החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

רכבת הלילה האחרון

מאת:
מאיטלקית: יורם מלצר | הוצאה: | 2012 | 384 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

29.60

רכשו ספר זה:

מאושוויץ לבודפשט, מסע אל לבה המדמם של המאה ה-20

עמנואלֶה הוא ילד מרדני ומלא שמחת חיים שרוצה לבנות לעצמו זוג כנפיים כדי לעוף כמו הציפורים. תמיד נודף ממנו ריח קל של רגליים מיוזעות, "הריח של השמחה", והוא מטפס על עצי דובדבן ודוהר על אופניו במורד שבילי העפר. אבל כל מה שנשאר מעמנואלה הוא קומץ מכתבים ומחברת שהוטמנה בקיר בגטו לודז'.

אמארה, חברת הילדות שלו מפירנצה, יוצאת ב-1956 למסע חוצה-אירופה בעקבות גורלו. היא נכנסת אחוזת אימה לתוך מה שנשאר ממדור הגיהינום של אושוויץ-בירקנאו, חוצה את רחובות וינה בחיפוש אחר ניצולים, מגיעה לבודפשט עם פרוץ מהפכת ההונגרים, על רקע שריקותיהם של הטנקים הרוסיים המחוררים את הבניינים. במהלך מסעה נחשפות זו לצד זו משמעותה של התהום שאליה הידרדרה המאה ה-20 והתקווה הבלתי מנוצחת לעולם אחר.

באלגנטיות ובהרמוניה מדויקת, כמו בקלאסיקות הגדולות של עולם הספרות, יוצרת דצ'ה מריאני מחווה לאישה נועזת החותרת אל האמת על אף המחיר הגבוה שהיא עלולה לשלם.

דצ'ה מראיני, סופרת, משוררת ומחזאית, היא מהסופרות האיטלקיות הידועות והאהובות ביותר של זמננו, כלת פרס "פרמיו קמפלו" (1990) ופרס "פרמיו סטרגה" היוקרתי (1990). ספרה "רכבת הלילה האחרון" נמכר עד כה בכ-150,000 עותקים.

"מראיני משלבת בתבונה אירועים מונומנטליים עם אנושיות מפעימה; הדמויות מיטלטלות בין אירועים שגודעים מערכות יחסים וקשרי משפחה… אפיון דמויות מרתק בעלילה סוחפת בעלת תפנית בלתי צפויה." אינדיפנדנט

מקט: 15100473
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

רכבת אטית מתחילה להתגלגל על המסילה. היא עושה את דרכה צפונה. אמארָה התיישבה בה מאופקת, אחוזה במין התרגשות ישנונית. זאת הנסיעה הארוכה הראשונה בחייה. רכבת שעוצרת בכל תחנה, מושביה מעוטרים ברקמות שנעשו בעבודת־יד עם ריח של עז רתוחה וגרגירי קלי. אלו ריחות המלחמה הקרה שהפרידה בין ארצות המערב לארצות המזרח, חילקה ביניהן באמצעות חומות, גדרות תיל וחיילים חמושים ברובים.

"ההפרדה היתה עדה להתבססותו של קומוניזם חשדן ותוקפן. לצדו התבסס אנטי־קומוניזם לא פחות חשדן ותקיף. בסופו של דבר צד אחד אינו יודע דבר על הצד האחר. אנו רוצים לספר לקוראינו כיצד חיים באמת מעבר למסך הברזל. מה נותר מסבלות מלחמת העולם השנייה? מה נותר מזכר השואה?"

זהו קולו של מנהל העיתון שלה הממליץ לה להתבונן בפרטים, לדבר עם האנשים, להתוודע לחיי היומיום של אלו הנמצאים במזרח אירופה, ולאחר מכן לכתוב על כך. המנהל הוא אדם צעיר ויפה תואר, קירח לחלוטין. הוא הקדיש לה חיוך מפתה כשהוסיף ואמר שהתשלום תמורת המאמרים יהיה נמוך מאוד.

"אבל את, סירוני היקרה, את מצויה בראשית דרכך המקצועית, ואת יודעת שאני מעריך מאוד את הבהירות שלך, אבל לא אוכל לשלם יותר לכתבת חדשה. כפיצוי, תוכלי לטלפן לעיתון חינם ולהעביר את המאמרים שלך ישירות למכשירי הקלטה. זאת הפעם הראשונה זה שנים שהקווים הבינלאומיים במזרח פועלים, גם אם במשך שעות אחדות ביום בלבד. עם אוסטריה נוכל להתקשר היטב, אבל עם צ'כוסלובקיה ופולין אינני יודע. נראה. תנסי. תעברי במזכירות כדי לאסוף את הוויזה המיוחדת לעיתונאים."

הוא מסר לה דף ובו מספרי הטלפון של סוכנויות העיתונות האיטלקיות בערים אחדות באירופה. הוא נשק לה על שתי לחייה במחווה אבהית וסגר מאחוריה את הדלת.

הרכבת עצרה למשך שעות בגבול בין איטליה לאוסטריה, וכעת היא נמצאת בין אוסטריה לצ'כוסלובקיה. אנשי הצבא נטלו את הדרכונים והותירו את הנוסעים המעטים בתוך קרונות נעולים, בחושך, לאורה של מנורת שירות זעירה בלבד.

הקטר מתנשף בחוסר סבלנות, מוכן לצאת לדרך, אבל נבלם על ידי דבר־מה חזק יותר ממנוע: הכוח האפל והעיקש, חסר המחשבה והאטום של הביורוקרטיה של הגבול. הלילה יורד בלי שהנוסעים יבחינו בכך. בחוץ לא נשמעים אלא צעדי החיילים. קר בקרון הנעול. עם אמארה נוסעים שני גברים וכן אם צעירה הנושאת בזרועותיה תינוקת שזה עתה נולדה. המבוגר מבין שני הגברים, הלובש מעיל רוח בצבע תכלת, מוריד במאמץ את החלון החורק. כשהוא פושט את זרועותיו לפנים הוא חושף צמידים מעור על מפרקי ידיו.

משב של אוויר קריר נכנס בשמחה דרך הפתח. אמארה פונה אליו כדי לשאוף מעט אוויר נקי. עיניה מוצאות רק אפלה של לילה ללא כוכבים. רחוק משם, מימין, מרצדים אורות זעירים. כפר? לא נשמעות נביחות של כלבים וגם לא נעירות של חמורים. התחושה היא שהם תלויים בחלל ריק. חייל צורח. הוא קרב אל הקרון ומכה בקת רובהו על החלון שהורד. אסור לפתוח חלונות! לא תוכננו חרכים או פתחים החוצה באותה רכבת, שיותר משהיא מנסה להחליק מארץ לארץ, היא מנסה להחליק מתרבות לתרבות, מאידיאולוגיה לאידיאולוגיה, ממנטליות למנטליות. רכבת ישנה ובה נוסעים מעטים, שורה של קרונות שחוקים שרוצים לפרום את התפרים של התווך המחלק את העולם. ומי הם האווילים הללו? כיצד הם מעיזים?

בחשכה, בתוך הקרון המואר אך בקושי באור כחלחל קטן, הנוסעים מתחילים לשוחח ביניהם. שני הגברים, אחד סלובקי והאחר חצי גרמני וחצי הונגרי, מדברים גרמנית. האישה עם התינוקת בזרועותיה אינה מבינה אלא את הדיאלקט השגור בפיה, הדיאלקט של גדנסק.

הגבר עם צמידי העור מספר שהוא נוסע לפגוש את משפחתו בקלדנו. האחר, שעל האפודה שלו דוהרת שורה של איילות, מספר על בת בהיריון הממתינה לו בפוזנן. האישה חוזרת על שם אחד בלבד: גדנסק. היא מערסלת את ילדתה החיוורת והשקטה וממשיכה למלמל: גדנסק, גדנסק.

"ולאן את נוסעת?" שואל את אמארה האדון עם האיילות על חזהו.

"לבירקנאו."

"אושוויץ־בירקנאו? בשביל מה, אם אין זו חוצפה לשאול?"

"לכתוב מאמרים לעיתון שלי. אבל אני נוסעת גם כדי לחפש את העקבות של אדם שנעלם ב־43'."

האיש בעל מעיל הרוח בצבע תכלת אינו מעיר דבר. צמידי העור שלו בוהקים באפלה למחצה. למה הם משמשים? לעומתו, האיש עם האיילות נראה מוכה תדהמה וסקרן. "גם אמי מתה במחנה נאצי, בטרבלינקה," הוא אומר בקול חלש, פונה בעיקר לעצמו. "הקרוב שלך היה יהודי?"

"הוא לא היה קרוב שלי. אבל כן, הוא היה יהודי."

"ואת נוסעת לבד כדי לחפש עקבות של אדם שאפילו אינו קרוב משפחה שלך. את לא פוחדת?"

"זאת הבטחה שהבטחתי לעצמי."

"אה!"

באותו "אה" יש הבנה וסקרנות דיסקרטית. לאוזנה של אמארה דבריו אינם נשמעים חטטניים. הם נראים לה מוארים באור אמיתי של רצון להבין. היא מביטה בו טוב יותר: גבר בן יותר מארבעים, בעל זרועות כחושות, צוואר ארוך מאוד, כמו בציור של מודיליאני, שיוצא מהאפודה הכהה, נטולת הצווארון, עיניו נמתחות לעבר הרקות, עצמות הלחיים גבוהות, הפה רך, אם כי מסומן על ידי קמטים מעגליים קטנים. היא היתה רוצה לספר לו משהו על הילד עמנואלֶה ועל תשוקתו לתעופה ועל הדובדבנים שהיה להם טעם פראי ועל המחלה ועל המכתבים ועל ההיעלמות. אך האיש בכחול, בעל צמידי העור, הטיל עליה מורא.

מעל לשפה התחתונה של החלון מופיעה מדי פעם קסדה צבאית העוברת לאורך שולי החלון ודומה לשריון של צב. תחילה מימין לשמאל ולאחר מכן משמאל לימין. האוויר התקרר עם הלילה. אמארה מניחה את סוודר הצמר על כתפיה. היא עייפה. אולי תוכל להירדם לדקות אחדות כשתישען על מסעד הזמש החלק והמעובד.

כשהיא פוקחת את עיניה היא רואה לפניה את האיש בעל צמידי העור מנומנם, פיו פעור וזרועותיו שמוטות על ירכיו. האם הצעירה ממשיכה לערסל את התינוקת שלה ומגרונה עולה שירה דקה. האיש עם האיילות הרצות לו על חזהו מתחיל לדבר בלחש, פיו כמעט צמוד לאוזנה.

"אני חושש שלא ייתנו לי להמשיך."

"למה?"

"הדרכון שלי אוסטרי. אמי יהודייה הונגרייה ובמשך שנים אחדות עבדתי כעיתונאי."

"וכל זה כתוב בדרכון?"

"יש להם רשימות, מידע. הדבר היחיד שפועל במדינה הזאת זה הרשימות." יש לו קול של מי שזומם מזימות. ועם זאת חיוכו מלגלג. בלורית של שיער חום עם רמזים לאפור שמוטה על מצחו. הבל פיו מדיף ריח של תאנים יבשות וגם מעט יין, כאילו יצא ממסבאה שבה אוספים חביות מעץ אלון וסלים של תאנים. משהו בו מזכיר לה את אביה: החיוך המבויש, השיער החלק, העבה, הנופל באמצע המצח, העיניים בגון אפור הנוטה לירוק. הפנים החיוורות המשתקפות בזכוכית שלוות ומושכות, ועם זאת הזמן חרץ בהן כמה קמטים קטנים. כעת נראה שהאיש שוב מתנמנם, משעין את ראשו על המושב. הוא נראה כל כך חסר מגן ועזוב, שמתעורר רצון לגונן עליו. בדיוק כמו האם הצעירה בפינה אחרת של הקרון שמחייכת ומגינה על ראשה של התינוקת שלה, ראש עדיין רך של תינוקת בת חודשים מעטים בלבד.

אמארה מעיפה מבט אל המזוודה המונחת על מדף הרשת. היא שחוקה וחבוטה. אביה נתן לה אותה במתנה לפני שנים ואמר: "עם המזוודה הזאת נסעתי לוונציה לירח דבש, קחי אותה!" הוא מצדו זרק אותה על הארון, בלי לזכות אותה ולו במבט. עם זאת, לאחר מכן היו לה סיבות להעריך אותה. המזוודות של השנים שלאחר המלחמה עשויות מקרטון ומתפרקות מהר. אך המזוודה של אביה, אף שהיא מזוודת עור ישנה ומשופשפת כולה, עמידה, מרווחת וחזקה. המכסה הנפוח מחזיק בקושי את המטען שהיא זרקה פנימה: חצאיות, אפודות, נעלי הליכה, ספרים, חבילה של מכתבים מעמנואלה והיומן שלו. אחדים מהמכתבים הללו היא יודעת בעל פה. למשל, המכתב הראשון, שהגיע מווינה בדצמבר '39.

אמארה יקרה, ביתנו פונה לשולרשטראסה. בקומת הקרקע יש שעון שאני עוצר לידו תמיד כשאני נכנס אל הבית ויוצא ממנו. כל השעונים מורים על אותה השעה. האין זה מוזר? אפילו אותם שעונים הנושאים עליהם שלטים ועליהם שמות של הערים הרחוקות ביותר מורים על אותה השעה: שנחאי, טוקיו, ניו יורק, כולם יחד אומרים שהשעה שלוש. על איזו שעה מורה השעון שלך? ומה השעה בראש שלך, שאני לא נמצא בו? השעות רוקדות, את יודעת, כמו ב"לה ג'וקונדה" של פונקיילי שראיתי עם מוּטי ב"פרגולה" בפירנצה בשנה שעברה. ריקוד השעונים; לא ציפיתי לראות רקדניות נכנסות אוחזות ידיים. לאחר מכן הן יצרו גדר, ובאמצע הופיעו בחורים לבושים בשחור שחיקו את תנועתם האטית והאחידה של המחוגים. השעות שלי כלואות בפירנצה. יהיה עלי לשוב כדי לקחת אותן, כי כאן יש שעות אחרות שאיני מזהה. שעות שאינן עשויות מדקות, אלא מקפיצות וחזרות מוזרות לאחור. למה את לא כאן איתי? אני כל כך רוצה לחבק אותך. מהחלון שלי אני רואה מוכר פנקייקים שעומד בפינה של בולטגאסה ומכין פנקייקים בכישרון רב: הוא מורח את המשטח העגול במעט חמאה, שופך עליו במצקת את בלילת הקמח והחלב, וסילון של עשן עולה פתאום עד פניו. הוא מוחה אותן בשרוולו, אך לא מסיר לרגע את מבטו מהמשטח הלוהט, שהבלילה נוטה להידבק אליו ולהתקמט. כשהבלילה מתגבשת, הוא מותח אותה בסכין רחב וצר. לאחר מכן, בתנועה מהירה של מפרק כף ידו, הוא מנתק מהמשטח את הפנקייק הדק והופך אותו. לאחר פחות מדקה הוא מוכן. ברגע הזה הוא מניח אותו לצדו בעדינות על צלחת מרוחה בחמאה. ואם מישהו מגיע הוא מתיז עליו רום, הופך אותו, שופך עליו כפית של ריבת שזיפים ולאחר מכן מקפל אותו בעדינות כאילו היה מטפחת יקרה, ומוסר אותו בחן לידי הלקוח. כתבי לי מהר, כתבי לי תמיד, אפילו פעמיים ביום, אני מבקש ממך, אני מחכה למכתבים שלך כאילו היו הנשיקות שלך. אני אוהב אותך. עמנואלה.

הווירטואוזיות הלשונית של עמנואלה הקטן מעלה בה חיוך. אותו רצון ילדותי להראות שהוא טוב מכולם, תוך שהוא חושף את המבוגר המתבונן החי בגופו של הילד.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “רכבת הלילה האחרון”