החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות

מגע של חסד

מאת:
מאנגלית: שאול לוין | הוצאה: | 2020 | 272 עמ'

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

חייה המושלמים של סידני וֶלס עם בעלה העשיר והמסור מתפוגגים יום אחד כשהוא נהרג בתאונה. בגיל ארבעים ותשע היא מתאלמנת, ומתברר לה שבעלה אנדרו לא דאג לכלול אותה בצוואתו. בנותיו המרושעות מקבלות לידיהן את השליטה בנכסיו, והיא עצמה נשארת חסרת בית וכסף ומוצאת עבודה בעולם האופנה, למרות אזהרותיהן של שתי בנותיה המעצבות.

נאיבית, מחוץ למרחב המוכר לה, ולבדה בעולם של נוכלים ועסקות בינלאומיות אפלות, היא נופלת קורבן למזימה שרוקח הבוס שלה ומוצאת את עצמה ניצבת בפני משפט פלילי.

סידני מאבדת הכול – בעל, ביטחון, הגנה, כסף, מוניטין – ומאסר מאיים עליה באופק. אין לה ברירה אלא לבנות מחדש את חייה מאפס, בתושייה ובכבוד. והיא אכן מגלה את עצמה ואת האומץ והחוסן הנפשי לעשות זאת. היא בונה מחדש את הקריירה שלה כמעצבת מוכשרת בין ניו יורק להונג קונג, ומסכנת הכול בעולם עלום ואקזוטי, נחושה לכונן חיים חדשים שתוכל להתגאות בהם.

דניאל סטיל היא סופרת אמריקנית מהפופולריות בעולם. היא כתבה עשרות רבי־מכר שתורגמו ל־43 שפות ברחבי העולם ונמכרו ב־800 מיליון עותקים. 21 מספריה עובדו לטלוויזיה.

"סטיל היא אחת הטובות שבהן!"  לוס אנג'לס טיימס

"רק סופרות מודרניות מעטות יכולות לתאר כך מבוך משפחתי באמפתיה נוגעת ללב." פילדלפיה אינקוויירר

"סטיל שולפת את כל תמרורי הרגשות… התוצאה מענגת!"

פבלישרס ויקלי

 

מקט: 15101201
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
חייה המושלמים של סידני וֶלס עם בעלה העשיר והמסור מתפוגגים יום אחד כשהוא נהרג בתאונה. בגיל ארבעים ותשע היא מתאלמנת, […]

1

סידני וֶלס בהתה בגשם הקיצי והרגישה כאילו היא שוחה מתחת למים. במשך שמונת הימים האחרונים היא היתה שרויה בהלם. בעלה זה שש־עשרה שנה, אנדרו, יצא לסידורים על האופנוע האהוב עליו בכביש צדדי שומם לא רחוק מביתם שבקונטיקט. היתה לו חולשה למכוניות מהירות ואופנועים ישנים, והוא רכב על דוקאטי, אחד האופנועים הטובים שברשותו. הוא הבטיח לחזור בתוך כמה דקות, אבל ארבע שעות לאחר מכן עדיין לא הגיע. היא תיארה לעצמה שנפגש עם חבר, או שחשב פתאום על סידורים נוספים אחרי שיצא ונהנה מהרכיבה ביום קיץ חמים. היא התקשרה לטלפון הנייד שלו אבל הוא לא ענה. בהמשך סיפרו לה במשטרת התנועה שהוא נתקל במשטח רטוב וקצת חצץ בכביש. הוא היה חבוש קסדה, אבל הרצועות לא היו רכוסות. הוא נסע מרחק קצר כל כך. האופנוע החליק, הקסדה התעופפה. אמרו לה שהוא נהרג במקום. בן חמישים ושש. וסידני התאלמנה בגיל ארבעים ותשע. הכול היה כל כך סוריאליסטי. שום דבר לא נראה לה הגיוני או אפשרי, ועוד פחות מכך כשעורך הדין שלו בא לדבר איתה. אנדרו עמד בראש חברת השקעות שירש מאביו והיה בעל אחראי, אב לתאומות בנות שלושים ושלוש מנישואיו הראשונים, ואב חורג לשתי בנותיה של סידני, סברינה וסופי. חיי הנישואים שלהם היו מושלמים בעיניה, והיא ציפתה להזדקן איתו יחד. שש־עשרה שנה נראו לה כהינד עפעף עכשיו.

היא הצליחה לשרוד את ההלוויה עם שתי בנותיה משני עבריה. בנותיה החורגות, קירה וקלי, ישבו על ספסל מעבר למעבַר עם אמן מרג'ורי, שהגיעה בטיסה מלוס אנג'לס, ועם בעלה של קלי, ג'ף, שישב לצדן. הם גרו בקרבת מקום והשאירו את בניהם בני השלוש והחמש בבית. קירה גרה בניו יורק עם החבר הנוכחי שלה, בבית לבנים חומות בווסט וילג' שאביה קנה לה כשהיתה בת עשרים וחמש. כדי להיות הוגן עם שתי בנותיו, הוא קנה לקלי במקביל את הבית שרצתה בקונטיקט, לא הרחק מביתו שלו. היא היתה נשואה טרייה באותה עת, רצתה ילדים והעדיפה חיים בכפר, אבל עם לידת בנם השני הבית נעשה קטן מדי, וזמן־מה הם דיברו על שדרוג, בעזרת אביה כמובן.

אמא שלהן, מרג'ורי, אשתו הראשונה של אנדרו, עברה ללוס אנג'לס אחרי שהתגרשו שמונה־עשרה שנים קודם לכן, שנה לפני שאנדרו פגש את סידני. אז סידני לא מילאה שום תפקיד בפרידה שלהם, גם לא בהתפוררות מערכת הנישואים שלהם או בהסדר הגירושים המתגמל שאנדרו חתם עם מרג'ורי. הוא היה אדם נדיב, גם כלפי האישה שנותרה מרירה וכועסת במשך שני עשורים אחרי שעזב אותה. הנישואים ביניהם פשוט מתו. היא היתה אישה לא מאושרת, בלתי מסופקת תמידית, והוציאה את זה על כולם. לאנדרו נמאס מזה בסוף.

זעמה וקנאתה של מרג'ורי מצאו להם יעד קל בסידני, אחרי שהכירה את אנדרו, ומרג'ורי הצליחה להרעיל את התאומות נגדה. הן שנאו את סידני מהרגע הראשון בלי שום סיבה ראויה מלבד הארס של אמן. לא היתה שום דרך לשנות את המצב. הן היו בנות שבע־עשרה כשאביהן נישא לסידני, גרושה בלונדינית יפה עם שתי בנות קטנות, בנות תשע ואחת־עשרה. היא עשתה כל דבר אפשרי לקרב אליה את בנותיו של אנדרו, אבל רשעותן כלפיה ואכזריותן כלפי בנותיה ריפו את ידיה לבסוף. הזעם של מרג'ורי תידלק את שנאתן כלפיה, ולא היה ביכולתה של סידני לעשות דבר. לבסוף היא ויתרה. בשבוע האחרון הן בקושי דיברו איתה והתנהגו כאילו היא הרגה את אביהן, שעה שהיא עצמה היתה מוכת יגון, וכמוה סופי וסברינה.

ג'סי ברקלי, עורך הדין של אנדרו, בא אליה הביתה יום לאחר ההלוויה. הוא היה מוכרח ליידע אותה. שש־עשרה שנה עברו עליהם ביעף, ואנדרו מעולם לא שינה את הצוואה שכתב לפני שנפגשו. ג'סי נראה נבוך כשסיפר לסידני שהזכיר לאנדרו לעדכן את הצוואה שלו כשהם התחתנו. הוא תמיד התכוון לעשות זאת, אבל איכשהו הזניח את העניין וחשב שעומד לרשותו זמן בשפע. הוא לא ציפה למות בתאונה, או לחלות בגילו. הם חתמו על הסכם ממון לפני החתונה, שהשאיר בידי כל אחד מהם את מה שהיה לו בנפרד, והוא התכוון לתקן גם את זה לאחר שהיו נשואים זמן־מה. הוא היה רק בן ארבעים כשהתחתנו, סידני היתה אז בגיל של בנותיו כיום. אנדרו מת בשיא החיוניות והחיות, בשיא כוחו, וכבעל אוהב. הוא מעולם לא התכוון להשאיר את סידני במצב שהיתה נתונה בו עכשיו, ופשוט לא הגיע לטפל בשינוי הצוואה או הסכם הממון. הוא היה שקוע בחיים, לא במוות. לבו היה נשבר אילו ידע. בצוואה האחרונה שחתם עליה והיתה בתוקף כשמת, הוא הותיר את כל רכושו לשתי בנותיו. הוא כתב אותה לפני שהכיר את אשתו השנייה, ולכן היא כלל לא הוזכרה בה.

הבית שגרו בו עבר עם מותו לידי בנותיו, וברגע שנודע להן על המצב — בו ביום שבו נודע על כך לסידני — עורך הדין שלהן מסר לג'סי שהן רוצות שהיא תפנה את הבית בתוך שלושים יום ממות אביהן. נותרו לה עשרים ושניים ימים בביתם. וברוח דומה, כיוון שאנדרו עדיין לא פגש את סידני או התחתן שנית כשכתב את הצוואה, הוא השאיר את כל יצירות האמנות שלו, את רכושו, השקעותיו, תכולת הבית וכל הונו לשתי בנותיו. ומאחר שהסכם הממון לא הכיר ברכוש משותף, כל מה שאנדרו קנה או שהיה בבעלותו במהלך נישואיהם נשאר שלו, והיה שייך עכשיו לבנותיו. יוצאות הדופן היחידות היו המתנות שנתן אישית לסידני, אם נלווה אליהן אישור בכתב.

התאומות נראו חדורות ניצחון כשהופיעו יחד בבית ביום שנודע להן על הצוואה והתחילו להכין רשימת מצאי של כלי הכסף, האמנות, העתיקות וחפצי הערך. קלי כבר לקחה שני ציורים יקרי ערך ופסל לביתה, באישור אחותה התאומה כמובן. הן לא אמרו לסידני דבר על כך, והיא גילתה את החללים הריקים שהותירו כשחזרה הביתה מסידורים. היא התיישבה על הספה ונאנחה בתדהמה, קולטת מה עתיד להתרחש עכשיו ואיך הן מתכוונות לנצל את המצב. קלי וקירה כבר הסכימו ביניהן שקלי תעבור לגור בבית מאחר שהיתה נשואה ועם ילדים, וקירה רצתה להמשיך לגור בניו יורק בבית שהיה לה.

ארבעת הימים שעברו מאז שנודע לסידני על מצבה המשפטי כאלמנתו של אנדרו הממו אותה. היא נתקפה פאניקה שעדיין לא חלקה עם בנותיה. היא לא רצתה להדאיג אותן, והיה עליה להחליט מה תעשה לפני שתספר להן. בעיקרו של דבר, בהתאם לצוואתו ובתמיכת הסכם הממון ביניהם, לא נותר ברשותה דבר מכל מה שהיא ואנדרו חלקו במשך שש־עשרה שנה. הוא נתן לה כמה תכשיטים, שאותם היתה לה זכות לשמור, בצירוף ציור קטן בעל ערך פעוט שקנה לה בירח הדבש שלהם בפריז. וביום הנישואים העשירי שלהם הוא נתן לה דירה נעימה בגדה השמאלית בפריז ורשם אותה על שמה. זאת היתה דירת שני חדרים בבניין ישן מקסים בלי מעלית בעיר שאהבו. אבל היא היתה נטולת כל פאר שהיה עשוי למשוך את סוג הקונים שמוכנים לשלם מחיר גבוה אילו נדרשה למכור אותה כעת.

כשהתחתנו, היא ויתרה על הקריירה שלה כמעצבת אופנה מוערכת בחברה ידועה. זאת היתה החלטה קשה בשבילה, אבל אנדרו רצה שתהיה חופשייה לבלות זמן רב יותר איתו ולחץ עליה לוותר על העבודה המלחיצה שפירנסה אותה ואת בנותיה מיום שהתגרשה בעצמה שבע שנים לפני שנפגשו. הרעיון שלא תעבוד הבהיל אותה אבל בה בעת קסם לה, כי הוא פינה לה זמן להיות איתו וגם עם בנותיה. בסופו של דבר היא נענתה להפצרותיו והתפטרה מעבודתה חודש לפני שנישאו. מאז לא עבדה, וכעבור זמן־מה הפסיקה להתגעגע לזה. חייהם היו מלאים. הם טיילו ובילו יחד וכל אחד בנפרד עם בנותיו, ופעם־פעמיים בשנה נסעו לטיול רומנטי בעיר האהובה עליהם, פריז. הם אהבו את זה שיש להם דירה שם והם יכולים לנסוע מתי שירצו.

מלבד זאת, אנדרו טיפל בהבדלים הפיננסיים ביניהם בדיסקרטיות, בטוב לב ובחסד. הוא החזיק חשבון עובר ושב משותף ודאג שיהיה בו די כסף שתוכל לשלם ממנו את הוצאות התחזוקה החודשיות ולקנות כל מה שהיא רוצה בלי לשאול אותו או להרגיש נתמכת. הוא אף פעם לא הטיל ספק בקניות שלה, והיא לא היתה אישה ראוותנית. היא עבדה קשה עבור הכסף שהרוויחה לפני שנישאו, והיתה מלאת הוקרה על חיי הנוחות שהעניק לה ועל כל מה שעשה למענה ולמען שתי בנותיה. ואף על פי שאחרי שהפסיקה לעבוד לא היתה לה הכנסה משלה, במשך שש־עשרה שנה הם חיו היטב הודות לנדיבותו. ופתאום, בן לילה, היא מצאה את עצמה במצוקה נוראית. הכסף היחיד שהיה לה הוא זה שנמצא בחשבון הבנק המשותף שלהם, ואחרי שתשלם באמצעותו את החשבונות השוטפים בסוף החודש, יישאר בו מעט מאוד. הוא נהג להזרים כסף לחשבון פעם בחודש, ולכן בשום שלב לא היה בו סכום עודף, רק מספיק לצורכי המחיה לזמן קצר. אילו השאיר לה אפילו חלק קטן מהונו, היא היתה מסודרת לכל החיים, אבל היא אף פעם לא חשבה על כך.

במשך ארבעה לילות היא לא נרדמה, חשבה על מצבה וניסתה להחליט מה לעשות עכשיו. היא בכתה עליו ועל האובדן המזעזע שעליה ללמוד לחיות איתו, האובדן של בעל שאהבה בכל לבה. ונוסף על כך היה עליה למצוא דרך לפרנס את עצמה, ומהר. היא נזקקה למקום לגור בו ולדרך לשלם את שכר הדירה והאוכל. הכול היה שייך עכשיו לקלי ולקירה. הן אמרו שהיא יכולה להשאיר אצלה את המכונית שלה ואת בגדיה, וזהו זה. סוף־סוף הן ניצחו במלחמה מולה. אנדרו שיחק לידיהן בלי שהתכוון לכך, בעצם העובדה שמעולם לא תיקן את צוואתו לאחר שנישא מחדש. אילו היה לו חשד כלשהו שמשהו כזה עלול לקרות, הוא לעולם לא היה משאיר אותה לרחמיהן. הוא ידע טוב מאוד באיזו רשעות הן התייחסו לסידני והתלונן על כך בפניהן פעמים רבות.

לשתי בנותיה היו משרות טובות, והן התפרנסו יפה ונהנו מסיוע מזדמן מאביהן החורג. אבל סידני היתה תלויה בו לגמרי מבחינה כלכלית מיום שוויתרה על עבודתה. בעלה הראשון השאיר אותה בלי כלום ושילם מעט מאוד כתמיכה בבנות. זמן קצר אחרי שהתגרשו הוא פגש אישה עשירה ועבר לגור איתה בביתה בדאלאס, ובקושי ראה את בנותיו. כעבור שנתיים הוא ואשתו החדשה נהרגו כשהמטוס הפרטי הקטן שלהם התרסק במהלך ספארי בזימבבווה. מיום שהיתה עם אנדרו, הוא שימש אב לבנות ופירנס אותן, עד ששתיהן מצאו עבודה שיכלו להתפרנס ממנה. הוא מימן את הלימודים של שתיהן בקולג' מאחר שלה לא היתה אפשרות לעשות זאת. ותמיד היה נהדר איתן והתעניין בכל מה שעשו. ועכשיו גם הן איבדו אותו.

היגון הכבד על אובדנו של אנדרו התחזק נוכח אימתה מפני מה שעתיד לקרות איתה עכשיו ומפני הרגע שבו חשבון העובר ושב שלה יתרוקן, מה שיקרה בקרוב מאוד. היא הוטלה מחיים של יציבות, ביטחון ושפע אל תוך אי־ודאות. והיא נמצאה מחוץ לשוק העבודה ועולם העיצוב שנים רבות מכדי שתצליח למצוא עבודה בקלות, במיוחד בתחום המקצועי הישן שלה. היא לא היתה מעודכנת אפילו בטכניקות הממוחשבות שמעצבים משתמשים בהן לרישום סקיצות היום. היא עדיין רשמה בצורה המסורתית הישנה. היא פיגרה מאחור ובעצם כבר לא היתה רלוונטית אחרי שש־עשרה שנה מחוץ לשוק. כאילו הסיוט הגדול ביותר שלה התממש. היא איבדה את אנדרו, ואחרי שנים שבהן היתה תלויה בו, לא יכלה עוד לפרנס את עצמה, מלבד בעבודת מלצרות או כמוכרת בחנות. לא היה שום דבר אחר שידעה לעשות. היא אפילו לא היתה מסוגלת להשיג עבודה כפקידה או מזכירה בלי ידע בתוכנות מחשב עדכניות. הכישרון היחיד שלה היה בעיצוב, אבל המיומנות והקשרים שלה איבדו את תוקפם.

לילה אחרי לילה לאחר ההלוויה היא ישבה ערה בחדרה באורות דולקים עם פנקס כתיבה ביד, ערכה רשימה של הדברים שתוכל למכור וניסתה לאמוד כמה כסף יביאו לה. התכשיטים שאנדרו נתן לה היו יפים והיא אהבה אותם מאוד, אבל הוא אף פעם לא קנה לה תכשיטים יוקרתיים, והיא לא רצתה שיקנה. הוא הוציא הרבה יותר כסף על אוסף האמנות שלו שהיה בעל ערך רב יותר, והם בחרו את הפריטים בקפידה. עכשיו כל פריט בו השתייך לבנותיו, מאחר שהוא זה ששילם על היצירות ואף פעם לא הקצה אותן מפורשות לה. היתה לה הדירה בפריז, והיא רצתה למכור אותה מהר. היא תזדקק לכסף כדי לחיות ממנו. לא חשוב כמה היא אוהבת אותה, יהיה עליה להעמיד אותה למכירה. לבגדים שלה לא יהיה ערך רב אם תמכור אותם. והיא לא הצליחה להעלות על דעתה שום דבר אחר. כל דבר שחשבה עליו נכנס לקטגוריה של 'תכולת בית' והיה חלק מהרכוש שהשתייך עכשיו לקלי וקירה, לפי צוואתו.

רק עורך הדין של אנדרו ידע עד כמה מצבה קשה, והיא השביעה אותו לשמור על כך בסוד. היא לא רצתה להבהיל את סופי וסברינה, שניסו להתמודד עם צערן שלהן על מותו של אנדרו. אם תחשוף בפניהן את החרדה הגואה בה, זה לא ישנה דבר ולא יעזור לה.

קצת יותר משבוע לאחר התאונה היא נסעה העירה בלי לומר מילה לאיש. היא נפגשה עם סוכן נדל'ן שמצאה ברשת שפירסם דירות מרוהטות להשכרה זמנית לטווח קצר. היה עליה לפנות את ביתה בקונטיקט בתוך שלושה שבועות. היא ניסתה לחשוב בצלילות ולרקום תוכנית, משום שידעה שהתאומות לא יניחו לה להישאר אף יום נוסף. היא ראתה חמש דירות קודרות מאוד בבניינים מדכאים ומתוחזקים בעליבות בצפון האַפֶּר איסט סייד, אבל לאחר מכן מצאה דירת שני חדרים קטנה, עם עוד חדר זעיר שיכול לשמש כארון, כמשרד או כחדר ילדים, לדברי הסוכן. היא תוכל לאחסן בו את כל הארגזים שלה. המחיר היה סביר, הבניין מכוער, לא היה מזגן, והמטבח הקטן היה חלק מהסלון. הרהיטים מאיקאה, רובם חדשים בתוספת כמה פריטים מחנויות זולות. סוכן הנדל'ן אמר שהבעלים לומד בחו'ל בשנה הקרובה ומוכן להשכיר את הדירה על בסיס חודשי. סידני ידעה שבנותיה יהיו בהלם למראה הדירה, אבל היא לא התכוונה לספר להן על כך מיד. הן עדיין לא צריכות לדעת על מצבה. היא קיוותה שברגע שהדירה בפריז תימכר, הכסף יוכל להחזיק אותה עד שתמצא עבודה. היא לא הפסיקה להזכיר לעצמה שהיא רק בת ארבעים ותשע, עדיין צעירה מספיק להתחיל חיים חדשים, אבל לבה הכביד כמו אבן כשחתמה על חוזה השכירות לדירה המרוהטת. היה צורך לבדוק את מצב האשראי שלה, אבל הסוכן הבטיח לה שהכול יהיה בסדר. לבה הלם בפראות. היא נתקפה סחרחורת למחשבה שתוותר על הבית שגרה בו כל השנים האלה.

בערב היא חזרה לקונטיקט והתחילה לארוז לפריז. אחר הצהריים היא שלחה אימייל לסוכנת נדל'ן בפריז, והן עמדו להיפגש בדירה כעבור יומיים. הסוכנת לא עודדה אותה במיוחד בנוגע למצב השוק. סידני עדיין ניסתה להחליט אילו בגדים לקחת איתה כשפעמון הדלת צילצל. הוא הופתעה לראות שם אישה שהכירה במשך שנים, אבל הן מעולם לא היו קרובות. היא הבחינה בה בהלוויה וגם שם הופתעה לראותה. הן נפגשו כשבנותיהן הלכו יחד לבית הספר, ומפעם לפעם נתקלו זו בזו במכולת. האישה עמדה עכשיו בפתח עם קופסת קרטון בידיה והושיטה אותה אל סידני.

'הייתי בדרך הביתה וחשבתי לראות מה שלומך. אכלת היום?' שאלה ורוניקה בדאגה אמיתית, כאילו היו חברות קרובות. היא היתה מבוגרת מסידני בכמה שנים וגרושה זה שנים אחדות. היא נראתה טוב, שיחקה הרבה טניס ונשארה בכושר, אבל דיברה יותר מדי, ולסידני לא היה כוח או חשק להתמודד איתה אחרי שחיפשה דירה בניו יורק כל היום. היה מדכא מאוד לבחור בית חדש בגודל ארון לעומת הבית שגרה בו. והיא אפילו לא היתה מסוגלת לדמיין מה יאמרו הבנות כשיראו אותו.

'אני בסדר,' אמרה סידני ונראתה עייפה בעומדה שם בפתח. היא לא רצתה להצטייר ככפוית טובה, אבל לא רצתה להזמין אותה להיכנס. 'הייתי בעיר כל היום, היו לי כמה סידורים. ובדיוק התחלתי לארוז. לא מזמן חזרתי הביתה.' הבית נראה חשוך מאחוריה, אבל ורוניקה לא קלטה את הרמז. היא נראתה נחושה ליצור קשר עם סידני, שלא רצתה לראות אף אחד, ודאי לא אישה שלא דיברה איתה שנים ומימיה לא היתה קרובה אליה.

'את נוסעת לאנשהו? תהיי אצל הבנות בעיר? אני יכולה לבוא לישון כאן מתי שתרצי, אם את לא רוצה להיות לבד.' זה היה הדבר האחרון שסידני רצתה. ההצעה ודאי הועלתה מתוך כוונה טובה, אבל היה בה משהו פולשני בעיניה.

'לא, אני בסדר. אני נוסעת לפריז, לטפל בדירה שלנו שם.'

'את עוברת לשם?' ורוניקה נראתה סקרנית כשהמשיכו לעמוד בפתח. היא תהתה אם סידני עומדת למכור את הבית שהיא ואנדרו גרו בו. זה היה בית נהדר על שטח רחב ידיים עם חצר יפה, שהטיפול בו הצריך זמן ועובדים וכסף, ובטח יהיה לה קשה יותר לטפל בו לבד בלי אנדרו.

'לא, אני לא עוברת לפריז,' אמרה סידני ונאנחה שעה שכל הגנותיה קרסו, והיא פסעה לאחור לאפשר לוורוניקה להיכנס. זו נכנסה מיד ובאה בעקבותיה למטבח. סידני הציעה לה תה קר, והן ישבו ליד דלפק הגרניט השחור כמה דקות. ורוניקה שאלה אותה על הדירה בפריז, וסידני הכניסה את הקיש שהביאה למקרר. 'אני לא יכולה לדמיין את עצמי גרה בדירה שוב בלי אנדרו. זה היה המקום המיוחד שלנו.' היא נראתה הרוסה כשאמרה זאת. 'אני הולכת למכור אותה.'

'לאט־לאט,' אמרה ורוניקה ברצינות. 'את יודעת מה אומרים, אסור לקבל החלטות גדולות כאלה בשנה הראשונה אחרי שאיבדת מישהו. את תתחרטי על זה בהמשך. אולי תיסעי לשם קצת או לניו יורק להיות עם סופי וסברינה. אני במקומך לא הייתי עושה שום צעד פזיז.' סידני היססה רגע ארוך לפני שענתה. היא לא רצתה לחשוף בפניה את כל הפרטים הקשים, אבל חלקם ייוודעו לה בכל מקרה.

'זה יותר מורכב מזה. התאומות ירשו את הבית. אני עוברת מפה בסוף החודש. קלי והמשפחה שלה עוברים הנה. אני מנסה להתמודד עם השאר.' ורוניקה נראתה המומה, וסידני ניסתה להיראות שוות נפש. אבל ורוניקה הסתערה על החדשות כמו חתול על עכבר.

'את עוברת מפה? בעוד שלושה שבועות? את לא יכולה להישאר אפילו חצי שנה או שנה?' היא היתה המומה לשמוע שהבנות של אנדרו, ולא אשתו, ירשו את הבית. אבל לא המומה יותר מסידני. סידני ניסתה להישמע רגועה ונינוחה כשענתה, כאילו ציפתה לזה. היה מביך מדי להגיב בכל צורה אחרת ולחשוף עד כמה היא נסערת. מתוך כבוד לאנדרו היא ניסתה לעטות ארשת נעימה מול ורוניקה, שנראתה צמאה למידע שלא היה ברצונה לספק. אבל היא ישבה במטבח של סידני והיה ברור שאינה מתכוונת לעזוב. היא באה להמיר קיש במידע פנימי. וסידני נזכרה איזו רכלנית היא.

'אם אני צריכה לעבור, לא יזיק לעשות את זה עכשיו,' היא אמרה באומץ. 'ואני צריכה לארגן את העניינים בפריז.'

'הן ירשו גם אותה?' ורוניקה נראתה מזועזעת ומעוניינת בכל פרט ופרט.

'לא, הדירה בפריז שלי. אבל הבית הזה שלהן, וכל מה שיש בו.' ורוניקה שתקה רגע ארוך שעה שהביטו זו בזו, וסידני רק התפללה שתלך כבר.

'לפחות תוכלי ליהנות מהקנייה של דירה חדשה וכל הריהוט שלה.' היא ניסתה להישמע חיובית. סידני לא הגיבה על דבריה, אבל היא ידעה שאינה עומדת לרהט שום דבר, אם יש בכוונתה גם לאכול. 'מתי את נוסעת לפריז?'

'בטיסת לילה מחר. ואני חוזרת בתוך כמה ימים.' היא קמה אז בתקווה לדרבן את ורוניקה ללכת. השיחה דיכאה אותה עוד יותר. ורוניקה קלטה סוף־סוף את הרמז כשהתקדמו לעבר דלת הכניסה.

'תתקשרי אלי. אנחנו יכולות לצאת לצהריים, או שאני יכולה לעזור לך לארוז את הבית או משהו.' סידני לא רצתה שום קהל איתה בשעה שהיא קורעת את חייה לגזרים בגלל התאומות. ההתמודדות איתן בתוך הבית — בבחינת כלי הכסף והקריסטל ויצירות האמנות — ומחוצה לו היתה גרועה מספיק כשלעצמה. היא רצתה לבלות את ימיה האחרונים בביתה לבד, להתאבל בשקט על חייה האבודים. היא איבדה באורח לא צפוי לא רק את הגבר שאהבה, אלא גם את אורח חייה, את ביתה, את מעמדה כאישה נשואה ואפילו מושג לגבי עצמה. מי היא עכשיו בלי אנדרו? מרעייתו של גבר עשיר מאוד היא הפכה פתאום לאישה ענייה. היא הרגישה כאילו נפלה ממצוק לתהום עמוקה.

ורוניקה חיבקה אותה ויצאה, וסידני עלתה להמשיך לארוז בתחושה גרועה עוד יותר. היא שלחה אימייל לבנותיה וכתבה להן שהיא נוסעת לפריז לכמה ימים, ואחר כך שכבה ערה כל הלילה, אחוזת חרדה.

ורוניקה התקשרה אליה בבוקר ואמרה לה שוב כמה היא מצטערת על הבית. 'לא עצמתי עין כל הלילה מרוב דאגה אלייך,' היא אמרה, וסידני לא ציינה שגם היא לא עצמה עין. לא היה טעם. והיא לא רצתה שוורוניקה תדע עד כמה היא כועסת בגלל הבית ולמה. זה לא היה עסקה.

לאחר מכן בתה הצעירה, סופי, התקשרה מודאגת. 'למה את נוסעת לפריז עכשיו, אמא? מה בוער לך?'

'אני פשוט רוצה לארגן הכול ויותר מדי עצוב לי להיות כאן לבד. יומיים בפריז יעשו לי טוב.' היא ניסתה לשוות לזה נופך עליז והבטיחה להתקשר אליה ברגע שתחזור.

בתה הבכורה, סברינה, שלחה לה הודעה בין פגישות, ואמרה לה לשמור על עצמה ולהיזהר בנסיעתה לבד. שתי בנותיה דאגו לה, וזאת היתה תחושה חדשה לשלושתן. הן מעולם לא נדרשו לדאוג לה קודם לכן, והיא לא אהבה להיות מושא לרחמיהן. הן אפילו לא ידעו על הבית בינתיים. הן ידעו שאנדרו לא השאיר להן כלום, אבל יהיו המומות לגלות שהוא לא השאיר דבר גם לאשתו. הכול הלך לתאומות, אם הן ראויות לכך ואם לא. וסידני ובנותיה ידעו שהן אינן ראויות, בשום פנים ואופן לא.

היא תפסה הסעה לנמל התעופה לקראת טיסת אייר פראנס בעשר בלילה. היא עמדה לטוס במחלקת עסקים; אנדרו העדיף מחלקה ראשונה, אבל הימים ההם חלפו עכשיו. היא השתמשה בצבירת המיילים כדי להזמין את הכרטיס במחלקת העסקים, רגע אחרון של לוקסוס ונוחות. והיא רצתה לישון במטוס.

הגישו ארוחה מלאה בטיסה, אבל היא דחתה אותה. היא לא אכלה קודם לכן אבל לא היתה רעבה ולא רצתה ארוחה של חמש מנות בשעה הזאת. היא הטתה את המושב לאחור ועצמה את עיניה, נזכרת בפעם האחרונה שטסה עם אנדרו לפריז חצי שנה קודם לכן, לערב השנה החדשה. הזיכרון העלה דמעות בעיניה, והן זלגו מבעד לריסיה במורד הלחיים בעודה מנסה להירדם. בסופו של דבר הרעש המרגיע הפיל עליה שינה, והיא התעוררה לקראת הנחיתה, כשהדיילת ביקשה ממנה ליישר את משענת הגב. שמש האירה את פריז, הנחיתה היתה חלקה, וכעבור זמן קצר היא כבר המתינה לאסוף את המזוודה. היא לא טסה במעמד VIP כמו עם אנדרו. היא היתה סתם אישה לבדה, שנוסעת לפריז למכור דירה שהיא אוהבת.

היא ניסתה לא לחשוב על כך או על כמה נהנו מביקורם האחרון בעיר, תפסה מונית ונתנה לנהג את הכתובת, אולי בפעם האחרונה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.