החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

השטן ודניאל וֶבּסטֵר

מאת:
מאנגלית: ענבל שגיב־נקדימון | הוצאה: | 2021 | 76 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

32.00

רכשו ספר זה:

זה סיפור שמספרים בארצות הסְפָר, במקום שבו נפגשת מסצ'וסטס עם ורמונט וניו המפשייר.
"כן, דניאל ובסטר מת — בכל אופן, קברו אותו. אבל כל אימת שסופת רעמים מתחוללת סביב מַרשפילד, אומרים שאפשר לשמוע את קולו המתגלגל בנבכי השמיים. ואומרים שאם הולכים לקברו וקוראים בקול רם וברור, "דניאל ובסטר, דניאל ובסטר!" האדמה מתחילה לרטוט והעצים מתחילים לרעוד. ולאחר זמן מה שומעים קול עמוק אומר, "שָׁכֵן, מה מצבה של ארצות הברית?" ואז כדאי לענות שארצות הברית עומדת איתנה, יציבה כסלע ומחושלת בנחושת, מאוחדת ובלתי מחולקת, אחרת הוא עלול לזנק היישר מתוך האדמה. בכל אופן, זה מה שסיפרו לי כשהייתי ילד." [מתוך הספר].
השטן ודניאל ובסטר הופיע בשבועון The Saturday Evening Post באוקטובר 1936. בין הזמנים. שלוש שנים לאחר עליית הנאצים לשלטון, שלושה חודשים לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בספרד, ושלוש שנים טרם פרצה המלחמה העולמית השנייה. ספק רב אם בנה הרגיש את גשר הזמנים הזה, אך אזהרתו נשמעת היטב. האם על האמריקנים לסמוך על הופעת 'דניאל ובסטר' של דורם שיבוא ויגאל אותם ממעשים בכל פעם מחדש? או שמא על האדם להיות אחראי על דרכו והחלטותיו בכל רגע ורגע הנתונים לו. והאין זוהי משמעותו של החופש?
שנה אחרי שהשטן ודניאל ובסטר יצא לאור, התפרסם סיפור נוסף המתעד מפגש של ובסטר עם נחש העקלתון. גם כאן נשלחים יצורים שמימיים למחצה המנהלים קשר עם מר ובסטר. הלווייתן, או נחש העקלתון, אותה מפלצת ימית מייצגת בפרשנויות נוצריות את השטן. ושוב, בזכות כשרון דיבורו ויכולותיו מצליח ובסטר לגייס את הנחש לטובת האומה.
סטיבן וינסנט בֵּנֶה (Benét) נולד ב־1898 ומת ב־1943.

מקט: 4-644-1112
זה סיפור שמספרים בארצות הסְפָר, במקום שבו נפגשת מסצ'וסטס עם ורמונט וניו המפשייר. "כן, דניאל ובסטר מת — בכל אופן, […]

I

זה סיפור שמספרים בארצות הסְפָר, במקום שבו נפגשת מסצ'וסטס עם ורמונט וניו המפשייר.

כן, דניאל ובסטר מת — בכל אופן, קברו אותו. אבל כל אימת שסופת רעמים מתחוללת סביב מַרשפילד, אומרים שאפשר לשמוע את קולו המתגלגל בנבכי השמיים. ואומרים שאם הולכים לקברו וקוראים בקול רם וברור, "דניאל ובסטר, דניאל ובסטר!" האדמה מתחילה לרטוט והעצים מתחילים לרעוד. ולאחר זמן מה שומעים קול עמוק אומר, "שָׁכֵן, מה מצבה של ארצות הברית?" ואז כדאי לענות שארצות הברית עומדת איתנה, יציבה כסלע ומחושלת בנחושת, מאוחדת ובלתי מחולקת, אחרת הוא עלול לזנק היישר מתוך האדמה. בכל אופן, זה מה שסיפרו לי כשהייתי ילד.

אתם מבינים, במשך זמן מה, הוא היה האדם החשוב ביותר בארץ. הוא לא הגיע להיות נשיא, אבל הוא היה האדם החשוב ביותר. אלפים שמו בו מבטחם כאילו היה אלוהים בכבודו ובעצמו, וסיפרו סיפורים עליו ועל הדברים שהיו שלו, שהיו כמו סיפורים על גיבורי התנ"ך, אברהם, יצחק ויעקב. אמרו שכאשר הוא קם לדבר כוכבים ופסים נדלקו בשמיים כמו דגל ענק, ואמרו שפעם הוא קטרג על נהר וגרם לו לשקוע לתוך האדמה. אמרו שכאשר צעד ביערות עם חכת הדיג שלו, הורגת־הכול, דגי הטרוטה היו מזנקים מן הנחלים היישר אל תוך כיסיו כי ידעו שאין כל טעם להיאבק נגדו; וכאשר טען בבית המשפט, היה בכוחו להשמיע את נגינת נבליהם של הקדושים ולהרעיד את האדמה שמתחתיו. כזה מין אדם הוא היה, וחוותו הגדולה במרשפילד הייתה ראויה לו. התרנגולות שהוא גידל היו כל כולן בשר לבן, עד לעצמות הרגליים, בפרות טיפלו כמו בילדים, ולאַיִל הגדול, שלו קרא גוליית, היו קרניים שהתעקלו כקנוקנות צמח מטפס, והוא היה מסוגל להפיל בנגיחה דלת ברזל. אבל דניאל לא היה מין בעל אחוזה אצילי; הוא הכיר את כל דרכי האדמה והיה קם לאור הנר כדי לדאוג שכל מה שצריך לעשות יעשה. אדם בעל פה כלועו של כלב מסטיף, מצח שגיב כְּהַר, ועיניים בוערות כגחלים — זה היה דניאל ובסטר בשיא ימיו. והמשפט הגדול ביותר שבו טען לא נכתב מעולם בספרים, מכיוון שהוא טען בו כנגד השטן, פנים אל פנים ובלא רסן או מושכות. וזה הסיפור ששמעתי בעבר, לא פעם ולא פעמיים.

היה היה איש ושמו גָ'בֵּז סטון, שגר בקרוס קורנרז, ניו המפשייר. הוא לא היה איש רע מלכתחילה, אך היה ביש מזל. אם שתל תירס, היו עולות בו תולעים; אם שתל תפוחי אדמה, היה עולה בהם שידפון. אדמתו הייתה טובה למדי, אך הוא לא שגשג בה; היו לו אישה הגונה וגם ילדים, אך ככל שהיו לו ילדים רבים יותר, כך היה פחות מזון לחלק בין הפיות. אם בשדה שכנו צצו כמה אבנים, בשדהו שלו צמחו סלעים; אם היה לו סוס שקרסוליו תפחו, היה מחליף אותו בסוס הלוקה בסחרחורות, ועוד מוסיף סכום כסף. אנשים כאלה יהיו תמיד. אבל יום אחד לג'בז סטון נמאס מכל העניין.

אותו בוקר הוא חרש בשדה, וזה עתה שבר את להב המחרשה על אבן שהיה מוכן להישבע שלא הייתה שם יום קודם לכן. וכאשר עמד ליד המחרשה, הסוס המרוחק ממנו התחיל להשתעל — מין שיעול צמיג שעולים ממנו מחלה ורופאי סוסים. שני ילדים היו חולים בחצבת, אשתו לא חשה בטוב, והייתה לו דלקת באגודל. זה היה הקש ששבר את גבו של ג'בז סטון.

"בי נשבעתי," אמר, והביט סביבו במין מבט נואש. "בי נשבעתי שדי בכך כדי לגרום לאדם לרצות למכור את נשמתו לשטן! והייתי מוכר אותה, בשתי אגורות!"

ואז הרגיש מין תחושה שעלתה בו בגלל מה שאמר; אבל באופן טבעי, כבן ניו המפשייר, הוא לא היה מוכן לחזור בו. ובכל זאת, כשהגיע הערב, ועד כמה שיכול היה לראות, לא הייתה כל התייחסות, והוא הרגיש הקלה, שהרי היה אדם דתי. אבל הרי תמיד יש התייחסות, במוקדם או במאוחר, ממש כמו שכתוב בתנ"ך. וכצפוי, ביום המחרת, בסביבות שעת ארוחת הערב, הגיע זר נעים הליכות בבגדים כהים אל הבית בכרכרה נאה ושאל על ג'בז סטון.

טוב, ג'בז אמר למשפחתו שהוא עורך דין שבא לפגוש אותו בעניין עיזבון. אבל הוא ידע מי זה. לא מצא חן בעיניו איך שהזר נראה, וגם לא איך שחייך עם השיניים. השיניים היו לבנות, ומרובות — יש אומרים שהן היו משויפות, חדות, אך אינני מוכן להתחייב. ולא מצא חן בעיניו כשהכלב העיף מבט אחד בזר וברח ביללות, עם הזנב בין הרגליים. אבל מכיוון שאמר את מה שאמר, פחות או יותר, הוא דבק בדבריו, והם יצאו אל מאחורי האסם וכרתו את העסקה. ג'בז סטון היה חייב לדקור את אצבעו כדי לחתום, והזר השאיל לו סיכת כסף. הפצע התרפא יפה, אך השאיר צלקת קטנה ולבנה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.