגע האחרון, לעשות את זה —" וכאן היא הרימה את האגודל לאף ונופפה בשאר האצבעות, ובעיני זה היה פשוט ענק.

5. היא שתתה המון, מילאה את הכוס לפני שהתרוקנה כאילו חששה שהיין ייגמר. לשתייה לא היתה שום השפעה בולטת לעין מלבד אולי אינטנסיביות מסוימת של השיחה, כאילו נדרש לה ריכוז. היה משהו עליז וחסר דאגות בשתייה של קוני, איזה שוִויץ של לוקחת־אותך־בשתייה. היא נראתה כיפית מאוד.

6. היא היתה אופנתית להפליא. לא לבושה בצורה יקרה או ראוותנית, אבל היה בה משהו נכון. האופנה של אותם ימים שמה דגש על "באגיות", נתנה את הרושם שהאורחים סביב השולחן הם תינוקות שלובשים את חולצות הטריקו של ההורים שלהם. קוני, לעומת זאת, היתה מסודרת ואופנתית בבגדים ישנים (שמאז למדתי לכנות "וינטג'") שהיו מחויטים וצמודים והדגישו את — אני מצטער, אני מתנצל, אבל באמת שאין איך לעקוף את זה — ה"חמוקיים" שלה. היא היתה מהודרת, מקורית, מקדימה את ההמון ובה בעת מיושנת כדמות בסרט שחור־לבן. לעומתה, הרושם שאני ביקשתי ליצור, במבט לאחור, היה שום רושם כלל. המלתחה שלי בשעתו הקיפה את כל קשת הגוונים שבין אפור לאפור כהה, צבעי עולם החזזיות, ואפשר להמר בביטחון על כותנה גסה. בכל אופן, ההסוואה עבדה כי…

7. לאישה הזאת לימיני לא היה שום שמץ של עניין בי.

10. הצעיר הנועז על הטרפז המעופף

ומדוע שיהיה? ג'ייק אמן הטרפז היה גבר שהישיר מבט אל פני המוות, בעוד אני ברוב הלילות הישרתי מבט אל פני הטלוויזיה. וזה לא היה סתם קרקס, זה היה קרקס פאנקיסטי, חלק מהגל החדש של קרקסים, שעשו בו ג'אגלינג במסור שרשרת והעלו באש חביות דלק ואחר כך הלמו בהן בלי הרף. קרקס היה סקסי עכשיו: פילים מרקדים הוחלפו בנערות גומי עירומות, אלימות־קיצונית, ו"מין אסתטיקה אנרכית, פוסט־אפוקליפטית של 'מקס הזועם'," הסביר ג'ייק.

"אתה מתכוון שהליצנים לא נוהגים במכוניות האלה שהגלגלים שלהן נופלים?" שאלה קוני, פניה אבן.

"לא! משחק ילדים, בחייך! המכוניות האלה מתפוצצות! אנחנו בקלאפהם קומון בשבוע הבא — אני אשיג לשניכם כרטיסים, תבואו לראות."

"אה, אנחנו לא יחד," היא אמרה, קצת מהר מדי. "הרגע נפגשנו."

"אה!" הינהן ג'ייק, כאומר, "נשמע הגיוני." השתררה שתיקה רגעית וכדי למלא את החלל, שאלתי:

"תגיד לי, כאמן טרפז, אתה מוצא שקשה להשיג ביטוח רכב נורמלי?"

האחוז משתנה, אבל חלק מהדברים שאני אומר חסרי כל היגיון בעיני. אולי אמרתי את זה על תקן של בדיחה. אולי קיוויתי לחקות את הטון הלקוני של קוני בהרמת גבה וחיוך מר. אם כן, זה לא עבר, כי קוני לא צחקה אלא מזגה עוד יין.

"לא, כי אני לא מספר להם," אמר ג'ייק בשחצנות מרדנית, שהיתה אולי מאוד אנרכית, אבל בהצלחה בתביעות העתידיות שלך, גבר. אחרי שניווטתי את השיחה לפרמיות ביטוח, גרפתי עכשיו כמויות של מאפה פסטה עם טונה, צורב בתוך כך את הידיים של קוני בחוטים שמנוניים של גבינת צ'דר מותכת, חמים כמו לבה, ובעוד היא מקלפת אותם מעליה, ג'ייק חזר למונולוג שלו ונמתח על פני למזוג עוד אלכוהול. במידה שחשבתי אי־פעם על אמני טרפז, תמיד דימיתי לי טיפוסים רחבים וערמומיים כמו ברט לנקסטר, חלקלקים וברילנטיניים ובבגדי גוף. ג'ייק היה גבר פראי, מכוסה שׂער גוף שופע בצבע כדורסל ואף על פי כן נאה בלי עוררין, תווי פנים חזקים, קעקוע קלטי סביב שריר הזרוע, סבך שיער אדום אסוף בלחמנייה עם קוקייה שמנונית. כשהוא דיבר — והוא דיבר הרבה מאוד — עיניו הבהיקו אל קוני, חדרו ישר דרכי, והייתי אנוס להשלים עם העובדה שאני עד לפתיינות בוטה. אבוד, הושטתי יד לסלט המסכן. בעזרת קילוחים נדיבים של חומץ לתת ושמן טיגון, היה לאחותי הכישרון הקולינרי הנדיר להעניק לחסה טעם של שקית צ'יפס.

"הרגע הזה שאתה באוויר," אמר ג'ייק ונמתח לעבר התקרה, "כשאתה נופל אבל כמעט עף, אין שום דבר בעולם כמו זה. אתה מנסה לתפוס אותו, אבל הוא… חולף. זה כמו לנסות לתפוס אורגזמה. את מכירה את התחושה?"

"מכירה אותה?" ענתה קוני חסרת הבעה. "אני מנסה לתפוס אותה ברגע זה."

זה סחט ממני געיות צחוק, שגררו מבט זועף מג'ייק, ומיהרתי להציע את קערת הסלט המעליב. "חסה, מישהו? חסה?"

11. כימיקלים

דחפתי את מאפה הפסטה עם הטונה למטה כמו גוש חימר חם, והמונולוג של ג'ייק נמשך עמוק לתוך ה"אחרונות", טיפה'לה שֶרי עם די שמנת מקופסה, עדשי שוקולד וסוכריות ג'לי לגרום להתפרצות סוכרת סוג 2. קוני וג'ייק רכנו עכשיו דרכי כשפרומונים מערפלים את האוויר ביניהם, ושדה הכוח הארוטי הדף את הכיסא שלי רחוק יותר ויותר משולחן רגלי־החמור, עד שהייתי ממש במסדרון עם האופניים והערימות של דפי זהב. בשלב מסוים קוני כנראה שמה לב, כי היא הסתובבה אלי ושאלה:

"אז תגיד, דניאל, מה אתה עושה?"

דניאל נשמע קרוב מספיק. "אה, אני מדען."

"כן, אחותך סיפרה לי. היא אומרת שעשית דוקטורט. באיזה תחום?"

"ביוכימיה, אבל נכון לעכשיו אני חוקר דרוזופילות, זבובי פירות."

"תמשיך."

"תמשיך?"

"ספר לי עוד," היא אמרה. "אלא אם כן זה סודי ביותר."

"לא, פשוט בדרך כלל אנשים לא מבקשים לדעת עוד. טוב, איך אני יכול… או־קיי, אנחנו מנסים לעורר מוטציות גנטיות עם חומרים כימיים…"

ג'ייק גנח בקול, והרגשתי משהו מתחכך לי בלחי בשעה שהושיט את היד אל היין. יש אנשים שהמילה "מדען" מעלה בדעתם או משוגע עם טירוף בעיניים או שרת בחלוק לבן באיזה ארגון פנאטי, ניצב בסרט ג'יימס בונד. היה ברור שככה ג'ייק מרגיש.

"מוטציות?" אמר ג'ייק בזעם. "בשביל מה להכניס מוטציה בזבוב פירות? מסכן, למה לא לעזוב אותו בשקט?"

"תראה, אין שום דבר לא טבעי מיסודו במוטציות. זאת רק מילה נוספת לאבולו —"

"בעיני זה לא נכון להתערב בטבע," הוא פנה לשולחן עכשיו. "קוטלי מזיקים, קוטלי פטריות, בעיני הם מרושעים."

כהיפותזה, זה נשמע לא סביר. "אני לא בטוח שתרכובת כימית יכולה להיות מרושעת כשלעצמה. אפשר להשתמש בה בצורה לא אחראית או בטיפשות, ולמרבה הצער לפעמים זה באמת מה —"

"השותפה שלי, יש לה שטח אדמה בסטוק ניוּאינגטון; הוא אורגני לגמרי והאוכל שלה יפהפה, פשוט יפהפה…"

"אני בטוח. אבל לא נראה לי שיש מגיפות של ארבה בסטוק ניואינגטון, או בצורות שנתיות, או מחסור בחומרים מזינים בקרקע —"

"לגזר צריך להיות טעם של גזר," הוא צעק, כשל לוגי מתמיה משהו.

"צר לי, אני לא ממש —"

"כימיקלים. הכול בגלל הכימיקלים!"

עוד כשל לוגי. "אבל… כל דבר זה כימיקל. הגזר עצמו עשוי מכימיקלים, הסלט הזה כימי. הסלט הזה במיוחד. אתה, ג'ייק, אתה עשוי מכימיקלים."

ג'ייק נראה נעלב. "לא נכון!" הוא אמר, וקוני צחקה.

"אני מצטער," אמרתי, "אבל כן נכון. אתה עשוי משישה יסודות מרכזיים, 65 אחוז חמצן, 18 אחוז פחמן, 10 אחוז —"

"זה בגלל שאנשים מנסים לגדל תותים במדבר. אם כולנו נאכל תוצרת מקומית, שגדלה בצורה טבעית בלי כל הכימיקלים —"

"זה נשמע נפלא, אבל אם חסרים לך בקרקע חומרים מזינים, אם המשפחה שלך גוועת ברעב בגלל כנימות או פטריות, אז אתה יכול להיות אסיר תודה על כמה מהכימיקלים המרושעים האלה." אני לא זוכר בדיוק מה עוד אמרתי. עבודתי הלהיבה אותי, הרגשתי שהיא מועילה וכדאית, ונוסף על אידיאליזם, ייתכן שגם קנאה שיחקה תפקיד. שתיתי קצת יותר מדי, ואחרי ערב ארוך שבו התנשאו עלי והתעלמו ממני לסירוגין, לא הרגשתי קרבה רבה יותר ליריבי, שהשתייך לאסכולה שחשבה שהפתרון למחלות ולרעב טמון במופעי רוק ארוכים וטובים יותר.

"יש בקלות מספיק אוכל להאכיל את העולם, הוא פשוט נמצא כולו בידיים הלא נכונות."

"כן, אבל זאת לא אשמת המדע! זאת הפוליטיקה, הכלכלה! המדע לא אחראי לבצורת או לרעב או למחלות, אבל הדברים האלה קורים, ופה המחקר המדעי נכנס לתמונה. זאת האחריות שלנו ל —"

"לתת לנו עוד די־די־טי? עוד תאלידומיד?" המהלומה האחרונה הזאת גרמה לג'ייק הנאה עצומה, והוא שידר חיוך רחב לקהלו, מתענג על העובדה שביש המזל של אחרים מספק לו נקודה רבת־ערך בוויכוח. אלה היו טרגדיות נוראות, אבל לא זכרתי שהן קרו באיזה אופן באשמתי או באשמת עמיתי — כולם אנשים אחראים, אנושיים, הגונים, כולם בעלי מודעות מוסרית וחברתית. חוץ מזה, המקרים האלה היו חריגים לעומת כל הפיתוחים המדהימים שהמדע העניק לנו, והיתה לי תמונה מנטלית ברורה מאוד של עצמי גבוה גבוה בצלליו של אוהל הקרקס, מנסר בטירוף חבל באולר.

"מה יקרה," תהיתי בקול רם, "אם תיפול מהטרפז שלך, חלילה, ותשבור את הרגליים ותחטוף שם זיהום גדול? כי מה שהייתי מת לעשות בנסיבות כאלה, ג'ייק, מה שהייתי מת לעשות זה לעמוד ליד המיטה שלך עם האנטיביוטיקות ומשככי הכאבים מחוץ להישג ידך ולהגיד, אני יודע שאתה סובל, אבל לצערי אני לא יכול לתת לך אותם, כי, אתה יודע, אלה כימיקלים שייצרו מדענים, ואני מצטער מאוד, אבל לצערי אני הולך לקטוע לך את שתי הרגליים. בלי חומרי הרדמה!"

12. שתיקה

תהיתי אם אולי הרחקתי לכת קצת. קיוויתי להישמע משולהב, אבל יצאתי קצת טרללה. היתה רשעות במה שאמרתי, ואף אחד לא אוהב רשעות בארוחת ערב חגיגית, לא רשעות גלויה, ובטח לא אחותי, שנעצה בי מבט זועם כשהפודינג נוטף מכף ההגשה בידה.

"טוב, דאגלס, בוא נקווה שהמצב לא יגיע לזה," היא אמרה ברפיון. "עוד קינוח?"

באופן מצער עוד יותר לא יצאתי טהור מול קוני. למרות שדיברנו רק בקצרה, האישה הזאת מצאה חן בעיני מאוד ורציתי לעשות רושם טוב. בחשש מסוים העפתי מבט לימיני ומצאתי אותה עדיין עם סנטרה בכף ידה, פניה אדישים ובלתי קריאים בעליל, והיא היתה, בעיני, יפה עוד יותר משהיתה קודם כשהסירה את היד מפניה, הניחה אותה על זרועי וחייכה.

"אני מצטערת, דאגלס, נדמה לי שקראתי לך דניאל קודם."

וזה — אחח, זה היה כמו אור שנדלק.

13. אפוקליפסה

נראה לי שהנישואים שלנו הגיעו לקצם, היא אמרה. נראה לי שאני רוצה לעזוב אותך.

אבל זכור לי שבחרתי קו משיק והתפלשתי בזמנים מאושרים יותר. אולי אני שופך על זה אור ורוד מדי. אני מודע לעובדה שזוגות נוטים לקשט את פולקלור ה"איך נפגשנו" בכל מיני פרטים ומשמעויות. אנחנו מעצבים את המפגשים הראשונים האלה לכדי מיתוסים של בריאה ומעניקים להם נופך סנטימנטלי כדי להרגיע את עצמנו ואת הצאצאים שלנו שאיכשהו, כך זה "נועד להיות", ובנקודה הזאת אולי כדאי לעצור רגע ולחזור אל מה שפתחנו בו — ספציפית, בלילה, כעבור רבע מאה, כשאותה אישה אינטליגנטית, משעשעת, מושכת העירה אותי כדי להגיד לי שהיא חושבת שאולי תהיה מאושרת יותר, שעתידה עשוי להיות מלא יותר, עשיר יותר, שבהתחשב בנסיבות כולן, אולי תרגיש "חיה" יותר אם לא תהיה לידי עוד.

"אני מנסה לדמיין את זה, תמיד לבד פה, כל ערב בלי אולבי. כי הוא מוציא מהדעת, אני יודעת, אבל הוא הסיבה שאנחנו עדיין פה, עדיין יחד…"

הוא היה הסיבה? הסיבה היחידה?

"…ואני חרדה מאוד מהרעיון שהוא יעזוב את הבית, דאגלס. אני חרדה למחשבה על ה… חור הזה."

איזה חור? אני החור?

"למה שיהיה חור? לא יהיה חור."

"רק שנינו, מתקשקשים פה בבית…"

"לא נתקשקש! נעשה דברים. נהיה עסוקים, נעבוד, נעשה דברים יחד — אנחנו, אנחנו נמלא את החור."

"אני זקוקה להתחלה חדשה, לאיזה מין שינוי סצנה."

"את רוצה לעבור דירה? נעבור דירה."

"זה לא הבית. זאת המחשבה עלי ועליך אחד בתוך הכיסים של השני לעולם ועד. זה כמו… מחזה של בקט."

לא ראיתי מחזה של בקט, אבל הנחתי שזה דבר רע. "זה באמת כל כך… איום ונורא בעינייך, קוני, המחשבה עלייך ועלי לבד יחד? כי חשבתי שהיו לנו נישואים טובים…"

"היו לנו, יש לנו. הייתי מאוד מאושרת איתך, דאגלס, מאוד, אבל העתיד —"

"אז איזו סיבה יש לך לרצות לזרוק את כל זה?"

"אני פשוט מרגישה שכיחידה, כבעל ואישה, עשינו את זה. עשינו את המיטב, אפשר להמשיך הלאה, העבודה הסתיימה."

"בשבילי זאת אף פעם לא היתה עבודה."

"אז בשבילי לפעמים זאת היתה. לפעמים הרגשתי שזאת עבודה. עכשיו שאולבי עוזב, אני רוצה להרגיש את זה כהתחלה של משהו חדש, לא כתחילת הסוף."

תחילת הסוף. היא עדיין מדברת עלי? במילים שלה נשמעתי כמו איזה מין אפוקליפסה.

השיחה נמשכה זמן־מה, רוחה של קוני מרוממת מכל אמירת האמת הזאת, זאת שלי מסוחררת ממנה, מבולבלת, נאבקת לספוג את הכול. כמה זמן היא כבר מרגישה כך? היא באמת אומללה כל כך, שחוקה כל כך? הבנתי את הצורך שלה "לגלות את עצמה מחדש", אבל למה היא לא יכולה לגלות את עצמה מחדש איתי בסביבה? כי היא מרגישה שעבודתנו הסתיימה, היא אמרה.

עבודתנו הסתיימה. גידלנו בן והוא… נו טוב, הוא בריא. מפעם לפעם הוא נראה מאושר, כשהוא חושב שאף אחד לא מסתכל. הוא היה פופולרי בבית הספר ויש לו קסם מסוים, כנראה. הוא מרתיח, כמובן, ותמיד היה נדמה שהוא הבן של קוני יותר מאשר שלי; הם תמיד היו קרובים יותר, הוא תמיד היה "בצד שלה". למרות שחב את קיומו לי, חשדתי שהבן שלי מרגיש שאמא שלו מסוגלת לבחור טוב יותר. ובכל זאת, האם הוא באמת המטרה היחידה והתוצר היחיד, העבודה היחידה, של עשרים שנות נישואים?

"חשבתי… לא עלה על דעתי… תמיד דמיינתי…" מותש, התקשיתי לבטא את עצמי. "תמיד היה לי הרושם שאנחנו יחד מפני שאנחנו רוצים להיות יחד, ומפני שאנחנו מאושרים רוב הזמן. חשבתי שאנחנו אוהבים אחד את השני. חשבתי… ברור שטעיתי, אבל ציפיתי לכך שנזדקן יחד. את ואני, נזדקן ונמות יחד."

קוני הסתובבה אלי, ראשה על הכרית, ואמרה, "דאגלס, איזה בן אדם נורמלי מצפה לזה?"

14. הגרזן

עכשיו כבר היה אור בחוץ, יום שלישי בהיר של יוני. כעבור זמן קצר נקום עייפים ונתקלח ונצחצח שיניים, עומדים יחד ליד הכיור, נשים את האסון בהמתנה שעה שנתייצב מול שגרות היום. נאכל ארוחת בוקר, נצעק להתראות לאולבי, נקשיב לגרירת הרגליים ולגניחה על תקן שלום מצדו. נתחבק קצרות בחניית העפר —

"אני עוד לא אורזת מזוודות, דאגלס. עוד נדבר."

"או־קיי. עוד נדבר."

— ואז אני אסע למשרד וקוני תלך לתחנת הרכבת ול־08:22 שלה ללונדון שבה היא עובדת שלושה ימים בשבוע. אני אגיד שלום לקולגות ואצחק לבדיחות שלהם, אענה על אימיילים, אוכל ארוחת צהריים קלה של סלמון וגרגר הנחלים עם פרופסורים אורחים, אקשיב לדוחות ההתקדמות שלהם, אהנהן ואהנהן כל הזמן:

נראה לי שהנישואים שלנו הגיעו לקצם. דאגלס, נראה לי שאני רוצה לעזוב אותך.

זה היה כמו לנסות להמשיך בעניינַי כשגרזן נעוץ בגולגולתי.

15. חופשה

הצלחתי בזה, כמובן, כי הפגנת ייאוש פומבית היא בלתי מקצועית. רק בזמן הפגישה האחרונה התחילה ההתנהגות שלי לגמגם. הייתי עצבני, הזעתי, שיחקתי במפתחות בכיס, ועוד לפני שדקות הפגישה הגיעו לסיומן כבר קמתי ופטרתי את עצמי, לקחתי את הטלפון, מילמלתי תירוצים ומיהרתי, כושל, אל הדלת, גורר את הכיסא שלי איתי חלק מהדרך.

המשרדים והמעבדות שלנו בנויים סביב כיכר שמכונה בצחוק "פיאצה", שתוכננה בגאונות לא לקלוט שום אור שמש שהוא. ספסלי בטון עוינים ניצבים על מדשאה מטולאת שספוגה ומוצפת בחורף, צחיחה ומאובקת בקיץ, וצעדתי הלוך ושוב במרחב השומם הזה לנגד עיני עמיתי, ידי האחת מכסה על פי.

"נצטרך לבטל את הגראן טוּר."

קוני נאנחה. "נראה."

"אנחנו לא יכולים לנסוע לטייל באירופה כשהדבר הזה תלוי מעלינו. איזה מין הנאה זאת?"

"נראה לי שעדיין כדאי שנעשה את זה. בשביל אולבי."

"בטח, העיקר שאולבי יהיה מאושר!"

"דאגלס. בוא נדבר על זה כשאני אחזור הביתה מהעבודה. אני מוכרחה ללכת עכשיו." קוני עובדת במחלקת החינוך של מוזיאון לונדוני גדול ומפורסם, אחראית לתוכניות העשרה בבתי ספר, משתפת פעולה עם אמנים על יצירות מתוכננות ושאר חובות שאני לא מבין די הצורך, ופתאום אני מדמיין אותה בשיחה מהוסה עם קולגות שונים, רוג'ר או אלן או כריס, כריס הקטן והמטופח עם הווסט והמשקפיים הקטנים שלו. סוף־סוף סיפרתי לו, כריס. איך הוא קיבל את זה? לא כל כך טוב. יקירתי, עשית את הדבר הנכון. סוף־סוף תוכלי לברוח מהחור…

"קוני, יש לך מישהו אחר?"

"אוי, דאגלס…"

"זה הסיפור? את עוזבת אותי בשביל מישהו אחר?"

היא נשמעה עייפה. "נדבר כשאני אחזור הביתה. אבל לא ליד אולבי."

"את מוכרחת לספר לי עכשיו, קוני!"

"זה לא קשור לאף אחד אחר."

"זה כריס?"

"סליחה?"

"כריס הקטן, כריס וֶסטי!"

היא צחקה, ואני השתוממתי: איך היא מסוגלת לצחוק כשהגרזן הזה מזדקר לי מהגולגולת?

"דאגלס, פגשת את כריס. אני לא משוגעת. אין אף אחד אחר, בטח לא כריס. זה קשור לגמרי אליך ואלי."

לא היה ברור לי אם זה משפר את המצב או מרע אותו.

16. פומפיי

העובדה היא שאהבתי את אשתי ברמה שלא הייתי מסוגל לבטא, ולכן עשיתי זאת רק לעתים נדירות. אמנם לא השקעתי מחשבה רבה ברעיון, אבל הנחתי שנסיים את חיינו יחד. מובן שזה רצון עקר מעיקרו, כי גם אם מתעלמים מאסונות, מישהו מוכרח למות קודם. יש מוצג מפורסם בפומפיי — התכוונו לראות אותו ב"גראן טור" שתיכננו לקיץ — של שני אוהבים מחובקים, נדמה לי שהמונח הוא "כפיות", גופיהם הצטנפו כסימני שאלה שעה שהענן הרעיל הרותח גלש ממדרונות הווזוב וחנק אותם באפר חם. לא מומיות או מאובנים כפי שכמה אנשים חושבים, אלא תבנית תלת־ממדית של החלל שנותר כשנרקבו. מובן שאין דרך לדעת ששתי הדמויות היו בעל ואישה; הם היו עשויים להיות אח ואחות, אב ובת, אולי הם אפילו היו נואפים. אבל בעיני, התמונה הזאת מעלה רק נישואים; נחמה, אינטימיות, מפלט מהסופה הגופריתית. לא פרסומת עליזה במיוחד לחיי נישואים, אבל גם לא סמל רע כל כך. הסוף היה נורא, אבל לפחות הם היו יחד.

אבל הרי געש הם מצרך נדיר אצלנו בברקשיר. אם אחד מאיתנו מוכרח למות קודם, קיוויתי במלוא הכנות שזה יהיה אני. אני מודע לעובדה שזה נשמע מורבידי, אבל נראה לי שזה הסדר הנכון, הסדר ההגיוני, כי, טוב, אשתי העניקה לי את כל מה שרציתי מימי, כל מה שטוב וראוי, ועברנו כל כך הרבה יחד. לחשוב על חיים בלעדיה; זה היה בלתי נתפס בעיני. פשוטו כמשמעו. לא הייתי מסוגל לתפוס את זה.

ולכן החלטתי שאסור לתת לזה לקרות.

  1. :

    חדש! שבוע לפני הגרסה המודפסת

הוסיפו תגובה