החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שבע שנים

מאת:
מגרמנית: רחל בר חיים | הוצאה: | 2011 | 192 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

גבר אחד, שתי נשים. אחת — אשת חיקו — היא אדריכלית יפה ואינטליגנטית בת למשפחה שוויצרית מבוססת. השנייה, מהגרת פולנייה בודדה, בלתי מרשימה בעליל. הראשונה מעוררת בו הערצה וצורך תמידי להשתפר. אצל השנייה הוא מרגיש חופשי ונאהב. מסיפורו של ה"משולש" המוזר הזה עולה הפער שבין מעמדות ונחשפים הניצול והצביעות. בגוף ראשון, בלקוניות ובתשוקה מספר הגיבור על רגשות סותרים ועל הכמיהה לחיים. שבע שנים הוא רומן גדול על האושר התובעני שבקבלת אהבה.

מקט: 15100478
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


סוניה עמדה באמצע האולם המואר היטב, במרכז, כמו תמיד. ראשה היה מורכן מעט, וידיה צמודות לגופה, פיה חייך, אבל עיניה היו מכווצות כאילו סונוורה מהאור או חשה כאב. היא נראתה נפקדת, מוצגת כמו התמונות שעל הקיר, תמונות שאיש לא הביט בהן אף שהיו העילה להתכנסות.

אני עישנתי סיגרילו והתבוננתי דרך חלון הראווה הגדול של הגלריה בגבר נאה שניגש אל סוניה ודיבר איתה. היא כמו התעוררה. היא חייכה, הם השיקו כוסות. שפתיו נעו. פניה הביעו תמיהה כמעט ילדית, אחר כך חזרה וחייכה, אבל אפילו מכאן ראיתי שהיא לא מקשיבה לאיש, שהיא חושבת על משהו אחר.

סופי נעמדה לידי. גם היא נראתה מהורהרת. אחר כך אמרה, אמא היא האישה הכי יפה בעולם. נכון, אמרתי וליטפתי את ראשה. זה נכון, אמא שלך היא האישה הכי יפה בעולם.

שלג יורד כבר מהבוקר, אבל הוא נמס ברגע שהוא נוגע בקרקע. קר לי, אמרה סופי וחמקה פנימה לגלריה כשמישהו פתח את הדלת. איש גבוה, קירח, בפיו סיגריה, יצא החוצה. הוא נעמד קרוב מדי אלי, קִרבה לא נעימה, כאילו אנחנו מכירים, והדליק את הסיגריה שלו. תמונות בוטות, אמר. משלא עניתי פנה והתרחק ממני. הוא נראה חסר ביטחון, אבוד מעט.

המשכתי להביט דרך חלון הראווה. סופי רצה אל סוניה, פניה של סוניה התבהרו. הגבר הנאה, שעדיין עמד ליד סוניה, הסתכל על הילדה במבט נבוך וכמעט נעלב. סוניה רכנה אל סופי, הן דיברו רגע, וסופי הצביעה החוצה. סוניה האהילה בידה על עיניה, קימטה את מצחה והביטה לעברי בחיוך מבולבל. הייתי כמעט בטוח שהיא לא יכולה לראות אותי בחושך. סוניה אמרה משהו לסופי ושלחה אותה בתנועת יד אל הדלת. לרגע חשתי דחף לברוח, למהר עם האנשים שחוזרים מהעבודה ועוברים רק לרגע במעגל האור הזורם מהגלריה. עוברים ושבים העיפו מבט קצר באנשים האלגנטיים, הלבושים יפה, ומיהרו להיבלע שוב בהמון, לשוב הביתה.

לא ראיתי את אַנְטְיֶה כמעט עשרים שנה, ובכל זאת זיהיתי אותה מיד. היא כבר היתה בטח בת שישים, אבל פניה עוד נראו צעירות. נו, אמרה ונישקה אותי על לחיי. לפני שהצלחתי לענות, צץ לידה איש צעיר בעל זקנקן מגוחך, לחש דבר־מה באוזנה, אחז בזרועה והרחיק אותה ממני. הוא משך אותה לעבר אדון בחליפה שחורה, שאת פניו כבר ראיתי פעם, אולי בעיתון. סופי תפסה את האיש שנטפל קודם אל סוניה ופלירטטה איתו, דבר שהביך אותו בעליל. סוניה הקשיבה בחיוך, אבל לי שוב היתה ההרגשה שמחשבותיה נודדות למקום אחר. הלכתי אליה והנחתי את זרועי על מותניה. נהניתי ממבט הקנאה של האיש. הוא שאל את סופי בת כמה היא. מה אתה חושב, היא אמרה לו. הוא העמיד פנים שהוא חושב. שתים־עשרה? היא בת עשר, אמרה סוניה, וסופי אמרה לה, את גועלית. את דומה לאמא שלך, אמר האיש. סופי הודתה לו וקדה קידה. היא האישה הכי יפה בעולם. נראה שהבינה היטב מה קורה.

אכפת לך אם אסע עם סופי הביתה? שאלה סוניה. אנטיה תצטרך, מן הסתם, להישאר עד הסוף. הצעתי שאני אביא את סופי הביתה כדי שהיא תוכל להישאר, אבל סוניה סירבה ואמרה שהיא נורא עייפה. יש לה סוף שבוע שלם עם אנטיה.

סופי ביקשה מהמעריץ שלה כוס מיץ תפוזים. הוא שאל אם עוד מישהו רוצה לשתות. אולי תפסיקי לתת הוראות לאנשים? אמרתי. מעניין ממי היא ירשה את זה, אמרה סוניה. היא נשכה את שפתה, השפילה את עיניה ואז הביטה היישר לתוך עינַי. אבל אני העמדתי פנים שלא שמעתי. הלכנו, אמרה סוניה, ונשקה לי ברפרוף על פי. כשאתם חוזרים הביתה, אל תעשו רעש.

הגלריה התחילה להתרוקן, אבל חלף זמן רב עד שאחרוני האורחים הלכו. בסוף נשארנו בגלריה רק אנטיה ואני, ועוד גבר מבוגר שהיא לא הציגה בפני. השניים עמדו זה ליד זה מול אחת התמונות ודיברו כל כך בלחש עד שבאופן אינסטינקטיבי התרחקתי מהם. דפדפתי במחירון ומדי פעם הבטתי לעבר הזוג. בסוף חיבקה אנטיה את האיש, נשקה לו על מצחו וליוותה אותו אל הדלת. אחר כך ניגשה אלי. זה היה גיאורג, היא אמרה, פעם הייתי מטורפת עליו. היא צחקה. קשה להאמין, נכון? זה היה לפני מאה שנה. היא הלכה אל הדלפק וחזרה עם שתי כוסות יין אדום. היא הגישה לי אחת מהן, אבל אני סירבתי. אני כבר לא שותה. אנטיה חייכה בספקנות. היא שתתה את היין שלה בלגימה אחת ואמרה, אם כך, אני מוכנה.

אנטיה קיבלה את המפתח מבעל הגלריה. היא לחצה באקראי על המתגים עד שכל המנורות כבו. בחוץ היא נצמדה אלי ושאלה אם המכונית רחוקה. עדיין ירד קצת שלג. איזה מזג אוויר, היא אמרה. בפעם הבאה ניפגש שוב במרסיי. היא שאלה אם הציורים יפים בעיני.

את יותר מתורבתת ממה שהיית, אמרתי. יותר מעודנת, אני מקווה, אמרה אנטיה. אני לא מבין שום דבר באמנות, אמרתי, אבל שלא כמו פעם, כיום אני יכול לתאר לעצמי את אחת התמונות שלך תלויה אצלי על הקיר. אנטיה אמרה שהיא לא בטוחה שזו מחמאה.

שאלתי אותה אם היא הזמינה את הוריה של סוניה לתערוכה. אני חשבתי שהם יבואו. אנטיה לא ענתה. אם תרצי לבקר אותם, אשמח לתת לך את המכונית, אמרתי, את יודעת שמפה לשטַרנבֶּרג זו ממש קפיצה. אנטיה המשיכה לשתוק. רק כשהגענו למכונית היא אמרה שבקושי יש לה זמן, שהיא עייפה מכדי להסתובב. ההכנות לתערוכה הלחיצו אותה נורא. שאלתי אותה אם משהו לא בסדר. אנטיה היססה. לא, אמרה, או אולי כן. הם נעשו זקנים וקטנוניים. הרי הם תמיד היו כאלה, אמרתי. לא, הנידה אנטיה את ראשה. מובן שההורים של סוניה היו תמיד שמרנים, אמרה, אבל לאבא שלה היה פעם עניין אמיתי באמנות. היו לה ולו שיחות רבות על אמנות. בשנים האחרונות הוא מסתגר יותר ויותר, אולי זה עניין של גיל. הוא לא יכול לקבל שום חידוש, והוא נהיה מריר. הוא לא חייב להסכים איתי על כל דבר, אמרה, אבל הוא צריך לפחות להקשיב למה שיש לי לומר. בפגישה האחרונה רבנו נורא על גורסקי. מאז כבר אין לי חשק לראות אותו.

שאלתי את עצמי אם יש לאנטיה סיבות נוספות שבגללן אינה רוצה לפגוש את אביה של סוניה. לפעמים חשדתי שבעבר ניהלה רומן איתו. פעם שאלתי על כך את סוניה, היא הזדעזעה ואמרה שחיי הנישואים של הוריה הרמוניים ביותר. כמו שלנו, חשבתי ולא אמרתי.

אף שהתנועה בכבישים כבר היתה דלילה, חלף זמן רב עד שיצאנו מהעיר. אנטיה שתקה. הצצתי לעברה וראיתי שהיא עצמה עיניים. כבר חשבתי שהיא נרדמה כשאמרה שלפעמים היא שואלת את עצמה אם היא עשתה לי אז טובה. למה את מתכוונת? איזו טובה? סוניה לא היתה בטוחה, אמרה אנטיה. שתקנו זמן־מה, ואז אמרה אנטיה שסוניה לא היתה בטוחה שאנחנו מתאימים זה לזה. שאני מספיק טוב בשבילה. היה לך פוטנציאל, אמרה אנטיה, אני חושבת שזאת המילה שסוניה השתמשה בה. ההוא… רודיגר, אמרתי. כן, רודיגר, הוא היה משעשע, אבל נרפה מדי. והיה עוד אחד. היא ניסתה להיזכר. זה שאחר כך התחתן עם המוזיקאית. פֶרְדי? שאלתי. יכול להיות, אמרה אנטיה.

לא יכולתי לתאר לעצמי שסוניה התעניינה אי־פעם בפרדי. זה לא נמשך הרבה זמן, אמרה אנטיה. היה ביניהם משהו? עמדנו ברמזור, ואני התבוננתי באנטיה. היא חייכה בסלחנות. אני לא חושבת שהיא שכבה איתו, אם לזה אתה מתכוון. היא מעולם לא סיפרה לך?

סוניה בכלל לא סיפרה הרבה. לעתים דימיתי שלא היו לה חיים לפנַי, או שהחיים שהיו לה לפני לא השאירו עקבות, למעט באלבומי התמונות שלא שלפה מעולם ממקומם בכוננית הספרים. כשהתבוננתי בתמונות, היה נדמה לי שמקורן בתקופה רחוקה, בחיים אחרים. מדי פעם שאלתי את סוניה על יחסיה עם רודיגר, והיא השיבה בקצרה. הלוא גם היא לא שואלת אותי על מה שעשיתי לפני שהפכנו לזוג. בכלל לא אכפת לי, אמרתי. הרי עכשיו את שלי. אבל סוניה שתקה בעקשנות. לפעמים אמרתי לעצמי שאולי פשוט אין לה מה לספר.

החיוך של אנטיה השתנה, עכשיו הוא נראה לעגני. אתם, הגברים, תמיד רוצים לכבוש, אמרה. נסה לראות את הצד החיובי שבדבר. היא בדקה את האפשרויות ובחרה בך.

המכונית שעמדה מאחורי צפרה, ואני זינקתי בחריקת צמיגים. ומה היה התפקיד שלך בכל העניין? שאלתי. זוכר את הלילה הראשון שלכם אצלי? שאלה אנטיה. סוניה הלכה לישון מוקדם, ואנחנו התבוננו יחד בציורים שלי. התחשק לי מאוד לפתות אותך. מצאת חן בעיני, סטודנט צעיר וחתיך. במקום זה הולכתי אותך שולל וסיפרתי לך שסוניה מאוהבת בך. ולמחרת דיברתי על לבה. למה עשית את זה? אנטיה משכה בכתפיה. אתה כועס עלי? השאלה נשמעה רצינית לגמרי. השתעשעתי, היא אמרה, סִנגרתי עליך. היה לך אז איזה עניין עם אישה אחרת, עם מישהי זרה, נדמה לי. טוב, את זה אתה יודע יותר טוב ממני. איבונה, אמרתי ונאנחתי, זה סיפור ארוך.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שבע שנים”