הזדמנות

המספר ב״הזדמנות״, הנובלה הרביעית של פבלו קצ׳אז׳יאן בעברית, מגלה שהוא מכושף – כמו שידע תמיד. הכישוף מונע ממנו לעשות דברים, אבל אולי בכיס שלו טמונה התשובה –  פתק שקיבל מחברה "יקרה אבל לא קרובה" ובו מספרי טלפון של שלוש מכשפות. הצרה היא, כמובן, שהוא גם לא יכול לבחור.

וכצפוי – או שלא כצפוי – סיפור שפותח במכשפות ממשיך לעוד יצורים פנטסטיים, תקריות משונות ואמיתות מוטלות בספק, בפרוזה הייחודית, המכושפת והמכשפת של פבלו קצ׳אז׳יאן.

על אף שהוא מזהה את עצמו עם הגיבור המשותק של הנובלה, למספר שלנו דווקא אין גבולות –  הוא עובד עם החומרים ה״טובים״ וה״רעים״ של אמנות הסיפורת, והערבוב בין משלבים, רמות וסגנונות – כמו בלנד מופרך בין יינות – נותן הזדמנות ליצירת הספר האולטימטיבי, ספר העתיד, הטוב ביותר.

מקט: 4-1298-94

המספר ב״הזדמנות״, הנובלה הרביעית של פבלו קצ׳אז׳יאן בעברית, מגלה שהוא מכושף – כמו שידע תמיד. הכישוף מונע ממנו לעשות דברים, […]

---

פרק 1

תמיד ידעתי שאני מכושף. כשרציתי לעשות דברים, הכישוף עצר אותי: ככה הוא פעל. ביום שהחלטתי להשתחרר ממנו ירד הערב ואני, ברגע עז של כישוף, יצאתי לשוטט לבד וכמה שעות אחר כך התיישבתי בבר שמוכר יין בכוסות. כששתיתי את הכוס השנייה הכישוף שלי הרפה מעט את אחיזתו. ואז עשיתי את מה שעשיתי יום־יום במשך חודש לפחות: פתחתי את הארנק ושלפתי פתק שבו היו רשומים מספרי טלפון של שלוש מכשפות. ‘אחת היא מכשפה של פעם, השנייה מודרנית ולשלישית יש שיטות משלה,’ אמרה לי לוס, חברה יקרה אבל לא קרובה, כשנתנה לי אותם.

אמרתי: ‘תמיד ידעתי שאני מכושף,’ אבל זה לא מאה אחוז נכון: לקח זמן עד שהידיעה הזאת הפכה לוודאות. הייתי אומר ‘הפכה למודעות,’ אבל זה לא יהיה נכון, כי זה לא שקודם היא הייתה לא מודעת; אצטרך לומר זאת כך: ידעתי שאני מכושף, ולכן פתאום ידעתי את זה. זו תחושה מוכרת, לדעת פתאום את מה שידעת תמיד. זה מה שאדיפוס מרגיש כשהוא מגלה מי הוא. או כשמישהו שנבגד על ידי מישהו שהוא כבר ידע — בלי לדעת זאת — שיבגוד בו. הוא לא ידע, אבל ידע. ‘ידעתי!’ אומר מישהו. או: ‘זה היה ברור!’ מרגע שידעתי שתמיד ידעתי שאני מכושף הרגשתי מין מתח בין הקלה לדאגה כבדה, ואז התחלתי לחשוב שאולי מכשפה תוכל לפתור את הבעיה שלי. כל זה קרה תוך כמה ימים: הוודאות והשגת הטלפונים. כשביקשתי מלוס את הטלפונים, האמת שרציתי שהיא תהיה המכשפה, כי חשדתי שהיא מכשפה. חשדתי כי היא אסטרולוגית ויש קרבה מסוימת בין שני המקצועות, אבל לא רק בגלל זה: זו הייתה תחושת בטן. ניסיתי לגרום לה להבין את זה בלי שאגיד את זה; היא חמקה מהרמיזות שלי בחינניות עתיקה עד שבסופו של דבר אמרה לי: ‘אני לא מכשפה…’ — ‘אבל היית יכולה להיות…’ אמרתי לה, ואפילו הרהבתי עוז: ‘תמיד חשדתי שגם את מכשפה.’ היא הסמיקה מעט מגאווה ואמרה: ‘טוב, הייתי יכולה להיות, אבל בחרתי בדרך אחרת… ברור שבמובן מסוים אני כן, ואם תרצה אני יכולה לנסות… אבל לא, אני לא יכולה, אני מכירה אותך יותר מדי טוב.’

שמחתי שהיא אישרה את תחושת הבטן שלי, כי ידעתי, אבל התאכזבתי שלוס סירבה להיות המכשפה שלי, כי זה היה יכול להיות פתרון מוחץ לבעיות שלי. וחוץ מהאכזבה, נוצרה בעיה מעגלית: הייתי צריך לעשות משהו — להתקשר למכשפה — אבל לא יכולתי לעשות דברים בגלל הכישוף. לא את כל הדברים, אבל כן פעולות נחרצות ונחושות כמו להתקשר למכשפה. כך שישבתי ושתיתי כוס יין ובהיתי בטלפונים של שלוש המכשפות, ונראה שאחרי חודש בלי להעז, הייתי מוכן לחייג לאחת מהן. לאיזו? בחודש שבו לא החלטתי לא חשבתי במי לבחור: רק חשבתי שאני צריך להעז. לבחור זה עונש: הכי טוב שדברים ייבחרו מעצמם, שיציגו את עצמם כאפשרות היחידה. נחמד לבחור רק כשלא צריך לחשוב על זה, אבל אז זה לא נקרא לבחור, אלא פשוט לעשות משהו. לבחור זה משהו שאי אפשר לעשות ובכל זאת מוכרחים לעשות. ואחרי שאנחנו עושים את זה אנחנו צריכים לשכנע את עצמנו שבחרנו נכון. התוצאה הסופית מעניקה לזה אישיות. או להיפך: האישיות מתעצבת עם התנועות האלה.

* * *

בחרתי! בחרתי! אני שונא לבחור. אבל אני אוהב לבחור בלי לחשוב, כלומר, לא לבחור, כי אני אוהב שדברים נבחרים מעצמם, במיוחד אם הגעתי לשלב ההתלבטות הבלתי פתירה. שההתלבטות תיפתר מאליה: אח, איזה תענוג! ברור שלפעמים אנחנו יכולים להתייסר שהשתהינו יותר מדי בבחירה וכך החמצנו את האפשרות שהוחמצה, שהייתה הכי טובה… זה כל כך משעמם! אני לא מתכוון לבחירה (אבל גם) אלא לזה: להגיד כל הזמן ‘אוי, כל כך קשה לבחור.’ פעם צלמת אחת רצתה לצלם אותי. זאת הייתה הפעם הראשונה שקרה לי משהו כזה. את הצלמת הכרתי הרבה זמן, ואני לא יודע אם זה עזר או לא אבל זה יצא נורא. כי היא צילמה אותי וכל התמונות יצאו נורא, כי אני לא יודע לעשות פוזה, לא רק בתמונות אלא באופן כללי, וכי כשמצלמים אותי ואני שם לב מתקמטות לי הפנים, או מתעוותות. הפנים וגם הגוף. ברגע מסוים הצלמת אמרה לי: ‘עם X היה כל כך קל… הוא הסתכל למצלמה, צילמתי וזה יצא מושלם.’ בסוף יצאה תמונה שבה אני נראה מפוחד. וזאת תמונה טובה. לא כי אני אוהב את איך שיצאתי, כי אני לא, אלא כי… למשל, התמונה שבה הסתכלתי למצלמה: באותו רגע אמרתי וואו, וכשראיתי את התמונה חשבתי שזה נקרא לצאת טוב בתמונה, אבל עכשיו אני חושב שלא, שזה להיבהל ממישהו שרוצה לצלם אותך. חלק עצום מהמאמצים האינדיווידואליים בימינו מוקדשים ללצאת טוב בתמונות. כיוון שבכל רגע נתון מישהו מצלם, אנחנו צריכים לעשות פוזות כל הזמן, ליתר ביטחון. אין דבר מטריד יותר מלראות את עצמנו לא עושים פוזות ומפלצתיים בתמונה לא צפויה: זו ההוכחה לכך שאנחנו מפלצתיים באופן טבעי.

מה הקשר בין התמונה לבחירה? ברור שיש קשר: יש קשר ברור מאליו בין חוסר היכולת לבחור לבין חוסר היכולת להצטלם, ונדמה לי שהוא ברור מאליו לכולם בלי צורך בהסברים. כיוון שהוא ברור מאליו אני לא אסביר אותו. או יותר נכון: כיוון שהוא ברור מאליו אי אפשר להסביר אותו. אני אמשיך בסיפור שלי. אבל לפני כן אני יכול לומר את זה: לבחור זה מצב שקרי בדיוק כמו לעשות פוזות לתמונה. הכי טוב לא לעשות פוזות ולא לבחור. אבל אני הייתי צריך לבחור לאיזו מכשפה להתקשר. כי — וכאן לא היה שום דבר לבחור — אני רציתי להתקשר למכשפה כי רציתי שיסירו ממני את הכישוף. לא היו לי ספקות בקשר לרצון הזה. לקחתי בחשבון שיחד עם הכישוף ייעלמו גם דברים שאני כן אוהב, אבל לא היה אכפת לי יותר, כי הכישוף, שאיתו חייתי חיים סבירים שנים רבות, הפך למשהו בלתי נסבל מהרגע שבו הכרתי בו ככישוף.

* * *

אם כך, שתיתי כוס יין ושקלתי את האפשרויות; הייתי נחוש לא לבזבז עוד זמן. השעה הייתה אחת־עשרה בלילה והמקום היה תוסס ככל יכולתו: מקום בגודל בינוני, עם שישה שולחנות בפנים וארבעה בחוץ, נסתר מעט, במובן של מחוץ למסלול, אם אפשר לומר זאת כך. עבדו שם בעלות המקום, שתי מלצריות, והבעלים, מלצר; הם עבדו במסעדות יוקרתיות ביום ולקחו מהן בקבוקי יין מדהימים חצי ריקים או כמעט ריקים כדי למכור כוסות יין בזול. לפעמים ערבבו ברגישות שאריות של יינות שונים. באותו רגע שתיתי קברנה־סירה שהיה ערבוב בין שאריות קברנה לשאריות סירה. המלצרית שהגישה לי אותו, קמילה, אמרה לי: ‘תטעם מה הכנתי לך.’ זה היה מצוין. קמילה הייתה לא רק מלצרית, אלא גם סומלייה, וחוץ מזה הסתדרנו טוב, כי אני מצאתי חן בעיניה והיא מצאה חן בעיניי מההתחלה. המלצרית השנייה, סוֹנָאִידָה, הייתה שתקנית וחייכנית, והמלצר, רוּבֵּן, די אנטיפטי. אבל לשלושתם הייתה אתיקה משותפת: למכור כוסות יין מדהימות במחיר נמוך מאוד.

חשבתי על האפשרויות. מכשפה ‘של פעם’ נשמעה לי כמו אפשרות מפתה. בגלל דעות קדומות דמיינתי אותה זקנה ומכוערת, או זקנה ויפה, אבל בכל אופן זקנה, מטורללת, כזו שמטפלת בך כאילו אתה לא שם. זה יהיה משחרר, חשבתי: שלא מקדישים לך תשומת לב. לא ‘מה שלומך’, לא ‘למה באת’. כלום: רק העבודה שצריך לעשות, כמו שרברב שניגש ישר לאמבטיה ולמטבח ובלי להקשיב להסברים מתחיל לשבור אריחים. אם זה היה הטלפון היחיד שהיה לי זה היה יותר קל. השעה כבר הייתה מאוד מאוחרת, אבל זה לא הטריד אותי: הרגשתי שזה בסדר להתקשר למכשפה בלילה, אפילו למכשפה זקנה מאוד. אבל לא התקשרתי אליה והמשכתי לחשוב. האפשרות השנייה הייתה המכשפה המודרנית. פעם הכרתי מכשפה מודרנית שהייתה פסנתרנית ג‘אז. ככה דמיינתי אותה: שיער שחור, מושכת, החלטית אבל נחמדה. שאלתי את עצמי מה המכשפה המודרנית תעשה והבנתי שאין לי מושג, אבל דמיינתי משהו קצת ארוטי: אולי היא תבקש ממני להתפשט, או שהיא תתפשט בעצמה, או גם וגם, ואז היא תשפוך שיקויים… והייתה האפשרות השלישית: המכשפה שיש לה שיטות משלה. תמיד החשבתי את עצמי לאדם עם שיטות משלו. אבל אם אני לא יודע מהן השיטות האלה אפילו לגבי עצמי, ברור שלא יכולתי לדמיין את אלה של המכשפה, ואולי זו אחת הסיבות לכך שהאפשרות הזאת נראתה לי מעניינת. אני לא יודע מהן השיטות שלי אבל אני יודע מה הן לא, ולכן דמיינתי שהמכשפה שיש לה שיטות משלה הגיעה לשיטת העבודה שלה, כמוני, על דרך הדחייה והסלידה.

* * *

יש אנשים שמאמינים שבעיית ההחלטה תיפתר אם יהיה להם כל המידע הדרוש. אני רוצה לומר שלדעתי האנשים האלה טועים. לבחור זו בעיה, ולכן היא לא יכולה להיפתר, כי בעיות לא נפתרות אלא מתפוגגות מתי שהן רוצות. למשל, כשהן הופכות לכישופים הן יכולות להתחיל להתפוגג. לא יכולתי לבחור מכשפה. אנחנו תמיד הולכים בדרך יותר מוזרה משנדמה לנו. אני הלכתי בדרך מוזרה באותו רגע. אני מתכוון באופן כללי. הלכתי בדרך מוזרה כבר די הרבה זמן. כשהולכים בדרך מוזרה אפשר לעשות הרבה דברים. כולל דברים שאי אפשר לעשות כשהולכים בדרך לא מוזרה. אבל ברגע מסוים כף הרגל, או הרגל, או המותן מתחילים לכאוב, וצריך לשנות את צורת ההליכה. סליחה על המטפורה, היא בטעם רע. אבל היא עוזרת לי, ואם אני רוצה שיבינו אותי אני צריך להשתמש בכל מה שעוזר לי. הטעם הטוב, גם ככה… מה שאני מנסה לומר: זו קלישאה לבקר את הטעם הטוב, אבל בכל זאת רק מעטים מעזים לתת הזדמנות לדברים בטעם רע בלי לקרוץ תוך כדי שהם נותנים להם הזדמנות, כאומרים: ‘אתה יודע שגם אני חושב שזה גרוע.’ או: ‘אה, זה מסוג הדברים שאוהבים העניים, האידיוטים, אלה שיש להם טעם רע… מקסים.’ אני לא אומר שזה לא מוצא חן בעיניהם באמת, אבל הקריצה… זה כמו מישהו שמשחק עם ילד בן ארבע ותוך כדי כך קורץ למבוגרים שמסתכלים. אפשר לשחק בלי לקרוץ. הקריצה היא פחד מכניעה. או מהתחייבות. אני אוהב מטפורות על החיים ולכן אני נותן להן הזדמנות, או נותן לעצמי הזדמנות להשתמש בהן. אפשר למצוא אותן בספרות העתיקה ובספרות הדתית, שהן הסוגות האהובות עליי, והן עדיין עובדות אם מחלצים אותן מהמקום המשעמם והמשמים שבו תקעה אותן ספרות העזרה העצמית. כמו כשאומרים, למשל, ‘לצאת מאזור הנוחות’, שזה גרוע כי זה בדיוק להיפך: אני רוצה ללכת לקראת הנוחות, לא לצאת ממנה, ומובן מאליו שכולם רוצים ללכת לקראת הנוחות, כי העולם הוא לא נוח ונוחות היא הבטחה מהפכנית. כולנו מרגישים לא נוח והולכים בדרך מוזרה מאז שאיבדנו את החסד וסולקנו מגן עדן. אני רציתי להפסיק ללכת בדרך מוזרה כי כאבה לי הרגל. רציתי ללכת לקראת אזור הנוחות, שהוא גן העדן, ואפילו אם לא אגיע לשם נראה לי שזה הכיוון שבו אני צריך ללכת, כי, כדי לסגור את המטפורה בצורה הגרועה והטובה ביותר, אולי לא אמצא את גן העדן אבל כן כורסה טובה לתת בה מנוחה לרגלי הכואבת. אני חושב שאפשר לתת הזדמנות גם לעזרה עצמית. העם בחר בעזרה עצמית, למה להתכחש? הבחירה כבר נעשתה, וצריך לעבוד איתה, לא לבחור משהו כדי לשים אותו מעליה או לשנות את הבחירה, כי אי אפשר לבחור. הבלבול חסר העוגן שאנחנו חיים בו מעניק די והותר לתוקף לבחירה של העם, שהיא בחירה ספונטנית. כנראה שעזרה עצמית היא הסוגה הטובה ביותר האפשרית, היחידה שתקפה באמת, ובו בזמן סוגה בלתי אפשרית, כי באשמת השוֹק היא נולדה מעוותת ועם שם מגוחך. ככה שאני חושב שאנחנו צריכים להחזיר לעצמנו את הבחירה אבל לא את הסוגה, לכתוב טקסטים אמיתיים של עזרה עצמית שהם לא מסוגת העזרה העצמית. הסיפור שלי, החיפוש אחר הכורסה, יכול להיקרא כטקסט של עזרה עצמית בלי הסוגה.

ובכן, הרגשתי שמכשפה תוכל להביא אותי לכורסה הזו. אבל לא יכולתי לבחור, כך שבסופו של דבר התקשרתי ללוס. אני רוצה להבהיר שלוס1 זה השם שלה, לא אלגוריה בסגנון ‘לחפש אור שיפוגג את הבלבול’. אני רוצה להבהיר עכשיו שלוס זה לא השם שלה, אבל השם שנתתי לה במקום השם שלה הוא לא אלגוריה: האלגוריה קרתה במקרה. ועכשיו אני רואה שיכולות להיות לה השלכות. נראה לאן המקרה יוביל אותנו.

התקשרתי ללוס. לא היה כל כך מאוחר, השעה הייתה אחת־עשרה וחצי, אבל ברגע ששמעתי את הקול שלה הבנתי שהערתי אותה. הרגשתי אשם, אבל בזכות האומץ שהחדירו בי היין והדחיפות שבמצב לא היססתי להציג בפניה את הבעיה שלי: ‘אני לא יכול לבחור.’ — ‘אי אפשר לדבר מחר?’ שאלה ופיהקה בחביבות. ‘לא, לא, זה חייב להיות היום, אני חייב לנצל את הדחף הזה, כי אם אתן לו לחלוף אולי אצטרך לחכות חודשים.’ — ‘טוב, לך על הראשונה,’ אמרה. ‘על המסורתית?’ — ‘המסורתית… כן, היא.’ — ‘אמרת הראשונה בלי לדעת מי זו!’ — ‘כן, ברור, זה לא משנה.’ אחרי שתיקה קצרה היא אמרה: ‘אני חוזרת לישון, ספר לי מחר איך היה.’

* * *

המכשפה הראשונה לא ענתה לי. הטחתי את הטלפון בשולחן באכזבה. קמילה באה ושאלה אותי אם הכול בסדר. ‘כן,’ אמרתי. — ‘אתה רוצה עוד כוס?’ — ‘אני בדרך כלל שותה שתיים…’ — ‘איך שאתה רוצה, אבל הרגע הכנתי שיקוי קסמים מערבוב של מלבק מעולה עם יין לבן זול.’ — ‘שיקוי קסמים…’ חזרתי. — ‘חה חה, אני מכשפה של יין,’ ענתה. — ‘טוב, אני רוצה לנסות את שיקוי הקסמים.’ היא הביאה לי את הכוס ואמרה: ‘זו כוס מיוחדת, כי מהמלבק המעולה נשארה רק חצי כוס.’ ניסיתי אותה: היא הייתה מוזרה מאוד במובן הכי טוב שיש. ‘רציתי לתת ללבן הזה הזדמנות לזרוח, כי אני מתה עליו אבל הסיומת שלו כאילו גרועה, וככה נראה לי שהוא נותן את הכי טוב שיש לו.’ היין הלבן הגרוע נתן לי את הכי טוב שיש לו, וזה מיד עשה לי טוב, כי הדבר הכי טוב שמשהו יכול לתת הוא הכי טוב, והכי טוב עושה טוב, לפחות בהתחלה. ‘מה אתה חושב?’ שאלה קמילה. ‘אני אוהב אותו… אני רוצה לשאול אותך משהו.’ היא התרחקה כמה סנטימטרים באופן לא רצוני, אני המשכתי: ‘אני צריך להתקשר למכשפה ו…’ היא קטעה אותי: ‘למה אתה רוצה להתקשר למכשפה?’ — ‘כי אני מכושף.’ — ‘אה… איך אתה יודע?’ — ‘קלטתי.’ — ‘ברור… ו…?’ — ‘אני חושב שמכשפה תוכל להסיר את הכישוף.’ — ‘אבל היא גם עלולה לכשף אותך באותו זמן.’ — ‘איך?’ — ‘נו ברור, לסלק את הכישוף ולשים אחר במקום שהתפנה.’ — ‘טוב, יכול להיות… אבל אני חושב שאני מעדיף כישוף חדש על זה שיש לי.’ — ‘מה עושה הכישוף?’ — ‘הוא מפריע לי לעשות דברים.’ — ‘איזה מין דברים?’ — ‘לא יודע, תלוי, דברים שאני רוצה לעשות.’ — ‘מממ…’ — ‘מה?’ — ‘אולי במקום להשתחרר מהכישוף אתה צריך להפסיק לרצות לעשות את הדברים שאתה רוצה לעשות… איך אתה יודע שאתה רוצה לעשות אותם?’ — ‘את אומרת שאולי הכישוף הוא לא שאני לא יכול לעשות דברים אלא שאני רוצה דברים שאני לא יכול לעשות?’ — ‘זה לא מה שאמרתי, אבל כן, יכול להיות.’ — ‘מה אמרת?’ — ‘פחות או יותר אותו דבר, אבל בלי לייחס את הרצון לעשות דברים לכישוף.’ — ‘אה…’

מישהו קרא לקמילה משולחן אחר והיא עשתה לי פרצוף של ‘כבר חוזרת’. אבל במקום לחזור אליי היא התיישבה לפטפט עם הזוג בשולחן השני, ואני נהייתי מבולבל עוד יותר. לא רציתי להפסיק לרצות לעשות את הדברים שאני לא יכול לעשות. הבנתי שיכול להיות שבלי הכישוף אני ארגיש… מה? משועמם. לא. כבוי. בכלל לא. חלש. חלש ביחס לדברים, כמו מישהו שלא רוצה שדברים ידרשו ממנו משהו. כן, פתאום קלטתי, הרגשתי שדברים דורשים ממני, וזה גרם לי לפעול. איך יהיה לחיות הפוך, לדרוש מדברים שיתנו לי משהו? למרות שבעצם אין סתירה, כי… ‘סליחה, סליחה,’ אמרה קמילה והתיישבה לידי, ואחר כך הצביעה באגודל לאחור והוסיפה בלחש: ‘הם מה זה נודניקים.’ — ‘למה?’ — ‘לא יודעת, נודניקים, כאילו הם מחכים ממני למשהו שאין לי מושג מה הוא, אבל הם לא מחכים לכלום, זאת הגישה הכללית שלהם לכל דבר… ככה הם גם שותים יין: הם טועמים, עושים פרצוף, שופטים…’ — ‘אה.’ — ‘אתה… לעומת זאת… לא שופט אף פעם, אתה רואה מה הם רוצים לתת לך: זה מוצא חן בעיניי.’ — ‘אה.’ — ‘כן, זה מוצא חן בעיניי ונראה לי שבגלל זה אתה מוצא חן בעיניי.’ — ‘מי?’ — ‘אתה,’ היא אמרה והשתתקה ונכנסה מאחורי הבר. אני נהייתי עוד יותר מבולבל מקודם וקלטתי שקמילה מוצאת חן בעיניי.

כדי לא לחשוב על מה שקרה נזכרתי שאני צריך להתקשר לאחת מהמכשפות. פסלתי את הראשונה כי לא מצא חן בעיניי שהיא לא ענתה. בחרתי בשלישית בפתאומיות והתקשרתי. ‘הלו?’ זה היה קול צעיר. ‘שלום,’ עניתי. — ‘כן?’ — ‘כן, שלום, קיבלתי את הטלפון הזה כדי…’ — ‘מי אתה?’ המצאתי שם: ‘קוראים לי רם.’ — ‘רם?’ — ‘כן, רם.’ — ‘רם, איך קיבלת את הטלפון שלי?’ סיפרתי לה על חברה שלי לוס, אמרתי לה שאני מכושף. קמילה הסתכלה עליי מהבר במבט שלא אמר כלום. ‘אתה רוצה לבוא עכשיו?’ שאלה המכשפה שיש לה שיטות משלה. ‘עכשיו?’ עניתי בהפתעה, ומייד הופתעתי שאני מופתע, כי זה מה שרציתי. ‘כן, עכשיו,’ אמרה המכשפה. קמילה הרימה גבה, כאילו שואלת ‘מה קורה’. ‘איך קוראים לך?’ שאלתי. ‘לא אמרו לך?’ — ‘לא, רק נתנו לי את הטלפון.’ — ‘קוראים לי סנדרה.’ — ‘סנדרה?’ — ‘כן, ולך קוראים רם.’ — ‘כן, רם.’ — ‘אתה בא או לא? מחר אני נוסעת לחודש, ככה שזה היום או…’ — ‘אני בא!’

היא נתנה לי את הכתובת: זה היה במרחק עשרה רחובות משם, יכולתי ללכת ברגל. קמילה התיישבה לידי. ‘אז?’ היא אמרה. ‘מה?’ — ‘אמרתי לך משהו… רוצה שנצא לסיבוב?’ — ‘קבעתי עכשיו עם מכשפה שגרה עשרה רחובות מכאן.’ — ‘אז אני באה איתך!’ — ‘אה, אני לא יודע אם…’ — ‘ברור שכן, היא תשמח שאתה לא גבר בודד.’ — ‘אבל…’ — ‘נבהלת ממה שאמרתי?’ — ‘לא, לא.’ רציתי לומר ‘להיפך’ אבל לא יכולתי בגלל הכישוף, וקמילה אמרה ‘תשכח מזה, לא קרה כלום.’ שתקתי. קמילה הודיעה לחברים שלה שהיא צריכה לבוא איתי לאיזה מקום. ‘לכי, אנחנו מסתדרים,’ אמר רובן. ‘אני יכולה לבוא?’ שאלה סונאידה. ‘לא,’ אמרתי בנחישות צורמת.

* * *

‘למה לא הסכמת שסונאידה תבוא?’ שאלה קמילה כשהלכנו. ‘לא יודע, מה, נלך בחבורה?’ — ‘היא רצתה לבוא.’ — ‘טוב, אבל אני לא רציתי.’ — ‘היא לא מוצאת חן בעיניך?’ — ‘לא, פשוט… מספיק שאת באה.’ — ‘מה?’ — ‘לא בקטע רע, פשוט זה משהו אינטימי בשבילי.’ — ‘אתה זה שסיפרת לי על זה בלי ששאלתי אותך.’ — ‘כן, זה נכון.’ — ‘אתה לא יכול להתעלם מההשלכות של מה שאתה עושה.’ — ‘טוב, אבל לא התעלמתי: כן הסכמתי שאת תבואי. לסונאידה לא סיפרתי כלום.’ — ‘הסכמת שאני אבוא רק כי כבר סיפרת לי על זה?’ היא נעלבה. ‘לא, גם מצא חן בעיניי הרעיון שתבואי.’ — ‘מה זאת אומרת מצא חן בעיניך הרעיון?’ המצב היה מסובך. לא יכולתי להגיד כלום. היא אמרה: ‘אתה מסובך.’ — ‘מה? למה?’ — ‘לא יודעת, כאילו אתה לא יכול להגיד כלום.’ — ‘טוב, זה מה שאני רוצה לפתור אצל המכשפה.’ — ‘אז אולי אחרי המכשפה תגיד משהו?’ לא אמרתי כלום והתחלתי ללכת מהר, חשבתי שהיא מוצאת חן בעיניי יותר משאני מוצא חן בעיניה, ובגלל זה אני לא יכול להגיד כלום, אבל גם ידעתי שהמחשבה הזאת לא הגיונית. לא המחשבה אלא ההשוואה. המחשבה הייתה אמורה להיות ‘אני לא מבין מה קורה.’ גם היא חשבה על משהו בזמן שהלכנו, אבל אני לא יודע על מה. הגענו למקום בלי לדבר ואני צלצלתי בפעמון. בגלל הנסיבות הכישוף שלי היה בשיא עוצמתו, ונראה לי נכון להיפרד ברגע כזה: אני אגיד לקמילה שלום ואתן לה נשיקה. המכשפה סנדרה פתחה את הדלת. היא הייתה אישה כבת ארבעים, נאה, אפילו מושכת, אבל היא נראתה כועסת. היא הסתכלה על קמילה ואמרה לי: ‘אמורים לבוא לבד לדברים כאלה.’ התכוונתי לענות לה אבל היא הביטה בי באימה, כיסתה את הפה בכף היד ואמרה משהו, מין ‘איי’. קמילה הסתכלה עליי והסתכלה על סנדרה ושוב הסתכלה עליי. אני הסתכלתי לאחור, הסתכלתי על קמילה. סנדרה הורידה את היד מהפה, התעשתה ואמרה לנו לבוא אחריה.

הלכנו במסדרון מתקלף עד שהגענו לדלת ונכנסנו. זה היה בית רגיל לחלוטין. היה, בחצר פנימית שנשקפה דרך דלת זכוכית, תלת אופן. היה גם, בכורסה, גבר זרוק שראה משחק כדורגל. אמרנו לו שלום אבל הוא לא ענה. ‘מכאן,’ אמרה סנדרה, והלכנו אחריה: עלינו במדרגות מתכת מתקפלות, עברנו מרפסת ונכנסנו לחדר שהיה מאחורי עץ עצום שיצא מעציץ די קטן. ‘זה עץ לימון,’ אמרה קמילה, וסנדרה ואני הסתכלנו עליה שנינו כאילו אמרה משהו קצת לא במקום. ‘סליחה,’ אמרה קמילה וצחקה. גם אני צחקתי וסנדרה נעצה בי מבט; אחר כך היא אמרה: ‘זה לא עץ לימון.’ נכנסנו לחדר. הקירות היו צבועים בשחור עם כוכבים וכוכבי לכת. הרבה שבתאים, כמה שמשות. זה היה מגוחך. היה שם שולחן קטן ועליו כדור בדולח. סנדרה לחצה על כפתור וכדור הבדולח נדלק, כי זו הייתה מנורה מסתובבת שהקרינה כוכבים על הכוכבים שעל הקירות.

‘טוב, רם,’ אמרה סנדרה, ‘אתה בטח שואל את עצמך למה אמרתי ‘איי‘ כשראיתי אותך.’ לא שאלתי את עצמי, אבל זה בלי ספק היה מה שהייתי אמור לשאול, והאמת שרציתי לשאול, כך שאמרתי ‘כן,’ וגם הודיתי שלא קוראים לי רם אלא… ‘טוב, לא משנה איך קוראים לך. אמרתי ‘איי‘,’ אמרה סנדרה, ‘כי מאחוריך יש אגרגור ענק.’ — ‘אגרגור…’ חזרתי, ונזכרתי שפעם, לפני המון שנים, מכשף שפגשתי במקרה במסעדה, או לא במקרה, כי הוא היה הבעלים של המסעדה ואני הייתי היחיד שישב שם, אמר לי את אותו דבר. סנדרה המשיכה: ‘זה מין סוג של מפלצת דחוסה שמפריעה ומציקה לך.’ — ‘זה גם סוג של רוח רפאים עצומה שנוצרת כשהרבה אנשים חושבים אותו דבר,’ אמרתי; נזכרתי שחקרתי אז את הנושא כשחזרתי הביתה. ‘כן,’ אמרה סנדרה, ‘אבל זה משהו אחר.’ — ‘הם נולדו כי בני האלוהים התעסקו עם בנות האדם,’ התעקשתי. ‘כן,’ אמרה סנדרה, ‘ושמחזאי היה המנהיג שלהם; גם אני קראתי את זה. אבל את האגרגור הזה אתה יצרת לבד.’ קמילה צחקה. ‘אל תצחקי,’ אמרה סנדרה, ‘האגרגור זועם, הוא עלול לחסל את החבר שלך.’ — ‘הוא לא החבר שלי,’ אמרה קמילה. ‘הוא יהיה,’ אמרה סנדרה, ‘אם האגרגור ירשה לו.’ נבהלתי, לא בגלל ההכרזה שאני בסכנת חיסול וגם לא כי סנדרה ראתה את מה שהמכשף ההוא ראה — מה שיכול להעיד על משהו אמיתי או על תכסיס נפוץ — אלא בגלל קמילה, כי למרות שזה יכול להיות גם תכסיס רגיל, פתאום זה היה כאילו יש מחויבות עוד לפני שהייתה נשיקה. ‘זה עד כדי כך חמור?’ שאלה קמילה. ‘כן, כן, חמור מאוד,’ אמרה סנדרה והסתכלה עליי, ‘כי האגרגור הזה מלווה אותך כבר הרבה זמן ובמובן מסוים הוא עזר לך להשיג הרבה דברים, אבל עכשיו נמאס לו ממך והוא רוצה להיפטר ממך.’ ‘איך הוא ייפטר ממני?’ — ‘הוא לא יהרוג אותך, כמובן, אבל הוא יגרום לחיים שלך להיות קפואים, הוא ימנע מהם לזרום עד שתיכבה לחלוטין.’ — ‘למה שהוא ירצה לעשות כזה דבר?’ — ‘למה? הוא יעשה את זה בלי לדעת אפילו, כי מבחינת האגרגור אתה לא קיים.’ — ‘ומה אפשר לעשות?’ — ‘אני לא יודעת, את זה נצטרך לבדוק… כנראה משהו שאתה עושה לא מוצא חן בעיניו, או ההשפעה שלו, ליתר דיוק… תתפשט.’ — ‘להתפשט?’ — ‘כן, בבקשה.’ — ‘בשביל מה?’ — ‘אני לא יכולה להסביר לך הכול, אני מכשפה ואתה באת אליי, אז תסמוך עליי ותעשה מה שאני אומרת.’ הסתכלתי על קמילה, שאומנם הייתה רצינית אבל נראתה משועשעת מהמצב: היא קרצה לי כאילו בעידוד.

חלצתי נעליים, ואז הורדתי גרביים, ואז מכנסיים, ואז חולצה, והסתכלתי על סנדרה. ‘הכול,’ היא אמרה. הורדתי את התחתונים. סנדרה לקחה צנצנת, פתחה אותה ושפכה אותה על הראש שלי. זה היה נוזל עם ריח של קפה מעורבב במשהו מר. שרף לי בקרקפת והרגשתי ידיים משפשפות אותי. ‘מה קורה איתך?’ אמרה סנדרה, אבל היא הסתכלה קצת מעל לראש שלי: היא דיברה לאגרגור. סנדרה עצמה עיניים והתחילה לרעוד; מדי פעם היא אמרה ‘כן.’ אחר כך היא פקחה עיניים. הלחץ שלי התחיל לרדת. פתאום אמרתי: ‘לא יודע, לא יודע.’ — ‘מה אתה לא יודע?’ שאלה סנדרה. ‘אני לא יודע כלום,’ אמרתי, אבל לא אני דיברתי, במובן שהמילים הפתיעו אותי. סנדרה עצמה עיניים שוב. אחר כך היא פקחה אותן ונתנה לי סטירה שגרמה לי להרגיש מאוד קליל; אחר כך היא התחילה לנשוף לי על הפנים כשהיא חוזרת על מילה שלא הבנתי. ‘זהו,’ אמרה אחר כך, ‘תתלבש.’ והיא יצאה מהחדר. בזמן שהתלבשתי, קמילה שאלה אם אני בסדר. ‘כן, כן, אמרתי באי נוחות, כי היא הסתכלה לי על הגוף כשהיא שאלה אותי.

עברנו את המרפסת, ירדנו במדרגות, חצינו את הבית: סנדרה עישנה וחיכתה לנו בסוף הרחוב. ‘אז?’ שאלתי אותה. ‘כלום, כלום, אל תדאג,’ היא אמרה. היא הייתה תשושה, נהיו לה עיגולים מתחת לעיניים שהיו כל כך שחורים עד שנראו כמו איפור. ‘והאגרגור?’ שאלה קמילה. — ‘הוא כאן איתו.’ — ‘והוא לא יחסל אותי?’ שאלתי בחשדנות, כי האמנתי ולא האמנתי בזה באותו זמן. — ‘הוא לא יחסל אותך: הוא רק רוצה שתשנה משהו שאני לא יודעת מה הוא, אבל אני חושבת שגרמתי לו להבין שהכול יהיה בסדר.’ — ‘טוב, תודה.’ יצאה לי נימה לעגנית שלא היה לה שום קשר למה שהרגשתי. ‘אתה חושב שכל זה בדיחה?’ היא שאלה בכעס. ‘לא, לא בדיחה, זה יצא לי כאילו ש…’ — ‘תשמע, אתה יודע מה? אל תשלם לי.’ — ‘אני אשלם לך, בטח שכן, למה שאני לא אשלם לך?’ — ‘לא, אל תשלם לי; אתה תחזור, ואז אני אקח ממך כפול, או פי שלושה.’ — ‘למה שאני אחזור?’ — ‘כי חוץ מהאגרגור, ובלי קשר אליו, היה עוד משהו: אתה מכושף.’ — ‘ברור! ואני עדיין מכושף?’ — ‘כבר לא, הסרתי את הכישוף, אבל יש לי רושם, לפי סוג הכישוף, שכישף אותך מישהו קרוב ושהוא יכשף אותך שוב.’ זה הדאיג אותי: ‘ואין שום דבר שאפשר לעשות?’ — ‘יש, אני הגנתי עליך, יהיה לו יותר קשה לכשף אותך: נצטרך לראות אם הוא יצליח לפרוץ את ההגנה שלי.’ — ‘ולמה כישפו אותי?’ — ‘טוב, זה הכי גרוע… אני חושבת שרצו לעשות לך טובה… קורה שאנשים קרובים או כאלה שחושבים שהם קרובים רוצים לעזור לך ו… לפעמים הם אפילו מכשפים אותך בלי לשים לב, כי הם אפילו לא יודעים שיש להם כוח כזה.’ — ‘את מאשימה אותי?’ שאלה קמילה. ‘לא, יקרה, בבקשה, אני רואה שאת לא מסוגלת.’ — ‘זו לא מחמאה,’ אמרה קמילה ברוגז קל. ‘לא, אבל במובן מסוים כן: אתם תהיו זוג יפה.’ התעקשתי לשלם לה אבל היא סירבה: ‘אתה עוד תשלם לי עם ריבית,’ אמרה וחייכה.

אחר כך קמילה ואני הלכנו, והמצב נעשה בלתי נסבל, כי אף אחד מאיתנו לא ידע מה לומר. איך להתחיל מערכת יחסים שכבר הוכרזה כמוצלחת? זה היה כאילו כבר נפרדנו אחרי שנים של חיים משותפים. ‘טוב, אני פונה כאן,’ אמרה קמילה כשהגענו לפינה, וכשהיא פנתה, שנינו, בלי להפסיק ללכת, אמרנו ‘ביי.’

* * *

באותו לילה ישנתי מצוין: עשר שעות רצוף. אבל מה שמוזר זה שהתעוררתי רענן באמת. בזמן ששתיתי תה התקשרתי ללוס ואמרתי לה שאני רוצה שניפגש כדי לספר לה מה קרה עם המכשפה סנדרה. ‘היה טוב?’ היא שאלה. ‘אני לא יודע, אני חושב שכן: אספר לך כשניפגש.’ קבענו להיפגש אחר הצהריים בבית קפה. כשניתקתי את השיחה עם לוס חשבתי שאולי זו הייתה היא, לוס, המכשפה שניסתה לעשות לי טובה וכישפה אותי, זאת שסנדרה דיברה עליה. היה בזה היגיון, אבל תחושת הבטן שלי אמרה שלא. החלטתי לשאול אותה ולראות איך היא תגיב. הרגשתי כל כך טוב שהיה נדמה לי שאף פעם לא הייתי מכושף, שהמצאתי הכול. אבל הניגוד בין חוסר החרדה שלי לבין החרדה של היומיים הקודמים גרמה לי לחשוב שבכל זאת הייתי. כדי להוכיח את זה לעצמי, חשבתי על קמילה ולא הרגשתי שום לחץ: זה יסתדר כך או אחרת, אמרתי לעצמי בפליאה.

כשיצאתי מהמקלחת הטלפון צלצל. זה היה מיגל, חבר מהתיכון שנהיה סופר של ספרות גאוצ‘וס. הוא שנא את מה שהוא עושה, אבל הוא לא היה יכול לברוח. והוא הגיע למקום הזה דרך סדרה של הצלחות ממוזלות: הוא כתב טוב מאוד; מרצה הציע לו להגיש מועמדות לבית ספר לכתיבה בארץ אחרת; הוא הגיש מועמדות, קיבלו אותו והוא למד שם שנתיים; במדינה ההיא שיבחו את מה שהוא עושה אבל אמרו לו שהרבה אנשים עושים דברים טובים, ושאם הוא רוצה לעשות משהו שהוא יותר מטוב או טוב מאוד הוא צריך להתחבר למי שהוא באמת; ומכיוון שהוא, כמו כמעט כולם, לא ידע מי הוא, הם עזרו לו ואמרו לו שהוא צריך לכתוב על מה ששייך לו, ומכיוון שהוא לא ידע מה שייך לו הם אמרו לו שמה ששייך לו צריך להיות מקומי, הכי מקומי; הוא אמר שסבא שלו היה גאוצ‘ו או משהו בסגנון; הם אמרו שהוא מצא את הדרך שלו; הוא ניסה והספר הראשון שלו הצליח מאוד, זכה לשבחים ותורגם לכמה שפות. עד כאן המזל. אחר כך מיגל רצה להפסיק לעשות את זה וביקרו אותו וגינו אותו. מישהו אמר לו: ‘אם אתה לא תעלה על הסוס אף אחד לא יעלה אותך.’ אז הוא עלה על הסוס ושוב כתב ספרות גאוצ‘וס וגם הפעם זו הייתה הצלחה. אבל אחר כך הוא כבר לא היה יכול לרדת מהסוס, כי הסוס לקח אותו רחוק מאוד והוא לא היה יכול לחזור ברגל. הוא היה מוכרח לחזור, אם רצה לחזור, על הסוס. אבל גם לא היה לו לאן לחזור, כי המקום שממנו יצא כבר לא היה קיים או מעולם לא היה קיים. הוא היה יכול לרדת מהסוס ולעמוד, זה נכון, אבל איך אפשר להתמודד עם הניגוד בין הקצב האיטי למהירות של הסוס? למרות שאפשר לטעון שהסוס לא זז. זה נכון, הוא לא זז אבל הוא עשה את זה מהר מאוד, ואיטיות זה דבר שקשה לקבל אחרי מהירות גבוהה, אפילו זזים בה הרבה יותר מהר מקודם. ככה שמיגל ישב על הסוס ומדי פעם ניסה להכתיב לו יעד קצת שונה, אבל זה היה סוס כל כך עקשן! וכל כך מקובע! משתי הסיבות האלה היה קשה להזיז אותו מרצון או במקרה. אין דבר קשה יותר מלהזיז משהו שזז כמו מטורף בזמן שהוא עומד בלי לזוז.

מיגל אמר שהוא רוצה לתת לי את הספר החדש שלו. ‘קדימה,’ אמרתי; ‘חוץ מזה, יש לי משהו לספר לך.’ אהבתי לדבר עם מיגל, כי הוא היה חכם ורגיש; לא כל כך אהבתי לקרוא את הספרים שלו, אבל הוא היה עדין מספיק כדי לא לשאול אותי כלום אף פעם ולא להיעלב מהשתיקה שלי. קבענו בבר יין — אחר, רגיל — בערב. אני לא אדבר על הפגישה הזאת, כי היא לא תתרום דבר לסיפור שלי. הזכרתי את מיגל רק כי הוא יופיע בהמשך וגם כי חשבתי שהמקרה שלו יכול להיות מועיל במובן שהוא יכול להיות מועיל בספר של עזרה עצמית. כי יש לי חשש שזה משחק מילים (בלי המשחק, ורע): אני לא אגיד או אזכיר אותו, רק אֶמָּנַע מהדרך שאני חושש מפניה. אבל הסכנה קיימת, כי אני כותב כדי לסדר את מה שקרה, כדי להבין אותו, כי אני עדיין לא מבין עד הסוף הרבה דברים בקשר לאופן שבו הסיפור עם הכישוף נגמר. לא יודע, לא מבין, לא רואה. אני זוכר הכול, אבל בלי סדר ובלי סיפור, אפשר לומר. ואני יודע שהוא נגמר, אבל משהו בכל זאת לא סגור מבחינתי. ואין לי ספק שאם אכתוב אותו אצליח להבין. אין לי ספק כי אם זה לא היה כך לא הייתי יכול לכתוב אותו. כי אם משהו לא אמיתי הוא לא מחזיק יותר מעשרה עמודים בלי להיחשף, ובינתיים זה כבר פי שלושה. ואם הוא לא ‘לא אמיתי’ הוא יכול לעזור, כי האמת עוזרת, ואם זה ככה הפחד שלי חסר היגיון והדרך שאני לא רוצה ללכת בה כבר לא קיימת.

נזכרתי במשהו חשוב מאוד בדיוק כשכתבתי ‘להיחשף’: זה מה שהמכשפה סנדרה אמרה לי ברגע מסוים: ‘תחשוף את הפנים האמיתיות שלך!’ או שזו הייתה המכשפה הבאה? אני אומר שאני לא יודע מה קרה לא בגלל שזה היה מסתורי או לוט בערפל אלא כי התגלגלות האירועים הייתה מסובכת ועכשיו קשה לי להבין איך העובדות מתחברות זו לזו. זה לא שהלכתי למכשפה או שתיים והעניין נפתר: הלכתי להרבה מכשפות ולמכשף אחד ובאמצע היו אירועים רבי משמעות שהסתבכו עם… המכשפה אמרה לי: ‘תחשוף את הפנים האמיתיות שלך!’ זו לא הייתה סנדרה. זו הייתה אלברטה, מכשפה שלא הייתה אחת מהשלוש ברשימה המקורית. כי קודם דיברתי עם לוס בבית קפה, ושאלתי אותה ישירות אם היא כישפה אותי. היא צחקה כל כך שזה סילק את החשדות שלי. ‘הייתי יכולה לכשף אותך אם הייתי רוצה… אבל כבר אמרתי לך שבחרתי בדרך אחרת,’ היא אמרה. ‘ולמה שתכשפי אותי?’ — ‘מה אני יודעת! יש כל כך הרבה דברים שאפשר לעשות.’ כשאמרה את המשפט האחרון היא קרצה לי בעין שמאל. אחר כך היא אמרה שמה שעשתה סנדרה, המכשפה שיש לה שיטות משלה, משעמם ורגיל, וגם לא מדויק, ולכן אין הרבה סיכוי שזה יהיה הפתרון, כי היא גם ראתה שאני עדיין מכושף בכישוף הקודם. כי מה שקורה הרבה פעמים זה שמישהו אומר שיש לו שיטות משלו אבל בעצם הוא עושה אותו דבר כמו כולם רק מעורבב בצורה פחות או יותר שונה מכולם; והרבה פעמים הערבוב הזה נועד להסתיר אי דיוק. ‘ומה אני אמור לעשות?’ שאלתי אותה. ‘אין לי מושג…’ — ‘ללכת למכשפה השנייה או לראשונה?’ — ‘לא, לא. תשכח מהרשימה ההיא, נחפש מכשפה אחרת.’ ואז היא שלחה למישהו הודעה והמליצו לה על ‘המכשפה הנערה’. ‘המכשפה הנערה?’ — ‘כן, אני לא יודעת מה השם שלה, ככה קוראים לה.’ ‘היא נערה?’ — ‘לא, היא התחילה בגיל צעיר מאוד והכינוי נשאר.’ אבל באמצע קרה עוד משהו, משהו מאוד לא נעים שאני מתבייש לספר.

* * *

מה שאני מתבייש לספר זה שהתחלתי להתחמק מקמילה. זה גרם לי להבין שאני עדיין מכושף. כי למרות שרציתי לראות אותה ולבלות איתה שעות וימים, משהו מנע ממני לעשות את זה. אני לא מתבייש שהתחמקתי ממנה, זה היה חלק מהכישוף. אני מתבייש בפעולות הספציפיות שלי. כי למרות שלוס אמרה לי שהנבואה של אלברטה על הקשר שלי עם קמילה היא תכסיס רגיל שמכשפים ומכשפות משתמשים בו — בלי להאשים אותה, כי היא הוסיפה: ‘הצורך להשתמש בתכסיסים האלה הוא מה שמרחיק אותי מהכישוף’ — היו לי ספקות, כי הייתה אפשרות, ולוס עצמה אישרה זאת בתשובה לשאלותיי, שזה לא היה תכסיס: ‘כן, נכון שהרבה פעמים מכשפים ומכשפות, שרגילים להשתמש בתכסיסים, כבר לא יודעים אם כשהם משתמשים בתכסיס זה תכסיס, או משהו שהם באמת רואים או עושים.’ והספק הזה, או נכון יותר האפשרות שזה לא היה תכסיס, שיתק אותי. כך שהתכסיס התחיל לפעול כמו כישוף. כישוף שפעל באותו אופן כמו הכישוף שממנו סנדרה כביכול שחררה אותי. מה שאומר שהיא לא שחררה אותי משום דבר, אלא במקרה הכי טוב הטתה את הכישוף אל הקשר שלי עם קמילה. זה היה טוב, במובן שזה היה משהו, אבל בסופו של דבר זה היה בעייתי בדיוק כמו קודם.

בהתחלה קמילה שלחה לי הודעה ‘מה שלומך?’ להודעה הזאת לא יכולתי לענות, ולא רק כי לא ידעתי מה שלומי, כי תמיד אפשר להגיד ‘טוב’ או ‘בסדר’. אחר כך היא שלחה לי עוד הודעה והציעה שניפגש. התשובה שלי להודעה הזאת הייתה מבישה; כתבתי לה: ‘אני מאוד עסוק, אני כבר עונה.’ שבוע אחר כך היא שלחה לי הודעה שיש לה כמה יינות מדהימים, ושאבוא לטעום. הבנתי שאצל קמילה הנבואה של סנדרה, אחרי ההלם הראשוני, פעלה הפוך מאצלי: היא דחפה אותה קדימה. אמרתי לה שאבוא לבר באותו ערב.

ובערב הלכתי לבר. לפני שהלכתי רעדתי והיו לי דפיקות לב מואצות, כי כבר התחייבתי לבוא אבל מצד שני לא יכולתי לבוא, במובן שמשהו מנע ממני לעשות את זה. ומכיוון שכבר התחייבתי והחלטתי לבוא, הלכתי נגד הדחף שלי. אני מתכוון לומר שהדחף הראשוני שלי היה לא לבוא, להישאר, אבל היה עוד דחף, קצת יותר מחושב, שאמר לי שאני חייב ללכת. הייתי יכול להתעלם מהדחף המחושב לבוא אילולא נרמזה בו הפעימה, מתחת לדחף לא לבוא — כלומר, במקום מקורי עוד יותר — של הדחף לבוא. הפעימה הייתה עדינה מאוד והיה קשה להבין בה, אבל הדחף המחושב לבוא הגביר אותה מעט. ברור שזו הייתה יכולה להיות הזיה, אבל עוד תחושת בטן אמרה לי שהיא לא.

ברגע שיצאתי מהבית הרגשתי יותר טוב: הרגע הכי גרוע היה הרגע שבו עדיין יכולתי להישאר. גם אחרי שיצאתי יכולתי לחזור, זה נכון, אבל בשביל זה הייתי צריך לקטוע תנועה שכבר התחילה, וזה יותר קשה. כך שככל שהתקרבתי נרגעתי בהדרגה. אבל כשהגעתי שוב נתקפתי ייאוש, כי מרוב שהייתי מרוכז בזיהוי שכבות של דחפים, שכחתי לחשוב שאני אראה שם את קמילה ושזה יגרור רצף שלם של פעולות. רצף פעולות שמתרחש כשמישהו מופיע, ההשפעות של הרצף על עצמי ועל אחרים, רצף השינויים בעצמי ובאחרים… כדי להימנע מכך, באופן בטוח, החלק המקורי המכושף גרם לי כמעט לאבד את יכולת הדיבור והתנועה. קמילה באה להגיד לי שלום, בלהט ביישני, ואני בקושי הרמתי את היד. ‘בסדר, בסדר!’ היא אמרה וצחקה בעצבנות. היא הביאה לי כוס והלכה. הסתכלה עליי מהבר. היא הייתה לבד באותו יום: לעיתים קרובות הם עבדו במשמרות. האמת שנדיר ששלושתם היו שם באותו זמן. בדרך כלל היו שניים. הרבה פעמים, אחד. באותו יום קמילה הייתה שם לבד. שתיתי מהיין: זה היה היין הכי טוב ששתיתי בחיים שלי. קמילה כנראה הבחינה בהתרשמות המרוסנת שלי כי היא התקרבה בחיוך ואמרה: ‘רואה?’ — ‘מדהים,’ אמרתי, שמח שאפשר לדבר על יין. ‘זה קברנה־קברנה־קברנה, שלושה סופים של שלושה בקבוקי יין שונים מאוד בכוס אחת.’ — ‘שלושה סופים…’ עניתי בקול מטופש, והיא עיקמה את הפנים וחזרה אל מאחורי הבר, נשענה עליו, תפסה את הפנים בידיים בתנועה של עייפות ואז הרימה את המבט, כי הזוג הנודניק קרא לה, אז היא הלכה והתיישבה איתם.

גם אם זה פתאום מתחיל להיראות ככה, זה לא סיפור אהבה. אני לא יודע מה זה, אבל אני יודע מה זה לא. אני יודע שזה לא כי אם הייתי חווה סיפור אהבה הייתי יודע שזה מה שקרה. ואני צריך לכתוב את מה שקרה כדי להבין אותו. כדי לדעת, כדי שאוכל להגיד, כשאדע, ‘ידעתי’. זה המעבר הכי טוב: מ’לא יודע’ ל’ידעתי’. רציתי ללכת, אבל הייתי צריך לשלם, כי לא רציתי ללכת בלי לשלם, למרות שהייתי יכול ללכת, כמו שעשיתי פעמים אחרות, ולשלם הכול בפעם הבאה. אבל רציתי לשלם, לא לשלם נראה לי כמו הצהרה חזקה מדי, ואני לא הייתי חזק, כך שזו נראתה לי הצהרה מזויפת, אי הבנה. חוץ מזה, באותה מידה שהרגשתי משותק, גם הרגשתי שאני נמשך לקמילה. הלכתי לבר עם שטר ביד. קמילה אמרה לזוג ‘סליחה רגע’ וניגשה לבר. ‘אני רוצה לשלם,’ אמרתי לה. ‘ברור,’ היא ענתה בקור, פגועה. גם אני הייתי די פגוע, מכישוף אחד או יותר. אבל היא ראתה רק את עצמה, נראה לי. אפילו עשיתי מאמץ ואמרתי: ‘אני עדיין מכושף.’ — ‘אני מניחה,’ היא ענתה. — ‘למה?’ — ‘לא יודעת, המכשפה ההיא לא הייתה אמינה.’ אני חשבתי, ובטח גם היא, על מה שהמכשפה אמרה עלינו, ושנינו שתקנו. ‘אתה צריך ללכת לאחת אחרת,’ היא אמרה. ‘כן,’ אמרתי, ‘כבר יש לי אחרת.’ — ‘תתקשר אליה עכשיו?’ — ‘אמרו לי לבוא מחר על הבוקר בבוקר.’ היא נראתה מהורהרת ואז אמרה: ‘מחר בבוקר אני יכולה.’ — ‘טוב,’ אמרתי, ‘זה בשבע.’ — ‘בשבע!’ — ‘כן.’ — ‘טוב, אני אבוא. איך קוראים למכשפה?’ — ‘אני לא יודע, לא אמרו לי.’ — ‘טוב.’ נתתי לה את הכתובת ונפרדתי ממנה שמח, בלי לדעת למה. אני מניחה ששמחתי כי למרות השיתוק שלי קרו שלושה דברים שהכישוף התנגד או נדמה שהוא מתנגד אליהם. וגם כי, אני חושב עכשיו ובטח שמתי לב לזה גם אז, דברים שקורים ככה הם יותר אמיתיים, כי הם דברים שקרו מעצמם, במובן שלא אני עשיתי אותם. אני מתכוון לומר שלמשל, אם אני הייתי מזמין את קמילה לבוא והיא הייתה מסכימה, הייתי יכול להישאר עם לכל הפחות שאלה אחת: היא רוצה או לא רוצה לבוא?

* * *

התחלתי לדבר על הרגע שבו החלטתי להשתחרר מהכישוף; עכשיו אני מספר את זה בשביל להבין מה קרה עם הכישוף. אני יודע מה קרה, אבל אני לא יודע באיזה מצב אני נשארתי ביחס למה שקרה. היכולת לספר את זה — או המצב שבו זה אפשרי — גורמים לי לחשוב שאפילו אם לא השתחררתי אני לפחות יכול למצוא דרך זמנית להשתחרר, כי אחרת לא הייתי יכול לספר את זה, כי הכישוף מנע ממני לעשות דברים מסוימים, כמו, למשל, לספר משהו. נכון שהפרוזה די נוראית: כי, למה, אבל, יודע, לא יודע, רוצה, לא רוצה… אבל אני לא מוצא שום סיבה שזה לא יהיה ככה או שזה יהיה אחרת. חוץ מזה, זה צריך להיות ככה, זה בטוח. למה? אני עדיין לא יודע, אבל אני יודע שזה חלק ממה שאני צריך להבין. אני גם יודע שהכישוף יכול להכשיל אותי בדרך. אני מודע לזה, במובן הזה, שאפשר לקרוא את כל זה כמשל. אבל משל למה? שום סופר קלאסי או דתי מעולם לא התחיל לכתוב משל בלי לדעת על מה הוא, כלומר, בלי לחשוב קודם איזה מוסר השכל הסיפור נועד להחליף. אבל זה לא יהיה רע אם אני אדע על מה הוא רק בסוף. או אפילו אחרי הסוף. כאילו יותר משאני המחבר של המשל, אני דמות בו, אבל דמות שיודעת שהיא דמות במשל. למשל, במשל שיֵשׁוּ מספר על מי שזורע זרעים על השביל, ושם אוכלות אותן ציפורים; על האבנים, ושם הנבטים נשרפים בשמש; בין עצי המחט, ושם הצמחים נחנקים; ובאדמה, ושם… במשל הזה אני אהיה זה שזורע ולא מבין מה הוא עושה אבל יודע שיש לזה משמעות. אני זורע, למשל, על השביל, ואומר לעצמי: ‘מה זה הטמטום הזה? למה אני סתם זורק זרעים על השביל? מה אני עושה? אני חושב שיש לזה משמעות, אבל אני לא מבין אותה, וזה גורם לי להרגיש כמו משוגע.’ ואחר כך אני זורע על האבנים ותוהה אם נעשיתי טיפש. ואחר כך בין עצי המחט, וכבר נמאס לי מעצמי, ואני מכה את עצמי בראש באגרוף. ואחר כך אני זורע באדמה וחושב: ‘למה השארתי את זה לסוף?’

פשוט כמו שכשזה קרה לא ידעתי מה קורה, גם עכשיו אני לא יודע מה קורה. ה’עכשיו’ של הסיפור אבל גם ה’עכשיו’ שלי, עכשיו. אני אבין הכול כשכבר יהיה מאוחר מדי, כלומר, כשכבר לא תהיה בזה שום תועלת. או ‘הרבה’. ברור שהייתי יכול להיצמד לדברים מוגדרים אם הייתי רוצה. למשל, הייתי יכול לדבר על מכשפות בצורה פוליטית ולהצדיק אותן, או אפילו כל דבר אחר שהוא אי צדק או בעיה של התקופה שלנו, הזמן ‘שלנו’, ה’זמן’ שלנו, וכך לאפשר לכולם, או ל’כולם’, נקודת אחיזה ופרשנות, הצדקה ומדריך, תירוץ. והייתי עושה זאת אם לא הייתי כמעט בטוח שאם אעשה זאת אבריח, במקל האיתן הזה, את רוחות הרפאים העדינות שהתחילו להתאסף סביבי באותו רגע. ולא להבריח אותן זה הדבר הכי נאמן ומוצדק שאני יכול לעשות, כי אני יודע שברגע ההוא שבו לא יכולתי לדבר עם קמילה, אבל באופן כללי בכל הרגעים שדיברתי עליהם עכשיו ובכל הרגעים שאחריהם, הייתי מוקף רוחות רפאים עדינות, יפהפיות ומבולבלות. רוחות רפאים מאותו סוג כמו אלה שסביבי עכשיו.

רוחות הרפאים האלה לא היו ואינן חלק מהכישוף, במובן שלא כל מה שקורה בגלל משהו הוא חלק מאותו דבר. רוחות הרפאים נמשכו אל המצב שהכישוף גרם, אבל הן לא היו קשורות לכישוף והן לא היו תלויות בקיומו. הלכתי, אם כך, בחשכה, ודמיינתי שהאגרגור מאחוריי, שעכשיו הוא לא רוצה לחסל אותי, ואפילו שעדיין לא ידעתי את זה, שנינו היינו מוקפים רוחות רפאים. כמה הן היו? הן היו שבע. זה מה שאלברטה אמרה לי, המכשפה הנערה, בבוקר. אני אספר מה קרה.

בקושי הצלחתי לישון באותו לילה, והתעוררתי מוקדם. אכלתי לי את ארוחת הבוקר בשלווה, התקלחתי, רפרפתי על כותרות העיתון ויצאתי החוצה. המשפט האחרון מושלם. יצאתי מהבית, הלכתי לתחנת אוטובוס וחיכיתי לאוטובוס, וכשהוא הגיע עליתי עליו והנחתי כרטיס על מכונה כדי לשלם. התיישבתי, ובזמן שהאוטובוס נסע הסתכלתי מהחלון על האנשים שהלכו ממקום למקום, כמוני, שגם הלכתי ממקום למקום: מהבית שלי לבית של המכשפה. קיבלתי הודעה מקמילה ‘הגעתי’, מה שגרם לי להבין ששכחתי שקמילה תהיה שם. למרות שזאת צורת ביטוי, כי בשום אופן לא שכחתי. רוחות הרפאים צחקו, בלי ספק. אבל באותו רגע לא ידעתי כלום על רוחות הרפאים.

ירדתי מהאוטובוס, הלכתי אל דלת הבית וקמילה הייתה שם. היא התאפרה. איפור בבוקר עושה רושם מפוקפק, אבל האיפור של קמילה באותו בוקר עשה עליי רושם קדום שהדרך היחידה שאני יכול להסביר אותו זה לדמיין עובד אדמה צעיר, באי אילו ימים רחוקים, שיוצא לעבוד בחלקת האדמה הקטנה שהוא חולק עם הוריו ושתשעים וחמישה אחוזים מיבולה עליו לתת לבעלי האדמה… אני לא יודע איך להמשיך את המשפט, כל מה שאני כותב עלוב בצורה שמסעירה אותי. זה גורם לי לחשוב שהכישוף עכשיו שם ואני יכול לכתוב אך ורק כי ויתרתי על הכתיבה במובן של ויתרתי על לכתוב משהו שהוא לא עלוב, כאילו אם אכתוב בדרך הזאת אצליח להטעות את הכישוף ולגרום לו לא לשים לב שאני עושה משהו. כאילו מישהו רוקד, במקום שאסור לרקוד בו, בתנועות שלא נראות כמו ריקוד. כאילו אם מישהו שלא יכול ללכת, למשל, ילך ברחוב במחשבה שהוא רוקד. זו לא אפשרות רעה, כי למצוא מקום שהכישוף לא עובד בו זה כמו לא להיות מכושף. וחוץ מזה לוותר על הכתיבה כדי להיות מסוגל לכתוב זה הדבר הכי אמיתי ומוצדק שאני יכול לעשות. עובד האדמה, אם כך, יוצא ורוכן כדי לעקור עשב שוטה, ובזמן שהוא עוקר אותו הוא רואה כפות רגליים יפהפיות עם ציפורניים אדומות ומרים מעט את הראש בלי להזדקף ומביט בקרסוליים שמחוברות לכפות הרגליים האלה ואז אוזר אומץ כדי לא להשפיל את הראש וממשיך לעלות במעלה הרגליים, המותניים, הבטן, החזה והצוואר עד שהוא מגיע לפנים מאופרות. זה היה הרושם שעשה האיפור של קמילה, זה הדבר הכי מדויק שאני יכול לומר. בסופו של דבר עובד האדמה מתעשת ומזדקף, כי הוא קולט שהאישה הזאת אינה אלא השכנה שלו, בתו של עובד אדמה אחר, ולמרות שכשהוא זקוף הוא יכול לפטפט איתה כאילו לא קרה כלום, החולשה הראשונית ממשיכה להדהד ברקע כמו צליל נמוך מאוד שמסחרר אותו. והוא אולי יכול להעמיד פנים שאין לו סחרחורת, אבל הסחרחורת עדיין שם ברקע ומציבה אותו במישור של רגישות אחרת, כלומר עובד האדמה יכול להפוך את הסחרחורת הזאת למשהו אחר. עובדת האדמה קולטת את זה, לא במובן שהיא מבינה את כל זה אלא במובן שהיא מבינה שמשהו קורה, מה שקורה מוצא חן בעיניה והיא יודעת שהיא אחראית לזה.

* * *

הבית של אלברטה, המכשפה הנערה, היה בית מודרני. ‘הוא’, הייתי צריך לומר, כי הייתי שם לפני כמה ימים. אבל את זה אני אספר בזמן המתאים, אם הוא יתאים: אני לא רוצה להקדים את המאוחר. מצד שני, ייתכן שבעת קריאת הדברים האלה הבית כבר לא קיים, כך שעדיף לכתוב ‘היה’. גם אין טעם לומר מה קרה בתוך הבית חוץ ממה שחשוב: היה טקס שבו אלברטה צעקה עליי, כמו מטורפת, ‘תחשוף את הפנים האמיתיות שלך!’ אני צריך להגיד משהו על אלברטה: היא טיפחה מראה נערי, אבל היה ברור שהיא מתקרבת לשלושים; היא הייתה רזה מאוד, אבל שידרה חוזק; היא הייתה יפה מאוד ומודרנית כמו הבית שלה, אבל נראתה מתקופה רחוקה; היא עשתה רושם של אינטליגנציה מרוכזת אבל דיברה כמו מטורפת; והיא הייתה מאופרת ולבושה היטב אבל שידרה עצלנות. היא החמיאה לקמילה על החולצה הכחולה שלבשה: ‘וואו, החולצה הזאת… מהממת,’ היא אמרה. לי היא אמרה את המינימום ההכרחי: ‘היי,’ ‘תיכנס.’ כשנכנסתי היא ביקשה שאתפשט (‘תוריד ת‘בגדים,’ אמרה) ושאשכב על הרצפה כמו כדור; ואז היא צעקה שאחשוף את הפנים האמיתיות שלי ובעטה בי וירקה עליי ותוך כדי כך קיללה אותי במילים גסות (‘בן זונה’, ‘פרצוף תחת’ וכו‘); אחר כך היא קפצה עליי כאילו היא מנסה לכסות אותי עם הגוף שלה והתחילה להתנועע: בסוף היא קמה ואמרה לי להתלבש. כשקמתי ראיתי שגם היא התפשטה והגוף הרזה שלה ריגש אותי; היא הסתכלה עליי מסתכל עליה ועשתה פרצוף; הסתכלתי על קמילה, שצחקה עם יד על הפה. ‘הכול בסדר?’ שאלתי. קמילה זקפה אגודל בזמן שאלברטה אמרה: ‘לא!’ — ‘מה לא בסדר?’ שאלתי בלי התלהבות בזמן שהתלבשתי. ‘הכול,’ אמרה לי המכשפה בחזה חשוף: היא כבר לבשה מכנסיים אבל עמדה מול הארון כדי לבחור מה ללבוש מעל. ‘מה דעתך?’ שאלתי את קמילה, ולפני שקמילה ענתה היא אמרה: ‘אה! תראי את זו!’ זו הייתה חולצה כחולה כמעט זהה לזו של קמילה. ‘חה חה,’ אמרה קמילה, וגם המכשפה צחקה. ‘איך קוראים לך?’ שאלה קמילה. ‘אלברטה,’ אמרה המכשפה, ורק אז גיליתי איך קוראים לה. ‘אלברטה,’ אמרתי, ‘למה את אומרת שהכול לא בסדר?’ היא חזרה על המשפט בלעג: ‘למה את אומרת שהכול לא בסדר… תלמד לדבר, קודם כול.’ — ‘טוב,’ אמרתי, ‘אבל תעני לי.’ — ‘אני אענה אם יתחשק לי.’ קמילה צחקה בקול רם. ‘זה לא מצחיק,’ אלברטה אמרה, ‘יש לו הרבה בעיות… את כל הבעיות… הוא מוקף רוחות רפאים: שבע רוחות רפאים. וחוץ מזה יש אגרגור, אבל הוא רגוע. אבל זה עוד לא הכול.’ — ‘מה עוד?’ שאלתי, והיא חזרה בלעג: ‘מה עוד?’ ואמרה לקמילה: ‘אני לא מבינה מה את מוצאת בבחור הזה.’ — ‘טוב…’ קמילה התחילה להגיד בלי להפסיק לצחוק, ולא המשיכה. המצב הצחיק גם אותי, אבל מצד שני גם העליב אותי קצת. ‘רוצים קפה?’ שאלה אלברטה, ובלי לחכות לתשובה אמרה ‘אני כן’ והלכה למטבח.

הייתי צריך לתאר את הבית. לא כי אני רוצה אלא כי בלי התיאור הזה לא יהיה אפשר להבין את מה שאני מספר. אבל אני לא אעשה את זה, מצד אחד כי אני לא רוצה, ומצד שני כי לא מעניין אותי שיבינו את מה שאני אומר אלא לספר משהו כדי להבין אותו. זה לא אומר שאני כותב בשביל עצמי: אני לא כותב לא בשבילי ולא בשביל אחרים אלא כדי לספר משהו שאני רוצה לספר ואחר כך יהיה אפשר לקרוא והוא יעזור; כלומר, לא כדי לשחזר. כי עכשיו יש לי פחד חדש: שהטון הקליל יעורר רושם שזה משחק, או מהתלה ספרותית, או משהו נורא אחר מהאזור הזה. ולא, זה משהו שנובע ממצב אפל מאוד. להיות מכושף זה לא משהו קליל, את זה צריך להבין. כי אם זה מצריך הסבר, זה כבר אומר שמשהו לא עובד כמו שצריך. זה הצריך הסבר? אולי זה כבר היה מובן ורק אני הייתי צריך להבין את זה. אני מבין את זה, אבל אם אני אעמיד פנים שאני לא מבין בסוף אני לא אבין. והתוכנית שלי היא להבין משהו, לפחות קצת. ככה שאני הולך לשנות טון. למרות שאני לא יודע מהו ה’טון’. אני אנסה לצמצם את המרחק בין מה שאני מספר והאופן שבו אני מספר אותו. אבל אני לא יודע בדיוק מה אני מספר ואני לא יודע מהו האופן שבו אני מספר אותו. וחוץ מזה יש אפשרות שאם אשנה את אופן הסיפור, הכישוף יתחיל לפעול ולא אוכל להמשיך. אני לא מתכוון לשחזר, אבל אני אנסה לדבר מתוך האפלה. זה כן משהו שאני יכול לנסות לעשות. אנסה לגרום לכך שהאפלה תהפוך לחירות. גם זה משהו שאני יכול לעשות וזאת הדרך הטובה ביותר לסֵפר שרוצה לקבל את בחירת העם. אני חושב שהדבר הכי טוב שאמרתי עד כה במובן הזה הוא: ‘למצוא מקום שהכישוף לא עובד בו.’ זוהי העצה שהספר הזה נותן ברגע זה לכל המכושפים והמכושפות בעולם: במקום לנסות להיפטר מהכישוף, תמצאו מקום שהכישוף לא עובד בו. אם הייתי יודע את זה הייתי חוסך לעצמי את כל התסבוכות שאני מספר עכשיו. אבל אם הייתי חוסך לעצמי את כל התסבוכות לא היה לי מה לספר ואז לא הייתי מגיע לרעיון של המקום שהכישוף לא עובד בו, כי העובדה שחוויתי את מה שאני מספר יצרה את הצורך לספר אותו והצורך הזה יצר את הצורך למצוא מקום שבו הכישוף לא עובד כדי שאוכל לעשות משהו, כלומר, לספר. וכל זה אפשר לי לעזור לאחרים.

* * *

לכן אני יודע או חושב שאני יודע שהכישוף לא עובד על צורת הסיפור העלובה הזאת. עלובה בכל המובנים: הסגנון עלוב, המבנה עלוב. אבל מצד שני שופעת, כי המקום שבו הכישוף לא עובד הוא המקום של השפע. ואני חייב לומר שהרבה פעמים אני קורא טקסטים שהסגנון והמבנה שלהם מעולים, והם נראים לי מכושפים ועצובים. כי מה שמעניין אותי זה מה שחומק מהכישוף, כלומר, לא מציית לו. כדי לכתוב בעושר צריך לציית לחוקים מסוימים. כי העושר הוא תרומה למה שנצבר, והשפע, לעומת זאת, הוא הבזבוז של מה שנצבר על ידי אחרים. אבל כל מה שנצבר נצבר על יד אחרים. אולי זאת השאלה: אם אתה מגן על מה שאחרים צברו או לא. אם כן, אתה עשיר; אם אתה לא עושה את זה אתה יכול לזכות בשפע. אני לא יכול להגן על זה, אני יכול רק לבזבז אותו או לבוז לו. אני מחפש את השפע, שלעולם אינו המוני: הצבירה היא מה שהמוני. שפע צועני… לבזבז הכול מהר, כאילו נשאר לך מעט זמן לחיות. אני מבזבז כל מה שנקרה בדרכי כדי שלא יצטבר, וככה אני נשאר בלי כלום. יש לי עוד הרבה מטפורות בראש, אבל עדיף שנמשיך, כי אני לא רוצה לדבר על זה יותר. בעיקר כי אני מבין שהעליבות חייבת להגיע גם לרעיונות; לא יכולים להיות רעיונות מתוחכמים, כי אז הכישוף ישים לב ואני אאבד את האפשרות להמשיך לספר. וחוץ מזה רעיונות מתוחכמים הם בסופו של דבר כמו לנפח את הקול, ולמרות שאין בזה שום דבר רע אני יודע שזה לא הרגע לזה. אפשר לתהות למה אני מדבר על להמשיך לספר בזמן שבמקום לספר אני אומר דברים כאלה. אני חושב שאני יודע את התשובה, שהיא משהו שאני מנחש: אם אספר הרבה זמן ברצף, הכישוף עלול להבחין במשהו מוזר, כלומר, הוא יכול להבחין בזה שאני עושה משהו. כמו אסירים שמתכננים בריחה, אני צריך לפעול לסירוגין, עם הרבה הפסקות, ולחפור לאט לאט את המנהרה בתא. אתם יכולים לתהות למה אני לא שותק בזמן שאני לא מספר, אבל אני חייב לומר שגם זה יהיה חשוד, כמו אסיר שכשהוא לא חופר הוא עומד בלי לזוז באמצע התא.

כל זה בגלל הכישוף. אחר כך ישנן רוחות הרפאים. רוחות הרפאים הן עדינות, כמו שאמרתי, וכל תנועה חדה עלולה להבהיל אותן, כך שעליי לפעול בזהירות, כי הן עוזרות לי. זה מה שאלברטה אמרה לי בזמן ששתינו קפה במטבח שלה. והיא אמרה את זה בנחמדות, כי הקללות היו רק חלק מהטקס, וכבר סיימנו. היא אמרה: ‘שבע רוחות הרפאים הן טובות. אתה לא צריך להיפטר מהן. האמת שאתה צריך לשמור עליהן, כי הן עוזרות לך. האגרגור לא רואה אותן, אבל רוחות הרפאים כן רואות את האגרגור ומרגיעות אותו בליטופים ובלחישות.’ — ‘מאיפה באו רוחות הרפאים?’ שאלתי אותה, והיא אמרה: ‘לכולנו יש רוחות רפאים סביבנו, לפחות בילדות, בדרך כלל הן בורחות כשאנחנו גדלים, או שנשארת רק אחת, או שתיים, קצת עצובות.’ — ‘והוא שמר עליהן?’ שאלה קמילה. ‘לא, לא… יש שתיים ישנות, אבל האחרות חדשות, הן הגיעו לא מזמן, כששתי הישנות ביקשו עזרה כדי להרגיע את האגרגור.’ — ‘למה סנדרה לא ראתה אותן?’ שאלה קמילה כאילו היא חושבת בקול רם, ואלברטה נעצה בה מבט, ואז נעצה בי מבט, ושאלה איזו סנדרה. ‘סנדרה המכשפה,’ אמרתי. ‘אה,’ אמרה אלברטה, ‘הייתם צריכים להגיד לי שכבר הייתם אצל מכשפה… סנדרה, כן, אני יודעת מי זאת, יש לה שיטות משלה… מה היא עשתה לך? מה היא אמרה?’ סיפרנו לה כל מה שסנדרה עשתה ואמרה ואלברטה הקשיבה בתשומת לב. כשסיימנו היא אמרה: ‘אני צריכה לתקן כמה מהדברים שהיא עשתה. אבל מה שהיא אמרה עליכם נכון, מבחינתי אתם כאילו נשואים… באמת לא קרה כלום אף פעם?’ — ‘כלום,’ אמרנו קמילה ואני יחד. ‘אפילו לא נשיקה?’ שאלה אלברטה. ‘לא,’ אמרנו שוב יחד. ‘מממ… אם ככה אל תעשו כלום אף פעם: זה מאוד מסוכן.’ — ‘מה מאוד מסוכן?’ שאלה קמילה. ‘לעשות משהו שכבר נעשה,’ אמרה אלברטה. ‘אבל לא עשינו כלום,’ אמרה קמילה. ‘בגלל זה,’ אמרה אלברטה, ‘איך תעשו משהו שנעשה בלי שאתם עשיתם שום דבר? אפילו אם תרצו לא תוכלו.’ — ‘אני יכולה לנשק אותו עכשיו,’ אמרה קמילה בהתגרות. ‘תנסי, בבקשה,’ אמרה אלברטה וקמילה השתתקה לרגע ואז אמרה: ‘לא, זה בסדר.’

* * *

מה שהרגע סיפרתי לא קרה ככה; הוא קרה בדרך אחרת שאני לא יודע מהי. אני מתכוון לשיחה, שאני לא זוכר היטב, ולרגע של הנשיקה, שאני לא יודע אם ככה הוא היה. בכל אופן, אחרי שאלברטה ראתה מה קרה היא אמרה שהיא לא יכולה לעזור לי, שהכוח שלה לא יכול לפתור את הבעיה שלי ואני צריך ללכת למישהו אחר: למכשף ריקי. ‘ריקי, זה נשמע לי…’ אמרתי. ‘לא משנה איך זה נשמע לך, תתקשר אליו. אבל קודם,’ אמרה, ‘אפשר לעשות כיף.’ — ‘איך?’ שאלה קמילה, שהרגישה לא בנוח מאז אתגר הנשיקה. ‘זה חלק ממה שאני כן יכולה לעשות: אנחנו יכולים לצאת לרקוד הלילה,’ אמרה אלברטה. ‘ומה הבעיה שלי?’ שאלתי, ‘התנהגות בלתי מוסברת,’ היא ענתה. הסתכלתי עליה בלי להבין והיא אמרה: ‘אין קשר בין מה שאתה עושה לבין מה שקורה סביבך. אתה כמו ההפך הגמור מחיה, אבל גם זה לא, כי מה שאתה עושה קשור למשהו שהוא לא הגירוי ושהוא לא המחשבה אלא משהו אחר שאי אפשר להסביר, אבל הוא גם לא האגרגור וגם לא רוחות הרפאים.’ — ‘אני מרגיש מובן,’ אמרתי, וקמילה אמרה נעלבת: ‘להרגיש מובן כשמישהי אומרת שאתה בלתי מובן…’ — ‘היא לא אמרה שאני בלתי מובן,’ אמרתי. ‘לא, היא אמרה שההתנהגות שלך בלתי מוסברת,’ אמרה קמילה, ואלברטה הנהנה והוסיפה, כשהיא מביטה בקמילה: ‘נכון, זה כמו שאמרת, אבל את צריכה להבין שזה כאילו את אומרת למישהו שיש לו בעיה: יש לך בעיה.’ — ‘אני כועסת והכול מעצבן אותי,’ אמרה קמילה. ‘אני מבינה אותך, יקרה,’ אמרה אלברטה: ‘אבל היום אנחנו הולכים לעשות כיף.’ אלברטה כן לקחה ממני כסף, ולא מעט.

הלכנו והבטחנו לחזור באחת עשרה בלילה. אני וקמילה נפרדנו כמו בפעם הקודמת: בלי להיפרד, רק ‘ביי’ וכל אחד הלך לדרכו. אני הייתי, כמו שאמרתי, מרוצה, כי הרגשתי שלמה שקורה לי יש שם, למרות שכשאני מסתכל על זה עכשיו השמחה שלי לא הייתה הגיונית: בסך הכול אמרו לי שאני בלתי מוסבר. קמילה כעסה בצדק, והיא צדקה גם כשלעגה לשמחה שלי.

* * *

על הבילוי הלילי עם אלברטה אני לא יכול לספר. בעיקר, אבל לא רק, כי לפני שאלברטה לקחה אותנו לדיסקוטק, היא השקתה אותנו בשיקוי שלפחות אותי ערער לחלוטין. כשאלברטה ראתה את ההשפעה היא אמרה: ‘עכשיו, לפחות הלילה, ההתנהגות שלך תהיה מוסברת.’ וככה זה היה. לא הלכתי לדיסקוטק מאז גיל חמש־עשרה, וזכרתי שלא רק שאני לא אוהב דיסקוטקים, גם אף פעם לא אהבתי לרקוד שם. אבל הפעם רקדתי כמו משוגע לקצב המוזיקה והאורות, נישקתי את קמילה על הלחי וחיבקתי אותה, נישקתי את אלברטה בפה, ובסופו של דבר ביליתי את הלילה עם אלברטה בבית שלה. גם הלכתי מכות עם השומר השרירי בכניסה. ישנתי אולי שעתיים וכשהתעוררתי עדיין הייתי בהשפעת השיקוי. אלברטה ישנה כמו כדור שהצלעות בולטות ממנו. העיניים שלה היו עצומות, כמובן, ואז הבנתי שאני לא יודע איזה צבע עיניים יש לה. ירוקות? כחולות? אפורות? זה נדוש, אבל זה מה שחשבתי באותו רגע, ואם הרעיון הוא לתת הזדמנויות… בזמן שהתלבשתי חשבתי להעיר אותה כדי לראות את העיניים שלה, אבל לעיניים שרק נפקחו אין צבע ברור וחוץ מזה לא רציתי להעיר אותה: איזו מין שיחה ננהל? ככה שהלכתי בשקט. כשהגעתי הביתה חזרתי לישון ולנמנם עוד שעתיים בערך. אחר כך שתיתי הרבה מים ויצאתי לטייל בלה רַמְבְּלָה. השעה הייתה תשע והיה קר. זה היה בסתיו. התנועעתי והתיישבתי על הרצפה. הסתכלתי על הים ועל השמש — בלי להסתכל עליה, כמובן — וירדתי לחוף. כל זה קרה כי לא הייתה לי עבודה. הטלפון צלצל: זו הייתה קמילה ולא עניתי, כי לא יכולתי, כי הייתי מכושף. התפשטתי ונכנסתי למים, אבל רק עד המותניים, ועשיתי פיפי. לא הייתה לי עבודה כי נמאס לי מהעבודה שלי. העבודה שלי היא להרביץ לאנשים, ולילה קודם נזכרתי בזה כשהלכתי מכות עם השומר בכניסה. לפני שהייתי בריון הייתי שוטר. תמיד אהבתי לכתוב, ומדי פעם כתבתי אבל דברים קצרים, בודדים, מפוזרים, ופעם או פעמיים דברים ארוכים יותר שעזבתי כי לא ידעתי איך להמשיך. מה שאני כותב עכשיו זה הדבר הכי ארוך שעשיתי בחיים וכרגע לא נראה שאני הולך לעזוב באמצע. בגיל שלושים ושתיים עזבתי את שורות המשטרה כי, עד כמה שזה אולי נשמע מגוחך, אף פעם לא אהבתי משמעת. וחוץ מזה ראיתי שם הרבה דברים שלא מצאו חן בעיניי. אני לא אומר שהייתי בלתי מושחת, אבל היו שם אנשים ממש נוראיים. ‘כמו בכל מקום,’ יגידו לי. אני לא יודע אם זה אותו דבר. אחר כך קיבלתי כמה עבודות להרביץ לאנשים או לאיים עליהם. הן היו מעטות, אולי חמש־עשרה, וכולם היו אנשים די לא נעימים. ‘זה לא אומר שמותר לך להרביץ להם,’ תגידו לי, ואני אגיד שאתם צודקים, אבל… צברתי מספיק כסף והחלטתי לא להרביץ יותר לאף אחד וככה הכרזתי אחרי העבודה האחרונה. החודשים עברו והפנאי התחיל לבלבל אותי. יום אחד קלטתי שאני מכושף, וככה התחיל כל מה שאני מספר. אבל עדיין לא יכולתי לכתוב משהו ארוך, ואני — ככה החלטתי — רציתי לכתוב משהו ארוך. בבית הספר לשוטרים צחקו עליי שאני קורא, אבל זה גם עורר כבוד מוזר שאִפשר לי לטפס במהירות בסולם הדרגות. כשיצאתי מהמים והתחלתי להתייבש שמעתי שקיבלתי הודעה. חשבתי שהיא בטח מקמילה, אבל לא, זה היה שולח אנונימי ששלח לי משפט. בגלל המשפט הזה הרגשתי שאני חייב לספר משהו על העבר התעסוקתי שלי בעל כורחי, כי זה היה משפט מהעבר שמופיע בתוך מה שאני מספר, שהיה ההווה שלי באותו רגע: ‘בקפה X בשעה 11′.

לא רציתי להרביץ לאף אחד יותר, אבל הייתי כל כך מבולבל… לא שחשבתי על כסף: היה לי מספיק, כי להרביץ לאנשים זו עבודה שמרוויחים בה טוב. לא תמיד, אבל אותי תמיד שלחו לאנשים שהיה צריך לגשת ולהרביץ להם במקצועיות כדי שהמסר יהיה ידידותי וברור, שזה שילוב קשה ומפחיד. הייתי מבולבל בגלל היעדר העוגן, בגלל ההתנהגות הבלתי מוסברת. אז תפסתי את זה כאתגר: איך זה יהיה להרביץ למישהו כשאני מכושף ומבולבל? מה תהיה התוצאה?

* * *

רציתי לכתוב רומן אוטוביוגרפי של עזרה עצמית שיספר באופן מסודר מה קרה לי כשניסיתי להשתחרר מהכישוף. אבל מכיוון שאני לא מבין מה קרה אני לא יכול לספר את זה באופן מסודר, כך שוויתרתי על השאיפות שלי וויתרתי על עצמי. לא רציתי לדבר על החיים הקודמים שלי, ועכשיו זה מה שאני עושה, אבל כמו שאמרתי, זה היה בלתי נמנע. זה היה בלתי נמנע כי בלי זה לא יהיה אפשר להבין את מה שאני רוצה לספר, אבל בעיקר כי כמו שאמרתי, אף פעם לא אהבתי משמעת. בכל אופן, אם ברחתי מהמשמעת המשטרתית זה לא היה כדי למשטר את עצמי כל כך מהר ולנסות לכתוב נרטיב מסודר. אני יכול לעשות מה שבא לי. לא אכפת לי אם זה יֵצֵא גרוע: אני נותן לעצמי הזדמנות. אני יודע שלעשות את מה שאני עושה ברגע זה — שלושת המשפטים האחרונים — יותר גרוע אפילו מזה שהכנסתי את החיים הקודמים שלי, אבל לא אכפת לי. אני יודע כי קראתי. ולא אכפת לי כי אני לא אוהב משמעת וכי הספרים האהובים עליי היו תמיד אלה שלא מפחדים.

כשעשיתי שינוי בחיים, כלומר הפסקתי להיות בריון בשאיפה להפוך לסופר — כי השינוי הקודם, משוטר לבריון, לא היה באמת שינוי בחיים אלא מין התדרדרות — הסתרתי את עברי: שכחתי את כל חבריי ומכריי והתחלתי טיפול פסיכואנליטי, משהו שתמיד רציתי לעשות אבל לא העזתי. יום אחד המטפלת, לורנה, המליצה לי, אחרי שלעגתי לאסטרולוגיה, שאזמין לעצמי מפה אסטרולוגית. היא נתנה לי שלושה טלפונים: שתי אסטרולוגיות ואסטרולוג. הקשבתי לכל מה שלורנה אמרה לי — מתוך הרגל לצייתנות, אולי — כך שקודם כל התקשרתי לאסטרולוג, ריקי, אבל ריקי לא ענה. אחר כך קפאתי מול שני הטלפונים: לוס ומרילוס. יצאתי לשוטט בעיר והלכתי לאיבוד; מצאתי מקום של יין שמצא חן בעיניי והתיישבתי. המלצרית ששירתה אותי הייתה קמילה, ומייד מצאנו חן זה בעיני זו למרות שבקושי דיברנו אז. אחרי שתי כוסות בחרתי בלוס. התקשרתי אליה וקבענו להיפגש למחרת. למחרת הלכתי ללוס ונתתי לה את הפרטים שלי — תאריך ומקום הלידה, עיר, שם — ושילמתי לה. בשבוע שאחר כך נפגשנו והיא סיפרה לי מה גילתה עליי, או כמו שהיא אמרה בלעג, ‘מה אומרים הכוכבים’.

* * *

הלכתי לקפה X באחת־עשרה בבוקר בלי להחליף בגדים, מזיע, עדיין תחת ההשפעות האחרונות של השיקוי. רציתי שהם יראו אותי ככה ויחליטו לפי ה… אני חייב לומר שבכמה מהפעמים שהרבצתי לאנשים בא איתי עוד בחור שהיה יכול להרוג אותם במקרה ש… אני לא רוצה להגיד יותר. הבחור שהרג אנשים היה מאוד חביב וצעיר, רזה וגבוה, קצת עצבני אבל עם סטייל: נעליים מחודדות, מכנסיים צמודים, חולצות עם הדפסים אפלים אבל מפתיעים (עקרבים, עכבישים, מבוכים). והוא היה שתקני מאוד. כל הרוצחים שתקניים מאוד, לפחות אלה שמחזיקים מעמד במקצוע; אלה שמדברים הרבה בדרך כלל בוחרים עיסוק אחר. הוא אף פעם לא באמת היה צריך להשתמש בנשק שלו: מספיק שהוא הראה אותו ברגע זה או אחר כדי ש… אבל בפעם האחרונה שלחו מישהו אחר ו… בגלל זה לא הלכתי. לא כי זה השפיע עליי אלא כי חשבתי שזה מסמן התחלה של שלב חדש שלא רציתי להיכנס אליו.

אני לא אכנס לפרטים על הפגישה אלא אספר את המינימום ההכרחי. הבחור הופתע מ’השינוי החיצוני’ אצלי, במיוחד מהתלתלים, אבל לא ייחס לזה חשיבות ואמר שהם שמעו שחזרתי לעניינים. ‘איזה עניינים?’ שאלתי. ‘אתמול, בכניסה למועדון, לא?’ — ‘אה, כן…’ אמרתי, מופתע מעט. ואז הוא הציע לי עבודה: להרביץ לבחור די מפוקפק, ק… בכניסה למסעדה; הוא היה אמור לבוא לשם בלי שומרי ראש, ובכל מקרה שומרי הראש יחכו בחוץ וייקח להם זמן ל… ‘כמה אגרופים חזקים בצלעות, זה הכול.’ הסכמתי ואמרתי לו שזאת תהיה הפעם האחרונה.

כל אותו יום התעלמתי מההודעות של קמילה וזה גרם לי להרגיש רע, אבל מצד שני העבודה שציפתה לי השרתה עליי ביטחון. בערב לבשתי בגדים נוחים ויצאתי מהבית ברגל. אחר כך לקחתי מונית לאזור הברים והצגתי תעודת זהות מזויפת בחנות להשכרת אופניים. רכבתי באופניים עד דלת המסעדה ובזמן שחיכיתי, שפוף למחצה מאחורי עץ, עישנתי, דבר שהפסקתי לעשות כי הוא היה מקושר אצלי לעבודה כשוטר וכבריון. כשהבחור יצא התקרבתי אליו בחיוך ושאלתי אותו אם הוא ק…; הוא אמר שכן והיכיתי אותו בצלעות חזק מאוד פעמיים או שלוש. הוא שכב על הרצפה והתפתל, ואני עליתי על האופניים כדי לברוח כשלפתע הופיע הרוצח מהפעם הקודמת, ירה לו ברגל ונכנס למכונית וברח. הרעש משך לשם קהל קטן, אבל אני כבר הייתי רחוק. ‘חרא!’ אמרתי ודיוושתי, כי נתתי להם לעבוד עליי.

* * *

זה היה הכול. יותר לא קרה שום דבר עם העבודה שלי בלהרביץ לאנשים, שום בעיה משום סוג: שילמו לי, העניין בקושי עלה וזהו, כי אף פעם, לפחות עד עכשיו, לא התקשרו אליי שוב, וכבר עברו כמה חודשים ואני לא חושב שהם יעשו את זה, ובכל אופן אני לא אסכים. אבל למקרה הזה היו השלכות. הראשונה, וזו שהייתה לי הכי ברורה באותו רגע, היא שנהייתי עוד יותר מבולבל ממה שהייתי. מבולבל באופן פרדוקסלי: להרביץ נתן לי מבנה ואני הייתי בלי מבנה, וככה פתאום כאילו הייתי קשה ורך באותו זמן, כמו חרק. זו הייתה תחושה נוראית שהתבטאה בכאבים פיזיים. עכשיו אני זוכר שבלילה עם קמילה ואלברטה קרה עוד משהו. מה שקרה זה שאלברטה התחילה ללחוש לי באוזן דברים אפלים מאוד, על המוות ועל העולם. היא אמרה: ‘אנחנו חיים בין מתים, עכשיו אנחנו רוקדים בין מתים, אתה רואה אותם?’ לא ראיתי, אבל אמרתי שכן. ‘תראה את ההוא,’ היא אמרה לי, ‘הוא רוצה להצטרף לרוחות הרפאים שלך… לא ניתן לו!’ וככה זה היה כשהיא נישקה אותי. אחר כך היא אמרה לי: ‘נישקתי אותך כי נשיקות מבריחות את רוחות הרפאים.’ קמילה לא ראתה אותנו כי היא הלכה לשירותים או לקנות משקה. כשהיא חזרה, אלברטה עשתה לי פרצוף שאמר ‘תהיה דיסקרטי’. הייתי דיסקרטי, אבל קמילה שמה לב שמשהו מוזר. ואז נישקתי אותה על הלחי וחיבקתי אותה. זה יצר אצלי תחושה חזקה מאוד של רכרוכיות רוחנית. ברגע מסוים קמילה, שהרגישה לא בנוח, אמרה שהיא רוצה ללכת. ‘אני אישאר עוד קצת,’ אמרה אלברטה, ואני אמרתי אותו דבר, אבל ליוויתי את קמילה לתפוס מונית. ‘מה הולך?’ קמילה שאלה אותי בחוץ. ‘עם מי?’ — ‘עם המכשפה הזאת.’ — ‘אה, לא יודע, למה?’ — ‘סתם,’ היא אמרה, ובדיוק אז הגיעה מונית והיא נכנסה ונסעה. כשרציתי לחזור פנימה השומר בכניסה לא נתן לי להיכנס. ‘הייתי בפנים,’ אמרתי לו בחיוך, והראיתי לו את צמיד הנייר ששמו לי כששילמתי. ‘לא,’ הוא אמר והסתכל הצידה, וזה הכעיס אותי. אני חייב לומר שאני רזה ואני לא נראה מסוכן. הבחור היה, כמו בדרך כלל, גבוה ושרירי. ולכן כשאמרתי לו שכדאי לו לזוז ולתת לי להיכנס, הוא צחק וניסה לדחוף אותי; אני זזתי ודחפתי אותו בעדינות אבל מהצד; הוא ניסה לתפוס אותי אבל גרמתי לו להסתובב סביב עצמו והוא נפל. הוא קם והסתכל עליי מופתע. שני השומרים האחרים צחקו. ‘אני יכול להיכנס עכשיו?’ שאלתי. ‘לא,’ הוא צעק והתנפל עליי ואני הפלתי אותו שוב, אבל הוא נפל לא טוב ועיקם את פרק היד. שני השומרים האחרים הסתכלו מופתעים וזה שהיה על הרצפה רק החזיק את היד בפליאה. ואז אלברטה יצאה, תפסה לי את היד והלכנו. ‘לא התכוונתי, אבל אתה…’ אמרתי לשומר כשהלכנו. ‘ידעתי שאתה מסתבך בצרות,’ אמרה אלברטה. לקחנו מונית ונסענו לבית שלה.

* * *

אני אנסה להמשיך באופן מסודר. אבל הרגע נזכרתי שלא סיפרתי מה קרה כשנפגשתי עם לוס והיא קראה את המפה האסטרולוגית שלי, אז קודם אני רוצה לספר על זה. אבל לפני זה אני רוצה להבהיר משהו כי אני מרגיש לא בנוח: לא הייתי שוטר וגם לא הרבצתי לאנשים בתור מקצוע. וגם לא הלכתי מכות עם השומר בכניסה, למרות שכן התווכחנו די בצעקות ואפילו דחפנו אחד את השני עד שאלברטה יצאה ואמרה לי ‘ידעתי שאתה מסתבך בצרות.’ דחיפות זה פיזי, אבל זה לא נחשב ללכת מכות. כל השאר נכון. אבל ההודעה שקיבלתי בים הייתה אחרת. למרות שהיה כתוב בה אותו דבר: ‘בקפה X בשעה 11′.

אני מבין שאני גם לא רוצה לספר מה לוס אמרה לי: זה מאוד פרטי. בדיוק בגלל זה המצאתי את הסיפור על להיות שוטר ולהרביץ לאנשים: כדי לא לספר דברים פרטיים. ‘אבל לא סיפרת כבר הרבה כאלה?’ תשאלו אותי. ברור, זה בדיוק זה: אני רוצה לצמצם את הדברים הפרטיים למינימום ההכרחי. וככה, אם אני נצמד לרעיון המינימום ההכרחי, אני יכול לספר שלוס המליצה לי ללכת למכשפה. אבל זה לא קרה בפעם הראשונה שנפגשנו. נפגשנו עוד פעמיים לפני זה ועוד פעם רביעית אחר כך ונהיינו חברים. בפעם החמישית היא המליצה לי ללכת למכשפה ובפעם שאחר כך היא נתנה לי את שלושת הטלפונים. אני כבר חשדתי אז שהיא מכשפה.

* * *

אני מתבייש להגיד את זה, אבל אני מוכרח להגיד שהאמת שכן הייתי שוטר והרבצתי לאנשים תמורת כסף. מה שקרה זה שמאוד התביישתי כשראיתי שכתבתי את זה, ומכיוון שהרעיון שלי הוא לא למחוק כלום, הייתי מוכרח לשקר… לא שבאמת הייתי שוטר או הרבצתי לאנשים אלא שאני לא יכול להגיד שזה שקר. אני לא יכול להגיד כלום. יש לזה הרבה סיבות טובות, ולכן אני אבקש מכם להשאיר את הסיפור הזה לא פתור, כלומר שהוא יהיה ולא יהיה באותו זמן: זה מה שאני צריך. אבל זה גם מה שאתם צריכים, אתם שאני עוזר לכם בזמן שאני עוזר לעצמי. עכשיו העזרה או ההצעה הן להתאמן בכפילות: להצליח שדברים יהיו ולא יהיו באותו הזמן. אם נצליח בזה (אתם ואני), זאת תהיה הצלחה גדולה. אני רוצה שזה יעזור למי שיקרא את זה. אבל עכשיו נוצר רושם שאני מבקש עזרה, כלומר, שאני כותב את הדברים האלה כ’זעקה לעזרה’. גם כאן יש כפילות: אני מבקש ונותן באותו זמן. מישהו יגיד: ‘הוא מחבל בעצמו’. ואני שומע את המשפט הזה ומתחיל לרעוד. אני לא מחבל בעצמי, כי אין לי תוכנית, ואי אפשר לחבל בתוכנית לא קיימת. אני מחבל באפשרות שתתגבש תוכנית, אבל זה משהו אחר, כלומר, זו לא חבלה אלא ‘קריאה לעזרה’. — ‘הצילו, מתגבשת תוכנית שאחר כך תנסה להשתלט עליי!’ אני צועק, ומשהו בא לעזרתי. אני אומר ‘משהו’ אבל אני יודע שאלה רוחות הרפאים שלי. הן עוזרות לי במשהו מוחשי מאוד: הן מונעות מהכישוף להפוך למשהו מוצק, כלומר לאגרגור. את זה אני יודע עכשיו, אבל קודם לא ידעתי את זה, ואתם עדיין לא יכולים להבין את זה (אבל תבינו בהמשך). ככה שאני צריך להתקדם בזהירות. אחר כך תגידו: ‘על מה זה?’ ואני אענה: ‘על שום דבר!’ אבל זה יהיה שקר; הייתי צריך לענות: ‘עליי.’ וגם זה יהיה שקר. זה דיוקן עצמי אבל באותו זמן זה דיוקן של משהו אחר. ואתם תראו גם את הדיוקן שלכם, אם תרצו, כדבר שלישי שיופיע בין סימני השאלה שאתם עצמכם הצבתם.

* * *

אם כך, שמעתי לעצתה של אלברטה והתקשרתי לריקי, המכשף, האסטרולוג. עליתי על איזה סוס סוף סוף, אבל על סוס שהופיע, לא על סוס שנתנו לי, כמו שקרה לחבר המסכן מיגל (זה מתוך שיר). אני חושב שעליתי על סוס שכבר הייתי רכוב עליו. אבל כמובן שאם אתה עולה על משהו שאתה כבר עליו האפקט לא ייאמן, אבל בכלל לא מאולץ. זה מה שאני מציע, בסופו של דבר, כעזרה, כלומר כהצעה: תעלו על הסוס שאתם כבר עליו, כי ממילא אין אחר. אפשר לומר שאנחנו בעצם קנטאורים. ככה, המשפט ‘אם אתה לא תעלה על הסוס אף אחד לא יעלה אותך’ מקבל משמעות נפלאה, כאילו היה אוצר שהאלים השאירו לבני האדם כדי שבני האדם יוכלו להבין את עצמם. והמשפט הסתובב שנים ושרד בלי להיות מובן ועכשיו אנחנו יכולים להבין אותו מחדש וכראוי, אולי לראשונה בהרבה מאוד זמן: אם אתה לא תעלה על הסוס שאתה כבר עליו, כלומר מחובר אליו, אף אחד לא יעלה אותך עליו, או יתחבר אליך. אח, אני מרגיש שאני עוזר. כמה משפטים כאלה הלכו לאיבוד בהיסטוריה, בלי להיחשף?

האגדה מספרת שהמכשף ריקי היה פעם אישה אבל באיזשהו שלב רוח זועמת הפכה אותו לגבר. והוא תמיד אמר שאחרי טירסיאס, הוא היחיד שיכול להגיד מי נהנה יותר, אבל שאין לו כוונה לגלות. את כל זה גיליתי הרבה אחר כך — אני לא זוכר מי סיפר לי את זה, אלברטה או הפסיכולוגית שלי לורנה — ואני רוצה להתקדם באופן מסודר, כלומר כרונולוגי, כי אם לומר את האמת, בכל פעם שאני קורא סיפור שהוא לא בסדר כרונולוגי אני מרגיש שעושים עליי מניפולציה. בעיקר כשיש רושם שמי שכתב את הספר כבר ידע איך יתגלגל הסיפור. אם הוא ידע, למה הוא לא סיפר אותו לפי הסדר! ברור שיש הרבה יוצאים מהכלל, כי יש סיפורים שאפשר לספר רק ככה. אבל זה לא המקרה כרגע.

המכשף ריקי היה מאוד נחמד והדבר הראשון שהוא עשה היה לחתוך לי את היד בסכין ולאסוף מעט מהדם שלי בקערה סינית מחרסינה לבנה. הלכתי לבד, כי לא יכולתי לענות לקמילה לטלפון. אחר כך ריקי אונן במהירות וערבב את הזרע שלו בדם שלי. לא קלטתי את זה באותו רגע, במובן שלא הייתה לי מודעות מודעת, אבל כנראה ניחשתי שהוא השתמש בפרותזה כדי לאונן. אחר כך הוא מרח את מה שהכין על הפנים שלו ושלי, ואולי לא התרשמתי כי בלי לדעת, כבר ידעתי ש… ‘עכשיו נדבר,’ הוא אמר, והביא שני כיסאות: אחד מעץ, קל, והשני משרדי, עם גלגלים. הוא התיישב בכיסא המשרדי והורה לי להתיישב בכיסא העץ; אבל רגע לפני שהנחתי את ישבני, הוא בעט בכיסא ונפלתי על הרצפה. כל הטקס היה בסגנון הזה. ברגע מסוים הוא קירב את הפנים שלו לשלי וצרח: ‘תירק עליי אם יש לך אומץ!’ טוב, דברים מהסוג הזה: משעמם לספר על טקסים גרועים. שילמתי — די הרבה — ויצאתי זועם. ‘אני מטומטם!’ חזרתי ואמרתי. וגם: ‘אני מכושף והמכשפות והמכשפים מנצלים אותי.’ הלכתי כמה רחובות בלי מטרה; הרבה רחובות, שלושים או ארבעים. עברתי במדרכה מול בר היין וראיתי את קמילה יושבת עם הזוג הנודניק. רציתי לעבור לצד השני אבל לא יכולתי, כי הייתי מכושף. ואז חשבתי שלא קרה שום דבר, כי קמילה נראתה כאילו היא בעתיד ועדיין לא הגיע הזמן שלי ללכת לשם. למרות שבאותו זמן היא גם נראתה כמו עתיד שכבר התגשם, ואולי בגלל זה לא יכולתי ללכת לשם והייתי צריך לחפש לעצמי עתיד לא מוגשם. ובמובן הזה היא גם נראתה כמו עבר: ‘עתיד בעבר’ יהיה הביטוי הכי מדויק. אז המשכתי ללכת והתקרבתי לבית של אלברטה. כשהייתי קרוב לשם התקשרתי; היא ענתה ואמרה שכן, אני יכול לעלות.

* * *

אלברטה עדיין לבשה את החולצה הכחולה. לא ‘עדיין’, כמובן, היא לבשה אותה שוב. הדבר הראשון שהיא אמרה לי היה: ‘שלא תחשוב שמה שהיה אתמול בלילה יקרה שוב, אה?’ לא חשבתי על זה, אבל כשהיא אמרה את זה הבנתי שכן חשבתי על זה ושבאתי לשם עם התשוקה הזאת. ‘לא, לא,’ אמרתי. ‘זה לא היה להיט, בכל אופן,’ היא אמרה, ‘למרות שזה גם לא היה כזה גרוע… אבל אני לא רוצה לדמיין איך זה יהיה בלי השיקוי!’ — ‘איך זה יהיה?’ שאלתי כמו טיפש שמכניס את הצוואר לתוך… ‘בושה!’ היא אמרה וצחקה. היה לי זיכרון מעורפל מהלילה ההוא, אבל זכרתי אותו היטב, במובן שזכרתי אותו בפירוט אבל כל הפרטים היו מפוזרים: מישהו רק היה צריך לסדר אותם כדי שכל הפרטים המפוזרים יהפכו לסיפור מדויק. וכל עוד הם היו לא מסודרים הם לא היו נגישים לזיכרון שלי, במובן שלא יכולתי לזמן אותם, אבל אם מישהו הצביע על רגע, הם הופיעו. באותו רגע הופיעו כמה פרטים מהפגישה שלנו ואמרתי לאלברטה: ‘נכון, זה לא היה להיט… העניין הוא שאני מכושף.’ היא צחקה: ‘אני מבינה שהכישוף עוזר לך.’ — ‘במה?’ אמרתי ושוב הכנסתי את הצוואר. ‘בלהתחמק מאחריות. אבל נהניתי, האמת, משהו מצא חן בעיניי, ואנחנו יכולים לעשות את זה שוב עכשיו אם אתה רוצה.’ — ‘שוב?’ אמרתי. ‘היום אתה יותר טיפש מאתמול,’ אמרה אלברטה וצחקה, ואז הוסיפה בדרך למטבח: ‘חוץ מזה…’ — ‘מה?’ הלכתי אחריה. בזמן שהיא הכינה קפה שרוף היא אמרה: ‘חוץ מזה עשיתי את זה כחלק מהטקס… אני צריכה לחייב אותך.’ לא ידעתי מה להגיד. בזמן ששתינו קפה שרוף סיפרתי לה מה ריקי עשה לי ואמרתי לה ששמתי לב למשהו מוזר כשהוא אונן, במובן ש… ‘אה, הוא השתמש בפרותזה!’ — ‘זאת הייתה פרותזה?’ — ‘כן, בטח. לפעמים הוא משתמש בה. אחרת איך הוא היה יכול לעשות את הטקס הזה חמש או שש פעמים ביום, זה היה גומר אותו.’

אלברטה המשיכה לדבר. בזמן שהיא דיברה חשבתי בעצב שלעולם לא אשתחרר מהכישוף. עדיין לא ידעתי את מה שאגלה אחר כך על אופן הפעולה של הכישוף, כי את זה גיליתי אחר כך, וגם לא הבנתי שאפשר לחפש מקומות או דרכים לעשות דברים שהכישוף לא פועל עליהם, כי את זה הבנתי רק לא מזמן, כשסיפרתי מה קרה לי כשניסיתי להשתחרר מהכישוף. כי… הבנתם, נראה לי. אני לא רוצה לעייף או לשעמם: אני רוצה להיות מועיל. ברגע מסוים אמרתי לאלברטה: ‘את לא מכשפה.’ — ‘מה זה להיות מכשפה?’ היא שאלה אותי, ואמרתי לה שאני לא יודע. ‘טוב, אז אתה לא יכול לדעת אם אני מכשפה או לא… נפגשת עם קמילה?’ — ‘לא,’ אמרתי. ‘אז אל תיפגש איתה כמה זמן: אם זאת אהבה אמיתית, היא תנצח,’ היא אמרה, ואני לא האמנתי למה שאני שומע והיא בטח ראתה את זה על הפנים שלי כי היא אמרה: ‘זה נשמע לך כמו קלישאה?’ — ‘אה… כן,’ אמרתי. ‘אז מה הבעיה?’ היא שאלה. ‘שכל אחד יכול להגיד את זה.’ — ‘אז מה הבעיה בזה?’ — ‘אני לא יודע.’ — ‘אתה לא יודע כלום.’ — ‘אולי.’ — ‘לא, כן: אתה לא יודע כלום.’ — ‘טוב, אני לא יודע כלום.’ — ‘אתה אומר שאתה כן יודע?’ — ‘אני לא יודע.’ — ‘מה אתה יודע?’ — ‘לא יודע, כלום.’ — ‘אתה רואה? אתה לא יודע כלום.’ — ‘לא, אני לא יודע כלום.’ — ‘טוב, עכשיו לך ותעזוב אותי בשקט.’ — ‘ללכת?’ — ‘כן, זה מה שאמרתי.’ — ‘את לא רוצה ש…?’ — ‘לך, בבקשה.’ ואז שוב הכנסתי את הצוואר: קירבתי את הפנים שלי כדי לנשק אותה והיא התחילה לצחוק בצורה כל כך מעליבה ש… למה עשיתי את זה באותו רגע? עד עכשיו אני לא מבין. אני חושב על זה עכשיו ואני לא מבין את זה. או אולי כן: אני חושב שרציתי להציל את עצמי באמצעות הנשיקה ממה שקרה כשיצאתי מהבית שלה. כי כשהדלת נסגרה, הנשמה שלי, אם מותר לי להשתמש במונח הזה, צללה כמו שהיא מעולם לא צללה, מעולם, באמת, ואני לא יודע למה זה קרה. אני יודע עכשיו שרציתי למנוע את הצלילה הזאת בנשיקה נואשת. אבל למה הצלילה? אני חושב שברור למה. וחוץ מזה היה עוד דיאלוג אחרי ניסיון הנשיקה הזה וממש לפני שהיא סילקה אותי. ואני התחלתי לבכות ואלברטה שאלה אותי בכעס: ‘למה אתה בוכה? גברים לא אמורים לבכות.’ — ‘מה?’ — ‘לא ידעת?’ — ‘טוב, ידעתי שפעם אמרו את זה אבל היום חושבים ש…’ — ‘מי חושב?’ — ‘לא יודע, לא יודע.’ — ‘אתה לא יודע כלום.’ — ‘לא, אני לא יודע כלום.’ ואז הלכתי ובחוץ צללתי.

* * *

אני שם לב שאני מתאמץ יותר מדי להבין ולהיות מובן וזה יוצר בלבול, ומה שעוד יותר מסוכן, זה גורם לכישוף להיות דרוך. אני לא רוצה להבין שום דבר, אני רוצה לספר על מה שקרה כשהבנתי שאני מכושף. קרה כל מה שאמרתי ואחר כך קרו עוד דברים. והם עדיין ממשיכים לקרות. והם ימשיכו לקרות. כי, ועכשיו אני יודע את זה, ההבנה שאתה מכושף היא לא יותר מזה, אין שום דבר אחר כך, במובן ששום דבר לא נפתר. במציאות, והרגע הבנתי את זה, זה הפוך: הכישוף מתחיל ברגע שאתה מבין שאתה מכושף. במובן הזה, זה כאילו אתה מכשף את עצמך. אח, אילו רק הייתי מבין את זה קודם! הייתי יכול למנוע את הסבל. כי הרצון שלי שהכישוף יסתלק גרם לי להעמיד את עצמי לרשותם של הרבה אנשים ששיחקו איתי משחק שאני הצעתי להם. כמו אלברטה, למשל.

* * *

אבל מה שאמרתי הרגע בהחלט נתון לוויכוח, כי אם כשמישהו מבין שהוא מכושף זה כאילו הוא מכשף את עצמו, אז אפשר לומר שהכישוף הוא דבר מנטלי שהוא ייצר בעצמו. ואני לא מאמין בזה. אבל זה כאילו הכישוף מתחיל לפעול ברגע שבו אדם מכיר בעובדה שהוא מכושף. האם הכישוף פעל גם קודם? כן, בלי ספק. ומה הוא עשה? אותו דבר שעשה אחר כך: מנע ממני לעשות דברים. ברור שאני מתבלבל, או שהמילים שאני משתמש בהן מבלבלות אותי. אנסה להיות ברור: הייתי מכושף וסבלתי מזה, אבל לא ידעתי שאני מכושף; ברגע מסוים הבנתי שאני מכושף והחלטתי להשתחרר מהכישוף; הניסיון להשתחרר מהכישוף הביא עליי בעיות גרועות יותר מאלה שהיו לי קודם; חוץ מזה, אי אפשר להשתחרר מכישוף ואני לא ידעתי את זה, ובמובן הזה הולכתי שולל וסבלתי הרבה ולשווא; עכשיו אני מבין שמה שהייתי צריך לעשות זה לפעול בצורה שהכישוף לא יוכל לזהות כפעולה. ברור לי, עכשיו, שהכישוף פועל. ברגע זה. באופן כלשהו הוא קלט שאני עושה משהו שהוא מתנגד לו. אבל אני רוצה לספר מה קרה לי, כי אני רוצה להביא תועלת במה שאני כותב וכי — וזו הייתה הפתעה — כשאני כותב אני מבין דברים שלא הבנתי קודם — וכך התועלת שאני מביא עוצמתית יותר.

* * *

‘עוצמתי’ היא מילה שאני לא אוהב אבל היא מבלבלת את הכישוף. את ‘תועלת’ אני אוהב עוד פחות אבל היא מבלבלת אותו עוד יותר. אבל הרבה פעמים אני חושב שהכישוף צודק כשהוא מונע ממני לעשות דברים, שהוא מזהה בעיות הרבה לפניי, ושבלעדיו הייתי עושה דברים שהייתי מתחרט עליהם אחר כך. נגיד שהכישוף היה מונע ממני ללכת ברחוב מסוים ולמחרת הייתי מגלה שברחוב ההוא, בדיוק בשעה שהתכוונתי לעבור בו, בניין קרס על הולכי הרגל. לכן הייתי יכול לחשוב שהכישוף מודע מאוד לזה שאני עושה את זה אבל הוא מונע ממני לעשות את זה בדרכים נוראיות — שהיו יכולות להיראות לי מעניינות, אבל הן לא, או לא יהיו בעוד כמה שנים, או בעוד הרבה, כשייחשפו כמו שהן באמת. אולי להיות מכושף זו הגאולה, וכמו כל גאולה היא כרוכה בייסורים מסוימים. אולי כולנו מכושפים אבל לא לכולנו יש המזל לדעת את זה. אולי הגילוי הוא המזל הרע. אני לא יודע כלום, כמו שאמרה לי אלברטה. אולי הבלבול הוא מתנה. אולי החיים בסחרחורת הם ברכה. גם ה’אולי’ האלה נוראיים, אבל זאת הדרך שבה זה עלה במוחי כרגע ואני צריך לקבל אותה. אני לא רוצה לחשוב כלום, אני לא רוצה לתקן כלום, אני לא רוצה להתחרט, אני לא רוצה כלום חוץ מלעשות מה שנראה לי באותו רגע. סליחה אם זה נשמע נאיבי, אבל בכל אופן אני לא מאמין שמישהו יעז להתווכח איתי על כך שהרצון הזה הוא רצון אוניברסלי. כאן אני יכול להגשים אותו הודות לכישוף, שלא מאפשר לי לבחור כלום או מכריח אותי להימנע מדברים שלא הייתי צריך לעשות.

* * *

אז הייתי בכניסה לבית של אלברטה ובכיתי ובכיתי בתוך בור שחור מאוד. לא חשבתי על כלום, רק בכיתי. זה היה יום שמש, הציפורים שרו. או שזה היה לילה ואלה היו הצרצרים והצפרדעים? ליד הבית של אלברטה יש מגרש, מין שטח נטוש. לא סיפרתי על זה קודם, אבל ביום שאני וקמילה באנו לשם פעם ראשונה, בבוקר, היו שם כמה ילדים שלכדו פרפרים ברשתות מאולתרות: מקל, חוט תיל ושקית עם חורים קטנים. ראיתי ילדה מכינה אחת מהן; זה היה ככה: לילדה היה חוט תיל ארוך; היא כופפה את התיל באמצע לצורת טבעת ואז חיברה את שולי השקית לטבעת הזאת (היא חוררה את השוליים); אחר כך היא פיתלה את התיל כדי לסגור את הטבעת, כך שנוצר עיגול שעליו הייתה תלויה השקית וממנו יצא חוט תיל ישר; את התיל הישר היא כרכה על קצה של מקל; אחר כך היא עשתה עוד משהו כדי לקבע אותו למקל; ובסוף היא עשתה חורים קטנטנים בשקית כדי שהיא לא תתמלא אוויר. שקית־שקית: זה מוצא חן בעיניי, זה מועיל. כשיצאתי מהבית של אלברטה כבר היה חשוך, עכשיו אני נזכר. הצרצרים שרו וגם הצפרדעים מהמגרש, שהיה חשוך מאוד, שחור. אולי בגלל זה התקשרתי ללוס כדי להתלונן על אלברטה, אבל לוס לא ענתה. נכנסתי למגרש והלכתי קצת; הלכתי ופקחתי ועצמתי את העיניים והכול נשאר אותו דבר, כי באמת היה חשוך מאוד: לא המיקום שלי ולא מה שראיתי. המיקום שלי כן השתנה, בעצם, אבל לא יכולתי להבחין בזה בעזרת חוש הראייה או כל חוש אחר, כי הכול היה אותו דבר. עד שכמה דקות אחר כך זה כבר לא היה אותו דבר: הרגל השמאלית שלי נכנסה לבור ונפלתי; קמתי מיד, אבל כאב לי מאוד, וחוץ מזה התלכלכו לי היד, הרגל וחצי מהראש, כולל השיער — כל הצד השמאלי. חשבתי לצלצל לאלברטה בדלת, אבל תיארתי לעצמי שהיא תצחק עליי ותטרוק לי את הדלת בפרצוף. עמדתי שם לרגע, לא יותר, בלי לדעת מה לעשות, עד שאלברטה פתחה את הדלת עם שקית זבל ביד. הדלת הייתה מחוברת לפנס שנדלק בכל פעם שמישהו פתח אותה, והפנס הזה האיר את כולי כמו בתיאטרון או בקרקס. בהתחלה אלברטה הסתכלה עליי בכעס; אחר כך היא שמה לב לבוץ ושאלה מה קרה לי, ואחר היא ראתה — וגם אני ראיתי — שהמכנסיים שלי מלאים דם. ‘מה קרה לך?’ אמרה, מודאגת מעט, וזה עודד אותי לחדש את יבבותיי. ‘אתה יותר מדי טיפש,’ היא אמרה. ‘אני יכול להיכנס?’ שאלתי. ‘כן, קדימה, תיכנס,’ היא אמרה.

נכנסנו. ‘חכה, אל תתיישב על הכיסא, אתה תלכלך אותו,’ היא אמרה. היא הביאה שמיכה, פרשה אותה על הרצפה ואמרה לי לשכב שם. ‘כואב לך?’ שאלה. ‘כן, מאוד.’ — ‘מה קרה?’ סיפרתי לה והיא התחילה לצחוק. היא הביטה ברגל שלי בתשומת לב. ‘נקרעו לך המכנסיים.’ — ‘אה, כן.’ — ‘בוא נראה, תוריד אותם.’ ניסיתי אבל לא הצלחתי. ‘אני לא מאמינה,’ היא אמרה והפשילה שרוולים והורידה לי את המכנסיים בהבעת מיאוס, אבל ההבעה שלה השתנתה מיד, כי בירך שלי הייתה שריטה ענקית ועמוקה. ‘אתה לא אמיתי,’ היא אמרה. היא עטפה לי את הרגל במגבת והזעיקה אמבולנס. האמבולנס הגיע מהר מאוד כי כמו שאמר הפרמדיק, הם בדיוק היו בסביבה; לא דיברנו בזמן שחיכינו לו, כי אני עצמתי עיניים ואני לא יודע מה אלברטה עשתה.

* * *

טיפלו בי בבית החולים הקרוב ביותר; עשו לי שנים־עשר תפרים ברגל ונתנו לי משכך כאבים לשאר הגוף. המתמחים שתפרו אותי העבירו את הזמן בלספר בדיחות על איך שזה יוצא. אחר כך נמנמתי במיטה. אחר כך אחות באה ושאלה אותי איך אני מרגיש. הרגשתי טוב, וזה מה שאמרתי לה. ‘בוא נראה, תעמוד,’ היא אמרה. נעמדתי ו… אני לא רוצה להאריך בשחזור של התרחשות משעממת כל כך, וחוץ מזה אני לא אוהב לשחזר. מספיק לומר שלא יכולתי ללכת ובגלל זה לא יכולתי לצאת לבד מבית החולים, ובגלל זה הייתי צריך לחשוב מי יכול לבוא לקחת אותי. לא רציתי להתקשר ללוס, לא הרגשתי שאנחנו קרובים מספיק; גם לא לקמילה, כי זה היה ניצול של רגשותיה כלפיי; ואז חשבתי על חבר שלי מיגל, הסופר של ספרות הגאוצ‘וס, שפגשתי כמה ימים לפני כן. לא אמרתי את זה קודם, אבל ההורים שלי גרים במחוז אחר והאחים שלי בארצות רחוקות. כן אמרתי שכשעזבתי את המקצוע שלי גם התנתקתי מהחברים והחברות שלי. מיגל, כמו שכבר סיפרתי, היה חבר שלי מהתיכון, היחיד שנשאר לי; נפגשנו פעם או פעמיים בשנה ודיברנו שטויות, אבל חיבבנו זה את זה. ‘מה קרה?’ הוא שאל בקול ישנוני כשהתקשרתי. הסתכלתי על השעה בשעון שהיה תלוי על הקיר: השעה הייתה שלוש וחצי לפנות בוקר. ‘סליחה, סליחה,’ אמרתי לו. אני לא רוצה להאריך גם בשחזור של זה: בסופו של דבר מיגל בא לקחת אותי: שני אחים הסיעו אותי בכיסא גלגלים עד למכונית והכניסו אותי פנימה בזהירות רבה. הם הסבירו למיגל איך להוציא אותי ואילו תנועות אני לא יכול לעשות.

מיגל הציע שניסע לבית שלו, כי אשתו והבת שלו נסעו לחופשה עם חמו וחמותו. הסכמתי בשמחה. כולם טיפלו בי. אפילו אלברטה טיפלה בי, בדרכה. זה היה כי נכנעתי לחשכה. אם מישהו נכנע, מטפלים בו, כי הוא מוותר על השליטה העצמית, לפחות במובן מסוים; אם הוא לא נכנע, הוא יכול לטפל באחרים, כי הוא מוכיח שיש כוח שהוא שולט בו; באמצע יש כמובן עוד אפשרויות. מיגל לא נכנע אף פעם, כי הסוס שעליו הוא רכב לא נתן לו, ולכן הוא היה יכול לטפל בי, שנכנעתי לחלוטין, כמו שבחיים לא נכנעתי קודם.

* * *

הייתי בבית של מיגל שבוע. הוא דאג לתת לי משככי כאבים וניקה את הפצע שלי; והוא גם עזר לי לצעוד צעדים ראשונים אחרי החניכה האפלה שלי. מצבי השתפר במהירות, זה גם לא היה כל כך רציני. ועכשיו אני קולט שהייתי בבור אפל כשיצאתי מהבית של אלברטה ואחר כך נפלתי לבור אפל, כך שאפשר לומר שיצאתי מבור אפל דרך בור אפל. אפשר גם לומר שריפאתי את עצמי זמנית דרך הגשמה מילולית של מטפורה. זאת בלי ספק דרך פעולה מאגית, כך שאפשר לומר שבאותו רגע הייתי המכשף של עצמי. ולכן אפשר לומר, בהתאם למטרה שלי להיות מועיל: כשמישהו שם לב שהוא מכושף, עליו להפוך למכשף כדי להציל את עצמו מהכישוף. דרך פעולה הרבה יותר פשוטה הייתה להפסיק לעשות דברים, כי הכישוף שלי מנע ממני לעשות דברים. כלומר, לא לעשות כלום, ממש כלום, לא לאכול, כלום: להיכנע לחלוטין. עכשיו אני חושב שזה היה יכול לעבוד. אבל לא עשיתי את זה, עשיתי את כל הדברים האלה שאני מספר עכשיו.

אני אצטער מאוד אם מישהו יחשוב שאני ממציא את מה שאני מספר. אני לא ממציא. כל זה קרה, כל האנשים האלה קיימים מחוץ לטקסט הזה והם יראו את עצמם מופיעים בו. היה אפשר לעטר אותו בתווית היוקרתית ‘מבוסס על מקרה אמיתי’, אבל זה בעייתי מאוד, ראשית כי לא ברור מה תתרום המילה ‘מבוסס’, כיוון שאין שום דבר שאינו מבוסס על משהו אחר, מה שהופך את ‘מקרה’ לבעייתי עוד יותר, כי לא ברור מה קרה ומה לא וכי כל דבר בעולם קורה ו/או קרה, וכשאנחנו מגיעים ל’אמיתי’ אנחנו יכולים רק לרעוד. ככה שהתווית היוקרתית רק מבלבלת ולכן לא נשתמש בה במקרה הזה. נכון שיש דברים שנשמעים לא אמיתיים, כמו הבור הכפול, אבל זהו בדיוק, בחיים לא הייתי ממציא דבר כזה, וחוץ מזה אם חושבים על זה קצת דברים שקורים בצורה כזו זה הדבר הכי רגיל בעולם. ‘הכי רגיל בעולם’ הוא משפט מחריד שמשחרר אותי מהכישוף. הדבר הכי רגיל בעולם קרה לי המון פעמים, אני מתאר לעצמי שגם לכם. לכם! לחירות אין גבולות.

* * *

לחירות אין גבולות. אני רוצה לומר שכדי להשתחרר מהכישוף צריך לעשות את מה שצריך. מובן של’מה שצריך’ תמיד יש גבולות, כך שצריך שהדברים שצריך יהיו במסגרת הגבולות האלה. לחירות אין גבולות, אבל לדברים כן, כי הם דברים שקרו. מה יש מחוץ לגבולות? המוות, למשל. וכל מה שאנחנו לא יכולים לעשות. אם הדברים שצריך לעשות הם מחוץ לגבולות האלה הם כבר לא ‘מה שצריך’ אלא סוג אחר של דברים. אבל תמיד בתוך הגבולות אפשר למצוא את מה שצריך לעשות, והעשייה שלהם יכולה להוביל אל מחוץ לגבולות, כלומר, אל מחוץ למה שצריך. הרעיון — או העצה — יהיו: חפש את מה שעליך לעשות בתוך ‘מה שצריך’, שהוא מקום עצום ומלא בדברים; ואם אתה מזהה את מה שאתה צריך לעשות מחוץ ל’מה שצריך’, חפש בתוך ‘מה שצריך’ משהו שדומה לו; רק כך תוכל לצאת מגבולות ‘מה שצריך’. נשמע הגיוני? לא יודע. כדאי שאוסיף: מה שאנחנו רוצים לעשות נמצא תמיד מחוץ ל’מה שצריך’ — לעוף, למשל, או להיות בני אלמוות — אבל תמיד יש תחליף טוב בתוך ‘מה שצריך’ — והוא הופך למה שבאמת רצינו. כי — וזו הבעיה — החירות מופשטת והדברים מוחשיים. אני יכול לדייק: תחלים רק כשמשהו שתמצא בתוך ‘מה שצריך’ ייקח אותך אל מעבר לגבולות של מה שצריך (ושם יופיע ‘מה שצריך חדש’); כל עוד הוא בחוץ, תמשיך לחפש. גוף שני זה דבר מחריד ואני מתבייש, אבל אני אומר את זה לעצמי, לא לכם. אבל גם לכם, למה לא, כי הרי מה שאני רוצה זה להיות מועיל. אני מקבל את הבושה כבעיה שלי, לא של הדבר (גוף שני). חוץ מזה, זה חלק מהבחירה של העם: העם בחר בגוף שני, ואני, בהיותי חלק מהעם בכל מובן אפשרי, מקבל את הדבר שנבחר — שבחרנו — ונותן לו הזדמנות ונותן אותה לעצמי וכו‘.

אבל אין סיבה להתייאש או לאבד שליטה לחלוטין. אפילו עכשיו, למשל, אני רואה מה כתבתי ואני רואה שאפילו אם לא שמים לב, זו כתיבה נואשת. וככה הייתי שוב זמן קצר אחרי שיצאתי מהבית של מיגל: מיואש בלי שרואים. וכל עוד לא ראו, אף אחד לא דאג. למעשה, המצב שלי היה גרוע יותר מקודם אבל נראיתי טוב יותר, ואז הבנתי שאני חייב לעשות משהו דחוף, משהו חזק בתוך ‘מה שצריך’, כי למרות שעדיין לא חשבתי על הדברים האלה באותו רגע, ידעתי, בלי שיכולתי לנסח זאת כך, שעליי לכוון אל ‘מה שצריך’ כדי למצוא גבולות חדשים, כלומר, כדי לברוח ממה שצריך. ושאני לא צריך לעשות את זה בעצמי, כי למרות שעדיין לא שמתי לב לצירוף בור־בור, כן הרגשתי שעשיתי משהו חדש בנפילה אל הבור ושאסור לי לחזור על כך. האמת שעכשיו אני חושב שבהגשמה המילולית של המטפורה לא ריפאתי את עצמי אלא רק החמרתי את הבעיה שלי.

זה הרגע שבו ההחלטות שנראו בעייתיות מתגלות כבעייתיות, או לפחות אחת מהן: לקרוא ‘לוס’ לחברה שלי. כי מקרקעית הבור האפל — לא האמיתי אלא המטפורי — התקשרתי ללוס. זה נשמע כמו בדיחה, אבל הספרות הדתית, למשל, מלאה בדברים כאלה. וגם ספרות העזרה העצמית, כמובן, שכל כולה מטפורות שקופות: שריון חלוד, גבינה שנאכלה וכו‘. אבל הבעיה היא שיותר מדי משקל נופל על לוס, ובאותו רגע לוס לא הייתה יכולה לעזור לי, כי היא הייתה מרוכזת בבעיות שלה, או ליתר דיוק בחרדה מהבעיות שלה. או בעצם חרדה מהפתרון לבעיות שלה. היא עמדה לפני זינוק מיוחל וזה הפחיד אותה. מגיל צעיר מאוד, מהרגע שסיימה תיכון, לוס עבדה כמזכירה במשרד עורכי דין; בזכות זה היא יכלה לגור לבד, לעשות את הדברים שלה וכו‘, אבל מצד שני היא השאירה את הכוחות האסטרולוגיים שלה קצת מחוץ לסביבה המקצועית. היא שנאה את העבודה שלה, אבל אמרה שבזכות העבודה שלה היא יכולה לעסוק במה שמעניין אותה מחוץ למחויבויות שלה לעבודה. האמת שהתשוקה הגדולה ביותר שלה הייתה להתמקד בתחום העניין האמיתי שלה, אסטרולוגיה, אבל היא פחדה, כי איך להתחיל? ברגע שבו התקשרתי אליה קרה משהו כמעט מופלא שהכניס אותה למשבר: מכשף מקנקון ששמו טרָביֵיסוֹ פּוֹרטֶנטוֹ, ששמע איכשהו על הכישרון המיוחד שלה, נתן לה כמה עבודות והבטיח עבודות נוספות. המשימות דרשו מלוס הרבה זמן, כך שבין שגרת העבודה במשרד עורכי הדין לבין העבודה האסטרולוגית בשביל טרבייסו פורטנטו, בקושי נשארו לה ארבע שעות שינה; וכך היא הבינה שהיא חייבת לקבל החלטה שבאופן טבעי תגרום לה לעזוב את העבודה במשרד עורכי הדין, אבל האי־ודאות אם היא יכולה לסמוך על ההבטחה של טרבייסו פורטנטו שיספק לה עוד עבודות מנעה ממנה לעשות את זה. אמרתי ללוס: ‘את צריכה להגיד לו שתעזבי את העבודה אם הוא יבטיח לך קצת קביעות.’ — ‘הוא אמר שהוא ייתן לי את ההורוסקופ היומי.’ — ‘יופי, שייתן לך אותו ותעזבי את העבודה.’ — ‘כן, לא?’

לוס הייתה חרדה ובערפל: היא לא הצליחה לראות שום דבר בבירור, לא ביחס לעצמה ולא ביחס לאחרים. ולכן כשסיפרתי לה על המצב שלי היא בקושי הצליחה להבין מה אני אומר ובמקום המשיכה לשאול אותי על הבעיה שלה. ‘מה אני אומרת לו?’ — ‘תגידי לו: טרבייסו פורטנטו, כדי לעשות את העבודה שאתה מבקש ממני אני צריכה לעזוב את העבודה שלי במשרד עורכי הדין, אבל קודם אני צריכה לדעת אם העבודה תהיה סדירה.’ — ‘והוא לא יכעס?’ — ‘למה שהוא יכעס?’ — ‘טוב, אני כותבת לו את מה שאמרת… מה אמרת?’ הכתבתי לה את מה שאמרתי. ‘לשלוח?’ — ‘לשלוח.’ — ‘בטוח?’ — ‘בטוח.’ היא היססה קצת ושלחה. ואז נרגעה בבת אחת ואמרה: ‘בקשר אליך: אם אתה מכושף והכישוף מונע ממך לעשות דברים, האפשרות היחידה היא לעשות שינוי בחיים.’ — ‘שינוי בחיים?’ — ‘כן, שינוי בחיים, לחיים שהכישוף לא יבין.’ שתקתי כמה רגעים והיא אמרה לי שהיא צריכה לחזור לעבודה, אבל שנוכל להיפגש ברגע שתעזוב את המשרד.

* * *

וכך נכנסתי לשלב חדש במסע השחרור האישי שלי. לעשות שינוי בחיים נשמע כמו דבר בלתי אפשרי, אבל זה הכי קל שיש. פעם, כשהייתי צעיר מאוד, ביקרתי את סבתא שלי, שהייתה מרותקת למיטה, סנילית ובערוב ימיה. ‘שלום, סבתא,’ אמרתי. ‘שלום,’ היא אמרה, חצי אבודה, והביטה בכפות הידיים שלי בכעס. ‘אני רוצה שתעזוב את העבודה הנוראית הזאת,’ היא אמרה. ‘איזו עבודה, סבתא?’ — ‘להרביץ לאנשים.’ — ‘אני לא עושה שום דבר כזה.’ — ‘מספיק, אל תכחיש. זאת עבודה מכוערת והיא לא בשבילך.’ אמרתי לה שהיא התבלבלה, דיברנו עוד קצת על משהו אחר והלכתי. יומיים אחר כך חזרתי והיא ביקשה ממני את אותה בקשה. הפעם החלטתי לא להתווכח: ‘אני לא אעשה את זה יותר, סבתא.’ — ‘אני לא מאמינה לך.’ — ‘לא, ברצינות, זה היה רק כי הייתי צריך כסף.’ — ‘יום אחד מישהו ירביץ לך.’ — ‘זה יכול לקרות.’ — ‘זה יקרה.’ — ‘טוב, אבל אני לא אעשה את זה יותר, באמת.’ — ‘אני לא מאמינה לך.’ בן רגע, בזכות ההמצאה של סבתי, צצה הצעה לשינוי בחיים. החלק הקשה הוא לא השינוי אלא ההמצאה. ברגע שממציאים חיים חדשים, המעבר קל מאוד. המצאה לא במובן של תוכנית, אלא במובן שממציא אומר ‘זאת ההמצאה שלי’ ומראה משהו שלא היה קיים קודם.

למרות שאולי לא הייתי אף פעם שוטר ולא הרבצתי לאנשים כמקצוע, הסיפור עם השוטרים בדיסקוטק כמעט אמיתי, גם אם לא כל כך מרשים. באמת רציתי להיכנס והם לא נתנו לי; גם באמת ניסיתי להיכנס בכוח והם ניסו להדוף אותי, ואני, במיומנות, התחמקתי מהדחיפה והפלתי את השומר לרצפה; שני השומרים האחרים גם באמת צחקו בהתחלה. אבל שם זה נגמר: אחר כך אלברטה יצאה והלכנו; והשומר, כמקצוען אמיתי, כבש את הזעם שלו. מה שאני רוצה לומר זה שסבתא שלי, שהסתכלה על כפות הידיים שלי, הציעה לי עבודה שהייתה שינוי בחיים. אבל זאת לא דוגמה טובה.

* * *

לא אמרתי קודם שבמהלך הימים האלה קמילה כתבה לי ועניתי. על מה דיברנו? סיפרתי לה על הנפילה לבור, היא אמרה לי ‘מסכן.’ אחר כך אמרנו שננסה להיפגש כשמצבי ישתפר. אבל כשמצבי השתפר התחלתי להתחמק ממנה. למה התחמקתי ממנה? כבר דיברתי על זה, אני לא רוצה לחזור על עצמי. מה שאני יכול לומר עכשיו זה שרציתי לעשות שינוי בחיים, והבנתי שלהיפגש עם קמילה לא יהיה זה אלא משהו אחר. זה יהיה שינוי בחיים, אבל שינוי למשהו שכבר קיים, כי זאת הייתה ההכרזה: אתם תהיו זוג יפה. ואני הייתי צריך להמציא משהו חדש בתוך מה שצריך כדי שיופיעו גבולות חדשים. אם מחוץ למה שצריך היה כל מה שלא יכולתי לעשות, בתוך מה שצריך היה כל מה שיכולתי לעשות. מה יכולתי לעשות? יכולתי לעשות הרבה דברים, כמו כולם. הרבה דברים שאף פעם לא עשיתי והרבה דברים שכבר עשיתי. להיות שוטר, להרביץ לאנשים בשביל כסף… את הדברים האלה לא יכולתי לעשות שוב כי מבחינתי הם כבר היו מחוץ ל’מה שצריך’.

---