החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

בקצה העולם

מאת:
מצרפתית: לי עברון | הוצאה: | 2018-07 | 318 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

לילי בורחת מעברה ומהעיירה הקטנה בפרובאנס שבה גדלה ונוסעת אל הגבול האחרון, לאלסקה. "לכאן מגיעים כל המורדים, כל המופרעים של כדור הארץ שרוצים להתחיל חיים חדשים," אומר לה בן המקום. אין לה ניירות ורישיון עבודה, אין לה ניסיון בדיג, היא אישה והיא צנומה – אבל יש לה חלום: להצטרף לצוות ספינה לעונת דיג הליבוט. על הסיפון לילי אינה מצפה לשום הנחות. כל הווייתה מבקשת להתמוסס בתוך עולם הגברים הקשוח, בסביבת עבודה שאינה מבטיחה בהכרח תמורה כספית למאמץ הפיזי, אבל תמיד מקיימת מפגש עם טבע פראי ומסוכן. מפגש מאתגר שהוא מזור לנפש שאיבדה את התשוקה לחיים.

קתרין פּוּלאן נולדה בפרובאנס שבצרפת. בגיל 17 החליטה לנסוע לאלסקה ושם הצליחה להצטרף לצוות של ספינת דיג כדייגת מן המניין, והמשיכה לעסוק בכך עשר שנים. בקצה העולם מבוסס על קורותיה שם ומהווה עדות יחידה במינה לעולם מרתק זה. הספר ראה אור בצרפת וזכה לביקורות מהללות ולהצלחה מסחרית גדולה. כיום קתרין פולאן היא רועת צאן בפרובאנס.

מקט: 2791286
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


טוב להיות תמיד בדרך לאלסקה. אבל להגיע לשם – בשביל מה? התיק שלי ארוז. הלילה ירד. יום אחד אני עוזבת את מַנוֹסְק־לֶה־פְּלַטוֹ, מָנוֹס־לֶה־פְּלַטוֹ, חודש פברואר, הבַּרים לא מתרוקנים, עשן ובירה, אני מפליגה לסוף העולם על פני הים הכחול הגדול. אל הצלילוּת והסכנה, אני מפליגה. אני לא רוצה עוד למות משעמום, מבירה, מכדור תועה. מאומללות. אני מפליגה. את משוגעת. הם לועגים. הם לועגים תמיד –לגמרי לבדך בספינות מלאות גברים, את משוגעת… הם צוחקים.

תצחקו. תצחקו. תשתו. תשתכרו. תמותו אם אתם רוצים. אני – לא. אני נוסעת לדוג באלסקה. ביי ביי.

הפלגתי.

אני חוצה את הארץ הגדולה. בניו יורק מתחשק לי לבכות. אני בוכה לתוך הקפה בחלב, אחר כך אני יוצאת. עדיין מוקדם מאוד. אני הולכת בשדרות הגדולות, הריקות. השמיים גבוהים מאוד, בהירים מאוד בין הבניינים שמזדקרים בטירוף, האוויר קר, נושך. בדוכנים קטנים על גלגלים מוכרים קפה ועוגות. אני יושבת על ספסל מול בניין שהשמש העולה משתקפת בו בצבעים בוערים ושותה את הקפה הגדול, חסר הטעם, ואוכלת מאפין ענקי, ספוֹג מתקתק. ולאט־לאט השמחה חוזרת, קלילות מתפשטת ברגליים, תשוקה לקום, סקרנות ללכת לראות, לעבור את פינת הרחוב, ואחר כך את פינת הרחוב הבאה… ואני קמה ואני צועדת, העיר מתעוררת, אנשים מופיעים, הסחרחורת מתחילה. אני שוקעת בסחרחורת עד כדי אפיסת כוחות.

אני עולה על אוטובוס. אוטובוס גרֵייהאוּנד שדמות של כלב ציד מופיעה עליו. אני משלמת מאה דולר תמורת מסע מאוקיינוס לאוקיינוס.

יוצאים מהעיר. קניתי ביסקוויטים ותפוחים. אני ספונה במושב שלי ומביטה בכבישים המהירים מרובי הנתיבים, נחלי הכבישים המהירים המקיפים את העיר ומצטלבים, נפרדים זה מזה, נפגשים שוב, מצטלבים ומאבדים זה את זה. המראה מכאיב לליבי ואני אוכלת ביסקוויט.

יש לי תיק צבאי קטן, ובו כל המטען שלי. לפני הנסיעה רקמתי וכיסיתי אותו בקישוטי בד. נתנו לי מעיל מרופד עם ברדס, בצבע תכלת שמיים דהויה. במשך הנסיעה כולה אני תופרת אותו מחדש: נוצות מתעופפות סביבי כמו עננים.

‘לאן את נוסעת?’ שואלים אותי.

‘לאלסקה.’

‘ומה את מתכוונת לעשות שם?’

‘לדוג.’

‘כבר עשית את זה פעם?’

‘לא.’

‘את מכירה מישהו?’

‘לא.’

God bless you

God bless you. God bless you. God bless you ‘תודה,’ אני משיבה. ‘תודה רבה.’ אני מרוצה. אני נוסעת לדוג באלסקה.

אנחנו חוצים מדבריות. האוטובוס מתרוקן. שני מושבים עומדים לרשותי, אני יכולה כמעט להשתרע, הלחי צמודה לשמשה הקרה. וַיוֹמִינְג מכוסה שלג. גם נֶוואדָה. אני אוכלת ביסקוויטים טבולים בכוסות קפה ארוכות בהירות בקצב של סניפי מקדונלדס ושל חניות הביניים. אני תופרת ונעלמת בין ענני המעיל. אחר כך עדיין לילה. אני כבר לא ישנה. בתי קזינו קורצים מכל הכיוונים בצידי הכביש, גלגלי ניאון מנצנצים, קאובויים מאירים מנופפים באקדח… נדלקים, כבים… מעליהם סהרון ירח מתמיד ויציב. אנחנו חולפים על פני לאס וגאס. אין עצים, סחוֹפת אבנים, שיחים מוכי חורף. בשמיים מתפשט במהירות אור מהמערב. כמעט לא מרגישים בו וכבר עלה הבוקר. הכביש משתרע ישר לפנינו, בַּמרחק הרים מושלגים, ואז, לבדה במישור השומם, מתרחקת לה מסילת ברזל לעבר האופק, מתרחקת לעבר הבוקר. או לעבר שום מקום. כמה פרות עגמומיות מביטות בנו כשאנחנו עוברים. אולי קר להן. ואנחנו עוצרים שוב לארוחת בוקר, בתחנת דלק שבה שואגות משאיות בצבע מתכת. דגל אמריקה מתנופף ברוח מול פרסומת ענקית לבירה.

בדרך אני מתחילה לצלוע. בצעדים כושלים, בכבדות, אני עולה לאוטובוס ויורדת ממנו. God bless you, אומרים לי בדאגה רבה יותר. זקן אחד צולע גם הוא. אנחנו מחליפים מבטים ובהם שמץ הכרה הדדית.

לילה אחד, בחניית ביניים, מתאספים סביבי חסרי הבית.

Are you a chicano? You look like a chicano, you look like my daughter‘, אומר אחד מהם.

ושוב אנחנו נוסעים. אני צ’יקאנוֹ עם לחיים אדומות, כמעט סגולות, שצולעת, שאוכלת ביסקוויטים בתוך עננת נוצות ומביטה אל הלילה במדבר. ושנוסעת לדוג באלסקה. בסיאטל אני פוגשת חבר דייג. הוא מעלה אותי על סיפון הסירה שלו. כבר שנים הוא מחכה לי. תמונות שלי תלויות על הקירות. הסירה קרויה על שמי. אחר כך הוא בוכה. האיש הגדול הזה, שהפנה אליי את הגב, מתייפח על הדרגש שלו. בחוץ לילה חשוך וגשום. אולי כדאי שאני אלך, אני חושבת.

אולי כדאי שאני אלך… אני ממלמלת.

כן, הוא אומר, לכי עכשיו.

בחוץ חשוך וקר כל כך. הוא עדיין בוכה, וגם אני. אחר כך הוא אומר בעצב:

‘אולי הייתי צריך לחנוק אותך…’

אני מפחדת קצת. אני מביטה בשתי ידיו הגדולות, אני רואה שהוא מביט בצוואר שלי.

‘אבל לא תעשה את זה?’ אני שואלת בקול רפה.

לא, אולי הוא לא יעשה את זה… באיטיות אני ממלאת את התיק. הוא אומר לי להישאר בכל זאת, להישאר הלילה.

אנחנו נוסעים במעבורת, הוא נועץ את עיניו האדומות בים, לא מדַבֵּר, אני מביטה במים, בפניו החתומות, בידיי שאני מלטפת ברפרוף. אחר כך אנחנו הולכים ברחובות. הוא מלווה אותי עד שדה התעופה. הוא צועד לפניי, אני משתדלת להדביק אותו, קצרת נשימה. הוא בוכה, ואני בוכה מאחוריו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בקצה העולם”