החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

עשרים וארבע שעות בחיי אישה

מאת:
מגרמנית: הראל קין | הוצאה: | 2019 | 96 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

15.00

רכשו ספר זה:

אורחי פנסיון קטן בריביירה הצרפתית נרעשים, כאשר אישה שיש לה הכל נוטשת בחטף את בעלה האמיד ואת שני ילדיה. בתוך הסערה שמתעוררת בקרב אורחי הפנסיון, בולטת דמותו של המספר, המגן בחירוף נפש על האישה הסוררת, שאותה לא הכיר. ומה מביא אורחת אחרת, קשישה ערירית מאנגליה, להזמין דווקא את האיש הזה לחדרה, כדי לחשוף בפניו מאורעות דרמטיים שאירעו בחייה ביממה אחת, שנות דור קודם לכן, והפכו את עולמה על פיו למשך חצי יובל? גם בהינתן חמישים ניחושים, לא יוכל הקורא להעלות בדימיונו את התשובה שיורה בו צוויג מתת-המקלע דמוי העט שלו.

ב״עשרים וארבע שעות בחיי אשה״, מסובב אמן הסיפור היהודי-אוסטרי את קרבינו אינספור פעמים, והוא עושה זאת לא רק באמצעות ההפתעות שהוא שולף מתוך כובע קסמים של ממש, אלא גם בנצלו עד תום את כישרונו הייחודי להפיק מהרגש הטהור תמצית מזוקקת של מילים, ללכוד בדיו את נבכי הנפש הקמאיים ביותר, החמקמקים ביותר לתיאור. זוהי גדולתו של צוויג, אשר בסיפור קצר אחד מקפל חיים שלמים של החמצה, חרטה ושיפוט עצמי, וכאילו בדרך אגב משליך את הקורא לאינטרו-רטרוספקציה אישית, ומציע לו תרפיה שלא תסולא בפז: קתרזיס.

“אני מברך את כל ידידי: ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר לאחר הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם.“
כך כתב שטפן צוויג במכתב ההתאבדות שלו ושל אשתו ממקום גלותם בברזיל.

צוויג היה אבטיפוס כמעט מוגזם של תקופתו, שכן חייו היו ייצוג מיקרוקוסמי של גדולתו ואסונותיו של העם היהודי במאה העשרים באירופה. צוויג, יהודי שנולד בווינה ב-1881, נהפך לפציפיסט בעקבות מלחמת העולם הראשונה, והיה לסופר המצליח והמפורסם ביותר בגרמניה. אך אז הגיעו שנות השלושים. צעדיו הוצרו וספריו נאסרו לפרסום. הוא נאלץ לגלות ללונדון והוסיף לנדוד שנים, חי בארצות הברית, בארגנטינה ובפרגוואי והתיישב בברזיל, ארץ שאהב, אך לא הצליח להכות בה שורש. הוא התאבד בפברואר 1942, חודש ימים לאחר ועידת ואנזה, שעליה אולי לא שמע.

צוויג היה סופר פורה שכתב עשרות ספרים בסגנונות מגוונים, והושפע רבות מהתיאוריה הפסיכואנליטית של ידידו זיגמונד פרויד. בעשורים האחרונים הוא זוכה לעדנה. הוצאת תשע נשמות מתכננת להוציא לאור את כל הנובלות הקצרות פרי עטו, ואף רואה בדמותו השראה לרבגוניות ספרותית.

מקט: 4-1298-54
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


בשולחננו, בפנסיון הקטן שבריביירה שבו השתכנתי אי־אז, עשר שנים לפני המלחמה, פרץ דיון ער, שאיים להפתעתי להידרדר לריב בוטה, ואף לשנאה והטחת עלבונות. לרוב האנשים יש כוח דימיון גולמי בלבד. מה שאינו נוגע להם במישרין, מה שאינו פולח כחץ מחודד עד לחושיהם, כמעט אינו יכול להלהיב אותם; אבל מרגע שקורה דבר מה, אפילו פעוט, לנגד עיניהם ממש, והחוש שלהם יכול לגעת בו, מיד מתעוררת בהם סערת רגשות מופרזת. אפשר לומר שהם מפצים אז על חוסר מעורבותם שברגיל בבוטות בלתי ראויה ומוגזמת.

כך היה גם הפעם בחבורה שלנו, הבורגנית להפליא, שהתעסקה על פי רוב ב’סמוֹל טוֹק’ ובבדיחות קטנות, רדודות, והתפזרה לדרכה בדרך כלל מיד עם תום הארוחה: בני הזוג הגרמנים יצאו לטיולים ולצילומי חובבים, הדֵני כבד הגוף לדיג משעמם, הגברת האנגלייה הנכבדת לספרים שלה, הזוג האיטלקי קפץ למונטה קרלו ואני הלכתי להתבטל בכיסא־נוח שבגן או לעבוד. אבל הפעם נותרנו לכודים זה בזה בגלל הדיון המר, וכשמישהו מאתנו קם פתאום ללכת, לא עשה זאת כמו בדרך כלל, בפרידה מנומסת, אלא מתוך תסכול נרגן, שכמו שכבר הקדמתי לסַפר, לבש צורה בוטה ממש.

ובכן, מה שהסעיר כל כך את חבורתנו הקטנה, היה דווקא עניין משונה למדי. הפנסיון שבו התגוררנו שבעתנו, נראה כלפי חוץ וילה מבודדת — כמה נהדר היה המראה הנשקף מהחלונות אל החוף המנוקד בסלעים! — אבל למעשה לא היה אלא האגף הזול יותר של מלון ‘פאלאס’ הגדול, והיה מחובר אליו דרך הגינה, כך שאנחנו, שכני המלון, חיינו בקשר מתמיד עם אורחיו. במלון הזה פרצה אפוא ביום אמש שערורייה שלמה. שכן ברכבת של שעה 12:20 (אינני יכול להימנע מציון מדויק כל כך של הזמן, משום שהעניין חשוב לתקופה כמו גם למושא של אותו דיון סוער) הגיע צרפתי צעיר ושכר חדר על החוף עם נוף לים: זה כשלעצמו כבר רמז על אמידוּת מסוימת. אבל לא רק האלגנטיות החשאית הזאת הבליטה אותו לטובה, אלא גם יופיו יוצא הדופן ושובה הלב: במרכזם של פני נערה צרים הקיף שפם משיִי צהוב שפתיים חמימות וחושניות, מעל למצח הלבן הסתלסל שיער חום ורך, עיניים עדינות ליטפו בכל מבט ומבט — הכול בו היה רך, מענג וכריזמטי, ובכל זאת היה חף מכל מלאכותיות או גנדרנות. גם אם מרחוק הזכיר יותר מכול את דמויות השעווה הוורדרדות הנשענות לאחור בשחץ, כפי שהן מוצגות בחלונות הראווה של חנויות האופנה הגדולות, מקל ההליכה המגונדר בידן, ומציגות כך את אידיאל היופי הגברי, הרי שבבחינה מדוקדקת יותר נעלם אותו רושם מטורזן, כי החינניות שלו היתה מוּלדת (מקרה נדיר ביותר!) כמו צמחה על פני העור שלו. הוא בירך לשלום כל אחד ואחד שחלף על פניו, באופן שהיה צנוע ולבבי כאחד, והיה נעים ממש להתבונן בחן שלו, הנכון תמיד להתפרץ, ומתגלה בכל הנסיבות בטבעיות גמורה. כשניגשה גברת למלתחה, מיהר להביא לה את מעילה, לכל ילד היה לו מבט חברותי או איזו בדיחה, הוא הוכיח עצמו הן כאיש רעים להתרועע והן כשומר סוד — בקיצור, הוא נראה אחד מאותם אנשים מבורכים, שעל סמך יכולתם המוכחת להנעים לאנשים בפניהם הבהירות ובקסם הנעורים שלהם, בכל פעם הם מפיקים מהביטחון הזה חן מושך. על אורחי המלון, שהיו ברובם מבוגרים וחולנים, פעלה נוכחותו כמו חסד, ובכל צעד בוטח של נעורים, בכל משב של קלילות וחינניות, שמקנים לאנשים אחדים משיכה אדירה, הוא זכה ללא התנגדות בחיבת כולם. כבר שעתיים אחרי בואו שיחק טניס עם אנט בת השתים־עשרה ובלאנש בת השלוש־עשרה, שתי בנותיו של התעשיין רחב הגוף וההדור מהעיר לִיון, ואִמן, מדאם אנרייט הדקיקה, העדינה והמופנמת לגמרי, הביטה בשקט ובחיוך בבנותיה הקטינות המפלרטטות בבלי־דעת עם הצעיר הזר. בערב ישב שעה והביט בנו משחקים שחמט, סיפר בתוך כך בלי להעיק כמה מעשיות חביבות, ופסע שוב ושוב לאורך הטיילת עם מדאם אנרייט, בשעה שבעלה שיחק כמו תמיד דומינו עם חברו לעסקים; ומאוחר בערב צפיתי בו משוחח עם מזכירת המלון בצללי המשרד שיחה שנדמתה אינטימית להחשיד. בבוקר המחרת התלווה לשותפי הדני לדיג, תוך שהוא מגלה ידע מדהים, אחר כך שוחח עם התעשיין מלִיון על פוליטיקה, וגם שם הוכיח עצמו כבדרן טוב, שכן צחוקו של האדון השמן נישא אלינו מעל לאוושת הגלים. לאחר הארוחה — לשם הבנת האירוע, חשוב שאפרט את כל שלבי לוח הזמנים שלו בדיוק רב כזה — ישב שוב שעה תמימה לבד עם מדאם אנרייט לקפה שחור בגינה, שוב שיחק טניס עם בנותיה, ופטפט עם הזוג הגרמני בטרקלין. בשעה שש פגשתי אותו ליד הרכבת, כשהלכתי למסור מכתב. הוא מיהר אלי וסיפר, כמי שנאלץ לעזוב, שזימנו אותו לפתע, אבל שישוב בעוד יומיים. ואכן בערב נעדר מחדר האוכל, אבל רק בגופו, כי בכל השולחנות דיברו אך ורק עליו והיללו את אורחותיו הנעימים והעליזים.

בלילה, ייתכן שהיה זה בערך באחת־עשרה, ישבתי בחדרי כדי לסיים לקרוא ספר, ולפתע שמעתי מהחלון הפתוח צעקות וקריאות עצבניות מהגינה, ולמעלה במלון פרצה המולה ניכרת. מרוב דאגה ולאו דווקא סקרנות גמאתי את חמישים הצעדים לשם ומצאתי את אורחי המלון ואנשי הצוות שרויים בסערת רגשות. הגברת אנרייט לא שבה מההליכה הקבועה שלה מדי ערב לאורך טיילת החוף, בעוד שבעלה שיחק בקפדנות הרגילה דומינו עם חברו מן העיר נאמוּר, וחששו שאירע לה אסון. כמו שור התרוצץ הבעל, שהיה בדרך כלל כבד גוף ותנועה, לאורך החוף, וכשצעק אל תוך הלילה ‘אנרייט! אנרייט!’ בקולו המעוּות מרוב התרגשות, היה בצליל משהו מן האימה הקדמונית של בהמה גדולה שנפצעה פצעי מוות. מלצרים וסבלים נחפזו במעלה המדרגות ובמורדן, העירו את כל האורחים וצלצלו למשטרה. אבל בלב כל ההמולה הזאת מעד ורקע האיש השמן הזה, אפודתו פתוחה, תוך שהוא מייבב וצועק ‘אנרייט! אנרייט!’ לתוך הלילה. בינתיים כבר התעוררו הילדים וקראו לאמם בפיג׳מה מהחלונות, והאב מיהר לעלות אליהם כדי להרגיעם.

 

ואז קרה משהו נורא כל כך, עד שכמעט אי אפשר לספרו כאן, משום שהמתח האדיר משַווה ברגעים הקשים ביותר ביטוי טראגי כל כך למצבו של האדם, עד ששום תמונה ושום מילה אינן מסוגלות להביע אותו בכוח הזה שמכה כברק. לפתע ירד האיש הכבד, רחב הגוף, במדרגות החורקות, ופניו השתנו, והיו עתה תשושות אך גם מבועתות. הוא אחז בידו מכתב. ‘קִראו לכולם לחזור!’ אמר לראש הצוות בקול מובן בקושי: ‘קִראו לכולם לשוב, אין בזה צורך. אשתי עזבה אותי.’

היה חוסן באופיו של האיש הזה, שנפצע פצעי מוות, חוסן על־אנושי בפני כל האנשים האלה שסביבו, שנדחקו להביט בו בסקרנות ועתה הסבו פניהם ממנו לפתע, מזועזעים, נבוכים, מבולבלים. נותר לו עוד בדיוק די כוח לחלוף מתנודד על פנינו בלי להביט באיש מאתנו, ולכבות את האור בחדר הקריאה; אז שמענו את גופו הכבד, המסיבי, קורס לתוך כורסה, ושמענו יבבה פראית, חייתית, שכמותה מסוגל לפלוט רק גבר שלא בכה מעולם. והכאב היסודי הזה משל בכל אחד מאתנו, אף בזוטר שבנו, בכוח מאלחש. איש מן המלצרים, איש מן האורחים שהתגנבו לשם מרוב סקרנות לא העז לחייך ולחלופין להשמיע מילת צער. בלי אומר, זה אחר זה, נבוכים לנוכח התפוצצות הרגש ההרסנית הזאת, חמקנו בחזרה לחדרינו, ושם בתוך החדר האפל התפתל וייבב האיש הזה, המוכה, בבדידות גמורה בבית ההולך וכבה, המתלחש, המלחשש, הממלמל ומאוושש.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עשרים וארבע שעות בחיי אישה”