החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הילדים שבזמן

מאת:
מאנגלית: אמנון כץ | הוצאה: | 2018-05 | 255 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

22.00

רכשו ספר זה:

סטיבן לואיס, סופר ילדים מצליח, מתמודד עם הנורא מכול: בתו היחידה בת החמש נחטפת מתחת לאפו במהלך ביקור שגרתי בסופרמרקט השכונתי. ברגע אחד חייו מתהפכים עליו. נישואיו כורעים תחת כובד הטרגדיה ואשתו, שאיתה ידע רגעי אושר רבים, בוחרת לעזוב את מעונם המשותף ולהתבודד עם האבל שלה. סטיבן מצידו אינו נואש לרגע מחיפושיו ודבק בתקווה שילדתו תחזור. מותש מהחיפושים אחריה בכל רחבי לונדון, הוא יושב בסלון ביתו, שותה ויסקי ומפקיר עצמו לזיכרונותיו. הוא נע ונד בין קפלי הזמן וילדותו שלו עד שהעבר וההווה, המציאות וההזיה מתלכדים. בה בעת הוא נקרא לתמוך בחברו, פוליטיקאי מבטיח, שמתקשה להתמודד עם ילדוּת שנעלמה לבלי שוב. כל זאת כשברקע, סטיבן נדרש לתרום את חלקו לדיוני ועדה ממשלתית שבה הוא חבר, השוקדת על הכנת מדריך לגידול ילדים.

 

הילדים שבזמן, זוכה פרס וייטברד היוקרתי (1987), עוסק בכוח ובאומץ הנדרשים כדי להתמודד עם אובדן נורא, באחריות ההורית, ביחסיות של הזמן, ובנחמה שתהליכים ומערכות יחסים בחיינו יכולים להציע.

 

מהדורה מחודשת של יצירה ספרותית על–זמנית, הנמנית עם ספריו המוקדמים של איאן מקיואן, מגדולי הסופרים של תקופתנו  ('כפרה', 'דברי מתיקה', 'טובת הילד', 'אמסטרדם' ועוד.) הילדים שבזמן עובד לאחרונה לסרט טלוויזיה.

מקט: 4-20-534479
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

…ולאותם הורים, ששנים רבות מדי הולכו שולל על ידי הרלטיוויזם הנרפה של מומחים מטעם־עצמם לגידול ילדים…

המדריך המוסמך לגידול ילדים, לשכת הפרסום המלכותית

סבסוד התחבורה הציבורית נקשר זה מכבר על ידי הממשלה כמו גם על ידי מרבית הציבור שלה לשלילת החירות האישית. שירותי ההסעה השונים קרסו פעמיים ביום בשעות העומס, וסטיבן גילה שיגיע מהר יותר בהליכה מדירתו לווייטהול מאשר בנסיעה במונית. זה היה סוף חודש מאי, בקושי תשע וחצי, וכבר עכשיו נשקו הטמפרטורות לשלושים. הוא צעד לעבר גשר ווֹקסהוֹל, חולף על פני טורים כפולים ומשולשים של מכוניות לכודות, פועמות, כל אחת עם נהגה הבודד. החתירה אל החירות היתה מאופקת, חסרת להט. אצבעות ענודות טבעות תופפו בסבלנות על שוליים של גג פח לוהט, מרפקים לבני־שרוול הציצו מבעד לחלונות פתוחים. עיתונים נפרשו על ההגה. סטיבן פסע במהירות דרך ההמון, דרך שכבות של להג רדיו תוך־מכוניתי – ג׳ינגלים, תקליטני ארוחת בוקר עתירי אנרגיה, מבזקי חדשות, דיווחי תנועה. הנהגים שלא קראו הקשיבו נטולי הבעה. ההתקדמות הקבועה של המון הולכי הרגל על המדרכות ודאי הקנתה להם תחושה של תנועה יחסית, של היסחפות איטית לאחור.

בעודו נדחק ומתפתל לפלס לעצמו דרך, סטיבן תר כתמיד, אם גם כמעט בלי משים, אחר ילדים, אחר ילדה בת חמש. זה היה יותר מהרגל, שכן הרגל אפשר להפסיק. זה היה מצב נפשי עמוק, קו מיתאר שההתנסות הטביעה באישיותו. זה לא היה ממש חיפוש, למרות שפעם זה היה מצוד אובססיבי וממושך. בחלוף שנתיים נותרו מזה רק שרידים; עכשיו זאת היתה כמיהה, רעב יבש. היה מין שעון ביולוגי, שווה־נפש בתנועתו חסרת המעצורים, שהניח לבתו להמשיך להתבגר, הרחיב וסיבך את אוצר המילים הפשוט שלה, עשה אותה חזקה יותר, את תנועותיה בטוחות יותר. השעון, שרירי כמו לב, תיקתק לקצבם של משפטי תנאי בלתי פוסקים; היא היתה מציירת עכשיו, היא היתה מתחילה לקרוא, היתה נושרת לה שן חלב. היא היתה מוּכרת, מובנת מאליה. נדמה היה כאילו הדוגמאות המתרבות יִשְׁחקו את המילה המתְנה הזאת, את המסך הדקיק, האטום־למחצה, שרקמות הזמן והגורל העדינות שלו הפרידו אותה ממנו; היא חוזרת הביתה מבית־הספר והיא עייפה, השן שלה נמצאת מתחת לכרית, היא מחפשת את אבא שלה.

כל ילדה בת חמש – אם כי גם בנים יכלו לעשות זאת – יצקה תוכן להמשך קיומה. בחנויות, ליד מגרשי משחקים, בבתי ידידים, הוא לא יכול היה להימנע מלחפש את קייט בילדים אחרים, או להתעלם מהשינויים האיטיים שעברו, מהיכולות שצברו, או להימנע מלחוש את הכוח הלא־ממומש של שבועות וחודשים, הזמן שהיה צריך להיות שלה. ההתבגרות של קייט הפכה למהות הזמן עצמו. התבגרות הרפאים שלה, תוצר של יגון אובססיבי, היתה לא רק בלתי נמנעת – דבר לא יעצור את השעון השרירי – אלא הכרחית. ללא מקסם קיומה הנמשך הוא היה אבוד, הזמן היה עוצר מלכת. הוא היה אביה של ילדה בלתי נראית.

אבל כאן במִילבֶּנק היו רק ילדים־לשעבר שעשו את דרכם לעבודה. בהמשך, קצת לפני כיכר הפרלמנט, עמדה קבוצה של קבצנים מורשים. נאסר עליהם להתקרב לפרלמנט או לווייטהול או להיות בטווח ראייה מהכיכר. אבל כמה מהם ניצלו את התמזגות הנתיבים. הוא ראה את התגים הבוהקים שלהם ממרחק מאתיים מטר. זה היה מזג האוויר שלהם, והם התייהרו בחירותם. מקבלי המשכורות נאלצו להיכנע. תריסר קבצנים פעלו משני צידי הרחוב, מתקדמים לעברו בנחישות כנגד כיוון התנועה. סטיבן מצא את עצמו מביט בְּילדה. לא בת־חמש אלא כמעט־מתבגרת כחושה. היא קלטה אותו מרחוק. היא הלכה לאט, סהרורית, מושיטה את הקערה השחורה התקנית. זרם עובדי המשרדים התפלג והתמזג סביבה. היא התקדמה כשמבטה נעוץ בסטיבן. דעתו היתה חצויה כרגיל. נתינת כסף פירושה תרומה להצלחת תוכנית הממשלה. אי־נתינה כרוכה בהעלמת עין נחרצת ממצוקה אישית. לא היה מנוס. אמנות השלטון הרע מתאפיינת בניתוק הקו שמחבר בין המדיניות הציבורית ובין התחושה האישית, החוש הטבעי לדעת מה נכון וראוי. בימים אלה הוא השאיר זאת ליד הגורל. אם היה בכיסו כסף קטן, הוא נתן אותו. אם לא היה, הוא לא נתן כלום. שטרות הוא לא נתן אף פעם.

עורה של הילדה היה שחום מימים של שמש ברחוב. היא לבשה שמלת כותנה צהובה, ארוכה ומלוכלכת, ושערה היה קצוץ דק. אולי נגזז נגד כינים. כשהמרחק ביניהם הצטמצם, הוא ראה שפניה נאים, שובביים ומנומשים, עם סנטר מחודד. היא היתה במרחק שישה או שבעה מטרים ממנו כשלפתע רצה קדימה והרימה מהמדרכה גוש נוצץ־עדיין של מסטיק, תחבה אותו לפיה והחלה ללעוס. הראש הקטן הוטה לאחור בהתרסה כשהביטה בו שוב.

ואז היא עמדה לפניו, מושיטה את הקערה התקנית קדימה. היא בחרה בו לפני כמה דקות, היה להם מין תרגיל כזה. בזעזוע, הוא שלח יד לכיסו האחורי ושלף ממנו שטר של חמישה פאונד. היא בהתה באדישות כשהניח את השטר על גבי המטבעות.

ברגע שידו התרחקה, הילדה לקחה את השטר בידה, קימטה אותו חזק באגרופה ואמרה, ״לך לעזאזל, אדוני.״ היא עקפה אותו, מנסה לחמוק.

סטיבן הניח את ידו על הכתף הקשה, הצרה, ואחז בה. ״מה אמרת?״

הילדה הסתובבה וניסתה להיחלץ. העיניים התכווצו, הקול היה צפצפני. ״אמרתי יברך אותך האל, אדוני.״ היא היתה מחוץ להישג ידו כשהוסיפה, ״עשׁירון מגעיל!״

סטיבן הציג כפות ידיים ריקות בתוכחה קלושה. הוא חייך בלי לפשק את שפתיו כדי להפגין את חסינותו מפני העלבון. אבל הילדה כבר חידשה את הילוכה המכני, הסהרורי, לאורך הרחוב. הוא צפה בה במשך דקה שלמה עד שנבלעה בהמון. היא לא הביטה לאחור.

*

הוועדה הרשמית בנושא גידול ילדים, שנודעה כבת טיפוחים של ראש הממשלה, השריצה ארבע־עשרה ועדות־משנה שתפקידן היה להגיש המלצות לגוף־האם. ייעודן האמיתי, נאמר בציניות, היה להיענות לשאיפות השונות בתכלית של קבוצות אינטרס רבות – שדולות הסוכר והמזון המהיר, יצרני הבגדים, הצעצועים, תחליפי החלב והזיקוקים, אגודות הצדקה, ארגוני הנשים, אנשי קבוצת הלחץ לבטיחות הולכי הרגל – שלחצו מכל הכיוונים. רק מעטים מקרב מעמד מעצבי דעת הקהל מיאנו לנדב את שירותיהם. היתה הסכמה כללית כי הארץ מלאה באנשים מהסוג הלא־נכון. היו דעות נחרצות לגבי מרכיביה של אזרחות טובה ומה צריך לעשות לילדים כדי שהיא תיווצר בעתיד לבוא. כולם היו חברים בוועדות־משנה. אפילו סטיבן לואיס, סופר ילדים, היה חבר באחת, וזאת אך ורק בהשפעת חברו, צ׳ארלס דָארְק, שהתפטר זמן קצר לאחר שהוועדות החלו בעבודתן. ועדת־המשנה של סטיבן בדקה את סוגיית הקריאה והכתיבה תחת שרביטו של לורד פרמנטר החרדוני. אחת לשבוע, במשך החודשים היוקדים של מה שעתיד להסתבר כקיץ הראוי לשמו האחרון של המאה העשרים, נכח סטיבן בישיבה שנערכה בחדר עגמומי בווייטהול שבו, כך נאמר לו, תוכננו תקיפות הפצצה ליליות על גרמניה ב־1944. יכול היה להיות לו הרבה מה לומר בנושאי קריאה וכתיבה בתקופות אחרות של חייו, אלא שבמפגשים הללו הוא נטה להשעין את זרועותיו על השולחן הגדול הממורק, להטות את ראשו בתנוחה של הקשבה מתעניינת ולא לפצות את פיו. הוא בילה זמן נכבד בגפו בימים אלה. החדר הומה האנשים לא הפחית את ההתבוננות הפנימית שלו, כפי שקיווה, ולמעשה אף העצים אותה והעניק לה מבנה.

הוא חשב בעיקר על אשתו ובתו, ועל מה הוא הולך לעשות עם עצמו. או שתהה על פשר הסתלקותו הפתאומית של דארק מהחיים הפוליטיים. מולו היה חלון גבוה שדרכו מעולם, אפילו לא באמצע הקיץ, לא חדרה קרן שמש. בחוץ, רחבת דשא כסוח עד דק תחמה חצר שהכילה כחצי תריסר מכוניות שרד ממשלתיות. נהגים שלא־בתפקיד התבטלו ועישנו ולעיתים הביטו פנימה על הוועדה בחוסר עניין. סטיבן הריץ זכרונות וחלומות בהקיץ, מה היה ומה יכול היה להיות. או שמא החלומות הם שהריצו אותו? לעיתים הוא נשא את אחד מנאומיו הדמיוניים הכפייתיים, כתבי אישום מרירים או עצובים שכל אחת מגרסאותיהם תוקנה בדקדקנות. בד בבד, הוא הותיר אוזן אחת כרויה אל ההליך המתנהל סביבו. הוועדה נחלקה בין תיאורטיקנים, שכבר מזמן הפסיקו לחשוב, או שאחרים חשבו עבורם, ופרגמטיסטים, שקיוו לגלות, אגב דיבור, מה בעצם הם חושבים. כללי הנימוס נמתחו, אך מעולם לא נשברו.

לורד פרמנטר ניהל את הישיבות בבנאליות מכובדת וממולחת, מסמן את הדובר הנבחר בגלגול מרצד של עיניו השקועות, חסרות הריסים, מרים איבר פלומתי לצנן התלהטות רוחות, מבטא את הצהרות הנמנמן הנדירות שלו בלשון יבשה, מנוקדת. רק החליפה הכהה, כפולת הדשים, הסגירה מוצא אנושי. היתה לו דרך אריסטוקרטית לזרוק קלישאות עממיות. דיון ארוך ורווי התנצחויות על תיאוריות של התפתחות הילד הגיע לסיומו המועיל בהתערבותו כבדת המשקל – ״נו, ככה זה ילדים.״ הטענות כי ילדים סולדים ממים וסבון, הם מהירי תפיסה והם גדלים מהר מדי, הוצגו באופן דומה כאקסיומות קשות. הבנאליות של פרמנטר היתה מלאת בוז, נטולת מורא מכך שתציג אותו כאדם חשוב ומושלם מכדי שיוטרד מכמה מטופש הוא נשמע. לא היה לו צורך להרשים איש. הוא לא יפחית מכבודו כדי להיות סתם מישהו מעניין. לסטיבן לא היה ספק בכך שהוא איש פיקח ביותר.

חברי הוועדה לא סברו שעליהם להכיר זה את זה לעומק. כשתמו הישיבות הארוכות, בעוד ניירות וספרים מוכנסים לתיקים, החלו שיחות נימוסים קלילות שנמשכו לאורך המסדרונות הדו־גוניים והתעמעמו להדים כשהוועדה ירדה בגרם מדרגות הבטון הלולייני והתפזרה אל מפלסיו המרובים של חניון המיניסטריון התת־קרקעי.

במהלך חודשי הקיץ המחניקים ולאחריהם, סטיבן עשה את דרכו השבועית לווייטהול. זאת היתה מחויבותו היחידה בְחיים שפרט לכך היו חופשיים מחובות. חלק גדול מהחופש הזה הוא בילה בתחתונים, שרוע על הספה מול הטלוויזיה, לוגם בעגמומיות ויסקי נקי, קורא כתבי־עת מהסוף להתחלה או צופה בשידורי האולימפיאדה. בלילות, השתייה התגברה. הוא אכל במסעדה מקומית, בגפו. הוא לא עשה שום ניסיון ליצור קשר עם חברים. הוא לא החזיר טלפון לאנשים שהשאירו לו הודעות במשיבון. על פי רוב הוא היה אדיש לסחי שפשה בדירתו, לזבובים הבשרניים השחורים ולפיטרוליהם העצלים. כששהה בחוץ הוא ירא מן השיבה אל המערך המצמית של חפצים מוכרים, אל האופן שבו הכורסאות הריקות רובצות, עם הצלחות המלוכלכות והעיתונים הישנים לרגליהן. היתה זאת קנוניה עיקשת של עצמים – מושב האסלה, סדיני המיטה, הלכלוך על הרצפה – להיוותר בדיוק כפי שהושארו. גם בבית הוא אף פעם לא היה רחוק מנושאיו: בתו, אשתו, מה לעשות. אבל כאן הוא חסר את הריכוז הנחוץ לחשיבה ממושכת. הוא חלם בהקיץ במקוטע, ללא שליטה, כמעט ללא הכרה.

*

חברי הוועדה הקפידו לדייק. לורד פרמנטר הגיע תמיד אחרון. בעודו מנמיך עצמו לתוך מושבו, הוא קרא את החדר לסדר בגרגור רך שהתגלגל במיומנות לדברי פתיחה. מזכיר הוועדה, פיטר קנהאם, ישב לימינו, כיסאו מרוחק מעט מהשולחן, סמל לאובייקטיביות. כל שנדרש מסטיבן היה להיראות ערני במשך שעתיים וחצי. המתכונת השימושית הזאת היתה מוכרת לו מימי לימודיו, ממאות או אלפי שעות־כיתה שהוקדשו לשיטוט מנטלי. גם החדר עצמו נראה מוכר. הוא הרגיש בבית עם מתגי הבקליט החומים, עם חוטי החשמל המאובקים המוצמדים ברישול לקירות. בבית־הספר שבו למד, חדר ההיסטוריה נראה ממש כך: אותו נופך של נוחות נדיבה ובלויה, אותם שולחנות ארוכים וחבוטים שמישהו עדיין טרח להבריק, השילוב המרדים של שרידי רוממות וביורוקרטיה מנומנמת. כאשר פרמנטר התווה, בחביבות חרדונית, את משימות הבוקר, סטיבן שמע את הוולשית המרגיעה של מורו מדקלמת בהטעמה את עלילות חצרו של קרל הגדול או את מחזורי השחיתות והרפורמה באפיפיורות של ימי הביניים. מבעד לחלון הוא ראה, לא מגרש חניה תחום במדשאה ולימוזינות נצלות בשמש, כי אם, כמו מגובה שתי קומות, גן ורדים, מגרשי משחקים, מעקה אפור מנומר, אחר כך אדמה לא מעובדת שהתכסתה בהדרגה באלונים ואשורים, ומעבר להם את מרחבי החוף הגדולים ואת הנהר הכחול הגואה, קילומטר וחצי מגדה לגדה. היה זה זמן אבוד ונוף אבוד – הוא חזר לשם פעם וגילה את העצים כרותים ביעילות, את הקרקע חרושה ואת שפך הנהר נחצה על ידי כביש מהיר. ומאחר שאובדן היה הנושא שלו, קל היה לו לעבור משם ליום שמש מקפיא מחוץ לסופרמרקט בדרום לונדון. הוא החזיק ביד בתו. היא היתה עטופה בצעיף צמר אדום שאמו סרגה לה והחזיקה חמור בלוי כנגד החזה. הם צעדו לעבר הכניסה. זה היה יום שבת, היה שם המון אדם. הוא אחז את ידה בחוזקה.

פרמנטר סיים, ועתה החל אחד מאנשי האקדמיה להעלות על נס, במהוסס, את מעלותיו של אלף־בית פונטי שאך זה הומצא. ילדים ילמדו קרוא וכתוב בגיל מוקדם יותר ובהנאה מרובה יותר, ומובטח כי המעבר לאלף־בית המקובל יהיה חלק. סטיבן החזיק עיפרון בידו ונראה נכון לרשום את עיקרי הדברים. הוא קימט את מצחו והניע את ראשו קלות, אם כי קשה היה לקבוע אם מתוך הסכמה או אי־אמון.

קייט היתה בגיל שבו שפתה הצומחת והרעיונות שזאת חשפה גרמו לה סיוטים. היא לא היתה מסוגלת לתארם להוריה, אבל ברור היה שמככבים בהם אלמנטים מוכרים מספריה המאוירים – דג מדבר, סלע גדול שבתוכו עיר, מפלצת גלמודה ששיוועה לאהבה. גם במהלך הלילה הזה היו סיוטים. ג׳ולי קמה אליה כמה פעמים, ולא הצליחה להירדם שוב עד הבוקר. עכשיו היא השלימה שעות שינה. סטיבן הכין ארוחת בוקר והלביש את קייט. היא היתה נמרצת, למרות שנתה הטרופה, להוטה ללכת לקניות ולנסוע בעגלת הסופרמרקט. התופעה המוזרה של אור שמש ביום מקפיא סיקרנה אותה. לשם שינוי היא שיתפה פעולה בהתלבשות. היא עמדה בין ברכיו בזמן שהוא הנחה את איבריה לתוך הבגדים התחתונים החורפיים. גופה היה כל כך קומפקטי, כל כך חסר דופי. הוא הרים אותה וטמן את פרצופו בבטנה, כמו על מנת לנשוך אותה. הגוף הקטן הדיף ריח של מיטה חמימה וחלב. היא צווחה והתפתלה, וכשהוריד אותה לרצפה התחננה שיעשה זאת שוב.

הוא רכס את כפתורי חולצת הצמר שלה, עזר לה להתעטף בסוודר עבה והידק לה את הסרבל. היא פצחה בפזמון מעורפל, מפוזר, שנע בין אלתורים, שירי ילדים וקטעי מזמורים מחג המולד. הוא הושיב אותה על הכיסא שלו, גרב לה את גרביה ושרך את מגפיה. כשרכן לפניה היא ליטפה את שערו. כמו להרבה ילדות קטנות, היתה לה הנטייה המוזרה לגונן על אביה. לפני שהם יעזבו את הדירה היא תוודא שהמעיל שלו רכוס עד לכפתור האחרון.

הוא הביא לג׳ולי תה. היא היתה חצי ישנה, עם הברכיים מכונסות אל החזה. היא מילמלה משהו שנבלע בכרית. הוא הכניס יד מתחת לשמיכה ועיסה את שיפולי גבה. היא התהפכה ומשכה את פניו אל שדיה. כשהם התנשקו הוא הרגיש בפיה את הטעם המתכתי, הכבד, של שינה עמוקה. מחוץ לאפלולית חדר השינה קייט עדיין דיקלמה את מחרוזת השירים שלה. סטיבן התפתה לרגע לזנוח את רעיון הקניות ולהושיב את קייט עם כמה ספרים מול הטלוויזיה. הוא יוכל לחמוק בין המצעים הכבדים לצד אשתו. הם עשו אהבה מעט אחרי עלות השחר, אבל בישנוניות, באופן לא ממצה. היא גיפפה אותו עכשיו, מתענגת על הדילמה שלו. הוא נשק לה שוב.

הם היו נשואים שש שנים, פרק זמן של כוונון עדין, איטי, של עקרונות מתנגשים כמו עונג גופני, מטלות ביתיות והצורך להיות לבד. הזנחת האחד הובילה לפיחות או לתוהו באחרים. וכך, ממש בעודו צובט בעדינות את פטמתה של ג׳ולי בין אצבע ואגודל, היה מוחו עסוק בחישובים. בעקבות לילה של שינה טרופה ובוקר של מסע קניות, קייט תיפול שדודה בצהריים. אז הם ודאי יזכו לזמן חסר הפרעות. בעתיד, בחודשים ובשנים של העצב, סטיבן יעשה מאמצים כבירים להיכנס שוב לרגע הזה, לחפור מבעד לקפלים שבין המאורעות, להזדחל מתחת לשמיכה, ולשנות את החלטתו. אבל הזמן – לאו דווקא כמוֹת שהוא, שכן מי מכיר אותו כך, אלא כפי שעוצב במחשבה – מונע, כמשוגע לדבר אחד, הזדמנות נוספת. אין זמן מוחלט, אמרה לו לא פעם חברתו תלמה, אין ישות עצמאית כזאת. רק ההבנה הפרטית והחלשה שלנו. הוא דחה את העונג, הוא נכנע לחובה. הוא לחץ את זרועה של ג׳ולי וקם. בפרוזדור, קייט באה לקראתו, מדברת בקול רם, אוחזת בידה את חמור הצעצוע הממורטט. הוא התכופף לכרוך את הצעיף האדום פעמיים סביב צווארה. היא עמדה על קצות אצבעותיה כדי לבדוק את כפתורי מעילו. הם נתנו ידיים עוד לפני שיצאו את הדלת.

הם יצאו מהבית כמו אל תוך סערה. הכביש הראשי היה ציר עורקי בכיוון דרום, עם תחבורה שסאנה בשטף פראי. היום המריר, האנטיציקלוני, עתיד לשמש באר של זיכרון טורדני עם אור של בהירות חדה, כמו עין צינית לפרטים. ליד המדרגות, טובלת בשמש, נחה פחית קוקה קולה מעוכה שהקשית עוד בתוכה, עדיין תלת־ממדית. קייט רצתה להציל את הקשית, סטיבן אסר זאת. ושם, ליד עץ, כמו מואר מבפנים, כלב חירבן בירכיים רוטטות ובהבעה חולמנית, מרוממת. העץ היה אלון עייף שקליפתו נראתה כאילו זה עתה גולפה, חריציו מבריקים, נוצצים, תלמיו שרויים באפלולית שחורה משחור.

הסופרמרקט היה במרחק שתי דקות הליכה, דרך ארבעת מסלולי הכביש במעבר חצייה. קרוב למקום שבו עמדו וחיכו עד שיוכלו לחצות היה אולם תצוגה של אופנועים למכירה, מקום מפגש בינלאומי לאופנוענים. גברים עם כרסי־מלון בחליפות עור משופשפות נשענו או ישבו על המכונות הדוממות שלהם. כשקייט הוציאה את פרק האצבע שמצצה והצביעה, השמש הנמוכה האירה אצבע מעשנת. אלא שהיא לא מצאה כל מילה שתגדיר את שראתה. לבסוף הם חצו, לפני קבוצת מכוניות חסרות סבלנות שזינקו בנהמה קדימה ברגע שרגליהם דרכו על אי־התנועה. קייט תרה אחר הגברת עם הסוכריות־על־מקל, זאת שתמיד זיהתה אותה. סטיבן הסביר שזה יום שבת. היה שם המון אדם, הוא אחז את ידה בחוזקה כשהם התקדמו לעבר הכניסה. בתוך המולת הקולות, הצעקות, הטרטור האלקטרו־מכני שעלה מהקופות, הם מצאו עגלה. חיוך ענק עלה על פניה של קייט כשהתיישבה בה בנחת.

הקונים שפקדו את הסופרמרקט הזה התחלקו לשתי קבוצות, מובחנות כשבטים או כאומות. אנשי הקבוצה הראשונה התגוררו בקרבת מקום בשורות של בתים ויקטוריאניים משופצים שהיו בבעלותם. אנשי הקבוצה השנייה התגוררו בקרבת מקום במגדלי דירות ובשיכוני עירייה. אנשי הקבוצה הראשונה התאפיינו בקניית פירות וירקות טריים, לחם חי, פולי קפה, דגים טריים מדלפק מיוחד, יין ומשקאות חריפים, ואילו אנשי הקבוצה השנייה קנו ירקות משומרים או קפואים, שימורי שעועית, אבקות מרק, סוכר לבן, עוגות קטנות, בירה, משקאות חריפים וסיגריות. בקבוצה השנייה היו פנסיונרים שקנו בשר לחתוליהם, ביסקוויטים לעצמם. והיו אמהות צעירות, כחושות מתשישות, פיותיהן מקובעים בנוקשות סביב סיגריות, שלפעמים נשברו בקופה והפליקו לילד. בקבוצה הראשונה היו זוגות צעירים, בלי ילדים, בלבוש מצועצע, שבמקרה הרע היו מעט דחוקים בזמן. היו גם אמהות שעשו קניות עם האוֹ־פֶּר, וגם אבות כמו סטיבן, שקנו סלמון טרי, תורמים בכך את חלקם.

מה עוד הוא קנה? משחת שיניים, מגבוני נייר, סבון נוזלי, ובייקון משובח, שוק טלה, סטייקים, פלפלים ירוקים ואדומים, עלי גרגר, תפוחי אדמה, נייר אלומיניום, ליטר ויסקי. ומי היה שם כשידו נשלחה אל הפריטים הללו? מיהו שעקב אחריו כשדחף את קייט לאורך המעברים הגדושים, שעמד במרחק צעדים ספורים ממנו כשעצר, שהשים עצמו מעיין בתווית ואז המשיך כשהוא המשיך? הוא חזר לשם אלפי פעמים, ראה את ידו שלו, את המדף, את המצרכים המצטברים, שמע את קייט מפטפטת לה, וניסה להניע את עיניו, להרימן כנגד כובד משקלו של הזמן, לחשוף את אותה דמות נסתרת בשולי שדה הראייה, זאת שתמיד היתה בצד ומעט מאחור, זאת אשר, חדורה בתשוקה משונה, חישבה סיכויים, או פשוט המתינה. אבל הזמן קיבע לעד את מבטו במטלות היומיום, ומכל עבריו צורות לא מוגדרות ריחפו והתפוגגו, נבלעו בקטגוריות.

כעבור רבע שעה הם היו בקופה. היו שם שמונה עמדות תשלום מקבילות. הוא הצטרף לתור קטן, זה הקרוב ביותר לדלת, משום שידע שהקופאית שם זריזה. היו שלושה אנשים לפניו כשהוא עצר את העגלה ואף אחד מאחוריו כשהסתובב להרים את קייט ממושבה. היא נהנתה שם וכעסה על ההפרעה. היא ייבבה ופיתלה את רגליה בין סורגי העגלה. הוא נאלץ להרים אותה גבוה כדי לחלצה. הוא שם לב לנרגנותה בסיפוק פזור־דעת – זה היה סימן ברור לעייפות. בתום המאבק הקטן הזה נותרו בתור לפניהם רק שני אנשים, אחד מהם כבר עמד לסיים. הוא ניגש אל קדמת העגלה לפרוק את תכולתה על המשטח הנע. קייט החזיקה את המוט הרחב בקצה האחורי של העגלה, כמו דוחפת. לא היה איש מאחוריה. כעת הקונה שעמד לפני סטיבן, איש כפוף־גב, עמד לשלם עבור מספר פחיות מזון לכלבים. סטיבן העביר את הפריטים הראשונים אל המשטח הנע. כשהזדקף, ייתכן שהיה ער לנוכחות של דמות במעיל כהה מאחורי קייט. אבל זאת לא היתה ממש מודעות, זה היה חשד קל שבקלים שהוחיה על ידי זיכרון נואש. באותה מידה ייתכן שהמעיל היה שמלה או סל קניות או פרי דמיונו. הוא היה נתון כולו במטלות השגרה, משתוקק לסיימן. הוא בקושי היה ישות מודעת.

האיש עם המזון לכלבים הלך. הקופאית כבר היתה פעילה, אצבעות יד אחת מרפרפות על לוח המקשים בעוד השנייה מקרבת אליה את הפריטים של סטיבן. כשלקח את הסלמון מהעגלה, הוא שלח מבט למטה אל קייט וקרץ. היא חיקתה אותו, אבל במחווה מגושמת, מקמטת את אפה ועוצמת את שתי עיניה. הוא הניח את הדג מידיו וביקש מהקופאית שקית. היא שלחה יד מתחת למדף ושלפה אחת. הוא לקח אותה והסתובב. קייט נעלמה. לא היה איש בתור מאחוריו. בלי חיפזון הוא דחף את העגלה הצידה, במחשבה שהיא מסתתרת מאחורי קצה הדלפק. אחר כך צעד כמה צעדים והסתכל לאורך המעבר היחיד שאליו היתה יכולה להספיק להגיע. הוא צעד אחורנית והסתכל ימינה ושמאלה. בצד אחד היו תורי קונים, בשני אזור ריק, אחריו שער הכרום המסתובב ומעבר לו הדלתות האוטומטיות אל המדרכה. ייתכן שהיתה שם דמות במעיל, מסתלקת בחופזה, אבל באותו רגע סטיבן חיפש ילדה בת שלוש, והדאגה המיידית שלו היתה התנועה בכביש.

זאת היתה חרדה תיאורטית, מתוך זהירות. בזמן שפילס דרך בין קונים והגיח אל המדרכה הרחבה הוא ידע שלא יראה אותה שם. קייט לא היתה הרפתקנית, לא במובן הזה. היא לא נהגה לתעות. היא היתה חברותית מדי, תמיד העדיפה להישאר בחברת מי שאיתו שהתה. היא גם היתה מבועתת מהכביש. הוא פנה לאחור ונרגע. היא חייבת להיות בחנות, ושם לא יכול לקרות לה שום דבר רע. הוא ציפה לראות אותה מגיחה מאחורי תורי הקונים בקופות. ככלות הכול, קל לפספס ילדה בהבזק הדאגה הראשוני, להסתכל בצורה מאומצת מדי, חפוזה מדי. ובכל זאת, כשחזר פנימה ליוו אותו בחילה ומועקה בבסיס הגרון, וחולשה לא נעימה ברגליים. כשצעד לאורך שורת הקופות, מתעלם מהקופאית שלו שניסתה בצורה מעצבנת למשוך את תשומת ליבו, צינה טיפסה לו במעלה הבטן. בריצה מבוקרת – הוא עדיין לא היה בשלב של התעלמות מוחלטת מכמה טיפשי הוא נראה – הוא גמא את כל המעברים, לכל אורכם, חלף על פני הררי תפוזים, גלילי נייר טואלט, מרקים. רק כשחזר לנקודת ההתחלה, רק אז זנח את כללי הנימוס, מילא את ריאותיו המכווצות וצעק את שמה של קייט.

עכשיו הוא כבר עשה צעדים ארוכים, צורח את שמה בעודו נע בכבדות לאורך אחד המעברים ופונה שוב אל דלת היציאה. פנים הופנו אליו. איש לא חשב אותו בטעות לאחד השיכורים ששוטטו פנימה לקנות סיידר. הפחד שלו היה ניכר מדי, חזק מדי, מילא את החלל המנוכר, הפלורסנטי, בחום אנושי שאי אפשר היה להתעלם ממנו. בתוך רגעים כל הקניות סביבו פסקו. סלים ועגלות הוזזו הצידה, אנשים נקהלו ואמרו את שמה של קייט ואיכשהו, בן רגע, היה ידוע לכול שהיא בת שלוש, שהיא נראתה לאחרונה בקופה, שהיא לבשה סרבל ירוק והחזיקה חמור צעצוע. פנים של אמהות נמתחו, נדרכו. כמה אנשים ראו קודם לכן את הילדה הקטנה נוסעת בעגלת הקניות. מישהו ידע מה צבע הסוודר שלה. אלמוניוּת החנות העירונית התגלתה כשברירית, קרום דק שמתחתיו אנשים התבוננו, שפטו, זכרו. קבוצת קונים שהקיפה את סטיבן נעה לעבר הדלת. לצידו היתה הקופאית שלו, פניה נוקשים, מלאי ריכוז. היו חברים נוספים בהיררכיית הסופרמרקט, בחלוקים חומים, חלוקים לבנים, חליפות כחולות, שלפתע חדלו להיות מחסנאים או סגני מנהל או נציגי החברה, והיו לאבות, בכוח או בפועל. עכשיו כולם היו על המדרכה בחוץ, חלקם מתגודדים סביב סטיבן, שואלים שאלות או מציעים דברי ניחומים, בעוד שאחרים, באופן מועיל יותר, התפזרו לכיוונים שונים לחפש בפתחי חנויות סמוכות.

הילדה האובדת היתה הרכוש של כולם. אבל סטיבן היה לבדו. הוא הביט מבעד ומעבר לפרצופים החביבים שסגרו עליו. הם היו בלתי רלוונטיים. קולותיהם לא הגיעו אליו, הם היו מכשולים בשדה הראייה שלו. הם הסתירו לו את קייט. הוא היה צריך לשחות דרכם, לדחוף אותם הצידה כדי להגיע אליה. לא היה לו אוויר, הוא לא היה מסוגל לחשוב. הוא שמע את עצמו מבטא את המילה ״נגנבה״ והמילה אומצה והופצה אל הפריפריה, אל עוברי אורח שנמשכו אל המהומה. הקופאית הגבוהה זריזת האצבעות, שנראתה כל כך חזקה, בכתה. סטיבן מצא את הזמן להתאכזב ממנה לרגע. כאילו זומנה על ידי המילה שהגה, ניידת משטרה לבנה מוכתמת בבוץ נעצרה ליד שפת המדרכה. האישור הרשמי לאסון עורר בו בחילה. משהו עלה בגרונו והוא התכופף, התקפל לשניים. ייתכן שהקיא, אך זה לא נחרת בזכרונו. הדבר הבא היה הסופרמרקט שוב, והפעם חוקי הסדר הטוב והמדרג החברתי סיננו את האנשים שלצידו – מנהל, אישה צעירה שאולי היתה מזכירתו האישית, סגן מנהל ושני שוטרים. לפתע השתררה דממה.

הם נעו במהירות לעבר ירכתי החלל רחב הידיים. חלפו כמה רגעים עד שסטיבן תפס שבעצם הוא מובל ולא מוביל. החנות פונתה מקונים. מבעד ללוח הזכוכית שבחלון מימינו הוא ראה שוטר נוסף עומד בחוץ, מוקף קונים, רושם בפנקסו. המנהל דיבר במהירות לתוך השקט, ספק מעלה השערות, ספק מטיח קובלנות. ייתכן שהילדה – הוא יודע את שמה, סטיבן חשב, אבל מעמדו מונע ממנו לנקוב בו – ייתכן שהילדה שוטטה ונכנסה לאזור הפריקה והטעינה. הם היו צריכים לחשוב על זה קודם. הדלת של מחסן הקירור נותרה לפעמים פתוחה, לא משנה כמה פעמים הוא נזף בעובדים שלו על כך.

הם החישו את צעדיהם. קול בלתי מובן דיבר בהתפרצויות קצרות במכשיר הקשר של אחד השוטרים. ליד מחלקת הגבינות הם עברו דרך דלת ונכנסו לאזור שבו כל העמדות הפנים נזנחו, שבו רצפת אריחי הפלסטיק התחלפה ברצפת בטון זרועת גרגרי מיקה נוצצים, קרים, ושבו האור הגיע ממנורות גבוהות, חשופות, שהשתלשלו מתקרה בלתי נראית. היתה שם מלגזה שחנתה ליד הר של קופסאות קרטון מעוכות. המנהל דילג מעל שלולית חלב עכור ומיהר לעבר דלת מחסן הקירור שהיתה פתוחה לרווחה.

הם נכנסו אחריו לתוך חדר דחוס, נמוך תקרה, שבו שני מעברים נמתחו אל תוך אפלולית. על המדפים הצדדיים נערמו באי־סדר פחיות וקופסאות, ובמרכז, על אנקולי בשר, נתלו פגרי ענק. הקבוצה התחלקה לשני צוותים; כל צוות סרק מעבָר. סטיבן הלך עם השוטרים. האוויר הקר חדר ביובש אל עומק מערות האף, מלווה בטעם של פח צונן. הם צעדו באיטיות, מסתכלים לתוך החללים שמאחורי הקופסאות שעל המדפים. אחד השוטרים רצה לדעת כמה זמן אדם יכול לשרוד כאן. מבעד לסדקים בווילון הבשר שחצץ ביניהם, סטיבן ראה את המנהל שולח מבט בעובד הכפוף לו. הבחור כיחכח בגרונו והשיב ברגישות רבה שכל זמן שאתה לא מפסיק לזוז אין לך מה לדאוג. אד היתמר מפיו. סטיבן ידע שאם הם ימצאו את קייט כאן היא תהיה כבר מתה. אבל ההקלה שחש כששתי הקבוצות נפגשו בקצה השני היתה מופשטת. הוא נעשה מנותק במובן הנמרץ, המחושב. אם היא תימצא, הם ימצאו אותה בגלל שהוא היה מוכן להקדיש את כל כולו לחיפושים; אם היא לא תימצא, או אז, בבוא הזמן, יהיה צורך להתמודד עם זה באופן הגיוני, רציונלי. אבל לא עכשיו.

הם יצאו החוצה לתוך חום טרופי כוזב, ושמו פעמיהם אל משרד המנהל. השוטרים הוציאו את פנקסיהם וסטיבן סיפר את סיפורו, שהיה נמרץ הן באופן מסירתו והן בשימת הלב לפרטים. הוא היה מרוחק מספיק מרגשותיו כדי להתענג על תמציתיות המבע, על הארגון הכשרוני של העובדות הרלוונטיות. הוא צפה בעצמו, וראה אדם במצב של לחץ מתנהג בשליטה עצמית ראויה להערכה. הוא היה מסוגל לשכוח את קייט בתוך הפירוט הדקדקני של בגדיה, בתיאור המדויק של תווי פניה. הוא גם התפעל מהתשאול העיקש, השגרתי, של השוטרים, מריח השמן והעור של נרתיקי אקדחיהם המצוחצחים. הם והוא היו אנשים שהתאחדו אל מול קושי שאין לבטאו במילים. אחד השוטרים מסר תיאור של קייט במכשיר הקשר והם שמעו תשובה מקוטעת מניידת שסיירה בקרבת מקום. היה בכל זה משהו מאוד מעודד. סטיבן היה קרוב להתרוממות רוח. מזכירת המנהל דיברה אליו בנימה של דאגה שלדעתו היתה לחלוטין לא במקומה. היא לחצה בידה על זרועו, והפצירה בו לשתות את התה שהביאה. המנהל עמד מחוץ לדלת משרדו וקבל באוזני עובד זוטר על כך שסופרמרקטים הם אזורי הפעולה החביבים על חוטפי ילדים. מזכירתו האישית סגרה את הדלת בבעיטה זריזה. התנועה הפתאומית שיחררה בושם מקפלי בגדיה החיוורים וגרמה לסטיבן לחשוב על ג׳ולי. הוא נתקל בעלטה שנבעה מתוך קדמת ראשו. הוא נאחז בצידי כיסאו וחיכה, הניח לתודעתו להתרוקן ואז, כשהרגיש שחזר לעצמו, נעמד. התשאול הסתיים. השוטרים קיפלו את פנקסיהם ונעמדו אף הם. מזכירת המנהל הציעה ללוותו הביתה, אבל סטיבן ניענע בראשו נמרצות.

ואז, ללא כל הפוגה ניכרת, ללא אירועים מקשרים, הוא היה מחוץ לסופרמרקט, מחכה במעבר החצייה עם כחצי תריסר אנשים אחרים. בידו היתה שקית קניות מלאה. הוא זכר שלא שילם. הסלמון ונייר האלומיניום היו שי חינם, פיצוי. התנועה האטה בחוסר רצון ונעצרה. הוא חצה עם שאר הקונים וניסה לספוג את עלבון מנהגו הרגיל של עולם. הוא ראה עד כמה זה מזעזע בפשטותו – הוא הלך לקניות עם הבת שלו, איבד אותה, ועכשיו הוא חוזר בלעדיה לספר לאשתו. האופנוענים היו עדיין באותו מקום, וכך גם, בהמשך, פחית הקולה והקשית. אפילו הכלב היה מתחת לאותו עץ. כשעלה במדרגות, התעכב מול מדרגה שבורה. מוזיקה רועשת התנפצה בתוך ראשו, צלצול אוזניים אדיר, תזמורתי, שצרימתו דעכה כשעמד שם נתמך במעקה, והתחדשה ברגע שהמשיך.

הוא פתח את דלת הכניסה והקשיב. האוויר והאור בדירה אמרו לו שג׳ולי עדיין ישנה. הוא פשט את המעיל. כשהרים אותו לתלייה, קיבתו התכווצה וחץ – הוא דמיין אותו כחץ שחור – של קפה־של־בוקר נורה לתוך פיו. הוא ירק לתוך כפות ידיו והלך למטבח לרחוץ אותן. הוא נאלץ לעבור מעל הפיג׳מה הזרוקה של קייט. זה נראה קל יחסית. הוא נכנס לחדר השינה בלי לחשוב מה הוא הולך לעשות או לומר שם. הוא התיישב על קצה המיטה. ג׳ולי התהפכה והפנתה את פניה אליו אבל לא פקחה את עיניה. היא מצאה את ידו. ידיה שלה היו חמות, חמות מנשוא. ישנונית, היא אמרה משהו על כמה היד שלו קרה. היא משכה אותה אליה וטמנה אותה מתחת לסנטרה. היא עדיין לא פקחה את עיניה. היא התפנקה בַּביטחון שהשרתה נוכחותו.

סטיבן הסתכל על אשתו, ונדמה היה כי כל מיני ביטויים שגורים – אם מסורה, קשורה בכל נימי נפשה לבתה, הורה אוהב – סופחים לתוכם משמעות חדשה; אלה היו ביטויים שימושיים, הגונים, הוא חשב, שעמדו במבחן הזמן. תלתל מושלם של שיער שחור נח על לחיה, מעט מתחת לעין. היא היתה אישה שלווה, ערנית, היה לה חיוך מקסים, היא אהבה אותו מעמקי נשמתה ואהבה לומר לו את זה. הוא בנה את חייו סביב האינטימיות שלהם ולמד לסמוך עליה. היא היתה כנרית, לימדה בגִילְדְהוֹל. יחד עם שלושה חברים היא הקימה רביעיית מיתרים. הם הוזמנו לקונצרטים ועד כה זכו לאזכור חיובי אחד, קטן, בעיתון בתפוצה ארצית. העתיד היה, פעם, ורוד. אצבעות ידה השמאלית, עם כריות העור הקשות שלהן, ליטפו את פרק כף ידו. עכשיו הוא השקיף עליה ממרחק עצום, מגובה של כמה מאות רגל; הוא יכול היה לראות את חדר השינה, את גוש הדירות האדוארדיאני, את הגגות המזופתים של תוספותיו האחוריות עם מכלי המים המוטים והמצופים, את הזוהמה של דרום לונדון, את העקמומיות המעורפלת של כדור הארץ. ג׳ולי היתה בקושי נקודה בתוך סבך הסדינים. הוא עלה גבוה יותר, ומהר יותר. לפחות, כך חשב, מכאן למעלה, היכן שהאוויר דליל והעיר שפרושה למטה עוטה תבנית גיאומטרית, רגשותיו לא ייחשפו, הוא יצליח למשול ברוחו.

זה היה הרגע שבו שהיא פקחה את עיניה ומצאה את פניו. לקח לה שניות אחדות לקרוא את מה שהיה שם בטרם הזדקפה בבהילות במיטה והשמיעה רעש של חוסר אמון, זעקה קטנה על גבי שאיפה חדה של אוויר. לרגע הסברים לא היו אפשריים וגם לא נחוצים.

*

ככלל, הוועדה לא ראתה בעין יפה את רעיון האלף־בית הפונטי. קולונל ג׳ק טאקל מהמערכה נגד אלימות במשפחה אמר שזה נשמע כמו שטויות במיץ. אישה צעירה בשם רייצ׳ל מאריי נשאה נאום תגובה חריף שהסתמך על לשון בלשנית מקצועית, אך לא הצליח להסוות רטט של בוז. עכשיו טֶסָה ספנקי היתה כולה חיוכים. היא היתה מוציאה לאור של ספרי ילדים, אישה גדולה עם גומות בבסיס כל אצבע. פניה היו כפולי סנטר וחביבים, זרועות נמשים וקמטוטים של קצות העיניים. היא הקפידה לכלול כל אחד מהם במבטה הרך. היא דיברה באיטיות נוסכת ביטחון, כמו אל קבוצת ילדים מפוחדים. אין שפה בעולם, היא אמרה, שלא נדרשת עבודה מפרכת על מנת ללמוד לקרוא ולכתוב אותה. אם הלימוד יכול להיות מהנה, טוב ויפה. אבל ההנאה היא עניין שולי. על מורים והורים להסכין עם העובדה שבלב לימוד השפה ניצב קושי. התגברות על קושי היא המקנה לילדים את כבודם העצמי כמו גם מידה של משמעת שכלית. השפה האנגלית, היא אמרה, היא שדה מוקשים של חריגים, של יוצאים מהכלל העולים במספרם על הכלל. אבל את השדה הזה חובה לחצות, והחצייה הזאת כרוכה בעבודה. מורים חוששים מדי מחוסר פופולריות, נחפזים מדי להמתיק את הגלולה המרה. עליהם לקבל את הקושי, לחגוג אותו, ולגרום לתלמידיהם לנהוג כמותם. ישנה דרך אחת בלבד ללמוד לאיית וזאת על ידי היחשפות, צלילה אל תוך המילה הכתובה. שאם לא כן – והיא פלטה דוגמה משוננת היטב – כיצד נוכל ללמוד לאיית כת דתית, קת רובה וילד קט? מבטה האמהי של גברת ספנקי סקר באיטיות את הפרצופים הקשובים. שקדנות, היא אמרה, התמדה, משמעת והמון עבודה קשה.

רחש של הסכמה עבר בחדר. איש האקדמיה שהציע את האלף־בית הפונטי החל לדבר על דיסלקציה, על הפרטת מערכת החינוך, על מצוקת הדיור. נשמעו רטינות ספונטניות. האיש נעים ההליכות המשיך בשלו. שני שלישים מקרב בני האחת־עשרה בבתי־ספר בשכונות מצוקה, אמר, אינם יודעים קרוא וכתוב. פרמנטר התערב בזריזות של לטאה. צורכיהן של קבוצות מיוחדות אינם כלולים בכתב המינוי של הוועדה. לצידו, קנהאם הינהן. אמצעים ומטרות, לא מקרים פתולוגיים, הם מוקד עניינה של הוועדה. הדיון נעשה מקוטע. מסיבה כלשהי, הציעו לערוך הצבעה.

סטיבן הרים את ידו בעד אלף־בית שהוא ידע שהינו חסר תועלת. זה לא ממש שינה משום שהוא היה בעיצומה של חציית רצועה רחבה של אספלט סדוק ומלא מהמורות שהפרידה בין שני גושי בניינים. באמתחתו נשא קלסר ובו תצלומים ורשימות מודפסות של שמות וכתובות מסודרות לפי האלף־בית. את התמונות – תצלומי חופשה מוגדלים – הוא הראה לכל מי שניאות להסתכל. הרשימות, שלוקטו בספרייה מגליונות ישנים של עיתונים מקומיים, היו של הורים שילדיהם מתו במהלך ששת החודשים הקודמים. הסברה שלו, אחת מני רבות, היתה שקייט נגנבה כדי להחליף ילדה שנפטרה. הוא התדפק על דלתות ודיבר עם אמהות שבהתחלה היו מופתעות, אחר כך עוינות. הוא ביקר אצל מטפלות. הוא צעד הלוך ושוב לאורך רחובות מסחריים, מציג את תצלומיו. הוא שוטט ליד הסופרמרקט, וליד הכניסה לבית־המרקחת הסמוך. הוא הרחיק לכת עד שאזור החיפושים שלו הגיע לרוחב של חמישה קילומטרים. הוא אילחש את עצמו על ידי פעילות.

הוא הלך לכל מקום לבדו, יוצא כל יום לדרך מעט אחרי עלות השחר החורפי. המשטרה איבדה עניין במקרה כעבור שבוע. מהומות בפרבר צפוני, הם אמרו, תובעות מהם את מרב המשאבים. וג׳ולי נשארה בבית. היא קיבלה חופשה מיוחדת מהקולג׳. כשהוא יצא בבוקר היא ישבה על הכורסה בחדר השינה, מתבוננת באח הקרה. שם הוא גם מצא אותה כשחזר בלילה והדליק את האורות.

בהתחלה היתה תכונה רבה, מהסוג הקודר: שיחות עם קציני משטרה, חוליות של שוטרי מקוף, כלבי גישוש, קצת התעניינות מצד העיתונות, עוד הסברים, יגון מהול בחרדה. במהלך התקופה ההיא סטיבן וג׳ולי נאחזו זה בזה, חולקים שאלות רטוריות מבולבלות, שוכבים ערים במיטה כל הלילה, רגע אחד מעלים תיאוריות אופטימיות, נואשים במשנהו. אבל זה היה לפני שהזמן, ההצטברות האכזרית של הימים, הבהיר את האמת המוחלטת, המרה. דממה חילחלה פנימה, והתעבתה. הבגדים והצעצועים של קייט היו עדיין מפוזרים בכל הדירה, מיטתה היתה עדיין סתורה. ואז, יום אחד, אי־הסדר נעלם. סטיבן מצא את המיטה עירומה ושלושה שקי ניילון מתפקעים ליד דלת חדרה. הוא כעס על ג׳ולי, סולד ממה שנתפס בעיניו כהרס־עצמי נשי, תבוסתנות מרצון. אבל הוא לא היה מסוגל לדבר איתה על כך. לא היה מקום לכעס, לא היו פתחים. הם נעו כמו דמויות בבִיצה טובענית, ללא כוח לעימות. פתאום עצבונותיהם היו נפרדים, מבודדים, חסרי לשון משותפת. הם הלכו כל אחד לדרכו, הוא עם הרשימות שלו וכיתוּת הרגליים היומי, היא בכורסה שלה, אבודה בתוך אבל עמוק, פרטי. שוב לא היו ניחומים הדדיים, לא נגיעות, לא אהבה. האינטימיות הישנה שלהם, ההנחה הטבעית שלהם שהם באותו צד, גוועה ומתה. הם נותרו מכונסים באובדניהם הנפרדים, וטינות אילמות החלו צומחות.

בסופו של יום ברחובות, כשפנה לשוב הביתה, דבר לא הכאיב לסטיבן יותר מהידיעה שאשתו יושבת בחושך, שהיא בקושי תניד עפעף להכיר בשובו, ומהידיעה שאין לו לא את הרצון הטוב ולא את הכישרון לשבור את השתיקה. הוא חשד – ומאוחר יותר זה התאמת – שהיא ראתה במאמציו התחמקות גברית אופיינית, ניסיון להסתיר רגשות מאחורי מפגני יעילות וכושר ארגון ומאמץ גופני. האובדן דחק אותם כל אחד אל המחוזות הקיצוניים של אישיותו. הם גילו מידה של חוסר־סובלנות הדדי שהעצב והזעזוע העצימו לכדי מכשול בלתי עביר. שוב לא היו מסוגלים לסבול את האכילה בשניים. הוא אכל בעמידה במזנוני רחוב, חרד להפסיד זמן, ממאן לשבת ולהאזין למחשבותיו. ככל שהיה ידוע לו, היא לא אכלה כלום. בהתחלה הוא הביא הביתה לחם וגבינה שבחלוף הימים הצמיחו כל אחד את העובש שלו במטבח שאותו לא פקד איש. משמעותה של ארוחה משותפת היתה הכרה במשפחתם המצומצמת, וקבלה שלה.

זה הגיע לידי כך שסטיבן לא היה מסוגל להביא את עצמו להסתכל על ג׳ולי. זה לא רק שהוא ראה עקבות עגומות של קייט או של עצמו משתקפים בפניה; חוסר המעש, התמוטטות הרצון, הסבל הכמעט אקסטטי, אלה הגעילו אותו ואיימו לחתור תחת מאמציו. הוא ימצא את בתו וירצח את מי שחטף אותה. כל מה שהוא צריך זה לפעול על פי הדחף הנכון ולהראות את התצלום לאדם הנכון והוא יגיע אליה. אם רק היו יותר שעות של אור, אם רק יוכל להתגבר על הפיתוי שהלך וגבר מדי בוקר להשאיר את ראשו מתחת לשמיכה, אם רק יוכל ללכת מהר יותר, לשמור על ריכוז, לזכור להציץ אחורה מפעם לפעם, לבזבז פחות זמן על אכילת סנדוויצ׳ים, לסמוך על האינטואיציה שלו, ללכת ברחובות צדדיים, ולנוע מהר יותר, לכסות יותר שטח, לרוץ אפילו, לרוץ…

פרמנטר עמד מתנודד, תוחב את העט הכסוף שלו לכיס הפנימי של המקטורן. בעודו פוסע לעבר הדלת שקנהאן החזיק פתוחה למענו, חייך האיש הזקן חיוך כללי של פרידה. חברי הוועדה אספו את ניירותיהם והחלו בשיחות המקובלות, המדודות, שילוו אותם אל מחוץ לבניין. סטיבן צעד לאורך המסדרון עם איש האקדמיה שהצעתו נפלה בהצבעה באופן מוחץ. שמו היה מורְלי. בנימה האדיבה, המהוססת שלו, הוא הסביר כיצד שיטות האלף־בית המפוקפקות של העבר רק מקשות על עבודתו. סטיבן ידע שעוד מעט קט יהיה שוב לבד, ובכל זאת לא היה מסוגל למנוע ממחשבותיו לנדוד, לא יכול היה שלא להרהר במצב שהידרדר עד כדי כך שהוא לא הרגיש שום רגש מיוחד כשחזר הביתה מחיפושיו ערב אחד בשלהי פברואר ומצא את הכורסה של ג׳ולי ריקה. פתק על הרצפה מסר שֵם ומספר טלפון של מקום־התבודדות בצ׳ילטרנס. לא היתה שום הודעה אחרת. הוא שוטט ברחבי הדירה, מדליק אורות, לוטש עיניים לתוך חדרים נטושים, תפאורות במה קטנות שיפורקו בקרוב.

לבסוף הוא מצא עצמו שוב ליד הכורסה של ג׳ולי. הוא השתהה לרגע, ידו מרפרפת על גב הכורסה כמי שמחשב את סיכויי הצלחתו של איזה מבצע מסוכן. לבסוף הוא התנער, פסע שתי פסיעות סביב הכורסה והתיישב. הוא נעץ מבט לתוך האח הכהה שגפרורים שרופים היו מוטלים בה בזוויות שונות לצד פיסת נייר אלומיניום; דקות חלפו, זמן שבו הרגיש את האריג המכווץ של ריפוד הכורסה מחליף את קווי המתאר של ג׳ולי בשלו, דקות ריקות כמו כל האחרות. ואז הוא התמוטט, דומם לראשונה זה שבועות. הוא נשאר במצב הזה שעות, כל הלילה, לפעמים מנמנם קצרות, בְּעֵרוּתוֹ לא מסיט או מתיק את מבטו מהאח. כל הזמן, היה נדמה, משהו התאסף בתוך השקט שאפף אותו, נחשול איטי של הבנה שהלך והתעצם, הלך וגאה, ולא נשבר או התנפץ בדרמטיות אלא נשא אותו בשעות הקטנות אל השיטפון המלא הראשון של תפיסת המהות האמיתית של אובדנו. כל מה שהיה לפני כן היה פנטזיה, חיקוי שגרתי ואחוז טירוף של צער. מעט לפני עלות השחר הוא החל לבכות, ואת הרגע הזה של חצי־אפלה הוא סימן כתחילת זמן האבל שלו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הילדים שבזמן”