החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

טוהר המידות של קקינה

מאת:
מאיטלקית: שירלי פינצי לב | הוצאה: | 2018 | 72 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

7.50

רכשו ספר זה:

אנו נמצאים בתוך בית משפחה זעיר־בורגנית ברומא של סוף המאה התשע־עשרה. שמה של בעלת הבית הוא קקינה, וקקינה מתבוננת בשגרת הימים החולפת, מבעד לקיום שלו ומונוטוני. דאגותיה המרכזיות של קקינה הן תחזוקת הבית והעימותים עם סוזנה העוזרת, השיחות המערערות עם חברתה, וחייה עם בן זוגה, רופא גס רוח. ואז משתנה משהו פתאום: מפגש מקרי מעורר בקקינה צורך להאזין לתשוקותיה הפנימיות, לחוות את חיי החומר והגוף, ולצאת החוצה בחיפוש אחר מושאי תשוקותיה. כן, לפנינו מדאם בובארי מאיטליה, דומה, אך שונה לחלוטין.. בשנת 1974 ,תשעים שנה לאחר פרסום הנובלה, הצילה נטליה גינצבורג מתהום הנשייה את "טוהר המידות של קקינה", וסיפרה לעולם על יופייה של הפרוזה של היוצרת הנאפוליטנית מטילדה סראו: זוהי כתיבה פשוטה להפליא, תיאורים של היום־יום, של חפצים ושל פרטים שוליים. אך מבעד לפשטות זורמים נהרות האירוניה, הדיוק והפיקחות – כישרון ספרותי הגורם לנו להפוך ל"שותפים לפשע" שעשוי להתרחש.

מטילדה סראו נולדה בפטרס שביוון ב-1857 וגדלה בנאפולי. התחנכה כמורה אך עבדה בחברת הטלגרפים של המדינה, עד שב-1878 הצטרפה למערכת העיתון "קוריירה דל מטינו". מאז שילבה את עבודתה העיתונאית הבלתי נלאית בקריירה ספרותית מוצלחת, ופרסמה כחמישים רומנים וכמה סיפורים קצרים העוסקים בחיים הנאפוליטניים של בני המעמד הבינוני-נמוך. ב-1882 עברה סראו לרומא, ושם, תוך כדי פרסומים בעיתונות המקומית, פגשה את העיתונאי והסופר אדוארדו סקרפוגליו, והתתחתנה אתו כעבור שלוש שנים. יחד הם ייסדו את העיתון "קוריירה די רומא" ואחר כך את "איל מאטינו". לאחר פרידה מבן זוגה היא ייסדה את "איל ג'ורנו" שבראשו עמדה עד מותה בנאפולי ב1927. סראו היתה אחת הסופרות המוכרות ביותר של זמנה ורבים סבורים שלא זכתה בפרס נובל כשהיתה מועמדת ב-1926 עקב אי הנכונות שלה ושל עיתונה ליישר קו עם המשטר הפשיסטי.

מקט: 4-1298-2008
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק ראשון

 

סוזנה, המשרתת, ניגשה לפתוח. היא לבשה שמלת צמר דקה ודהויה בצבע חום בהיר שהיתה מופשלת עד ירכיה וחשפה תחתונית כותנה כהה בגזרה ישרה, וחגרה סינר מאריג גס וזרוע כתמים שמנוניים; בידה החזיקה סמרטוט מצחין. איזוֹלינָה נכנסה ועיוותה את פרצופה בגועל.

‘קֵקינָה בבית?’ שאלה.

‘בבית,’ ענתה סוזנה, וקפצה את שפתי הצדקת הדקות שלה.

‘ומה היא עושה?’

‘אנחנו מצחצחות את הרהיטים, בשמן.’

‘באמת רציתי להגיד שמריחים את הסירחון הזה! אתן לא נעשות חולות ממנו?’

‘הסירחון של השמן לא מזיק.’

‘לכי להגיד לקֵקינה שאני כאן, שאני חייבת לדבר אתה, בהקדם, ללא דיחוי,’ והיא שלפה מהכיס ממחטה ספוגה בושם ‘ג’וקי־קלאב’ כדי לסתום את האף.

סוזנה הסתלקה משם במשיכת כתפיים, בתנועת בוז קלה. איזולינה צנחה על הספה המרופדת באריג צהוב ולו הדפס של פרחים אדומים, ספה קשה מאוד וזקופת מסעד: מבטה ריחף על סביבתה. היו שם ארבע כורסאות, מרופדות בבד דומה לזה של הספה, מפיות קרושֶה מונחות על מסעדיהן להגנה מפני משחה לשיער, והן מסודרות סביב שולחן עגול משיש לבן. על השיש החשוף הונחו תחתית למנורה משרף עץ אדמדם ועליה מנורת שמן מיושנת, ללא אהיל. בנוסף היו שם: שישה כיסאות דהויים מעץ שחור, שנראו מאובקים תמיד — כוננית מצופה בשיש חום בהיר, שעמדו עליה שישה ספלי חרסינה לבנה, קנקן קפה ומסכרת, שתי קופסאות ישנות וריקות לסוכריות, אחת מצופה בסאטן ירוק בהיר והאחרת מקש, מעוטרת בגדילים; צלחת פירות מלאכותיים, אף הם משיש, בצבעים עזים: תאנה, תפוח, אפרסק, אגס וחופן דובדבנים — שולחן קלפים שפרושׂ עליו אריג ירוק ושוליו מקופלים — על החלון היחיד היו תלויים וילונות תחרה, שקופים מאוד, מתוחים מאוד בעזרת סרטים מבד הריפוד. לפני הספה היה שטיח קטן. זה הכול. קר היה באותו בוקר סתווי עגום בסלון הקפוא. איזולינה הצמידה לגופה את המעילון השחור, ששיווה לה מראה מהודר. אחר כך נפלה בהתרגשות רבה על צווארה של קֵקינה, שעמדה מולה וחייכה בשלווה.

‘סוף כל סוף אנחנו מתראות, חמדת לבי! אני לא יכולה בלעדייך, נינה שלי: אני נשבעת שנדמה לי שלא פגשתי אותך יובלות. המקום הזה, פרַסקָטי! לפחות נהנית שם?’

‘כן,’ ענתה קֵקינה בלי להניד עפעף.

‘אכן, את יפה יותר, קיבלת צבע: חבל שהכול יתבזבז על הטיפש הזה טוטו, שלא מבין כלום! ולמה יש לך פוני? אף אחד כבר לא הולך עם פוני.’

‘אבל… זה נוח יותר, גומרים להסתרק תוך דקה. סוזנה לא יודעת לעשות משהו אחר.’

‘איך, איך! קונים מסלסל שיער, מכניסים פחמים דולקים למכל החימום שלו ועושים תלתלים כל בוקר. כמוני. אבל צריך גם רשת לשיער, כדי להחזיק את התלתלים במקום.’

‘סוזנה לא יודעת לעשות את זה,’ התעקשה קֵקינה.

‘למה את לא זורקת את סוזנה? היא דוחה.’

‘דוחה?’

‘אוף! המשרתות, המשרתות האלה, כולן אויבות בתשלום. תאמיני לי שהייתי שמחה לזרוק את תֵרֵזָה, היא גנבת, חצופה ו… לא אומַר יותר מזה, היא נעלמת לשעות שלמות מהבית. אבל איך אני יכולה? היא יודעת הכול עלי, היא פיקחית, הנאמנות שלה עולה לי הרבה, אבל אני יכולה לסמוך עליה. תביני, אני לא יכולה לזרוק אותה: מה יקרה אם היא תספר הכול לבעלי? רק אתמול נאלצתי לתת לה את חלוק הפלנל הוורוד, עדיין אפשר ללבוש אותו, החלוק שמצא חן מאוד בעיני רודולפו. אוי! האהבה היא עינוי נורא!’

‘היא עינוי נורא,’ מלמלה קֵקינה מוכנית.

‘מה את יודעת? את טיפשה, תמיד אמרתי לך. אולי התאהבת במישהו בפרַסקָטי?’

‘איזולינה!’

‘אל תיעלבי: הכול יכול לקרות. אוי! אני מאוהבת יותר מאי־פעם.’

‘ברודולפו?’

‘מה רודופלו, איזה רודולפו! הוא היה מטומטם, עורך דין, תארי לעצמך, כמו בעלי! לא היה לו טעם, תביני, וחוץ מזה, ג’ורג’ו עדיף. הפעם, הפעם מדובר בקצין פרשים, אי אפשר לתאר כמה אני אוהבת אותו, כך לא אהבתי אף אחד מעולם. אוי קֵקינה, איזו תשוקה! היא תהרוג אותי.’

כשאמרה את המילים האלו צבע הדם המכה בעורקיה את פניה היפים והשחומים, עיניה נצצו ושפתיה תפחו והאדימו, ונדמָה שהן כבר חשות את חמדת הנשיקות. קֵקינה הביטה בה בארשת רצינית ושלֵווה של אישה קרת מזג, ורטט לא חלף בגופה היפה, שהשמלה חסרת החן מצמר שחור לא כיערה אותו.

‘ג’יג’ו?’ שאלה, בהיגיון הבריא הטבעי שלה.

‘אוי! ג’יג’ו מקנא, מקנא נורא, הוא ירצח אותי אם ידע שאני אוהבת את ג’ורג’ו.’

‘ואת לא מפחדת?’

‘אני מפחדת, בוודאי; מה הטעם לאהוב את ג’ורג’ו אם אני לא מפחדת? להסתכן במוות למען האהוב, האם יש הוכחה גדולה יותר לאהבה? אילו ידעת כמה תלאות אני עוברת למען האהבה הזאת! כבר אין לי גרוש, ויש צורך בהרבה כסף, תביני, בשביל תרזה, הכרכרות, הכפפות, הפרחים — את יכולה להלוות לי עשרים לירות?’

‘איך את רוצה שאלווה לך? אין לי.’

‘אלוהים אדירים, מה אני אעשה? את יודעת, יש לי פגישה מחר ואני חייבת ללכת, חייבת לגמרי; אני צריכה לקנות צעיף תחרה שעולה חמש לירות ואני זקוקה לו בכל מחיר; אני צריכה לקנות אפודה סרוגה שעולה חמש־עשרה לירות, וכדי להגיע אליו צריך כרכרה…’

‘אני יכולה לתת לך שש לירות: חסכתי אותן מהקניות,’ אמרה קֵקינה בלחש.

‘שש לירות… מה אני אעשה בשש לירות?’

‘דברי בשקט, שסוזנה לא תשמע אותך.’

‘שש לירות… נו, תני לי אותן, אני אעשה מה שאני יכולה. תודה יקירתי; את אישה טובה, נינה שלי. תראי, ביני לבינך יש חברות יוצאת דופן. אולי אני אוכל לעזור לך במשהו, פעם…’

‘לא, לא,’ אמרה קֵקינה ברעד קל.

‘הכול יכול לקרות: אנחנו לא עשויות מאבן, חמדת לבי! להתראות, אני הולכת, אני חייבת לשלוח את הפתק הזה לג’ורג’ו. יש לך בול של גרוש?’

‘למה את חושבת שיהיה לי? אני לא כותבת אף פעם.’

‘אני מתערבת שאין לך אפילו נייר כתיבה?’

‘לטוטו יש נייר, בחדר העבודה, עם השם שלו בכותרת.’

‘מסכנה, מסכנה, אני כל כך מרחמת עלייך! האהבה היא דבר יפה, קֵקינה שלי.’

והיא הסתלקה משם, עליזה וקלילה ועל פניה חיוך כבוש, שהתרחב ועלה על גדותיו כאילו היא נושאת בנפשה אוצר של מתיקות. קֵקינה נשארה עוד רגע שקועה במחשבות, ואז חזרה לעולם שסביבה, ולבושה בשמלה השחורה והסינר מהבד הלבן, פנתה לצחצח את הארון בשמן, בעוד סוזנה מצחצחת את השידה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “טוהר המידות של קקינה”