החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לכל אדם דרך משלו בעולם

מאת:
מצרפתית: רמה איילון | הוצאה: | 2022 | 192 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

כבר כמעט שנתיים מרַצה פול הנסן את עונשו בבית הסוהר המחוזי של מונטריאול. הוא חולק את תאו עם הורטון, אופנוען וחבר בארגון "מלאכי הגיהנום", הכלוא באשמת רצח. פול הוא אדם סובלני ונעים לבריות, הוא עבד כמפקח ראשי במתחם מגורים יוקרתי, שם הפגין את כישרונותיו כשוער, שומר, שיפוצניק ויותר מכול, מתקן נפשות ומנחם נשמות נדכאות. מה הביא אותו, אם כן, לרַצות עונש מאסר?

 

סיפור חייו של פול נחשף לאטו. יקיריו המתים פוקדים אותו בתאו ועולים בזיכרונו במלוא חיותם: אביו – כומר ממוצא דני שנקלע למשבר אמונה וחייו מלאי תהפוכות; אמו – אישה צרפתייה המייסדת בית קולנוע בו מוקרנים סרטי זימה; וינונה, בת זוגו – טייסת של מטוסים ימיים המעבירה אנשים בין גדות הנהרות של חבל קוויבק.

 

לכל אדם דרך משלו בעולם מעמיק להתבונן בנפש האנושית ופורש סיפור חיים שאהבה, ייאוש ונחמה ממלאים אותו במלוא עוזם.

 

ז'אן-פול דובואה, יליד טולוז, 1950, הוא חתן פרס גונקור 2019 על ספרו זה. על ספרים קודמים פרי עטו זכה בפרס פמינה, פרס פנאק ופרס France Télévisions.

מקט: 4-31-9006873
כבר כמעט שנתיים מרַצה פול הנסן את עונשו בבית הסוהר המחוזי של מונטריאול. הוא חולק את תאו עם הורטון, אופנוען […]

בית הסוהר שעל גדת הנהר

שלג יורד כבר שבוע. ליד החלון, אני מביט על הלילה ומקשיב לקור. כאן הוא משמיע רחש. רחש ייחודי, מטריד, עד כי נדמה שהמבנה, נתון במלחציים של קרח, פולט גניחה מצמררת כאילו הוא סובל ונבקע תחת הלפיתה. בשעה זאת הכלא ישן. אחרי זמן־מה, כשמתרגלים לחילוף החומרים שלו, אפשר לשמוע אותו נושם בחושך כמו חיה גדולה, משתעל מדי פעם ואפילו בולע את הרוק. הכלא בולע אותנו, מעכל אותנו, וככה, מצונפים בתוך בטנו, משתופפים בתוך הקפלים הממוספרים של קרביו, בין שתי עוויתות מעיים, אנחנו ישנים וחיים כמיטב יכולתנו.

בית הכלא של מונטריאול, המכונה “כלא בורדו” משום שהוקם על הריסותיה של שכונה בשם זה, נמצא בבולוואר גוּאָה ווסְט מספר 800, על גדת נהר דֶה פְּרֶרי. 1,357 אסירים. 82 הוצאות להורג בתלייה עד שנת 1962. פעם, לפני שנבנה היקום המבוצר הזה, המקום ודאי היה מרהיב עם עצי הלבנֶה והאֶדר ושיחי האוג הקטיפתי, והעשבים הגבוהים שנרמסו תחת רגליהן של חיות בר. היום, החולדות והעכברים הם הניצולים היחידים מאותה ממלכת חי. ובאשר כזהו טבעם הפוחז, הם שבו בהמוניהם לעולם המסוגר הארוג מסבל כלוא. דומה כי הסתגלו להפליא לתנאי הריתוק, והמושבה שלהם לא חדלה להתפרשׂ בכל האגפים. בלילות נשמעים בבירור המכרסמים שעמלים בתאים ובפרוזדורים. כדי לחסום בפניהם את הגישה לתאים, אנחנו תוחבים עיתונים מגולגלים ובגדים ישנים מתחת לדלתות או כנגד פתחי האוורור. אבל שום דבר לא עוזר. הם מסתננים, מתגנבים, נדחקים פנימה ועושים את מה שבאו לעשות.

סוג התא שבו אני גר מכונה “קונדו”, שפירושו “דירה”. הוא זכה לכינוי האירוני הזה מפני ששטחו מעט גדול יותר בהשוואה לדגם הסטנדרטי, כך שהוא מצליח לדחוס את שיירי האנושיות שלנו לתוך שישה מטרים רבועים.

מיטת קומותיים, שני חלונות, שני שרפרפים מקובעים לרצפה, שני מדפים, כיור אחד, אסלה אחת.

את המכלאה הזאת אני חולק עם פטריק הורטון, גבר וחצי אשר קעקע על גבו את סיפור חייו – Life is a bitch and then you die, ועל הכתפיים ובמעלה החזה את סיפור האהבה שלו להארלי דיווידסון. פטריק הואשם ברצח של Hells Angel מסניף מונטריאול, שנורה למוות על האופנוע שלו בידי חבריו, שחשדו בו כי שיתף פעולה עם המשטרה. פטריק ממתין למשפט על מעורבותו במבצע החיסול. בשל ממדיו המאיימים והשתייכותו למאפְיית האופנוענים המתהדרת בהיסטוריה מפוארת של רציחות והתנקשויות, כאשר הורטון מתהלך במסדרונות אגף ב’, כולם סרים מדרכו בהדרת כבוד כאילו היה קרדינל. ואני, המוּכּר כשותפו למרחב האינטימי של התא, נהנה תחת חסותו מהיראה שלה זוכה נציג הוותיקן המדומה.

זה שני לילות שפטריק גונח בשנתו. כואבת לו אחת השיניים, הוא מרגיש מדקרות האופייניות למורסה. הוא חזר והתלונן על השן הכואבת בפני הסוהר, שלבסוף אישר לו משכך כאבים. לשאלתי מדוע לא נרשם ברשימת ההמתנה לרופא השיניים, אמר: “בחיים לא. במקום הזה, אם כואבת לך השן, הבני זונות לא יטפלו בה, הם יעקרו לך אותה. אם כואבות לך שתי שיניים, אותו הדבר, הם יעקרו לך את שתיהן.”

אנחנו חולקים תא כבר תשעה חודשים והעניינים מתנהלים על מי מנוחות. שותפות גורל מופרכת הביאה אותנו לכאן פחות או יותר באותו זמן. מהר מאוד פטריק רצה לדעת עם מי הוא עתיד לחלוק מדי יום את האסלה שלו. אז סיפרתי לו את הסיפור שלי, השונה מאוד מסיפורם של ה־Hells, שחלשו על כל עסקאות הסמים במחוז ולא היססו להצית מלחמות, כמו אלה שגבו את חייהם של 160 איש בקוויבק בין השנים 2002-1994, כשחברי הכנופייה התעמתו עם אויביהם הוותיקים, ה־Rock Machines, שלימים נטמעו בתוך ה־Bandidos, שמצדם הרוויחו ביושר את שמם עד אשר ידעו בתורם צרות צרורות כשנמצאו שמונה גופות, כולן של חברי הכנופייה, מפוזרות כלאחר יד בארבעה כלי רכב שחנו זה לצד זה ונשאו לוחיות רישוי של אונטריו.

כשהתבררה לפטריק הסיבה לכליאתי, הוא גילה עניין בסיפורי באותה תשומת לב אוהדת של חונך המתוודע לצעדיו הראשונים והמגושמים של תלמידו. כשסיימתי לגולל את עלילותיי הצנועות הוא גירד את תנוך אוזנו הימנית, האכולה אקזמה אדמומית. “לפי איך שאתה נראה, לא הייתי מאמין שאתה מסוגל לדבר כזה. עשית בשכל, זה בטוח. אני הייתי הורג אותו.”

אולי זה מה שבעצם רציתי לעשות, ולדברי העדים, זה בלי ספק מה שהייתי עושה אילולא חברו יחד שישה אנשים נחושים וריסנו אותי. אם להודות על האמת, למעֵט מה שסיפרו לי, איני זוכר אלא תמונות בודדות הנוגעות לתקרית עצמה, ונדמה שמוחי ברר אותן בקפידה לפני שהתעוררתי בחדר המיון.

“באמא שלי, הייתי הורג את החרא הזה. אנשים כמוהו צריך לחתוך לחתיכות.” אצבעותיו המשיכו לחטט באוזנו הבוערת והוא התנודד בכבדות מרגל לרגל. פטריק הורטון, שזעמו ניכר בפניו, נראה כנכון לפרוץ את הקירות כדי לגמור את העבודה, שבמידה מסוימת התרשלתי בה. כשראיתי אותו שואג כך ומשפשף את עורו המודלק, עלתה במוחי האמרה של האנתרופולוג סרז’ בּוּשאר, מומחה לתרבויות הילידיות ביבשת אמריקה: “האדם הוא דוב שהשתבש.”

וינונה, אשתי, הייתה אינדיאנית אלגונקיאנית. קראתי הרבה בכתביו של בושאר כדי ללמוד עליה. אז עדיין הייתי לא יותר מאשר צרפתי שלא מוריד את הרגל מהגז, בּוּר בכל הנוגע לטקס “האוהל הרועד”, לפולחני ההזעה המיסטיים, למיתוס המכונן על הדביבון המצוי, לחכמה הטרום־דרוויניסטית לפיה “האדם מוצאו מן הדוב” או לסיפור המבאר “מדוע לאייל הצפון יש כתם לבן אך ורק מתחת לפה”.

באותם ימים, בית הסוהר היה לדידי מושג תיאורטי בלבד, שעשוע השייך למשחק קופסה שמצווה עליך לבלות את תורך מאחורי הסורג ובריח של המונופול. אותו עולם, תחת מעטה סר טעם של תמימות, נדמה בשעתו לנצחי, בדיוק כמו אבי, הכומר יוהנס האנסן, שהיה עסוק בהרטטת הלבבות וגלגלי הצליל של אורגן האמונד בקרב קהילתו הפרוטסטנטית שטבעה תחת מבול האזבסט הקדוש; כמו וינונה מָפּאצִ’י, שבעדינותה האלגונקיאנית מעגלת את הקפותיה בעודה אוחזת בהגאי מטוס ה”טקסי בּיבֶר” שלה, ומנחיתה ברכּוּת לקוחות ומצופים על מימי אגמי הצפון; וכמו הכלבה שלי, נוּק, שרק נולדה וכבר תלתה בי את עיניה הגדולות, השחורות כמו תחילתם וסופם של כל הדברים בעולם.

כן, אהבתי את הזמנים ההם, שעכשיו נדמים רחוקים, כששלושת המתים שלי היו עדיין בחיים.

כמה הייתי רוצה להירדם. לא לשמוע עוד את החולדות. לא להריח עוד בני אדם. לא להקשיב עוד לחורף מבעד לזגוגית. לא להכריח את עצמי לאכול עוף חום שבושל ברוטב שמנוני. לא להסתכן עוד במכות רצח בגלל מילה מיותרת או קמצוץ טבק. לא להיאלץ עוד להשתין לתוך הכיור מפני שאחרי שעה מסוימת איננו רשאים להוריד את המים. לא לראות עוד, כל ערב, את פטריק הורטון מפשיל את מכנסיו, מתיישב על האסלה ועושה את צרכיו בעודו שח לי על “מוטות החיבור המוצלבים” של ההארלי שלו, שבהילוך סרק “רועד כאילו הוא קופא מקור”. בכל ישיבה כזאת הוא עמל בשלווה ומדבר אליי ברוגע מבלבל שיוצר את הרושם שפיו ומוחו מנותקים לחלוטין מתנודות פי הטבעת שלו. הוא אפילו לא מנסה לעדן את נפיחות המאמץ. בד בבד עם סיום ענייניו, פטריק ממשיך להאיר את עיניי בנוגע לאמינות המנועים החדישים המורכבים על “בולמי זעזועים בשם איזולסטיק”, זאת בטרם ירים את מכנסיו כאדם שסיים את עמל יומו, ויפרוש על המושב יריעת בד צחורה שאמורה לשמש כמכסה אסלה ובשבילי מסמלת במידת־מה את סיום טקס המיסה במילים החותמות Ite missa est.

לעצום עיניים. לישון. זו הדרך היחידה לצאת מכאן, להשאיר את החולדות מאחור.

בקיץ, כשעמדתי בפינת החלון השמאלי, יכולתי לראות את מי נהר דֶה פְּרֶרי זורמים בשצף־קצף לעבר האי בּוּרדוֹן, האי בּוֹנפוּאה ונהר סן־לורן, ששצף לקראתם ובאותה נשימה הטביע אותם. אבל הלילה, כלום. השלג אטם את הכול, אפילו את העלטה.

פטריק הורטון לא ידע זאת, אבל לפעמים, בשעות האלה, וינונה, יוהנס ואפילו נוק הגיעו לבקר. הם נכנסו, וראיתי אותם באותה בהירות שבה יכולתי לתאר לפרטים את העליבות היצוקה בחדר. והם דיברו אליי, והם היו כאן, הכי קרוב שאפשר. במשך כל אותן שנים מאז שאיבדתי אותם הם פקדו שוב ושוב את מחשבותיי, הם היו בשלהם, הם היו בתוכי. הם אמרו את מה שהיה להם לומר, עסקו בענייניהם, השתדלו להשליט סדר בבלגן של חיי ותמיד מצאו את המילים שלבסוף הוליכו אותי אל השינה ואל מנוחת הלילה. כל אחד בדרכו, בהתאם לתפקידו ולסמכויותיו, הושיט לי יד מבלי שאי פעם שפט אותי. בייחוד מאז שנכנסתי לכלא. גם הם, כמוני, לא הבינו איך כל זה קרה, או למה הכול קרס כה מהר, תוך ימים אחדים. הם לא באו אליי כדי לחשוף את שורש הפורענות. הם בסך הכול ניסו לשקם את המשפחה שלנו.

בשנים הראשונות התקשיתי מאוד להשלים עם המחשבה שעליי לחיות עם המתים שלי. להקשיב לקולו של אבי בלי להניד עפעף, כפי שנהגתי בילדותי, כשגרנו בטולוז וכשאמי אהבה אותנו. ביחס לווינונה, הקושי התפוגג במהרה, עד כדי כך היא היטיבה להכין אותי לאגדה על עולם תת־קרקעי אלגונקיאני שבו דרים בכפיפה אחת החיים והמתים. לעתים קרובות הייתה אומרת שאין דבר טבעי יותר מאשר להיענות לדיאלוג עם המתים, שחיים עכשיו ביקום אחר. “אבותינו ממשיכים בקיום אחר. ואם אנחנו קוברים אותם עם כל החפצים שלהם, זה כדי שיוכלו גם במקום האחר להמשיך בעיסוקיהם.” אימצתי אל לבי את ההיגיון השברירי של העולם הזה המורכב מתקווה ומאהבה. כלי העבודה צורפו לבעליהם המנוחים כדי שיהיו להם לעזר, ובלבד שיהיו חשמליים, עם כל מידות המתח וסוגי השקעים של העולמות הסמויים. ובאשר לנוּק, הכלבה שלי, שידעה הכול על הזמן, האנשים וחוקי החורף, שקראה אותנו כמו ספר פתוח, היא פשוט נשכבה בסמוך לי כמנהגה תמיד. מבלי להידרש לתיווך של שמאנים, היא נסמכה רק על זיכרון הריח שלי, ומצאה אותי. אחרי שעשתה סיבוב במחשכי השאול היא פשוט חזרה הביתה והשתרעה לצדי, ממשיכה כך בחיינו המשותפים למן הנקודה שבה נקטעו.

נאסרתי בכלא בורדו ביום שבו ברק אובמה נבחר לנשיא, 4 בנובמבר 2008. לי זה היה יום ארוך ומתיש שכלל את העברתי לבית המשפט, ההמְתנה במסדרונות, ההתייצבות בפני השופט לורימייה, שלמרות חקירה אוהדת בסך הכול, דומה כי ראשו היה טרוד בשלל עניינים אישיים, ונאום הסיכום החיוור של הסנגור הדיכאוני שלי, שקרא לי “ינסן” והדביק לי “היסטוריה פסיכיאטרית ארוכה”, יצר את הרושם שזה עתה גילה את התיק או שטען בתיק של מישהו אחר בכלל, ואז ההמתנה לפסק הדין, הקראתו הממולמלת מפיו של לורימייה – משך המאסר: שנתיים – שמתמוסס בתוך הזיכרון של אולם בית המשפט, גשם הזלעפות בנסיעה חזרה, פקקי התנועה, ההגעה לבית הסוהר, הזיהוי, החיפוש הגופני הבלתי נעים, שלושה אסירים בתא בגודל של מחסן אופניים, “סתום את הפה, כאן אתה סותם את הפה”, מזרן על הקרקע, גללי חולדות, ממחטות נייר משומשות בכל מקום, צחנת שתן עמומה, מגש אוכל, עוף חום, לילה שחור.

חודש לפני שברק אובמה התמקם באופן רשמי במעונו שבבית הלבן, הועברתי גם אני אל משכני החדש, ה”קונדו” שאנחנו חולקים עד היום, פטריק הורטון ואני. המעבר הזה אִפשר לי להיחלץ ממלתעות התופת של אגף א’, שם האלימות והתוקפנות קצבו את שעות היום ולפעמים גם את שעות הלילה. כאן, אמנם בלי להיות חסין מפני התפרצות, הודות לייחוסי ולמעמד של הורטון, החיים נסבלים יותר. חוץ מזה, כשהבושה ונטל הזמן נעשים כבדים מדי, כל שצריך לעשות הוא להיכנע ולהתמסר לקצב האִטי והעיקש של שעון הכלא, להרכין את הראש בפני סדר היום שלו: “7:00, פתיחת תאים. 7:30, ארוחת בוקר. 8:00, פעילויות באגף. 11:15, ארוחת צהריים. 13:00, פעילויות באגף. 16:15, ארוחת ערב. 18:00, פעילויות באגף. 22:30, כיבוי אורות ונעילת תאים. אסור לעשן בתוך המבנה ומחוצה לו. אין להכניס: קונסולות משחקים, מחשבים, טלפונים ניידים, תמונות פורנוגרפיות. יש לסדר את המיטה עד השעה 8:00 ולנקות את התא, כל בוקר, עד השעה 9:00.”

זו תחושה מאוד משונה בשבילי, ההכרח להיות ממושטר ומשולל אחריות במידה כזאת. במשך עשרים ושש שנה, בשכונת אָהוּנציק, במרחק של פחות מקילומטר מבית הסוהר הזה – בהתחלה זה היה עוכר שלווה למצוא את עצמי כלוא כל־כך קרוב לבית – מילאתי את התפקיד התובעני מאוד של מפקח ראשי, מין אב־בית בעל מגע קסם, שרת רב־פעלים שבכוחו להשיב את הסדר על כנו ולתקן עולם קטן ומדויק, על כל נדבכיו, יקום סבוך המורכב מכבלים, צינוריות, צינורות, מחברים, מעקפים, יסודות, ניקוזים, שעוני נוכחות, עולם קטן ומתגרה שלא ביקש אלא לצאת מכלל שליטה, לגרום בעיות, ליצור תקלות שיש לפתור בבהילות ותוך הסתמכות על זיכרון, בקיאות, מיומנות, כושר התבוננות ולפעמים גם קצת מזל. בבניין אקסלסיור הייתי מין דֶאוּס אֶקְס מַכינָה שבידיו הופקדו האחריות, התחזוקה, הפיקוח והתפקוד התקין של אותו קונדו בן שישים ושמונה יחידות. כל הדיירים היו בעלי דירות ונהנו מגן משופע בעצים ושיחים, מברֵכה מחוממת שמכילה 230 אלף ליטרים של מי מלח מסוננים, מחניון תת־קרקעי מצוחצח שבו גם חדר כביסה, מחדר כושר, ממבואה הכוללת אולם המְתנה ומלובי הכולל דלפק קבלה ופינת ישיבה, מחדר ישיבות המכונה “פורום”, משמונים מצלמות אבטחה ושלוש מעליות מרוּוחות מתוצרת “קוֹנֶה”.

במשך עשרים ושש שנים ביצעתי עבודה בהיקף עצום, ממריצה וגם מתישה באינסופיותה, כמעט שקופה, שכן תכליתה הייתה לשמור במצב תקין שישים ושמונה יחידות החשופות לשחיקת הזמן, מזג האוויר והבלאי. 9,500 ימים של כוננות, עמידה על המשמר ותחזוקה שוטפת, 9,500 ימים של בירורים, בדיקות, עלייה לגג וסיורים בין הקומות, 104 עונות שבהן חרגתי לפעמים מהגדרת תפקידי כדי לעזור לקשישים, לנחם אלמנות, לבקר חולים ואפילו ללוות את המתים, דבר שקרה פעמיים.

אני חושב שהחינוך שהנחיל לי יוהנס האנסן, כומר פרוטסטנטי במקצועו, לא היה זר למסירות שנדרשה ממני במהלך כל אותן שנים כדי להחזיק את כל התשתית הזאת מעל פני המים. לפעול באופן הזה, לעבוד בין הצללים, למלא מדי יום ביומו בכובד ראש ובדקדקנות מטלות כפויות טובה – לא נראה לי מנוגד לרוח הרפורמה כפי שביטא יוהנס בכנסיות שלו.

איני יודע דבר על האיש שהחליף אותי ונטל על עצמו את האחריות הזאת במקומי, כשהסכים לחיות בתוך קרבי בית הדירות הזה. גם אין לי מושג איך נראים חללי האקסלסיור היום. כל שאני יודע הוא שהעולם הקטן והיצירתי בן שישים ושמונה היחידות, המסוגל להפיק מתוכו אינספור צירופים של תקלות, דאגות וחידות המצריכות פתרון, חסר לי אנושות.

לעתים הייתי מדבר אל הציוד והמכונות, ורציתי להאמין שהם מצליחים מדי פעם להבין אותי. היום יש לי את הורטון, השן שלו ומוטות החיבור שלו.

אני, שבמשך שנים כה רבות ניהלתי ביד רמה את המנגנון המשומן של אקסלסיור, נאלץ כעת להישמע לסדר היום המאלחש של ה”קונדו” החדש שלי: 8:00, פעילויות באגף; 16:15, ארוחת ערב; 21:00, אסלת ה־Hells; ש22:30, כיבוי אורות ונעילת תאים.

הבוקר, מייד לאחר שפטריק התעורר, הוא קרא לסוהר וביקש תור דחוף לרופא השיניים. הוא פוחד מהרופא יותר מהתקפה של ה־Bandidos. הלחי שלו התנפחה בלילה והכאב דרך אותו כמו קפיץ. הוא התרוצץ בתא אנה ואנה כמו חרק הלכוד בתוך צנצנת. “אכפת לך לסדר את המיטה שלי הבוקר? אני מת מכאבים בגלל השן המזוינת הזאת. ירשתי את זה מאבא שלי. גם לו היו שיניים רקובות. כנראה שזה גנטי. מה? מאיפה לי לדעת! אתה מביא לי את הסעיף עם השאלות המטומטמות שלך, תעשה לי טובה, לא היום. רופא שיניים בתחת שלי. ועוד אומרים שיש לו את הפרצוף המטורף של ניקולסון. מה השעה? הדפוק הזה בטח עדיין יושב בבית ומביא ביד מול הקורנפלקס המחורבן שלו. תקשיב לי טוב: כדאי לו לטפל בי פירסט קלאס, לניקולסון, כי אם לא, תהיה בטוח שאני אחתוך את הבן זונה לחתיכות. מה השעה? לעזאזל.”

לתפיסתו של פטריק, בייחוד כשהוא סובל מאחת הטוחנות, העולם מתחלק לשני סוגים של אנשים: אלה שמכירים ומעריכים את מנגינת המוטות המוצלבים של הארלי דיווידסון, ואלה, הרבים לאין שיעור, שלא יודעים דבר על “איזולסטיקים” ושראוי “לחתוך אותם לחתיכות”.

הבוקר נקבעה לי פגישה עם אדם בשם גֶאֵטָן בּרוֹסאר, פקיד במנהל בתי הסוהר הממונה על בדיקת התיקים של המועמדים לשחרור מוקדם, בטרם יעביר אותם לשופט. כבר פגשתי את ברוסאר לפני שלושה או ארבעה חודשים. יש משהו מרגיע במראה שלו, והפנים שלו, שכמו נוצקו בתבנית פניו של ויגו מורטנסן,[1] רק מחזקות את הרושם שהוא מאייש את תפקיד המפקח החביב.

פגישתנו הראשונה הייתה קצרה. הוא אפילו לא פתח את התיקייה עם הניירת המשפטית שלי.

“המפגש שלנו היום הוא רק בשביל הפרוטוקול. תראה בזה יצירת קשר ראשוני, מר האנסן. לאור המעשים החמורים שביצעת, לצערי אין לי שום אפשרות לבחון או לשקול, בשלב זה, בקשת שחרור כלשהי, גם לא תחת פיקוח. בוא ניפגש בעוד כמה חודשים, ואם דוחות ההתנהגות שלך יהיו חיוביים, אולי נוכל לחשוב על משהו.”

ברוסאר לא השתנה. הבחנתי בפרט כלשהו שחמק מעיניי בפעם הראשונה: כשאינו מדבר, גאטן נוהג לרחרח את קצות אצבעותיו. עם כל שאיפה מתרחבים נחיריו, ואז, ככל הנראה, כאשר נחה דעתו מזיהוי הניחוח המוּכּר של המולקולות, הם שבים ומתכווצים למצבם המקורי.

“אהיה גלוי אִתך, מר האנסן. גיליון ההתנהגות שלך ללא רבב ובהחלט תומך בהעברת התיק שלך לשופט בתוספת חוות דעת חיובית. עם זאת, לפני כן עליך לשכנע אותי שאתה מודע לחומרת המעשה שעשית ומתחרט עליו בלב שלם. האם אתה מתחרט, מר האנסן?”

מובן שהייתי צריך להגיד את מה שציפה לשמוע, להכביר דברי התנצלות, להביע חרטה עמוקה וכנה, לצאת במחולות של הכאה על חטא, להודות כי מה שקרה באותו יום עדיין לא ברור גם לי, לבקש סליחה מהקרבן על הסבל שגרמתי לו, ובסיום ההלקאה העצמית, להשפיל את ראשי בבושת פנים.

אלא שלא עשיתי דבר מכל אלה. לא הוצאתי הגה מפי, כלום, פניי נשארו חתומות כמו מסכת ברזל ואפילו התאמצתי נואשות לא להודות בפני ויגו מורטנסן שאני מצר מעומק לִבי על כך שלא היה לי יותר זמן או מספיק כוח כדי לשבור את כל עצמותיו של הטיפוס הנאלח, מדושן העונג והמבחיל.

“אני מודה שציפיתי ממך לתגובה אחרת, מר האנסן. הולמת יותר. אין ספק, כשאני קורא את התיק שלך, כשאני סוקר את המסלול שעשית ואת העבר שלך, ברור לי שמקומך לא כאן. ובכל זאת אני חושש שעקב ההתעקשות שלך לא לפקפק במעשיך, תיאלץ להישאר כאן פרק זמן נוסף. זה מאוד מצער, מר האנסן. כל יום שעובר עליך בבית הסוהר הזה הוא יום אחד יותר מדי. מישהו מחכה לך בחוץ?”

איך אסביר לו שברגע זה אף אחד לא מחכה לי בחוץ, אבל בחדר הזה לעומת זאת, שבו אנחנו נמצאים – ויכולתי לחוש בהבל פיהם – וינונה, יוהנס ונוק מתאזרים בסבלנות כבר שעה ארוכה, לצדי, ומייחלים ללכתו.

פטריק חזר מטיפול השיניים כשהוא עדיין תחת השפעת זריקת ההרדמה, מזיל ריר אדמדם לתוך ממחטת נייר. ניכר שהפגישה עם ניקולסון הסתיימה בכי רע. “הזבל הזה עקר לי אותה. ידעתי שזה יקרה, לעזאזל, אנשים הזהירו אותי. אבל המזדיין הזה לא השאיר לי ברֵרה. הוא אמר שהוא לא יכול לעשות כלום כדי להציל את השן ושבנוסף יש לי מורסה ענקית. הוא הראה לי איזה קשקוש ברנטגן ואמר: ‘הנה היא, אתה רואה, זה ממש הזדהם’. אל תבלבל את המוח, אמרתי לו, תעשה מה שצריך לעשות, אבל אני מזהיר אותך, אם אתה מכאיב לי אתה מת. עם מה שהוא דחף לי לחניכיים אפשר להרדים את כל הכפר המחורבן שנולדתי בו. תקשיב לי טוב, אני לא יודע מתי אצא מפה, אבל אני נשבע לך שברגע שאני בחוץ, אני טס לבית של הקקה הזה וחותך אותו לחתיכות.”

התחזית ללילה היא מינוס 28 מעלות. מינוס 34 מעלות אם מחשיבים גם את הרוח. בעוד ארבעה ימים ה־25 בדצמבר. ניקולסון יחגוג את חג המולד מוקף בבני משפחתו מולבני השיניים, כיאה למוניטין של האב. בת הזקונים עדיין תרכיב גשר ואִמהּ תבטיח לה שזה החורף האחרון שלה עם הברזלים האלה בפה. מגוון עשיר של כדורים לקישוט והתקני תאורה מגוחכים ינצנצו ויהבהבו ברחבי הבית, כמו בכל יתר הבתים שבעיר, חנויות הכול־בו ישמיעו מזמורי חג מולד במטרה לשמן את כרטיסי האשראי, וערב־רב של חפצים מיותרים ויקרים יעברו בתזזיתיות מיד ליד, חפצים שנשלפו מן האין רק כדי לשוב אליו במהרה, ובאותה עת, לרגל המאורע, מכשירי הרדיו ישדרו בחדווה, All I want for Christmas is you.

ואילו כאן, עם רדת הלילה, כומר זוטר יבוא ויפטיר בחיפזון את המיסה השגורה למען חובבי כריעת הברך, ובלי להאמין בכך אל נכון יבטיח לכל אחד מהם שיום יבוא והוא יישב לימין בוראו, ואז יימלט כל עוד רוחו בו כדי לשאוף את ריח העלומים של מקהלת נערי המזבח. אשר לנו, כופרים, בני בלי דת, בריונים לעת מצוא ועבריינים מנופחי שרירים, אנחנו נזכה לנתח כפול של עוף חום ברוטב, מלוּוה במעין עוגת ספוג לחה עם קרם מייפל ישן. ובעודי מושיט יד לצלחת אאחל ברצינות תהומית חג מולד שמח לפטריק. בפה מלא עוף מכובס הוא ישיב לי: “אתה מביא לי את הסעיף עם השטויות שלך.”

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לכל אדם דרך משלו בעולם”