ריחם המתוק של הזיכרונות

אפריל 1962

פורטו ורגוניה, איטליה

השחקנית הנוטה למות באה לעיירה שלו בדרך היחידה שבה היה אפשר להגיע אליה בצורה ישירה — בסירת מנוע שנכנסה אל המפרצון, פסחה על רציף האבן ועגנה בקצה המזח. היא התנדנדה רגע בירכתי הסירה, ואחר הושיטה יד ענוגה ונאחזה במעקה המהגוני; בידה השנייה היא הידקה אל ראשה את הכובע רחב השוליים. קרני השמש התנפצו סביבה ורסיסי הזהב פיזזו על הגלים.

במרחק עשרים מטרים משם עמד פָּסקוּאלֶה טוּרסי וצפה בבואה של האישה כאדם השרוי בחלום. או בהיפוכו של חלום, כפי שחשב כעבור זמן: בצלילות דעת גמורה אחרי חיים שלמים שעברו עליו כמו מתוך שינה. פסקואלה הזדקף והפסיק לעשות את מה שעשה במשך כל האביב האחרון — ניסיונות בלתי נלאים לבנות חוף רחצה מתחת לפנסיון של משפחתו שאיש אינו מתארח בו. שקוע עד צווארו במים הקרים של הים הליגורי, ערם פסקואלה אבנים בגודל של חתול לשובר גלים שנועד לעצור את הים, למנוע ממנו לסחוף את התלולית הקטנה של חול בניין. רוחב ה״חוף״ של פסקואלה לא עלה על רוחבן של שתי סירות דיג, והקרקע מתחת לשכבת החול הדקיקה הייתה סלעית לגמרי, אך הוא היה הדבר הקרוב ביותר לחוף רחצה שטוח בכל הכפר, שיש לו שם של עיירה ובאופן אירוני — ושמא בתקווה — צורף לשמו התואר ״פּוֹרטוֹ״, אם כי כלי השיט היחידים שבאו ויצאו מהנמל שלו הן הסירות של קומץ דייגי הסרדינים והאנשובי המקומיים. פירוש החלק האחר של השם, ״וֶרגוֹניָה״, היה בושה, שריד מימי הקמתו של הכפר במאה ה־17 כמקום שבו יכלו המלחים והדייגים למצוא נשים עם מוסר גמיש… וחוש עסקי מפותח.

ביום שבו ראה לראשונה את האמריקאית היפה, היה פסקואלה שקוע עד צווארו גם בחלומות בהקיץ. בדמיונו ראה את פורטו ורגוניה הקטנה והמזוהמת כעיירת נופש מתפתחת, ואת עצמו כאיש עסקים מתוחכם ברוח שנות השישים של המאה ה־20, אדם בעל אפשרויות אינסופיות בשחר תקופת ההתחדשות המהוללת. בכל דבר ראה סימנים לשגשוג — il boom — הממשמש ובא, הפריחה הכלכלית והתרבותית שתשנה את פניה של איטליה. ואם איטליה, למה לא המקום הזה? לא מכבר הוא חזר הביתה אחרי ארבע שנים בפירנצה ההומייה, חזר לכפר הזעיר המפגר של שנות נעוריו, מדמה בנפשו שהביא אליו חדשות מסעירות מהעולם שבחוץ — מעידן זוהר של מכוניות נוצצות, טלוויזיות וטלפונים, של מרטיני כפול ושל נשים במכנסיים צמודים, עולם שעד כה היה קיים לכאורה רק בקולנוע.

בפורטו ורגוניה היו כתריסר בתים צמודים זה לזה ומסוידים בלבן, כנסייה נטושה ומבנה אחד בעל ייעוד מסחרי, היחיד בכל העיירה, שבו שכנו המלון הזעיר ובית הקפה השייכים למשפחתו של פסקואלה — כולם מצטופפים יחדיו כמו עדר עזים מנומנם בשקע צר בין צוקים נישאים. מאחורי הכפר התרוממו הצוקים לגובה מאתיים מטרים ויצרו רכס הרים שחור תלול. מתחתיו היה מפרצון סלעי מתעקל שממנו יצאו דייגי הכפר עם בוקר ללב ים ואליו חזרו בכל ערב. הצוקים מאחור והים מלפנים בודדו את הכפר, הוא לא היה נגיש למכוניות או לעגלות או לכל אמצעי תחבורה אחר למעט כלי שיט, וכיוון שכך הרחובות, אם בכלל אפשר לקרוא להם רחובות, לא היו אלא מעברים בין הבתים — שבילים מרוצפים בלבנים שרוחבם קטן משל מדרכות, סמטאות תלולות וגרמי מדרגות מתנשאים, והם היו צרים כל־כך עד שבכל מקום — פרט לפיאצה סן פייטרו, כיכר הכפר הקטנה — יכולת לעמוד ולפשוט את זרועותיך ולגעת בקירות משני הצדדים.

מבחינה זו הכפר הנידח פורטו ורגוניה לא היה שונה בהרבה מחמשת הכפרים האחרים השוכנים על הצוקים מצפון, הידועים בשם הכולל ״צ’ינקוֶוה טֶרֶה״, פרט לכך שהוא היה קטן מהם, נידח מהם ופחות ציורי מהם. למעשה, למלונאים ולמסעדנים שמצפון לו היה שם חיבה משלהם לכפר הזעיר שנדחס לתוך השקע הצר בצוק הזקוף: baldracca culo — התחת של הזונה. אך למרות יחסם המזלזל של שכניו, פסקואלה האמין, כמו אביו לפניו, שפורטו ורגוניה יוכל לשגשג ביום מן הימים כמו שאר כפרי הלֶוָונטֶה, רצועת החוף מדרום לג’נובה שכוללת את הצ’ינקווה טרה, או אפילו כמו אתרי התיירות הגדולים יותר של נפת ג’נובה — פורטופינו והריוויירה האיטלקית האלגנטית. התיירים הזרים הנדירים שהגיעו לפורטו ורגוניה בסירה או ברגל היו לרוב צרפתים או שווייצרים אובדי דרך, אך פסקואלה קיווה ששנות השישים יביאו לשם זרם של אמריקאים, ובראשם הנשיא הנבחר של ארצות הברית, ג’ון קנדי ואשתו ז’קלין. ועם זאת, פסקואלה ידע שאם יש לכפר סיכוי כלשהו להיות destinazione turistica primaria — היעד התיירותי המובחר שעליו הוא חולם, הוא חייב להיות אטרקטיבי לנופשים למיניהם, ולשם כך צריך להיות לו, בראש ובראשונה, חוף רחצה ראוי לשמו.

וכך עמד לו פסקואלה שקוע במים והחזיק אבן גדולה מתחת לסנטרו בעת שסירת המהגוני הופיעה במפרצון. ההגאי שלה היה חברו הוותיק אוֹרֶנזיוֹ שעבד בשירותו של סוחר היינות והמלונאי העשיר גוּאָלפרֶדוֹ, האיש ששלט בתיירות מדרום לג’נובה. אולם סירת השעשועים המפוארת שלו, עשרה מטרים אורכה, הגיעה לפורטו ורגוניה רק לעתים נדירות ביותר. פסקואלה הביט בסירה המתנדנדת בנחת על הגלים ולא ידע מה לומר, לכן הוא רק צעק ״אורנזיו!״ והביך את חברו בקבלת הפנים הקולנית; פסקואלה ואורנזיו היו חברים טובים מגיל שתים־עשרה, אך שניהם לא היו מהצעקנים, הם היו יותר אנשים של שפת גוף, ונהגו לברך זה את זה בעקימת שפה או בהרמת גבות. אורנזיו הגיב אפוא בהנהון זועף. הוא תמיד שמר על ארשת פנים רצינית וקפואה בעת שהשיט תיירים בסירתו, ובמיוחד תיירים אמריקאים. ״הם אנשים רציניים, האמריקאים,״ הסביר אורנזיו לפסקואלה לא פעם ולא פעמיים. ״הם חשדניים אפילו יותר מהגרמנים. האמריקאים חושבים שאם אתה מחייך אליהם יותר מדי, זה סימן שאתה גונב מהם.״ היום היה אורנזיו חמור סבר יותר מהרגיל, הוא לכסן מבט לעבר האישה שעמדה בירכתי סירתו, המעיל החום הארוך כרוך במהודק סביב מותניה הצרים והכובע רחב השוליים מסתיר את רוב פניה.

האישה אמרה משהו בשקט לאורנזיו, ודבריה נישאו על פני המים. ג’יבריש, חשב פסקואלה תחילה, עד שזיהה את שפתה כאנגלית — אמריקאית, ליתר דיוק: ״סליחה, מה האיש הזה עושה?״

פסקואלה ידע שחברו אינו מרגיש בנוח עם האנגלית הרצוצה שלו ונוטה לענות על שאלות בשפה המפחידה הזאת בקצרה ככל האפשר. אורנזיו העיף מבט לעבר פסקואלה שהחזיק סלע גדול עבור שובר הגלים הנבנה והולך, וניסה להגות את המקבילה האנגלית למילה spiaggia בנימה של קוצר רוח בקולו, אך במקום beach — חוף — יצא לו bitch, כלבה. האישה הטתה את ראשה כאילו לא שמעה אותו היטב. פסקואלה ניסה לבוא לעזרת ידידו ומלמל שהוא בונה bitch בשביל התיירים, ״per i turisti,״ אך האמריקאית היפה לא שמעה כמדומה את דבריו.

פסקואלה ירש את חלומות התיירות שלו מאביו. קרלו טורסי העביר את העשור האחרון לחייו בניסיונות בלתי נלאים לשכנע את חמשת הכפרים הגדולים יותר של הצ’ינקווה טרה לקבל את פורטו ורגוניה כחוליה השישית בשרשרת. (״’סֵיי טֶרֶה’,״ נהג לומר, ״נשמע הרבה יותר נחמד. ‘צ’ינקווה טרה’ שובר לתיירים את השיניים.״) אלא שלפורטו ורגוניה היו חסרים החן וההשפעה הפוליטית של חמשת שכניו הגדולים יותר. וכך, בעוד שהחמישה חוברו לרשת הטלפונים ובסופו של דבר גם נחצבה מנהרה שהביאה אליהם את הרכבת, ואיתה את המוני התיירים ואת כספם, הכפר השישי התנוון כמו אצבע מיותרת. לאביו הייתה עוד שאיפה חסרת תוחלת, לשכנע את הרשויות להאריך את מנהרת הרכבת החיונית בעוד קילומטר כדי לחבר את פורטו ורגוניה לכפרים שוכני הצוקים הגדולים ממנה. אך זה מעולם לא קרה, וכיוון שהכביש הקרוב ביותר נסלל מאחורי טרסות הכרמים שגבלו בצוקים של הצ’ינקווה טרה, הכפר פורטו ורגוניה נשאר מנותק מהעולם, מבודד בשקע הצר שבצוק השחור והמחורץ שלו, בלי שום דרך גישה פרט לים מלפנים ולשביל התלול להולכי רגל שגלש מהצוקים מאחור.

ביום בואה של האמריקאית הזוהרת, אביו של פסקואלה כבר היה שוכן עפר זה יותר משמונה חודשים. מותו של קרלו היה מהיר ושקט, כלי דם פקע במוחו בעת שקרא בעיתוניו האהובים. פסקואלה שב ושחזר בראשו את עשר הדקות האחרונות לחייו של אביו: הוא לגם אספרסו, עישן סיגריה, צחק ממשהו שקרא בעיתון של מילאנו (אמו של פסקואלה שמרה את הגיליון אך לא מצאה בו שום דבר מצחיק), ואז צנח ראשו לפנים כאילו נרדם. פסקואלה היה באוניברסיטה של פירנצה בעת שקיבל את החדשות בדבר מותו של אביו. אחרי הלוויה הוא הפציר באמו הקשישה שתעבור לפירנצה, אולם היא הזדעזעה מעצם הרעיון. ״איזו מן אישה אני אהיה אם אעזוב עכשיו את אביך רק מפני שהוא מת?״ אחרי תשובה כזאת כבר לא הייתה שום שאלה — לפחות לא מבחינתו של פסקואלה — אם עליו לשוב הביתה כדי לדאוג לאמו השברירית.

וכך חזר פסקואלה והשתכן בחדרו הישן במלון. ייתכן שגם רגש האשמה על הזלזול שהפגין בצעירותו כלפי רעיונותיו של אביו היה אחראי לכך, אבל פסקואלה התחיל פתאום לראות את האכסניה הקטנה של משפחתו מבעד לעיניים חדשות של יורש. כן, העיירה הזאת יכולה בהחלט להיות אתר נופש איטלקי מסוג חדש — מעוז אמריקאי, שמשיות על החוף הטרשי, מצלמות מתקתקות, נתיניו של קנדי בכל מקום! ואם יש מידת־מה של אינטרס אישי בהפיכת הפנסיון הריק לאתר נופש ברמה בינלאומית, אין בכך כל רע: המלון הישן הוא כל ירושתו, היתרון היחיד בתרבות המשפחתית שכפתה אותו עליו.

המלון כלל trattoria — מסעדה — ובה שלושה שולחנות, מטבח ושתי דירות קטנות בקומת הקרקע, ושישה חדרים ששימשו בעבר את בית הזונות בקומות העליונות. יחד עם בית המלון הוא ירש גם את האחריות לטיפול בשתי הדיירות הקבועות היחידות שלו, le due streghe, כפי שכינו אותן הדייגים, או צמד המכשפות: אנטוניה, אמו הנכה של פסקואלה, ואחותה המקורזלת ולריה, המפלצת ששלטה במטבח והכינה את רוב התבשילים, אם לא הייתה עסוקה בצעקות על הדייגים העצלים או על האורח הנדיר שהזדמן לשם במקרה.

פסקואלה היה אדם סובלני מאין כמותו, והוא נשא באורך רוח את גחמותיהן של אמו המלודרמתית ושל דודתו המטורפת, כשם שהשלים עם הליכותיהם הגסות של הדייגים; בכל בוקר הם הורידו את סירות הדיג שלהם למים ויצאו לים הפתוח, וקליפות האגוז הקטנות שלהם היטלטלו על הגלים כמו קערות עץ מלוכלכות עם מנוע חיצוני מטרטר ומעלה עשן. ובכל יום הם העלו ברשתם רק את כמות דגי הבס והאנשובי והסרדינים הדרושה למכירה בשווקים ובמסעדות של העיירות בצפון, לפני ששבו לבתיהם לשתות גראפָּה ולעשן את הסיגריות החריפות שגלגלו בעצמם. אביו תמיד עשה מאמצים גדולים לבדל את עצמו ואת בנו — שניהם היו, לטענתו של קרלו, צאצאים של משפחה פלורנטינית מכובדת ממעמד הסוחרים — מהדייגים המחוספסים. ״תסתכל עליהם,״ היה אומר לפסקואלה מאחורי אחד מהעיתונים הרבים שהגיעו מדי שבוע בסירת הדואר. ״בתקופות תרבותיות יותר הם היו עובדים אצלנו בתור משרתים.״

אחרי שאיבד את שני בניו הבוגרים במלחמת העולם השנייה, קרלו לא היה מוכן בשום פנים ואופן להרשות לבנו הצעיר לעבוד על ספינת דיג, או בבתי החרושת לשימורים בלָה ספֶּציָה, או בכרמים הנטועים על הטרסות, או במחצבות השיש שבהרי האפנינים, או בכל מקום אחר שבו גבר צעיר היה יכול לרכוש אי־אלו כישורים מועילים ולהשתחרר מהתחושה שהוא רכרוכי ואינו שייך לעולם הקשוח הזה. תחת זאת קרלו ואנטוניה — הם כבר היו בני יותר מארבעים כאשר פסקואלה נולד — גידלו את בנם הצעיר כאילו היה סוד ששמרו בינם לבין עצמם, ורק אחרי תחינות מרובות התירו לו הוריו המזדקנים ללכת ללמוד באוניברסיטה של פירנצה.

בשובו לכפר אחרי מות אביו, הדייגים לא ידעו מה לחשוב עליו. בהתחלה הם ייחסו את התנהגותו המוזרה — קורא כל הזמן, מדבר עם עצמו, מודד דברים, שופך שקים של חול בניין על הסלעים ומגרף אותו כמו גנדרן שמסרק את שערותיו המקלישות — לאבלו הכבד. הם תיקנו את רשתותיהם בעודם צופים במעשיו של הבחור הגבוה והרזה, בן עשרים ואחת בסך הכול, וראו איך הוא מסדר מחדש את הסלעים בתקווה שיצליח למנוע מהים לסחוף את החוף שלו, ועיניהם התלחלחו כשנזכרו בחלומות השווא של אבותיהם המתים. אך עד מהרה התחילו הדייגים להתגעגע להערות העוקצניות שנהגו לשגר בבדיחות הדעת לעברו של קרלו טורסי.

לבסוף, אחרי צפייה של שבועות אחדים בפסקואלה השוקד על בניית החוף שלו, לא יכלו הדייגים להתאפק יותר. יום אחד השליך טומאסו האב קופסת גפרורים לעבר האיש הצעיר וקרא, ״קח כיסא נוח בשביל החוף הקטנטן שלך, פסקואלה!״ אחרי שבועות של חסד לא טבעי, הבדיחה הלא מזיקה הזאת הייתה פורקן אדיר, כמו התפקעות של ענני סערה מעל לכפר. החיים חזרו למסלולם הרגיל. ״פסקואלה, אתמול ראיתי בלֶריצ’י חלק מהחוף שלך. אתה רוצה שאני אקח לשם גם את שאר החוף או שאתה מעדיף לחכות עד שהזרם ייקח אותו?״

עם זאת, חוף רחצה היה לפחות משהו שהדייגים יכלו להבין; בסופו של דבר, חופי רחצה היו גם במוֹנטרוֹסוֹ אל מַארֶה ובערי הריוויירה שמצפון לכפר, שם מכרו דייגי הכפר את רוב שללם. אולם ביום שבו הכריז פסקואלה על כוונתו לסתת מגרש טניס מהסלעים שלרגלי הצוק, פסקו הדייגים שהוא מטורלל אפילו יותר מאביו. ״הילד יצא מדעתו,״ אמרו בעת שישבו בפיאצה הקטנה, גלגלו לעצמם סיגריות וצפו בפסקואלה המתרוצץ על הסלעים ומסמן בחבל את גבולות מגרש הטניס העתידי שלו. ״זאת משפחה של משוגעים. בקרוב הוא יתחיל לדבר עם חתולים.״ כיוון שהשטח של פסקואלה היה סלעי ומשופע כולו, הוא ידע שמסלול גולף אינו בא בחשבון. אבל בקרבת המלון היו שלושה סלעים גדולים שיצרו מדף אבן טבעי, ופסקואלה חשב שאם יצליח ליישר את פניהם ולבנות תמוכות בשאר השטח, יהיה אפשר להקיף את כולו בתבנית ולצקת כמות מספקת של בטון שתחבר את כל הסלעים למלבן שטוח אחיד, ולברוא — כמו חיזיון הבוקע מהצוקים הגבוהים — מגרש טניס, הצהרה למבקרים הבאים בדרך הים שהגיעו לאתר נופש מהמדרגה הראשונה. הוא היה יכול לעצום את עיניו ולראות את התמונה: גברים במכנסיים צחורים חובטים כדורים מצד לצד במגרש מרהיב המזדקר מהצוקים, מדף אבן מרשים המתנשא לגובה של עשרים מטרים מעל קו החוף, ונשים בשמלות קיציות וכובעי קש לוגמות משקאות מתחת לשמשיות שהוצבו בקרבתו. וכך הוא סיתת את הסלעים עם מכוש ואזמלים ופטישים, בתקווה שיצליח להכין שטח גדול מספיק למגרש טניס. הוא גירף את שכבת החול הדקה שלו. הוא ערם סלעים במים. הוא נשא בגבורה את עקיצותיהם של הדייגים. הוא קפץ מדי פעם לבדוק מה שלום אמו הנוטה למות. והוא חיכה — הוא לא הפסיק לחכות — שהחיים יבואו וימצאו אותו.

כך התנהלו חייו של פסקואלה בשמונת החודשים שחלפו מאז מות אביו. ואם הוא לא היה ממש מאושר, הוא גם לא היה אומלל. למעשה, הוא מצא את עצמו חי במישור המשמים ורחב הידיים שבו חיים רוב האנשים, דורך במקום בנקודה שבין שעמום לשביעות רצון.

וייתכן שהיה ממשיך לחיות כך תמיד אלמלא בואה של האמריקאית היפה באותו אחר צהריים קריר וזיווני, בשעה שפסקואלה עמד שקוע עד חזהו במים במרחק עשרים מטרים ממנה, וצפה בסירת המהגוני הנקשרת אל עמודי העץ של הרציף, ובאישה שעומדת בירכתיה והרוח הקלה יוצרת אדוות על פני המים סביבה.

היא הייתה רזה להחריד ועם זאת מלאה במקומות הנכונים, האמריקאית היפה. מנקודת התצפית של פסקואלה בתוך המים — עם קרני השמש מרצדות מאחוריה והרוח מבדרת את שערותיה הזהובות כחיטה — היא נראתה כיצור מגזע אחר, גבוהה ושמימית יותר מכל אישה שפסקואלה ראה מעודו. אורנזיו הושיט לה את ידו, ואחרי היסוס קל היא אחזה בה. הוא עזר לה לרדת מהסירה אל המזח הצר.

״תודה,״ נשמע קול לא ברור מתחת לכובע, ולאחר מכן, ״Grazie.״ המילה הזאת בוטאה בהתנשמות של מי שאינו מורגל בשימוש בשפה האיטלקית. היא פסעה פסיעה ראשונה לעבר הכפר, התנודדה כאילו נתקפה סחרחורת ואחר הצליחה לייצב את עצמה. ואז היא הסירה את הכובע להיטיב לראות את הכפר, ופסקואלה ראה את תווי פניה במלואם והופתע במקצת להיווכח שהאמריקאית היפה אינה… מה יש לומר… יפה יותר.

אה, היא הייתה מרשימה, בהחלט, אך בצורה שונה מכפי שציפה. ראשית, היא הייתה גבוהה כמעט כמו פסקואלה, מטר ושמונים פחות או יותר. ומזווית הראייה שלו, כלום לא היו לה תווי פנים שהם קצת יותר מדי לפנים צרות כל־כך — קו הלסת מזדקר מדי, הפה מלא מדי, העיניים עגולות ורחבות כל־כך עד שהיא נראית מבוהלת? כלום יכולה אישה להיות רזה עד כדי כך שהחמוקיים המעוגלים שלה נראים לא צפויים, אפילו מדאיגים? שערותיה הארוכות היו אסופות לזנב סוס ועורה היה שזוף במקצת ומתוח על עצמות גולגולת שנראו חדות מדי ורכות מדי בו־בזמן — אף עדין מדי ביחס לסנטר תקיף כזה, לעצמות לחיים גבוהות כאלה, לעיניים גדולות וכהות כאלה. לא, חשב פסקואלה, זאת אישה מרשימה מאוד, אבל יפהפייה גדולה היא לא.

אלא שאז היא פנתה ועמדה מולו, והתווים הנפרדים של פניה החדות התלכדו לדבר אחד מושלם, ופסקואלה נזכר בדברים ששמע באחד השיעורים, שבניינים מסוימים בפירנצה יכולים לאכזב מזוויות הסתכלות שונות ועם זאת הם תמיד נראים טוב בתגליפים ומצטלמים נהדר; שמעלותיהם נועדו מלכתחילה להתחבר לשלמות אחת; והדברים נכונים, חשב, גם לגבי אנשים מסוימים. ואז היא חייכה, ובאותו רגע, אם דבר כזה אפשרי בכלל, פסקואלה התאהב, והוא יישאר מאוהב עד יומו האחרון — לא כל־כך באישה, שאותה לא הכיר כלל, אלא ברגע.

הוא שמט את הסלע שהחזיק.

היא הביטה כה וכה — ימינה, שמאלה ושוב ימינה — כמחפשת את שאר הכפר. פניו של פסקואלה האדימו מעצם המחשבה על מה שהיא רואה מן הסתם: כתריסר בתי אבן, לא תואר ולא הדר להם, חלקם נטושים, כולם נצמדים כמו עלוקות לשקע שבצוק. חתולי רחוב שוטטו בפיאצה הקטנה, אך פרט להם המקום היה שומם, הדייגים הפליגו בסירותיהם וישובו רק בערב. פסקואלה ראה אכזבה דומה על פניהם של הולכי הרגל שבחרו בשביל הלא נכון או של אלה שהגיעו בדרך הים רק בגלל טעות במיפוי או אי־ידיעת השפה, אנשים שקיוו להגיע לערי התיירות המקסימות פּוֹרטוֹ וֶנֶרֶה או פורטופינו ותחת זאת מצאו את עצמם בכפר הדייגים העלוב פורטו ורגוניה.

״סליחה,״ אמרה האמריקאית היפה באנגלית, בפנותה אל אורנזיו. ״אני אמורה לעזור עם המזוודות? או שזה חלק מה… זאת אומרת… אני לא יודעת על מה כבר שילמו לך ועל מה לא.״

אורנזיו, שגמר סופית עם האנגלית השטנית אחרי עסק הביש של המילה beach, רק משך בכתפיו. הוא היה אדם גוץ בעל אוזניים בולטות ועיניים אטומות, ותכופות היו התיירים סבורים שהתנהגותו נובעת מפגיעה מוחית, והתפעלו כל־כך ממיומנותו של רפה־השכל מפלבל־העיניים בהשטת סירת מנוע, עד שהם העניקו לו תשר ביד רחבה. אורנזיו, מצדו, הניח שככל שיתנהג בצורה אידיוטית יותר וידע פחות אנגלית, כן ישלמו לו יותר. לכן הוא רק בהה בה ומצמץ כמו שוטה.

״אני צריכה לסחוב את המזוודות בעצמי?״ שאלה האישה שוב, בנימה סבלנית וקצת חסרת אונים.

״Bagagli, Orenzio,״ הסביר פסקואלה לחברו את דבריה, ובאותו רגע התחוור לו שהאישה הזאת עומדת להתאכסן במלון שלו! הוא התחיל לבוסס במים לעבר הרציף ואגב כך ליקק את שפתיו כהכנה לשימוש באנגלית הרצוצה שלו. ״בבקשה,״ אמר לאישה באנגלית, לשונו מסתכסכת בפיו כמו חתיכת סחוס, ״יש לי כבוד, עם אורנזיו לסחוב מזוודה בשבילך. הולכים למלון ‘נוף

ר־אוי’.״ האמריקאית נראתה מבולבלת מהודעתו, אך פסקואלה לא הבחין בכך, הוא ביקש לסיים אותה בצורה מרשימה והתאמץ לחשוב על מילת הפנייה המתאימה (מאדאם, אולי?) אבל רצה משהו אישי יותר. הוא מעולם לא שלט בשפה האנגלית, אבל למד מספיק כדי לפתח פחד בריא מהחומרה השרירותית שלה ומהנוקשות חסרת ההיגיון של הטיות הפעלים; הן היו בלתי צפויות כמו כלב בן כלאיים. את הידע הראשוני שלו בשפה הוא רכש מהאמריקאי היחיד שהתאכסן אי־פעם במלון, סופר שחזר לאיטליה בכל אביב להשלים את הכתיבה של יצירת חייו — רומן רחב יריעה על חוויותיו במלחמת העולם השנייה. פסקואלה ניסה לנחש מה הסופר הגבוה ועז הנפש היה אומר לאישה, אבל הוא לא הצליח לחשוב על המילים המתאימות ותהה אם יש באנגלית מילה מקבילה לשם התואר האיטלקי bella: יָפָה. הוא ניחש אפוא ניחוש פרוע: ״בבקשה. בואי. אמריקה יפה.״

היא בהתה בו רגע — הרגע הארוך ביותר בחייו עד כה — ואחר חייכה והשפילה את עיניה בהצטנעות. ״תודה. זה המלון שלך?״

פסקואלה גמר להתבוסס במים, הוא עלה למזח, הזדקף, סחט את המים ממכנסיו והתאמץ לשוות לעצמו מראה של מלונאי מכובד. ״כן. הוא מלון שלי.״ פסקואלה הצביע על השלט הקטן הכתוב ביד משמאל לפיאצה. ״בבקשה.״

״ו… יש לך חדר פנוי בשבילנו?״

״הו, כן. יש הרבה חדר. הכול חדר בשבילך. כן.״

היא הסתכלה על השלט, ושבה והסתכלה על פסקואלה. הרוח החמה חזרה וקווצות השיער שהשתחררו מזנב הסוס שלה התנופפו סביב פניה כמו דגלונים. היא חייכה למראה המים הנוטפים מגופו הצנום ונקווים לשלולית לרגליו, ואחר הישירה מבט לעיניו הכחולות כים ואמרה, ״יש לך עיניים מקסימות.״ ואז היא חבשה שוב את הכובע והתחילה לעשות את דרכה לעבר הכיכר הקטנה, מרכז העיירה אם אפשר לקרוא כך ליישוב הזעיר הזה.

לפורטו ורגוניה מעולם לא היה liceo — בית ספר תיכון — ומשום כך נאלץ פסקואלה לשוט כל יום לבית הספר התיכון בלה ספציה. ושם הוא הכיר את אורנזיו, שנעשה לחברו האמיתי הראשון. השניים, בנו הביישן של מלונאי קשיש ונער הרציף הגוץ עם האוזניים הבולטות, בחרו זה בזה כברירת מחדל; במהלך החורף פסקואלה אפילו נשאר לפעמים ללון אצל משפחתו של אורנזיו, בימים שבהם השיט בים הסוער היה מסוכן מדי. בחורף שקדם לנסיעתו של פסקואלה לפירנצה, הוא ואורנזיו המציאו משחק שבו שיחקו בעודם לוגמים בירה שווייצרית. הם היו יושבים זה מול זה על הרציף בלה ספציה ומטיחים זה בזה עלבונות עד שנגמרו להם המילים או עד שהתחילו לחזור על עצמם, ואז המפסיד היה חייב לרוקן בלגימה אחת את כוס הבירה שלפניו. עכשיו, אחרי שהרים את המזוודות של האמריקאית, קירב אורנזיו את ראשו אל פסקואלה והתחיל לשחק בגרסה יבשה של המשחק. ״מה היא אמרה לך, מריח אשכים שכמוך?״

״היא אוהבת את העיניים שלי,״ אמר פסקואלה שלא קלט את הרמז.

״בחייך, מלטף עכוזים,״ אמר אורנזיו. ״היא לא אמרה דבר כזה.״

״היא כן אמרה. היא מאוהבת בעיניים שלי.״

״אתה שקרן, פַּסקוֹ, וחובב ילדים קטנים.״

״זה נכון.״

״מה, שאתה חובב ילדים קטנים?״

״לא. שהיא אמרה את זה על העיניים שלי.״

״בועל עזים שכמוך. האישה הזאת היא כוכבת קולנוע.״

״גם אני חושב כך,״ אמר פסקואלה.

״לא, טמבל, היא באמת משחקת בקולנוע. היא שייכת ללהקה האמריקאית שעובדת עכשיו על סרט ברומא.״

״איזה סרט?״

״קלאופטרה. אתה לא קורא עיתונים, מעשן זבל?״

פסקואלה הביט שוב על השחקנית האמריקאית שעלתה כעת במדרגות המוליכות לכפר. ״אבל יש לה עור בהיר מדי לתפקיד של קלאופטרה.״

״את קלאופטרה משחקת הזונה גנבת הבעלים אליזבת טיילור,״ אמר אורנזיו. ״זאת שחקנית אחרת שמשתתפת בסרט. אתה באמת לא קורא עיתונים, מנשק תחת?״

״מה התפקיד שלה?״

״מנין לי לדעת? בטח יש שם הרבה תפקידים.״

״מה שמה?״ שאל פסקואלה.

אורנזיו נתן לו את דף ההוראות המודפס שקיבל. בנוסף לציון שמה של האישה, נאמר בו שיש לקחת אותה למלון בפורטו ורגוניה. את החשבון, כך נכתב, יש לשלוח לאיש שארגן את נסיעתה, אדם בשם מייקל דין שמתאכסן ב״גרנד הוטל״ ברומא. בדף היחיד נאמר גם שמייקל דין הנ״ל משמש בתפקיד ״עוזר הפקה מיוחד״ מטעמה של חברת פוקס המאה ה־20, ושמה של האישה…

״דִי… מוֹרֵיי,״ קרא פסקואלה בקול רם. השם לא היה מוכר לו, אבל כוכבי הקולנוע האמריקאים היו רבים כל־כך — רוק האדסון, מרילין מונרו, ג’ון ויין — ובדיוק כשנדמָה לו שהוא כבר מכיר את כולם, התפרסם מישהו חדש, כאילו היה באמריקה בית חרושת שמייצר את הפנים הענקיות המוקרנות על מסך הקולנוע. פסקואלה הרים את עיניו והסתכל שוב על המדרגות שנחצבו בסלע, שבהן היא כבר טיפסה אל הכפר הממתין. ״דִי מוריי,״ אמר שוב.

אורנזיו הציץ בנייר מעבר לכתפו. ״דִי מוריי,״ אמר. היה בשם משהו שעורר את עניינם של שני הגברים והם לא יכלו להפסיק לומר אותו. ״דִי מוריי,״ אמר אורנזיו שוב.

״היא חולה,״ סיפר אורנזיו לפסקואלה.

״מה יש לה?״

״מנין לי לדעת? האיש רק אמר לי שהיא חולה.״

״המחלה שלה רצינית?״

״גם את זה אני לא יודע.״ ואז, כמבקש לצאת ידי חובה, כאילו איבד אף הוא עניין במשחקם הישן, הוסיף אורנזיו עלבון חדש, uno che mangia culo — ״אחד שמלחך עכוזים.״

פסקואלה הסתכל על דִי מוריי הפוסעת בפסיעות קטנות על שביל האבן לעבר המלון שלו. ״לא ייתכן שהיא חולה מאוד,״ אמר. ״היא יפהפייה.״

״אבל לא יפה כמו סופיה לורן,״ אמר אורנזיו. ״או מרילין מונרו.״ זאת הייתה עוד אחת מצורות הבילוי שלהם בחורף שעבר, הליכה לקולנוע ודירוג הנשים שראו בסרטים.

״לא, אני חושב שיש לה יופי אינטליגנטי יותר… כמו של אָנוּק איימֶה.״

״היא רזה כל־כך,״ אמר אורנזיו. ״והיא לא קלאודיה קרדינלה.״

״לא,״ נאלץ פסקואלה לאשר. קלאודיה קרדינלה הייתה השלמות בהתגלמותה. ״אבל אני חושב שפנים כמו שלה לא רואים בכל יום.״

הנקודה הזאת כבר הייתה למעלה מהשגתו של אורנזיו. ״אני יכול להביא לכפר הזה כלב עם שלוש רגליים, פסקו, ואתה תתאהב גם בו.״

כעת פסקואלה נעשה מודאג. ״אורנזיו, היא הייתה אמורה לבוא הנה?״

אורנזיו טפח בידו על הדף שהחזיק פסקואלה. ״האמריקאי הזה, דין, שהסיע אותה ללה ספציה? הסברתי לו שאף אחד לא בא הנה. שאלתי אותו אם הוא לא מתכוון לפורטופינו או לפּוֹרטוֹ וֶנֶרֶה. הוא שאל אותי איך פורטו ורגוניה, ואני אמרתי לו שאין כאן כלום חוץ ממלון אחד. הוא שאל אם זה כפר שקט. אמרתי לו שרק המוות שקט יותר ממנו, והוא אמר, ‘אז זה המקום המתאים.’״

פסקואלה חייך אל חברו. ״תודה, אורנזיו.״

״בועל עזים,״ אמר אורנזיו בשקט.

״כבר אמרת את זה,״ אמר פסקואלה.

אורנזיו חיקה תנועה של אדם המרוקן את כוס הבירה שלו.

כעת הסתכלו שניהם לעבר הצוק. במרחק ארבעים מטרים מהם עמדה האורחת האמריקאית הראשונה שהגיעה למקום מאז מות אביו של פסקואלה, והסתכלה על הדלת הקדמית של המלון. הנה העתיד שלי, חשב פסקואלה.

דִי מוריי נעצרה והסתובבה והביטה בהם. היא התירה את זנב הסוס שלה ושערותיה צרובות השמש התבדרו ברוח ועיטרו את פניה בעת שהשקיפה על הים מכיכר הכפר. אחר היא הסתכלה על השלט והטתה את ראשה כמנסה להבין את המילים:

המלון נוף ראוי

ואז תחב העתיד את הכובע רחב השוליים מתחת לזרועו, פתח את הדלת, התכופף ונכנס למלון.

אחרי שהיא נעלמה בפנים, עלתה במוחו של פסקואלה מחשבה חסרת שחר שהוא זימן אותה הנה בדרך כלשהי; שאחרי כל שנותיו במקום הזה, אחרי כל חודשי הצער והיַתמוּת והציפייה לאמריקאים, הוא ברא את האישה הזאת מפיסות ישנות של סרטים וספרים, מפריטים אבודים ומשברי חלומותיו המנופצים, מהבדידות המתמשכת, האידילית שלו. הוא לכסן מבט לעבר אורנזיו שנשא את המזוודות של מישהי ממשית, ופתאום כל העולם נראה לו ערטילאי כל־כך, והזמן שלנו קצר כל־כך ועובר כמו חלום. הוא מעולם לא חווה תחושה אקזיסטנציאלית כזאת של ניתוק, של חירות מפחידה — הייתה לו הרגשה שהוא מרחף מעל לכפר, מעל לגופו הוא — והתחושה הזאת ריגשה אותו באופן שלא הייתה לו שום יכולת להסביר.

״דִי מוריי,״ אמר פסקואלה טורסי פתאום, בקול רם, מתנער מהרהוריו. אורנזיו נעץ בו מבט חודר. פסקואלה הפנה אליו את גבו וחזר על השם לעצמו, בשקט הפעם, בפחות מלחישה, נבוך מההתנשמות מלאת התקווה שהתלוותה לשתי המילים הללו. החיים, חשב, הם פעולה וולגרית של הדמיון.