החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

נמר הלילה

מאת:
מאנגלית: אמיר צוקרמן | הוצאה: | יולי 2024 | 432 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

49.00

רכשו ספר זה:

מלאיה הקולוניאלית (כיום מלזיה), שנות ה־30 של המאה ה־20.

ג'י לין, שוליה של תופרת, עובדת בשעות הערב כבת לוויה באולם ריקודים כדי לשלם את חובות ההימורים של אמה. כשאחד מבני זוגה לריקוד משאיר מאחוריו מזכרת מבעיתה, היא יוצאת למסע במטרה להשיבה לבעליה החוקיים.

רֶן בן ה־11, נער משרת, נשלח למלא את המשאלה האחרונה של אדונו לשעבר: למצוא את אצבעו שנקטעה לפני שנים ולקבור אותה עם גופו. לרשותו של רֶן עומדים 49 ימים, או שנשמת אדונו תתעה על פני האדמה לנֶצח…

בעוד הספירה לאחור נמשכת, שורה של מקרי מוות תמוהים מטלטלת את הארץ, מלוּוה בלחשושים על גברים שהופכים לנמרים המשחרים לטרף. נתיבי חייהם המסוכנים של ג'י ורֶן מצטלבים במטעים עבותים, במרתפי בתי חולים ובנופי חלום מסויטים.

נמר הלילה שואב אותנו לתוך עולם סוריאליסטי ומופלא של משרתים ואדונים, של יריבות מרה בין אחים ואהבה אסורה – והכל על רקע תקופה של טלטלות היסטוריות הרות גורל. אבל בלב ליבו עומדים סיפורי ההתבגרות הפרטיים של ילד ושל אישה צעירה, המחפשים את מקומם בחברה מסורתית שהיתה מעדיפה כי יישארו בלתי נראים.

ינגשי צ'ו, בת דור רביעי למשפחה מאלזית ממוצא סיני, היא מחברת

רב־המכר כלת הרפאים, שעוּבּד לסדרה של נטפליקס.  גרה עם משפחתה בקליפורניה ואוהבת לאכול ולקרוא (לרוב בו זמנית).

"רומן מבוך בנוי לתלפיות, המצניח את קוראיו לעולם מורכב שהיה ואיננו."

קירקוס

"סיפור מטלטל על רצח, פרשת אהבים וכוחה של אמונה עתיקת יומין… המסופר בצורה מוחשית כל כך, עד שאפשר ממש להריח את פריחת ההרדוף בחצר הבית של ויליאם אקטון. שווה לצאת לציד בעקבותיו של נמר הלילה הזה…"                                                          יו־אס־איי טודיי

"רומן שופע מסתורין ורומנטיקה."                    נשיונל ג'יאוגרפיק

 

מקט: 15101404
מלאיה הקולוניאלית (כיום מלזיה), שנות ה־30 של המאה ה־20. ג'י לין, שוליה של תופרת, עובדת בשעות הערב כבת לוויה באולם […]

1.
קָמוּנטינג, מָלאיה
מאי 1931

הזקן גוסס. רֶן רואה זאת בנשימות הרדודות, בפָנים השקועות ובעור הנמתח עד דק על עצמות הלחיים. ובכל זאת, הוא רוצה לפתוח את התריסים. נרגז, הוא מסמן לנער לגשת, ורֶן, בגרון דחוס כאילו בלע אבן, פותח לרווחה את חלון הקומה השנייה.

בחוץ, ים מבריק של ירוק: צמרות מתנופפות של עצי ג’ונגל ושמים כחולים כמו חלום קדחת. רֶן כמו נרתע בפחד מפני הבוהַק הטרופי. הוא זז כדי לגונן על אדונו בצֵל גופו, אבל הזקן עוצר אותו בתנועת יד. אור השמש מדגיש את הרעד בידו, עם גדם מכוער של אצבע חסרה. רֶן זוכר כיצד רק כמה חודשים לפני כן עוד יכלה היד הזאת להרגיע תינוקות ולתפור פצעים.

הזקן פוקח את עיניו הכחולות המימיות, העיניים הזרות חסרות הצבע שבהתחלה כה הפחידו את רֶן, ולוחש משהו. הנער מרכין את ראשו הקצוץ ומתקרב עוד.

‘תזכור.’

הילד מהנהן.

‘תגיד את זה.’ החריקה הצרודה כבר דועכת.

‘כשתמות, אני אמצא את האצבע החסרה שלך,’ משיב רֶן בקול קטן וצלול.

‘ו —?’

הוא מהסס. ‘ואטמון אותה בקבר שלך.’

‘טוב.’ נשימתו של הזקן מחרחרת. ‘אתה חייב למצוא אותה לפני שנגמרים ארבעים ותשעה הימים של הנשמה שלי.’

הנער כבר ביצע מטלות רבות מעין אלה בעבר, במהירות וביעילות. הוא יצליח, גם אם כתפיו הצרות מיטלטלות.

‘אל תבכה, רֶן.’

ברגעים כאלה הנער נראה קטן הרבה יותר מכפי גילו. הזקן נִמלא צער — הלוואי שהיה יכול לעשות זאת בעצמו, אבל הוא תשוש. במקום זאת הוא הופך את פניו אל הקיר.

2.
אִיפּוֹ, מלאיה
יום רביעי, 3 ביוני

ארבעים וארבע הוא מספר ביש־מזל אצל הסינים. הוא נשמע כמו ‘מת, בהחלט מת’, ועל כן יש להימנע מהמספר ארבע על כל המופָעים שלו. באותו יום מר־גורל בחודש יוני מלאו בדיוק ארבעים וארבעה ימים לעבודה הצדדית הסודית שלי ב’אולם הריקודים מֵיי פְלָאוּאר’.

העבודה היתה סודית מפני ששום נערה מכובדת לא היתה רוקדת עם זרים, גם אם בפרסומות למקום תוארנו כ’מדריכות’. ואולי כך אכן היינו מבחינת רוב הלקוחות שלנו: פקידים ותלמידי בית ספר עצבניים שקנו גלילי כרטיסים כדי ללמוד ואלס ופוֹקְסטְרוֹט או לבצע את הרוֹנגֶנְג, הריקוד המָלָאי המקסים. השאר היו בּוּאַיָה, או תנינים, כפי שקראנו להם. חייכנים וחושפי שיניים, שידיהם התועות היו נסוגות רק לאחר צביטה חריפה.

ידעתי שאין לי סיכוי להרוויח כסף רב אם אמשיך להרחיק אותם כך, אבל קיוויתי שלא אצטרך לעשות זאת עוד זמן רב. עבדתי שם כדי לשלם חוב של ארבעים דולרים מָלָאיים שאמי שקעה בו בריבית גבוהה להחריד. העבודה היומית האמיתית שלי, שוליה של תופרת שמלות, לא הספיקה לפרוע את החוב, ואמי הטיפשונת המסכנה לא יכלה בשום אופן להשיג את הכסף בעצמה; לא היה לה מזל בהימורים.

אילו רק השאירה לי את החישובים הסטטיסטיים, יכול להיות שהכול היה מסתדר על הצד הטוב ביותר, כי בדרך כלל אני טובה במספרים. אני אומרת זאת, אבל בלא גאווה רבה. זו מיומנות שלא שימשה אותי הרבה. אילו הייתי נער, זה היה עניין אחר, אבל ההנאה שהסבו לי חישובי הסתברויות כשהייתי בת שבע לא עזרה לאמי, שהתאלמנה זמן קצר לפני כן. ברִיק העצוב שלאחר מות אבי ביליתי שעות בשרבוט מספרים בעיפרון על קרעי ניירות. הם היו ערוכים במסודר ובהיגיון, לא כמו התוהו ובוהו ששקע בו כל משק הבית שלנו. למרות זאת, אמי לא ויתרה על חיוכה המתוק המעורפל, זה שעשה אותה דומה לאֵלת הרחמים, אם כי ודאי היתה מודאגת מה נאכל לארוחת הערב. אהבתי אותה בכל ליבי, אבל על כך בהמשך.

הדבר הראשון שהורתה לי המָאמָא של אולם הריקודים, כשהתקבלתי לעבודה, הוא להסתפר. שנים גידלתי את שֹערי, לאחר שאחי החורג שִין הקניט אותי שוב ושוב שאני נראית כמו בן. שתי הצמות הארוכות ההן, קשורות היטב בסרטים בדיוק כמו בכל השנים שבהן הלכתי לבית הספר לבנות האנגלוֹ־סיני, היו סמל מתוק של נשיות. האמנתי שהן מחפות על המון חטאים, כולל אותה יכולת שאינה יאה לגברת, לחשֵב שיעורי ריבית תוך כדי תנועה.

‘לא,’ אמרה המאמא. ‘את לא יכולה לעבוד אצלי ככה.’

‘אבל יש בנות אחרות עם שיער ארוך,’ ציינתי.

‘כן, אבל לא את.’

היא שלחה אותי אל אישה מבהילה שגזמה את צמותי. הן נפלו לחיקי, כבדות, כמעט חיות. אילו שין ראה אותי, הוא היה צוחק. הרכנתי את ראשי בשעה שגזרה, בעורף חשוף ופגיע להחריד. היא עשתה לי פּוֹני מלפנים, וכשהרמתי את ראשי היא חייכה.

‘נראה יפהפה,’ היא אמרה. ‘את נראית בדיוק כמו לואיז בְּרוּקס.’

מי זאת בכלל לואיז ברוקס? ככל הנראה כוכבת סרטים אילמים, שהיתה פופולרית מאוד לפני כמה שנים. הסמקתי. התקשיתי להתרגל לאופנה החדשה, להצלחה הפתאומית של נערות נעריות שטוחות חזה כמוני. כמובן במלאיה, בפאתיה המרוחקים של האימפריה, היינו למרבה הצער הרחק מאחור בענייני סגנון. גבירות בריטיות שהגיעו למזרח התלוננו על פיגור בן חצי שנה עד שנה לעומת האופנה בלונדון. לא מפתיע אפוא כי השיגעון לריקודים סלוניים ולשיער קצוץ נחת לבסוף באִיפּוֹ, אחרי שרָווח כבר לא מעט זמן בכל מקום אחר. נגעתי בעורף המגולח בחשש שעכשיו איראה כמו נער יותר מתמיד.

המאמא הסיטה את מלוא משקלה מרגל לרגל ואמרה בנימה מעשית, ‘תצטרכי שֵם. עדיף משהו אנגלי. נקרא לך לואיז.’

וכך, בתור לואיז רקדתי טנגו באותו אחר צהריים בשלושה ביוני. העיר הפעלתנית שלנו, אִיפּוֹ, למרות שוק המניות המגמגם, הסתחררה בפרץ של בניינים חדשים שנבנו בהון שנצבר בייצוא בדיל וגומי. ירד גשם, מטר סוחף במידה יוצאת דופן לשעת אחר צהריים. השמים עטו צבע ברזל, וצריך היה להדליק את מנורות החשמל למורת רוחה הרבה של ההנהלה. גשם תופף בקולי קולות על גג הפח, והמנצח על הנגנים, בן גוֹאָה קטן עם שפם דק, ניסה כמיטב יכולתו לגבור על הרעש.

בעקבות השיגעון לריקודים מערביים, אולמות ריקודים צצו כפטריות אחרי הגשם בפאתי כל עיירה. חלקם היו מקומות מפוארים, כמו הבניין החדש של מלון סֵלֶֶֶסטיאַל, ואחרים היו לא יותר מסככות גדולות, פתוחות לרוח הטרופית הקלה. רקדניות מקצועיות כמוני הוחזקו במכלאה קטנה, כמו תרנגולות או כבשים. המכלאה היתה מתחם קטן של מושבים מופרדים בסרט. ישבו שם בחורות יפות, כל אחת עם ורד נייר ממוספר נעוץ בחזהּ. שומרים גברתנים השגיחו שאף אחד לא יתקרב אלינו אלא אם כן יש לו כרטיס, מה שלא מנע אי אלו גברים מלנסות.

הופתעתי למדי כשמישהו הזמין אותי לטנגו. בבית הספר לריקוד של גברת לים מעולם לא למדתי טנגו כמו שצריך. שם, כנחמה על כך שאבי החורג אילץ אותי לעזוב את בית הספר, למדתי לרקוד וַאלס, ומה שדרש יתר העזה, פוֹקסטרוֹט. טנגו, בכל אופן, לא לימדו שם. זה היה נועז מדי, אם כי כולנו ראינו את רודולף ולנטינו רוקד טנגו בשחור־לבן.

כשהתחלתי ב’מֵיי פְלָאוּאֶר’, חברתי הוּי אמרה שכדאי לי ללמוד את זה.

‘את נראית בחורה מודרנית,’ היא אמרה. ‘אני בטוחה שיזמינו אותך.’

הוּי היקרה. היא זו שלימדה אותי, ושתינו היינו מדדות הנה והנה כמו שיכורות. ובכל זאת, היא ניסתה כמיטב יכולתה.

‘טוב, אולי אף אחד לא יבקש,’ היא אמרה בתקווה לאחר שטלטלה פתאומית כמעט הפילה אותנו ארצה.

היא טעתה, כמובן. עד מהרה למדתי כי הגברים שמזמינים לטנגו הם בדרך כלל בּוּאַיָה, וההוא באותו יום ארבעים וארבע מר־גורל לא יצא מכלל זה.

הוא איש מכירות, הוא אמר. מתמחה בציוד לבתי ספר ולמשרדים. מיד נזכרתי בניחוח הקרטון הפָּריך של מחברותי מבית הספר. אהבתי את בית הספר, אבל הדלת הזאת כבר היתה סגורה בפנַי. כל שנשאר הוא הפטפוט הסתמי וכפות הרגליים הכבדות של איש המכירות הזה, שאמר לי כי צורכי כתיבה הם עסק יציב וראוי, אף על פי שהוא מסוגל ליותר, הוא בטוח בזה.

‘יש לך עור טוב.’ הבל פיו הדיף ריח של עוף ואורז בנוסח הַיינאן עם הרבה שום. לא ידעתי מה לומר, והתרכזתי בכפות רגלי האומללות, הרמוסות. המצב היה נטול תקווה: איש המכירות חשב כנראה, שטנגו מורכב ממחוות ראווה פתאומיות ומרעישות.

‘פעם התעסקתי בקוסמטיקה.’ שוב הוא קרוב מדי. ‘אני יודע הרבה על עור של נשים.’

רכנתי לאחור והגדלתי את המרווח בינינו. כשהסתובבנו הוא משך אותי בחוזקה עד שמעדתי עליו. חשדתי שעשה את זה בכוונה, אבל ידו נשלחה בתנועה לא־רצונית אל כיסו, כאילו הוא מודאג שמא ייפול ממנו משהו.

‘את יודעת,’ הוא אמר וחייך, ‘שיש דרכים להישאר צעירה ויפה לתמיד? עם מחטים.’

‘מחטים?’ שאלתי בסקרנות, למרות המחשבה שזוהי אחת משורות החיזור הגרועות ביותר ששמעתי מעודי.

‘במערב יאווה יש נשים שנועצות מחטי זהב דקיקות בפנים שלהן. נועצות עמוק עד שלא רואים את המחט. זה כישוף למניעת הזדקנות. פגשתי אלמנה יפהפייה שקברה חמישה בעלים, ואמרה שיש לה עשרים מחטים בפָּנים. אבל הוסיפה שצריכים לשלוף אותן אחרי המוות.’

‘למה?’

‘כשמתים, הגוף צריך להיות שוב שלם. צריך להסיר כל מה שהוסיפו לו ולהחליף כל מה שחסר — אחרת הנשמה לא נחה בשלום.’ הוא נהנה למראה ההפתעה שלי, והמשיך ותיאר בפרטי פרטים את המשך הנסיעה ההיא. לא מעט גברים היו דברנים, אחרים רקדו בשתיקה ובכפות ידיים מזיעות. באופן כללי העדפתי את הדברנים, שהיו שקועים לגמרי בעולמם ולא נדחפו לעולמי שלי.

אילו גילתה משפחתי שאני עובדת כאן, זה היה אסון. רעדתי מעצם המחשבה על זעמו של אבי החורג, על הדמעות של אמי שתיאלץ אז להתוודות בפניו על חובות המָה־ג’וֹנג שלה. והיה גם שין, אחי החורג. הוא נולד באותו היום כמוני, ואנשים היו שואלים אם אנחנו תאומים. הוא תמיד היה בעל ברית שלי, לפחות עד הזמן האחרון. אבל שין איננו עכשיו, הוא התקבל ללימודים בקולג’ לרפואה על שם המלך אדוארד השביעי בסינגפור, מוסד שהכשיר צעירים מקומיים מוכשרים כפתרון למחסור ברופאים במלאיה. הייתי גאה כי זה שין, הוא תמיד היה חכם, ובכל זאת קינאתי בו עד עמקי נשמתי, כי משנינו לי היו ציונים גבוהים יותר בבית הספר. אבל לא היתה שום תועלת במחשבה ‘מה אם’. שין לא ענה עוד על המכתבים שלי.

איש המכירות עדיין דיבר. ‘את מאמינה במזל?’

‘במה יש להאמין?’ ניסיתי לא להעווֹת את פני כשדרך בכבדות על כף רגלי.

‘כדאי לך, כי אני הולך להיות בר־מזל במיוחד.’ בחיוך רחב הוא ביצע עוד סיבוב חד מדי. בזווית העין הבחנתי במאמא צופה בנו במבט רושף. משכנו תשומת לב על רחבת הריקודים, כושלים כך לכאן ולכאן, מחזה רע מאוד לעסקים.

חרקתי שיניים ונאבקתי להתיישר בשיווי משקל, אבל איש המכירות צלל ברכינה עמוקה עד כדי סכנה. למרבה הבושה, קירטענו. זרועות מתנופפות, נאחזות בבגדים. ידו חפנה את אחורַי, והוא לטש עיניים במעמקי שמלתי. דחפתי אותו במרפק, וידי השנייה נתפסה בכיסו. כשמשכתי אותה ברתיעה, משהו קטן וקל התגלגל לכף ידי. כמו גליל חלק ודק. היססתי, מתנשמת. אני חייבת להחזיר את זה; אם ישים לב שלקחתי משהו, הוא עלול להאשים אותי בכייסות. היו גברים שאהבו לעורר צרות מעין אלה; זה נתן להם אחיזה בבחורה.

איש המכירות חייך בלי בושה. ‘איך קוראים לך?’

מבולבלת, אמרתי לו את שמי האמיתי. ג’י לין, במקום לואיז. המצב רק החמיר. באותו הרגע הסתיימה המוזיקה, ואיש המכירות הרפה ממני בבת אחת. עיניו ננעצו מעבר לכתפי, כאילו ראה מישהו שהוא מזהה, ובזינוק מהיר הוא נעלם.

כמו כדי לפצות על הטנגו פצחה התזמורת ב־’Yes Sir, Thats My Baby!‘. זוגות שעטו אל רחבת הריקודים, ואני חזרתי לכיסא שלי. החפץ שבכף ידי בער כמו גזיר עץ דולק. אין ספק שהוא יחזור; עדיין היה לו גליל כרטיסים לריקודים. אם אחכה, אוכל להחזיר מה שלקחתי. להעמיד פנים שזה נפל לו על הרצפה.

ריח הגשם נישא פנימה מבעד לחלונות הפתוחים. חשתי אי־שקט. הרמתי את הסרט המפריד בין הכיסאות של הרקדניות לבין הרחבה והתיישבתי. היטבתי את חצאית השמלה.

פתחתי את ידי. כפי שניחשתי על פי התחושה, זה היה גליל מזכוכית דקה. בקבוקון דוגמית באורך חמישה סנטימטרים בקושי, עם פקק מתכת מתברג. משהו קל קירקש בתוכו. החנקתי צעקה.

אלה היו שני מִפרקים עליונים של אצבע קטועה, מיובשת.

 

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “נמר הלילה”