החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

היה זה הוא?

מאת:
מגרמנית: הראל קין | הוצאה: | 2015-03 | 76 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

24.00

רכשו ספר זה:

כן, זהו מותחן מאת שטפן צוויג. בין העמודים של היה זה הוא? נבנית ארכיטקטורה שלמה של מתחים, תהיות, מצבים קומיים וחששות, והכול באמצעים ספורים: שני זוגות, שני בתים ביער וכמה ניצבים – אבל רק לכאורה – השואבים אותנו לתוך מבנה ספרותי וירטואוזי.
צוויג, אמן המילה המדודה והקלילות המסוגננת, לוקח את הקורא להרפתקה ספרותית, שבה העיקר הוא המשחק האינטימי של הסופר עם ערנותו של הקורא לאמנות הרמיזה והסובטיליות.
חיוך. רגע של התפעלות. לגימות קטנות של ספרות. קריאה קצובה המציעה סיפוק מרבי במינימום טקסט. אפשרות לצלילות בטוחות אל נס היצירה. זו שאיפתנו בספרוני ה”מיני” של זיקית, וכאן היא באה לידי ביטוי במלואה.

שטפן צוויג נולד בווינה בשנת 1881. עוד בחייו הוא נחשב לאחד הסופרים החשובים בדורו ובין שתי מלחמות העולם הוא היה הסופר המתורגם ביותר באירופה. צוויג הושפע עמוקות מידידו פרויד וכתיבתו נושאת בחובה מימד פסיכואנליטי מרתק. עוד בין ידידיו היו יוזף רות, מקסים גורקי, ריינר מריה רילקה, אוגוסט רודן. רדיפתו כיהודי באירופה במלחמת העולם השנייה, שריפת ספריו והחרמתם גדעו את הקריירה הספרותית של צוויג, ששם קץ לחייו בביתו החדש בפטרופוליס שבברזיל בשנת 1942: שם נמצאו הוא ורעייתו הצעירה, שרלוט "לוטה" אלטמן, על ידי אם הבית כאשר הם חבוקים במיטה ללא רוח חיים. צוויג הותיר אחריו יצירות כמו "עשרים וארבע שעות בחייה של אישה" (1929), "משחק המלכים" (1942) ו"העולם של אתמול" (1942) וכן סדרת ביוגרפיות מופתיות על מארי אנטואנט, אמריגו וספוצ'י, ארסמוס מרוטרדם, מגלן, פול ורלן, בלזק, דיקנס, טולסטוי ועוד. הוא היה פציפיסט ומאמין גדול באחווה האנושית אך גם מתעד חד ונוקב של האפלה החבויה בנפש האדם.

מקט: 4-1193-4
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה
ביקורת על הספר
קישור אל הספר בגוגל-בוקס

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


אני עצמי כמעט משוכנעת שהוא היה הרוצח, אבל חסרה לי ההוכחה הסופית שאין עליה עוררין. "בטסי," אומר לי תמיד בעלי, "את אישה חכמה, וניחנת בחדות ובמהירות הבחנה, אבל את מניחה לרגש להוביל אותך, ולעתים קרובות את ממהרת מדי לחרוץ את הדין."

אחרי ככלות הכול, בעלי מכיר אותי כבר שלושים ושתיים שנה, וייתכן, אפילו סביר להניח, שהוא צודק באזהרתו. עליי להכריח אפוא את עצמי בכוח להסתיר מפני כולם את החשד שלי, משום שחסרה לי אותה הוכחה סופית. אלא שבכל פעם שאני פוגשת אותו והוא ניגש אליי טוב לב וחברותי, לבי עוצר מפעום. וקול פנימי אומר לי: הוא ורק הוא היה הרוצח.

אני רוצה אפוא לנסות לשחזר שוב ביני לבין עצמי, בשבילי בלבד, את מהלך הדברים כולו. לפני כשש שנים השלים בעלי את תקופת שירותו כפקיד ממשלתי גבוה במושבות, והחלטנו – ילדינו כולם נשואים זה מכבר – לעבור למקום שקט באזור הכפרי של אנגליה כדי להשתקע בדברים הקטנים והשלווים של החיים, כגון פרחים וספרים, ולבלות שם בניחותא את שארית זקנתנו, שקרירות הערב כבר פשטה בה. הבחירה נפלה על יישוב כפרי קטן בקרבת העיר באת'. מן העיר הנושנה והנכבדת הזאת נמשך נתיב מים צר ונינוח, המתפתל כנחש תחת גשרים רבים אל העמק הירוק־תמיד של לימְפּלִי סְטוֹק, והוא קרוי תעלת קֵנֶת־אייבון. לפני יותר ממאה שנה הוקמה התעלה הזאת בפאר ובהדר, עם תחנות משמר וסכרים רבים עשויים עץ, כדי להוביל את הפחם של קארדיף אל לונדון. בשבילים הצרים שמימין ומשמאל לתעלה משכו סוסים בצעד כבד ובעצלתיים את הסירות הרחבות, השחורות, כל הדרך הארוכה. זה היה מפעל מרשים ומבטיח בתקופה שבה נודעה חשיבות מועטה לזמן עצמו. אבל אז באה מסילת הברזל, שהובילה את המשא השחור מהר יותר, בזול יותר ובנוחות רבה יותר אל עיר הבירה. התנועה נעצרה, שומרי הסכרים פוטרו, התעלה שממה והייתה לביצה, אבל דווקא העזובה וההזנחה המוחלטות האלה הן שעושות אותה היום רומנטית וקסומה כל כך. במים השחורים המעופשים צומחות האצות מן הקרקעית בצפיפות כזאת עד שפני המים מנצנצים בירוק כהה כאבן המָלָכיט. שושני מים מתנודדות בצבעיהן על פני המים החלקים, המשקפים בדממתם הרדומה את המורדות הפורחים, את הגשרים ואת העננים, בדייקנות של תצלום; פה ושם עוגנת סירה ישנה, הרוסה, שקועה למחצה ומכוסה צמחייה צבעונית, שריד מאותם זמנים סואנים; ומסמרי הברזל בסכרים החלידו מזמן וצימחו טחב. איש כבר אינו נותן דעתו לתעלה הישנה הזאת, אפילו תיירי המרחצאות של באת' כמעט אינם מכירים אותה, וכשהיינו שנינו, המזדקנים, מהלכים בדרך המישורית שלגדותיה, שבה היו הסוסים מושכים בעמל רב את הסירות בחבלים, לא היה חולף איש על פנינו שעות רבות, למעט אולי זוג אוהבים חשאי, שביקש להסתיר במקום הנידח הזה את אושרו הצעיר מפני פטפוטי השכנים, כל עוד לא עוּגן באירוסין או בנישואין.

דווקא התעלה הרומנטית והשקטה הזאת בלב הנוף העדין של הגבעות מצאה חן בעינינו יותר מכול. קנינו חלקת אדמה מבודדת בנקודה שבה הגבעות של בּאת'אמְפְּטוֹן משתפלות בחביבות כאחו יפה ושופע עד לתעלה. בראש החלקה בנינו בית קטן ששבילים נוחים יורדים ממנו אל התעלה דרך גן עצי פרי, ירק ופרחים, וכשהיינו יושבים במרפסת הגן הקטנה והפתוחה שלנו יכולנו לראות את האחו, הבית והגן המשתקפים במים. הבית היה שלֵו ונעים יותר משיכולתי לחלום, והתלוננתי רק על הבדידות הקלה ועל היעדר כל שכנים. "הם עוד יבואו," ניחם אותי בעלי, "ברגע שיראו כמה יפה כאן." ואכן, עוד בטרם החלו עצי האפרסק והשזיף שלנו ללבלב, הופיעו יום אחד הסימנים המקדימים לבניין שכן – תחילה סוכנים פעלתנים, אחר כך מודד, ואחריהם הבנאים והנגרים. בתוך תריסר שבועות ניצב לו בית קטן וחביב עם כובע של רעפים אדומים סמוך לזה שלנו; לבסוף הגיעה משאית ההובלה של הרהיטים. בסביבה השקטה שמענו ללא הרף הלמות ודפיקות פטיש, אבל את פניהם של שכנינו טרם ראינו.

באחד הבקרים הקישו על הדלת שלנו. אישה דקיקה ונאה שעיניה נבונות וחברותיות, לא מבוגרת מגיל עשרים ושמונה או עשרים ותשע, הציגה את עצמה כשכנה שלנו וביקשה לשאול מאתנו מסור; הפועלים שכחו את המסור שלהם, אמרה. שוחחנו. היא סיפרה שבעלה עובד בבנק בבּריסטוֹל, אבל כבר זמן רב רוצים שניהם להתגורר במקום מבודד יותר, באזור הכפר, והבית שלנו מצא חן בעיניהם מיד כשהבחינו בו בשעה שטיילו באחד מימי ראשון לאורכה של התעלה. אמנם משמעות הדבר היא שבעלה ייאלץ לנסוע כשעה בבקרים ובערבים, אבל הוא כבר יֵדע למצוא חברה לדרך ויתרגל לכך בקלות. למחרת השבנו לה ביקור גומלין. היא הייתה עדיין לבד בבית וסיפרה בשמחה שבעלה יבוא כשהכול יהיה מוכן. לפני כן לא תהיה זקוקה לו, והרי בעצם אין כל דחיפות. אינני יודעת למה, אבל שוויון הנפש, ואפילו שביעות הרצון בדיבורה על היעדרו של בעלה, לא מצאו חן בעיניי. כשישבנו בביתנו לבד אל השולחן, הערתי שנראה כי אין לו חשיבות רבה בעיניה. בעלי נזף בי ואמר שאל לי למהר כל כך לשפוט, האישה חביבה בהחלט, וחכמה ונעימה בתכלית; ויש לקוות שגם בעלה כזה.

ואכן, לא חלף זמן רב עד שהכרנו אותו. כשיצאנו מהבית כהרגלנו בשבת בערב לטיול הרגלי, שמענו צעדים כבדים ונמהרים מאחורינו, וכשהסתובבנו ניצב לו עולץ גבר גדל גוף והושיט לנו יד רחבה, אדומה ומנומשת. הוא השכן החדש והוא שמע כמה חברותיים היינו אל אשתו. מובן שאין זה ראוי שהוא רץ אחרינו כך בבגדי חול, במקום לבוא תחילה לביקור רשמי. אלא שאשתו סיפרה לו עלינו דברים יפים כל כך עד שאין הוא יכול להמתין עוד דקה לפני שיודה לנו. והנה הוא, ג'וֹן צַ'רלסטוֹן לימפְּלי, והאם אין זה ממש נהדר שקראו לעמק לימפְּלי סטוֹק לכבודו, עוד לפני שהעלה בדעתו שיום אחד יבקש להשתקע כאן. – כן, הנה הוא כאן, ומקווה להישאר כל עוד יניח לו האל לחיות. הוא סבור שכאן נהדר יותר מבכל מקום בעולם, והוא רוצה להבטיח לנו כאן ומיד מעמקי לבו שהוא יהיה שכן טוב והגון. הוא דיבר מהר כל כך ובשמחה ובשטף כאלה שלא הייתה לנו אפשרות לקטוע אותו. אבל כך לפחות היה לי די והותר זמן להביט בו מקרוב. לימפלי זה היה דמות גבר עצומה, גובהו לפחות שש רגליים וכתפיו מלבניות ורחבות עד שסבלים היו שמחים להתהדר בהן, אבל כפי שאופייני לענקים, ניכר בו לב טוב כשל ילד. עיניו הצרות והמימיות מעט קרצו אליך במלוא האמון בעפעפיהן האדמומיים. בשעת דיבורו היה צוחק בלי הרף וחושף את שיניו הלבנות הזוהרות; ומכיוון שלא ידע בדיוק מה לעשות בכפות ידיו הגדולות והכבדות, התאמץ להחזיק אותן בשקט, אבל ניכר שהיה מעדיף לטפוח בהן ברעוּת על כתפיך, וכדי שיוכל לפחות להיפטר מן הכוח האצור בו, פכר מעט את פרקי ידיו. האם יוכל להצטרף אלינו לסיור הרגלי שלנו, כך, כפי שהוא לבוש, בבגדי החול? וכשהשבנו בחיוב, הצטרף להליכה שלנו וסיפר כהנה וכהנה, שמצד אמו הוא צאצא לסקוטים, אבל גדל בקנדה, ותוך כדי כך הצביע פה על עץ עבות ושם על מורד יפה, כמה נהדר, כמה זה נהדר מעבר לכל השוואה. הוא דיבר, הוא צחק, הוא התלהב כמעט בלא הפסקה; מן האיש גדל הממדים, הבריא, החיוני הזה התפרץ זרם ממריץ של כוח ואושר, שסחף אותך בעל כורחך. כשנפרדנו לבסוף הרגשנו שנינו כאילו התחממנו. "כבר הרבה שנים לא פגשתי אדם כל כך לבבי, עם מזג טוב כזה," התבטא בעלי, שכפי שכבר ציינתי קודם לכן, בדרך כלל הוא זהיר ומאופק מאוד בגיבוש דעתו על אנשים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “היה זה הוא?”