החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מלון אדלון

מאת:
מגרמנית: אברם קנטור | הוצאה: | 2021 | 400 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

46.00

רכשו ספר זה:

האדריכלית הצעירה קתרינה צימרמן, השותפה בצוות הבנייה מחדש של מלון אדלון, מגלה לתדהמתה כי סוניה שאדט בת התשעים, שטוענת כי בילתה את רוב ימיה במלון הישן, מציעה את עזרתה בשחזורו.

קתרינה יודעת שסוניה היא סבתה, אותה מעולם לא זכתה להכיר. כעת יד הגורל מפגישה את שתי הנשים ואגב כך חושפת סיפור משפחתי רב עלילות שהולך ומסתבך ונשזר בסיפורו הדרמטי של המלון.

 

מלון אדלון שרד את אימי מלחמת העולם השנייה ונשרף כליל ימים אחדים לאחר שחרור ברלין. לאחר איחוד גרמניה הוחלט לשחזר את המלון, והוא אכן נבנה מחדש ושוכן במקומו המקורי, סמוך לשער ברנדרבורג בברלין.

 

מלון אדלון הוא ספר מרתק, עתיר דמויות ועלילות של חמישה דורות, מראשית המאה ה־20 ועד סיומה. זהו סיפורן של חמש נשים חזקות המחפשות אחר זהותן במהלכן של תהפוכות המאה. זהו סיפור שראשיתו בשקר וסופו אהבה.

 

סרט הטלוויזיה מלון אדלון שהופק בגרמניה שודר ביותר מעשרים וחמש מדינות.

 

רודיקה דונרט היא תסריטאית וסופרת.

מקט: 4-31-9006953
האדריכלית הצעירה קתרינה צימרמן, השותפה בצוות הבנייה מחדש של מלון אדלון, מגלה לתדהמתה כי סוניה שאדט בת התשעים, שטוענת כי […]

פרק 1

 

סוניה שאדְט התעוררה בשעה חמש. ככל שהתבגרה, כן הקדימה לקום ממיטתה. וגם כשישנה הרבה פחות מאשר בעבר, הייתה לה הרגשה ששעות היום אינן מספיקות לה כדי לעשות את כל הדברים שהיא אהבה כל־כך. הבוקר התחיל תמיד בקנקן גדול של קפה, שאִתו קראה את העיתון.

באותו יום חמישי, בראשית אוקטובר 1994, נפלו עיניה של סוניה על הכותרת: האצילות של אדלון – ברלין בונה מחדש את מלון היוקרה. שרידי הבניין הישן פוצצו עשר שנים קודם לכן. חומת ברלין עדיין ניצבה אז, והעיר הייתה מחולקת למזרח ולמערב. מול שער ברנדנבורג ליד האקדמיה לאמנויות הייתה בימים אלה רק שִממת חורבות והריסות. בתדהמה משכה אליה סוניה את המגזין והושיטה יד אל הזכוכית המגדלת כדי להתבונן טוב יותר בתמונה שהודפסה תחת הכותרת. הזכוכית המגדלת שלה עברה על פניהם של אנשי הקבוצה שהתאספה בפאריזר־פלאץ לחתימת החוזה. ליד חברת המועצה לבניין העיר ברלין עמד ראש העיר הנוכחי, לצִדו כוכבי האדריכלות יואכים פּארמן וּוינפריד הלר, גברים מלאי חשיבות עצמית בשנות החמישים לחייהם. הזכוכית המגדלת של סוניה לכדה אישה צעירה שעמדה בשולי התמונה כאילו רק במקרה הייתה שם ולא ממש קשורה לעניין. הזכוכית המגדלת של הזקנה הבליטה יותר את פניה של הצעירה. סוניה קראה את השם פעם אחת – ועוד פעם אחת.

 

קתרינה צימרמן מיהרה לחצות את פאריזר־פלאץ וראתה את הבוסים שלה פארמן והלר, את מנהל הבנייה מתיאס זייפרט ואת שני עובדי אגף המים ממתינים ליד המזרקה המושבתת.

"אני מצטערת, פקקי תנועה!״ היא מלמלה במבוכה ושמחה שלא עלו שאלות או תלונות נוספות.

"אתם יכולים להתחיל," אמר פארמן לשני הפועלים. הוא היה ענק שרעמתו הכהה זרועה קווצות אפורות. הוא נתן את הטון בצוות עם עמיתו האדריכל וינפריד הלר, גבר נאה בשנות החמישים המאוחרות שלו.

הפועלים חבשו את קסדותיהם והתחילו לפתוח את רצפת המזרקה במוטות ברזל. הכול צפו במאמץ ביראת כבוד. הם היו מודעים לרגע ההיסטורי.

הפועלים דחקו וחיטטו בחריץ, שעם כל תנועה התרחב במילימטר. בסופו של דבר לכד אחד מהם את שולי המכסה במוט הברזל.

"דחוף למטה את המוט שלך," אמר הפועל קצר נשימה לעמיתו.

תנועת המנוף המשולבת של שני המוטות הכפילה את הכוח. המכסה חרק וזז סנטימטרים אחדים הצידה, ולבסוף חשף את הכניסה. כולם הביטו בכבוד בלוע הפעור שהוביל לקטקומבות מתחת לפאריזר־פלאץ והלאה אל קמרונות המרתף של מלון אדלון הישן. הפועלים זזו הצידה, והדליקו לעצמם סיגריה. הם ימתינו עד שכולם ישובו ויעלו למעלה, כדי לשוב ולסגור את מכסה המזרקה.

זייפרט סימן לאדריכלים שיחבשו קסדות והחל לרדת. הלר ירד בעקבותיו. פארמן נתן לקתרינה לרדת לפניו.

כשירדה במדרגות הברזל הצרות, הרגישה קתרינה את פעימות לִבהּ. אדלון! שם המלון ליווה את ילדותה והיה התגלמות הבגידה שהתרחשה במשפחתה. כששאלה את אִמהּ על כך, זו התחמקה מלהשיב על זה.

כשהציבה קתרינה את רגלה על הרצפה המאובקת של המרתף שמתחת לפאריזר־פלאץ, חלפה בה פתאום המחשבה שאולי רק בשביל זה היא למדה אדריכלות, כדי לרדת לכאן פעם אחת ולחפש תשובות בין חורבות האדלון ההרוס.

אחרי צעדים אחדים דמתה הירידה למסע בזמן. חרוט האור מפנס הכיס של קתרינה פגע בסמל גרמניה המזרחית שנפלה, שהיה מצויר על הקיר בצבע שמן: פטיש ומגל אחוזים במחוגה עטופים באלומות של שיבולים. עד לפני חמש שנים עבר כאן למטה הגבול בין מזרח ברלין ומערב ברלין.

קתרינה ראתה צלבי קרס שכוסו בצבע ברישול. הם נראו כאילו איכלו את הצבע ופרצו מתוכו. "הביסו את היטלר", הכריזה סיסמה שמקורה ברפובליקת וויימר בסוף שנות העשרים, כמו גם האזהרה: "מי שבוחר בהינדנבורג בוחר בהיטלר, מי שבוחר בהיטלר בוחר במלחמה!"

"כאן מתחיל המרתף של האדלון," קרא אליהם זייפרט. הוא הצביע על קיר שחלקו הרוס, ובו דלת ברזל שעדיין הייתה נעולה ונועדה למנוע במלכותיות את הכניסה.

בזה אחר זה טיפסו מעל האבנים וההריסות שליד הדלת ונכנסו למלון המיתולוגי. אחרי צעדים אחדים נעצר פארמן ושאל ברגשנות מוגזמת מעט: "מה את מרגישה, קתרינה?"

היא הביטה סביב והתחמקה מתשובה. "הרבה עבודה!"

"אֶת הנשמה," אמר פארמן. "אֶת נשמת האדלון הזקן."

קתרינה ידעה כמובן למה הוא התכוון. אבל היא לא רצתה להילכד בהתעוררות הרגשות שלו. היא רצתה להישאר מפוכחת וערנית. מבחינתה היה מוטל הרבה על הכף.

"כאן היה מרתף היינות." אלומת האור מפנס הכיס של הלר לכדה מדפי עץ מרקיבים שקרסו פה ושם, שעליהם אפילו ניצבו עדיין בקבוקים אחדים ללא פגע. פארמן לקח לידו אחד מאלה וסילק בנשיפה את האבק שעל התווית.

"חנות יין לורנץ אדלון."

קתרינה רכנה אל סכין שהייתה מונחת בהריסות בין שני רסיסי זכוכית, וצחצחה את הניצב על הז'קט שלה עד שנראו שם ראשי התיבות ל״א.

"לורנץ אדלון," היא מלמלה.

"או לואיס אדלון," קרא אליה פארמן. "הבן המשיך לנהל את המלון אחרי מות האב."

"אנחנו עדיין צריכים לעדכן את רָשות האתרים," הזכיר זייפרט בשעה שפרשׂ העתק של מפה ששלף מתיקייה מרופטת. "מפת תעלות מהמאה הקודמת."

הוא לקח את הפטיש מחגורתו והתחיל להקיש בחומות. כמנהל בנייה היה עליו לסקור את הקירות התומכים ואת מצבם. קתרינה התקרבה אליו וראתה שזייפרט כבר התאים את המפה למטרותיהם.

"צריך להגן על הבניין השכן, האקדמיה לאמנויות. אתם יכולים כבר לקבוע פגישה עם מהנדס המבנה." פארמן הביט מעבר לכתפה של קתרינה. "רָשות האתרים תיתן לנו את השבועות הבאים להכנה יסודית. הם יֵצאו מפה רק אחרי שיהפכו שלוש פעמים כל אבן וכל קרש. לפני זה אין לנו סיכוי. אז בואו ננצל את הזמן לטפסים ולשטויות הרשמיות."

 

משֵיצאו וחזרו למשרד האדריכלות, ציפתה להם עוזרתו של פארמן, לָאוֹרה, עם הידיעה שאישה בשם שאדט התקשרה.

"היא טענה שהיא התגוררה באדלון כמעט חמישים שנה ותשמח לעזור אם יעלו שאלות."

קתרינה הביטה בלאוּרה בתדהמה: "סוניה שאדט?"

"היא גרה בפנסיון בפְּרֶנְצְלָאוּאֶר בֶּרְג. האם עליי לקבוע פגישה?"

"אני אדאג לזה," אמרה קתרינה במהירות, וממש חטפה מידי לָאוּרה את פיסת הנייר שעליה היו כתובים הפרטים. פארמן זרק אל עוזרתו מבט מרגיע.

"את מוכרחה להתלוות אלינו אל המרתף שמתחת לפאריזר־פלאץ, לָאוּרה, ואז תביני מדוע גברת צימרמן מתפוצצת מסקרנות ומציפייה להרפתקה."

משועשעת, הרימה לָאוּרה את גבותיה והלכה.

"את מטפלת גם באחראי השימור?" קרא פארמן אל קתרינה, שכבר הייתה בדרך לשולחן העבודה שלה. משלא הגיבה, חזר במרץ על דבריו: "רָשות האתרים, קתרינה, צריכה להתחיל לעבוד בהקדם האפשרי."

"אני כבר בטלפון." קתרינה הניפה לכיוונו את שפופרת הטלפון לחזק את דבריה. פארמן הנהן ונעלם במשרדו. קתרינה הניחה את הפתק עם השם ומספר הטלפון על השולחן וראתה שהוא לח ממגע ידה.

 

כשמיהרה במורד פְרַנְצֶזִישֶה־שְׁטְרָאסֶה לכיוון גַ'נְדַרְמֶנְמַרְקְט, התכרבלה קתרינה בז'קט שלה. רוח קפואה הכריזה על בוא החורף.

תחילה התקשרה קתרינה לרָשות שימור האתרים, לא השיגה שם אף אחד ואז בהתה בפיסת הנייר המקומטת זמן מה עד שהחליטה לחייג למספר הטלפון הנייד של אִמהּ. היא הופתעה כאשר אנה־מריה ענתה מייד לטלפון, ועוד יותר מכך כשגילתה שהאם בברלין לרגל הליך משפטי, ושיהיה עליה לטוס בחזרה לפרנקפורט מחר. כששמעה אנה־מריה כי בִּתהּ רוצה לדבר אִתהּ בדחיפות, היא הציעה בית קפה בקרבת גַ'נְדַרְמֶנְמַרְקְט. לעתים נדירות קרה שהאם והבת נפגשו באופן כל־כך ספונטני. לאנה־מריה היה בדרך כלל לוח זמנים גדוש, ופגישה עם הבת היה הכרח לתכנן זמן רב מראש. קתרינה הייתה רגילה לכך שלעתים קרובות אִמהּ ביטלה ברגע האחרון, משום שדיון בבית המשפט או עניינים של הלקוח היו חשובים יותר.

מייד לאחר בחינות הבגרות – חומת ברלין עדיין ניצבה אז על כנה – עזבה קתרינה את הבית ונסעה למערב ברלין ללמוד אדריכלות במכון הטכנולוגי. אם בכלל נסעה לפרנקפורט, היה זה בתקופות החגים. אִמהּ מצִדהּ נמנעה מברלין והגיעה לעיר המחולקת רק אם נקבעה פגישת משא ומתן שחייבה את זה. כך זה נשאר גם לאחר שהחומה נפלה. האם והבת איבדו זו את זו מוקדם. אבל אולי בעצם מעולם לא באמת מצאו זו את זו.

 

כבר מרחוק ראתה קתרינה את בית הקפה עם הסוככים האדומים. החלונות הטילו אור חמים אל הרחוב. אִמהּ ישבה בפנים, קראה את הפרנקפורטר־אלגמיינה־צייטונג ועישנה. המלצר הביא לה אספרסו. היא גילתה את הבת, הניחה מידהּ את העיתון, קמה ובאה לקראת קתרינה. הן התחבקו.

"את יודעת כמה זמן לא התראינו?" הנידה אנה־מריה ראשה. "עשיתי את החשבון קודם. וממש נבהלתי."

הן התיישבו זו מול זו.

"רצית לבקר אותי בדארס בקיץ שעבר." קתרינה אמרה זאת בקלילות, מנסה להימנע מכל תוכחה, ודפדפה בתפריט המשקאות בלי לקלוט דבר.

האם הנהנה בצער. "פשוט לא יכולתי לצאת מהמשרד בקיץ. אולי הגיע הזמן שאקח לי כבר שותף. אבל את הרי יודעת שאני מעדיפה לעבוד לבדי."

היא לקחה לה את הסיגריה הבאה, שלפה שבועון מהתיק שלה, מצאה במהירות את הדף והניחה את השבועון פתוח על השולחן.

האצילות של אדלון – ברלין בונה מחדש את מלון היוקרה.

אנה־מריה תופפה על התצלום שבִּתהּ נראתה בו, בשולי התמונה מימין.

"איך זה שאת, מכל האנשים, מעורבת בפרויקט הבנייה הזה?"

קתרינה סגרה את תפריט המשקאות והביטה באִמהּ.

"הגשתי מועמדות."

"איזה מועמדות?"

"קורות חיים. טופס מועמדות. ריאיון," אמרה קתרינה בעוקצנות. זה הכביד על לִבהּ. היא באה להציג לאִמהּ שאלות. אבל זו השתלטה מייד על השיחה ודחקה את הבת להתגוננות. פעם עורכת דין, תמיד עורכת דין, חשבה קתרינה וניסתה לשמור על קור רוח.

"את מציגה מועמדות לבנייה מחדש של המבנה הריאקציוני הזה מימי הקיסר?"

במקום תשובה הושיטה קתרינה יד לכיס הז'קט שלה, הוציאה את פיסת הנייר המקומטת והניחה אותה על השולחן. אנה־מריה עקבה אחרי מבטה של קתרינה וקראה את השם ואת מספר הטלפון. השתררה דממה עמוקה.

"מה עם זה?"

"אימא שלך פנתה אלינו במשרד."

אנה־מריה הדליקה לה עוד סיגריה.

"ידעת שהיא עדיין בחיים?"

"אין ביני לסוניה קשר כבר עשרות שנים," השיבה אנה־מריה בקרירות.

קתרינה הנידה ראשה. "אין לנו קרובים … שום משפחה … אני בקושי מכירה את אבא שלי … רק אותך… ועכשיו אימא שלך מופיעה, ואותך זה לא מעניין?"

אנה־מריה השיבה בחריפות: "אימא שלי תמיד תלתה את הדגל שלה בכיוון שאליו נשבה הרוח. לא הייתה לה דעה פוליטית, לא על הנאצים ולא על הקומוניסטים. היא חיה לה באדלון, ויותר מזה לא רצתה כלום."

"היא תבוא למשרד האדריכלות שלנו. ואז אכיר אותה."

אנה־מריה לגמה מהקפה. קתרינה ראתה שידהּ רעדה. "אל תחפרי בעבר."

קתרינה רצתה להתנגד, להסביר את עצמה. אבל אנה־מריה חזרה ואמרה: "סלקי את הידיים שלך מזה!"

 

מעט אחר־כך, כשקתרינה שבה ונחפזה ברחובות הרטובים והקרים, כבר היה חשוך. הן נפרדו זו מזו בלי כל התקרבות. כשקתרינה סירבה לוותר על הפגישה עם סבתהּ, הזמינה אנה־מריה חשבון, זרקה בבִתהּ מבט ביקורתי אחרון והסתלקה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.