החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

המפלים

מאת:
מאנגלית: אלינוער ברגר | הוצאה: | 2022 | 526 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

54.00

רכשו ספר זה:

בשעת בוקר מוקדמת, בשנת 1950, יוצא בעלה הטרי מאוד של אֵרַאיה בת ה־29 מסוויטת ירח־הדבש שלהם אל עבר מפלי הניאגרה הסמוכים – וקופץ אל המים הגועשים. בזמן ההמתנה לשובו, חי או מת, היא מכירה באתר הנופש את עורך־הדין דֶרְק בֶּרְנֶבִּי, "מנהיג אזרחי" ורווק מושבע, ופותחת בחיים חדשים.

עלילת המפלים, מהבולטות שביצירותיה של ג'ויס קרול אוטס, מעמידה סיפור משפחתי רב־דורי שנפרשׂ מתחילת המאה העשרים עד שלהי שנות השבעים וחושף גם אירועים שהתרחשו באמת סביב פרשת 'לַאב קָנַאל', שבמרכזה זיהום סביבתי קטלני והעלמת עין מצד הממשל.

המפלים מברר את היתכנוּתה וביטויה של אהבה – בין נשים לגברים, בין הורים לילדיהם – בטבורהּ של ההוויה הבורגנית המודרנית. אוטס, אמנית הסיפור מן המעלה הראשונה, חודרת דרך כל שכבות הציניוּת וממציאה מחדש את המציאות האמריקנית כפארודיה מבריקה ונוגעת ללב: זוהי גרסתה לרומנטיקה, לחיי נישואים ולחיי משפחה. האהבה היא כוח־טבע של ממש, כמו המפלים האדירים בניאגרה, ואלה החווים אותה כמו מהלכים על חבל דק.

 

ג'ויס קרול אוטס, ילידת 1938, הסופרת האמריקנית עטורת הפרסים, כתבה למעלה מ־70 ספרי פרוזה, לנוער ולמבוגרים. על הרומן המפלים, שהיה לרב־מכר ברשימת הניו־יורק טיימס, זכתה בפרס פמינה לשנת 2005.

 

אוטס היא כלת פרס ירושלים לשנת 2019.

מקט: 4-31-9006792
בשעת בוקר מוקדמת, בשנת 1950, יוצא בעלה הטרי מאוד של אֵרַאיה בת ה־29 מסוויטת ירח־הדבש שלהם אל עבר מפלי הניאגרה […]

עדותו של השוער: 12 ביוני 1950

כשהופיע מול עיני השוער של הגשר התלוי באי־העִזים בסביבות 6:15 בבוקר, האיש שעתיד להשליך את עצמו אל מפלי הפרסה היה עדיין לא נודע וחסר־שם. הוא היה המבקר הראשון באותו יום.

אִם תכף ידעתי? לא ממש. אבל במבט לאחור, כן הייתי צריך לדעת. אולי הייתי יכול להציל אותו אם ידעתי.

כל־כך מוקדם! בשעה הזאת אמור היה לעלות השחר, אלא שהקירות המתנועעים של ענני ערפל, הרסס והנתזים שהִתנחשלו ללא הרף, מתוך גֵיא־הניאגרה, כחמישים וחמישה מטרים עומקו, הסתירו את השמש. העונה כבר הייתה אמורה להצביע על תחילת הקיץ, אלא שבקרבת המפלים האוויר הלח געש, שֹורטני כמו גְרוֹדת־פלדה דקה בתוך הרֵיאות.

השוער הניח שהאיש המבולבל, שמיהר באופן מוזר, הגיע דרך פְּרוֹספֶּקט פארק היישר מאחד ממלונות הפאר הישנים ברחוב פְּרוֹספֶּקט. השוער הבחין שלאיש יש “פנים מכוּוצות צעירות־זקנות” – “עור של בובת־שעווה” – “עיניים שקועות, מין כאלה בוערות”. המשקפיים במסגרות המתכת שיווּ לו מראֶה של תלמיד בית־ספר חסר־סבלנות. גובהו היה כמטר שמונים, גמלוני וצנום, “כתפיים קצת מכונסות כאילו כל החיים שלו הוא היה כפוף מעל שולחן־עבודה”. הוא מיהר בהחלטיות ועם זאת כמו עיוור, כאילו מישהו קרא בשמו. הבגדים שלו היו שמרניים, קודרים, לא כמו של תייר טיפוסי במפלי הניאגרה. חולצת־ערב מכותנה לבנה ולה צווארון לא־מכופתר, מעיל כהה פתוח ומכנסיים עם רוכסן תקוע, “כאילו המסכן התלבש נורא מהר, בחושך”. נעליו של האיש היו נעלי־ערב מעור שחור, מצוחצחות “כמו שנועלים לחתונה, או ללוויה”. הקרסוליים שלו הבהיקו לבנים כשעווה, הוא התהלך בלי גרביים.

בלי גרביים! ובנעליים כאלה מהודרות. סימן מסגיר.

השוער קרא, “הלו!” אבל האיש התעלם ממנו. לא רק שהוא עיוור, אלא גם חירש. בכל אופן, לא שומע. אפשר היה להבחין שמחשבתו דרוכה כמו מטען־נפץ מכוּון: הוא צריך להגיע לאנשהו, ומהר.

בקול רם עוד יותר קרא השוער, “הֵי, אדון: כרטיס זה חמישים סנט,” אבל גם הפעם לא הראה האיש שום סימן שהוא שומע. נראָה שהוא לא מבחין כלל, מתוך היוהרה שבייאוש, בתא־האגרה. עכשיו כבר כמעט רץ, ריצה די מגושמת, והתנודד כאילו הגשר התלוי התלכסן תחתיו. הגשר היה כמטר וחצי מעל לאשדות המים הלבנים, ורצפת העץ שלו רטובה, בוגדנית; האיש נאחז במעקה כדי לשמור על שיווי־המשקל ולגרור את עצמו הלאה. סוליות נעליו הממורטות החליקו. הוא לא היה מורגל במאמץ גופני. המשקפיים העגולים, המבהיקים שלו נשמטו על פניו, וגם היו נופלים לולא דחף אותם במעלה גשר־האף שלו. אניציו הלחים, החיוורים של שׂערו האפור, העכברי, המקליש בקודקוד דמוי־השעווה, התנופפו סביב פניו.

בינתיים החליט השוער לצאת מתא־האגרה וללכת בעקבות האיש הנסער. “אדון! הֵי, אדון!” – “אדון, חכה רגע!” היו לו מקרים של מתאבדים בעבר, יותר מפעם אחת, והוא העדיף לשכוח אותם. כבר שלושים שנה הוא בעסקי התיירות של המפלים. הוא בן שישים וקצת, ולא יכול לעמוד בקצב של האיש הצעיר ממנו. רק הפציר, “אדון! אל תעשה את זה! לעזאזל אני מתחנן לפניך: אל תעשה את זה!”

היה עליו להתקשר בתא־האגרה למספר החירום. עכשיו מאוחר מדי לחזור.

משהגיע האיש הצעיר אל אי־העִזים, הוא לא נעצר ליד המעקה כדי להשקיף אל החוף הקנדי שמעֵבר לנהר, וגם לא נעצר כדי להתבונן בתמונה הקוצפת־שוצפת כפי שהיה עושה כל תייר נורמלי. הוא לא נעצר אפילו כדי לנגב את פניו הנשטפות או כדי לסלק את השיער המדובלל מעיניו. שרוי תחת כשף המפלים. שום בן־תמותה לא יוכל לעצור אותו.

אבל חייבים להתערב, או לפחות לנסות. אי־אפשר להניח לְאיש – או לְאישה – להתאבד, חטא בל־יכופר, לנגד עיניך הבוהות.

השוער, קצר־נשימה, מסוחרר, צעק וצלע בעקבות האיש הצעיר ממנו, שצעד נחרצות אל הקצה הדרומי של האי הקטן, טֶרַפִּין פּוֹינט, מעל למפלי הפרסה. הפינה הבוגדנית ביותר באי־העִזים, אך גם היפה והמרתקת ביותר. כאן האשדות נכנסים לתזזית. מים לבנים מקציפים מתערבלים ומזנקים לגובה חמישה מטרים באוויר. הראוּת קלושה למדי. תוהו של חלום־בלהות. מפלי הפרסה הם אשד אדיר־ממדים, כשמונה־מאות מטרים אורכו בנקודת השיא, ושלושת־אלפים טונות של מים נוצקים מעל לגיא בכל שנייה. האוויר שואג, רועד. הקרקע רועדת תחת הרגליים. כאילו האדמה עצמה מתחילה להתפרק, להתפורר לחלקיקים, עד ללִבָּתה המותכת. כאילו הזמן עומד מלכת. הזמן התפוצץ. כאילו התקרבת יתר על המידה אל הלב הזוהר, הפועם, המשוגע של ההוויה. כאן הוורידים והעורקים, הדיוק והשלמוּת הזעירים של עצביך ייפרעו בן־רגע. המוח שלך, בו אתה שרוי, המאגר האחד והיחיד של מי שאתה, מייד ייכתש לכדי מרכיביו הכימיים: תאי מוח, מולקולות, אטוֹמים. כל צל, וכל הֵד של כל זיכרון, יימחק.

אולי זו הבטחתם של המפלים? הסוד?

כאילו נמאסנו על עצמנו. המין האנושי. זו הדרך לברוח, החזון הוא נחלת מעטים.

ממרחק של כשלושים מטרים מן האיש הצעיר ראה השוער איך הוא מניח רגל אחת על השלב הראשון של המעקה. רגל מהוססת על הברזל המחושל החלקלק. אבל ידיו של האיש לפתו את השלב העליון, בשני אגרופים קמוצים, בכוח,

“אל תעשה את זה! אדון! לעזאזל -”

מילותיו של השוער נבלעו במפלים. הוטחו בחזרה אל פניו כמו רוק קר.

גם הוא עצמו היה קרוב לכדי התמוטטות. ככל הנראה הקיץ האחרון שלו באי־העִזים. הוא חש כאב בלִבּו, שהלם במאמץ לשלוח חמצן אל המוח ההמום. כאבו גם הרֵיאות, לא רק הנתז המעקצץ של הנהר אלא גם הטעם המתכתי המוזר של אוויר העיר התעשייתית המשתרעת מזרחה וצפונה מן המפלים, שהשוער התגורר בה כל חייו. אתה נשחק. אתה רואה יותר מדי. כל נשימה כואבת.

לאחר מכן יישבע השוער שראה את האיש הצעיר מַחווה בידו לאות־פרידה שנייה לפני שקפץ: מֶחווה לגלגנית, מחווה של התרסה, כמו זו של נער מחוצף ופיקח כלפי מבוגר, כדי להתגרות; אבל גם ברכת פרידה כנה, כמו זו שאתה עשוי להביע בפני זר, בפני עֵד שאין לך כוונה להרע לו, שאתה רוצה לפטור מכל רגש אשמה, ולוּ קל שבקלים, שהוא עשוי להרגיש על שהניח לך למות בשעה שיכול להציל אותך.

ורגע אחר־כך הצעיר הזה, שכל תשומת הלב של השוער התמקדה בו, פשוט נעלם.

כהרף־עין – נעלם. מעל למפלי הפרסה.

לא הבן זונה הראשון שראיתי, אבל אלוהים יעזור לי שהוא יהיה האחרון.

כששב השומר הנרעש אל תא־האגרה כדי לחייג אל שירותי החירום של מחוז ניאגרה הייתה השעה 6:26, כשעה אחרי עלות השחר.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.