ב־6 בספטמבר ,1522 כשציריה גונחים והיא תשושה ורעועה, ספינה קטנה, בכוחותיה האחרונים, עושה את דרכה לעבר חופי סביליה. היא מטילה […]
מבוא
כתיבתו של ספר יכולה לנבוע מרגשות שונים עד מאוד. לעיתים הוא נכתב בתנופת התפעלות, לעיתים בהכרת תודה — אך בה במידה יכולים להצית את להט הרוח גם מרמור, זעם ורוגז. לעיתים מקורו של הדחף בסקרנות — ברצון להסביר לעצמנו בעצם הכתיבה אנשים או אירועים — אך לעיתים קרובות מדי הוא ניזון ממניעים מפוקפקים כגון יוהרה, תאוות בצע והנאה מההשתקפות העצמית. על כן ראוי שעם כל ספר חדש הסופר ייתן לעצמו דין וחשבון מהו הצורך האישי, מהם הרגשות שגרמו לו לבחור בנושא שלו. בספר שלפניכם המקור הפנימי נהיר לי לחלוטין. הוא נולד מרגש חריג מעט, אך דוחק ביותר: הבושה.
וכך קרה הדבר. בשנה שעברה הזדמן לי לראשונה לנסוע לדרום אמריקה, הזדמנות שייחלתי לה זמן רב. ידעתי שבברזיל מחכים לי כמה מהנופים היפים עלי אדמות, ושבארגנטינה צפויה לי חברותא שאין כמותה עם אנשים הקרובים לרוחי. די היה בציפייה הזאת להפוך את הנסיעה למופלאה. לכך נוספו במהלך המסע כל המנעמים שאפשר להעלות על הדעת — ים שלֵו, התרגעות מלאה על סיפון אונייה מהירה ומרווחת, פטור מכל ההתחייבויות והטרדות של היומיום. נהניתי לאין שיעור מימי המסע החלומיים. אך לפתע פתאום — זה קרה ביום השביעי או השמיני — זיהיתי בעצמי קוצר רוח מרגיז. שוב אותם שמיים כחולים, שוב אותו הים השלו והכחול! בסערת הנפש הפתאומית הזאת, שעות המסע נראו לי איטיות מדי. בליבי כבר רציתי להגיע אל היעד, שמחתי למראה השעון המתקדם כל יום בלי לאות, פתאום העיקה עליי ההנאה היגעה הזאת מלא כלום. עייפתי ממראה אותן פנים של אותם אנשים, החדגוניות של הפעילות על הסיפון מרטה את עצביי דווקא בגלל מתינותה השלווה. הלאה, הלאה כבר, מהר יותר, מהר! אוניית הקיטור המהירה, הנוחה והנעימה הזאת פתאום כבר לא הייתה מהירה מספיק לדידי.
לא עברה יותר משנייה אחת, אם בכלל, מרגע שזיהיתי את קוצר הרוח שלי — וכבר התחלתי להתבייש. הנה אתה נוסע לך בספינה שאין בטוחה ממנה, אמרתי לעצמי ברוגז, בהפלגה שאין נעימה ממנה, ולרשותך כל מותרות החיים. קר לך מדי בערב בתא שלך? עליך רק לסובב ידית בשתי אצבעות וכבר האוויר מתחמם. שמש הצהריים בקו המשווה חמה לך מדי? ראה, רק צעד אחד נדרש לך כדי להגיע לחדר הקריר שבו פועלים מאווררים, ומרחק עשרה צעדים משם מחכה לך בריכת שחייה. במלון זה שאין שני לו אתה יכול לבחור לך בשעת הארוחה כל מאכל וכל משקה, הכול מצוי לך בשפע, כבמגע קסם, כאילו נישא לכאן בידי מלאכים. אתה יכול להיות בגפך ולקרוא ספרים, ולחילופין מוצעים לך משחקי סיפון ומוזיקה וחברותא ככל שתתאווה. אתה נהנה מנוחות מלאה ומביטחון מלא. אתה יודע לאן אתה נוסע, יודע בדיוק את השעה שתגיע בה, ויודע שמחכים לך רֵעים. בלונדון, בפריז, בבואנוס איירס וגם בניו יורק יודעים בכל עת היכן נמצאת הספינה. עליך לעלות רק עשרים צעדים מהירים בגרם המדרגות הקטן, וניצוץ צייתן יעלה ממכשיר הטלגרף האלחוטי ויישא לכל מקום בתבל את שאלתך או את ברכתך, ובתוך שעה תקבל מכל מקום בתבל תשובה. זכור, קצר רוח שכמותך, זכור, חסר נחת שכמותך, איך היו הדברים פעם! השווה נא רגע בין ההפלגה הזאת להפלגות של פעם, ובעיקר למסעות הראשונים של אותם הרפתקנים נועזים שגילו למעננו את הימים הכבירים האלה, את העולם כולו — ובוש לך! שער בנפשך איך יצאו אז אל הלא־נודע בסירות הזעירות שלהם, בלי לדעת את הדרך, אבודים לגמרי באינסוף, חשופים בכל עת לסכנה, נתונים לכל גחמה של מזג האוויר, לכל ייסורי המחסור. בלי אור בלילה, בלי משקה מלבד המים הדלוחים והמעופשים שבחביות ומי הגשמים שנאספו, בלי מאכל מלבד הצנימים הקשים ושומן החזיר המשומר והעבש, ותכופות, במשך ימים על גבי ימים, גם בלי התזונה הדלה ביותר. בלי מיטה ובלי מקום מנוחה, בחום השטני, בקור האכזר, ונוסף על כל אלה המודעות לכך שאתה לבדך, חסר ישע בשממת המים האכזרית הזאת. חודשים ושנים איש בבית לא ידע היכן הם, וגם הם עצמם לא ידעו אנה פניהם. בדרכם ליווה אותם רק המחסור, המוות הקיף אותם באלף צורות במים וביבשה, סכנה ארבה להם מידי אדם וטבע, ובמשך חודשים, במשך שנים, אפפה בדידות מזוויעה אותם ואת ספינותיהם העלובות, הדלות. הם ידעו כי אין מי שיושיע, שום מפרש לא ייקרה בדרכם במשך חודשים על גבי חודשים בנתיבי הים השוממים האלה; איש לא יוכל להציל אותם ממחסור ומסכנה, איש לא יוכל להודיע על מותם, על טביעתם. רק התחלתי להרהר במסעות הראשונים של מגלי הארצות הללו, וכבר בושתי ונכלמתי בקוצר הרוח שלי.
מרגע שהתעוררה, לא הרפתה ממני תחושת הבושה הזאת במשך כל המסע. המחשבה על אותם גיבורים אלמוניים לא הניחה לי לרגע. הייתי מוכרח לדעת יותר על האנשים הראשונים שניהלו את המאבק הזה באיתני הטבע, לקרוא עוד על המסעות הראשונים באוקיינוסים לא נודעים שתיאוריהם הסעירו אותי כבר בילדותי. הלכתי לספריית הספינה ובחרתי לי באקראי כמה ספרי מסע. ומבין כל הדמויות והמסעות מצאתי את עצמי מתפעל יותר מכול מפועלו של האדם, שלדעתי הגדיל לעשות יותר מכול בתולדות חקר הימים, פרדינַנְד מָגֵלָן, האיש שיצא מסביליה עם חמש ספינות זעירות במטרה להקיף את כדור הארץ כולו. אפשר שמדובר באודיסיאה המפוארת ביותר בתולדות האנושות: מאתיים שישים וחמישה גברים נחושים יצאו לדרך, ומהם שבו לביתם רק שמונה־עשר; שבו אמנם בספינה אכולת רקב, אך על תורנה הונף נס הניצחון העילאי.
בספרים שמצאתי לא נכתב הרבה על אודות מָגֵלָן, על כל פנים לא מספיק לטעמי; ולכן המשכתי לקרוא ולחקור לאחר שובי הביתה, וגיליתי בתדהמה כמה מעט סוּפר עד כה במעשה הגבורה הזה, וכמה מעט מזה מהימן. וכפי שקרה כבר פעמים רבות, הבנתי שהדרך הטובה והמועילה ביותר להסביר לעצמי משהו שאיני מצליח להבין היא לתאר אותו גם לאחרים. כך — ולמען האמת להפתעתי המלאה — נולד הספר הזה. כי בעת ששחזרתי בנאמנות את האודיסיאה שלו על בסיס כל מסמך שהצלחתי להניח עליו את ידי, הייתה לי תחושה משונה שאני מספר משהו בדיוני, מתאר את אחד החזיונות הגדולים, את אחת האגדות הקדושות של האנושות. אך אין טוב מאמת שקשה להאמין בה! דווקא משום שמעללי הגבורה הגדולים של האנושות חורגים כל כך מן המקובל, לעולם דבק בהם משהו בלתי נתפס; אך רק בזכות הישגים שלא ייאמנו מצליחה האנושות להשיב לעצמה את אמונתה בעצמה.
שמו של האיש שלקח על עצמו להקיף לראשונה את כדור הארץ נמסר בהיסטוריה בלא פחות מארבע או חמש צורות שונות. במסמכים הפורטוגליים מופיע הימאי הדגול לפעמים כפֶרְנָאוֹ דה מָגָלָאִיש, לפעמים כפֵרְנָאוֹ דה מגֵלָאש; בהמשך, לאחר שעבר לשירות הספרדים, הוא חותם על מסמכים לעיתים כמָגָלאנֶס, לעיתים כמָגֵלאנֶס, ובלטינית הפכו הקרטוגרפים את הגרסה הספרדית של השם למָגֵלאנוּס. כשהגיע הרגע לבחור לצורך הספר הזה בשם עקבי אחד, בחרתי בצורה הלטינית שמזמן הפכה למקובלת בעולם כולו: מָגֵלָן, בדיוק כשם שאיננו קוראים לקוֹלוּמבּוּס כְּריסְטוֹפוֹרוֹ קוֹלוֹמְבּוֹ וגם לא כְּריסְטוֹבָּל קוֹלוֹן. ובגזרה שווה, השליט ההַבְּסבּוּרגי שבתמיכתו יצא לדרך ייקרא תמיד בשמו קרל החמישי, אם כי בשנה שבה יצא מגלן לדרך הוא עוד הסתפק בתואר קרלוס הראשון מלך ספרד, וטרם הוכתר גם לקיסר גרמניה.
ש”צ
NAVIGARE NECESSE EST
בראשית היה התבלין. מיום שטעמו הרומאים לראשונה במסעותיהם ובמלחמותיהם את הרכיבים הצורבים, המשכרים, החריפים והמסחררים של המזרח, המערב אינו יכול ואינו רוצה עוד לוותר על התבלינים ההודיים, האֶסְפֶּסְיָארְיָה, הנחוצים לו במטבח ובמרתף. עד שלהי ימי הביניים כמעט, המטבח הצפוני נותר דל ותפל במידה שאין לתאר. זמן רב יעבור בטרם יקנו להם אחיזת קבע באירופה פירות האדמה והשדה השכיחים ביותר בימינו, כגון תפוחי אדמה, תירס ועגבנייה; כמעט שאין משתמשים עדיין בלימון לחמיצות, בסוכר להמתקה, טרם התגלו הסגולות המעוררות של הקפה והתה. גם בקרב שליטים ובני מעלה הזלילה הגסה מחפה על החדגוניות חסרת המעוף של הארוחות. וראה זה פלא: די להוסיף למאכל הגס ביותר גרגר אחד של תבלין הודי — כמה פירורי פלפל, פרח מוסקט מיובש, קורטוב של זנגוויל או קינמון — וכבר החך המוחנף חש בגירוי זר וטעים. בין צלילי הדיאֵז והבֵּמוֹל הבוטים של החמוץ והמתוק, של החריף והתפל, מתעופפים פתאום גוני ביניים גסטרונומיים מופלאים. עד מהרה החך הימי־ביניימי, הברברי עדיין, משתוקק לעוד ועוד מהגירויים החדשים האלה. מאכל נחשב מוצלח רק אם הוא מפולפל כהוגן ומתובל הרבה מעבר למידה; משליכים זנגוויל אפילו לתוך הבירה, ואת היין מעשירים בתבלינים כתושים עד כדי כך שכל לגימה צורבת בלוע כמו אבק שריפה. אבל לא רק במטבח נחוצות למערב כמויות אדירות כל כך של אֶסְפֶּסְיָארְיָה; גם הגנדרנות הנשית דורשת עוד ועוד מניחוחות ערב ומתאווה תמיד לחדשים — למושק המפתה, לענבר החושני, לשמן הוורדים המתוק. האורגים וצבעי הבדים נדרשים לעבד משי סיני ודָמשְק הודי, על הצורפים לשבץ בתכשיטים את הפנינים הלבנות מציילון ואת יהלומי נַרְסינְגָר התכלכלים. והכנסייה הקתולית מגדילה עוד יותר את הצריכה של מוצרי המזרח, כי כל אחד ואחד ממיליארדי הגרגרים העולים בקטורת, המתנופפים בבזיכים ברבבות הכנסיות באירופה, מקורו הרחק מאדמת אירופה. את כל אחד ואחד ממיליארדי הגרגרים האלה צריך להוביל בספינה וביבשה את כל דרך החתחתים מארצות עָרב. ומרגע שיש להשיג אופיום, קמפור ושרף גומי יקר, גם הרוקחים נעשים לקוחות קבועים של סמי המרפא ההודיים המהוללים. היטב הם יודעים מניסיונם שהחולים כבר מזמן אינם מוכנים להאמין בסגולות המרפא של שום סם, של שום צורי, אם לא מופיעות על צנצנת החרסינה באותיות כחולות מילות הקסם “עָרָבּיקוּם” או “אינְדִיקוּם”. מטבע הדברים, בגלל המרחק, בגלל הנדירות והאקזוטיות ואולי גם בגלל המחיר היקר, כל מה שבא מהמזרח קורץ וקוסם לאירופה. התואר “ערבי”, “פרסי” או “הינדוסטני” משמעו בימי הביניים מפואר, מעודן, אצילי, מתוחכם, יוקרתי ויקר (בדיוק כמו התואר “צרפתי” במאה השמונה־עשרה). אין עוד סחורה שמתאווים לה כמו שמתאווים לאספסיאריה. נדמה כמעט שקסם ניחוחם של פרחי ארץ קדם סחרר את נפשה של אירופה.
אבל דווקא משום שהיא מבוקשת ואופנתית כל כך, הסחורה ההודית ממשיכה להיות יקרה, והיא מתייקרת עוד ועוד. כיום קשה מאוד לעקוב במדויק אחר קדחת המחירים שהאמירו בהתמדה, כי כל התחשיבים ההיסטוריים האלה מופשטים לדידנו. קל יותר לתפוס במידה כלשהי את ערכם המופרז של התבלינים אם חושבים על כך שאותו פלפל שחור העומד היום לשימוש חופשי על כל שולחן מסעדה ונזרה באדישות כמו חול, נספר במאה האחת־עשרה גרגר אחר גרגר, ועל כף המאזניים ערכו היה שקול לזה של כסף. שוויו של הפלפל היה יציב עד כדי כך, שערים ומדינות מסוימות ערכו חישובים על בסיס פלפל, ממש כאילו היה מתכת יקרה. בימי הביניים היה אפשר לקנות בפלפל אדמות ומגרשים, לשלם נדוניות ולקנות זכות תושבות בעיר; שליטים וערים מסוימות קבעו את המיסים שלהם ביחידות של פלפל, וכשרצו לומר שאדם עשיר כקורח, סנטו בו שהוא “שק פלפל”. על מאזני הרוקחים והצורפים נשקלו גם זנגוויל וקינמון, גם כינין וקמפור, ובשעת מעשה הקפידו להגיף דלתות וחלונות, שמא תעיף הרוח ולו קורטוב מהאבקה היקרה. אך גם אם ההערכה המופרזת הזאת נראית לנו כיום מגוחכת, קל להבין אותה כשמביאים בחשבון את הקשיים והסיכונים שהיו כרוכים בהובלה. בימים ההם, ארץ קדם רחוקה לאין שיעור מארץ מערב. ועל אילו סכנות ומכשולים צריכות להתגבר בדרכן השיירות, העגלות והספינות! איזו אודיסיאה צפויה לכל גרגר וגרגר, לכל פרח, בטרם יגיעו מן השיח הירוק שלהם בארכיפלג המָלָאִי ועד ליעדם האחרון, אל דלפקו של החנווני האירופי! שם למטה, בחציו האחר של כדור הארץ, כל התבלינים האלה כלל אינם נדירים. שם צומחים מקלות הקינמון של טידוֹרֵה, הציפורן של אַמְבּון, אגוזי המוסקט של בָּנְדָה, שיחי הפלפל של מָלָבָּר — צומחים בחופשיות ובשפע כפי שצומחים אצלנו קוצים, ובאיים המָלָאים חמישים קילוגרם אינם עולים יותר מכפי שעולה במערב אך קורטוב מהם. אך הסחורה צריכה לעבור ידיים רבות, לחצות מדבריות וימים בטרם תגיע עד הצרכן. שכרה של היד הראשונה הוא תמיד הזעום ביותר: העבד המָלָאי, הקוטף את הפרחים הטריים וסוחב אותם לשוק על שכמו השחום, אינו זוכה בשום גמול מלבד זיעתו, אך אדונו מרוויח בהחלט: סוחר מוסלמי קונה ממנו את המטען ומשיט אותו על סירה זעירה בשמש הקופחת, שמונה ימים, עשרה ימים ויותר, מאיי התבלינים ועד מָלָקָה (סמוך לסינגפור של ימינו). כאן כבר מחכה העכביש הראשון ברשת: אדון הנמל, שולטן רב־עוצמה, הדורש מס תמורת פריקת הסחורה. רק לאחר שהוסדר התשלום מתירים לסחורה הריחנית לעבור למפרשית אחרת, גדולה יותר, ושוב הספינה מזדחלת לדרכה, נהדפת אט־אט במשוטים רחבים או במפרש מרובע, מחוף אחד לאחר בהודו1. כך עוברים חודשים, בהפלגה חדגונית ובהמתנה אינסופית בכל פעם שהרוח דוממת, תחת שמיים קופחים, נקיים מענן, או במנוסה בהולה מטייפונים ומשודדי ים. ההובלה על פני שניים או שלושה ימים טרופיים קשה עד אין קץ ומסוכנת לאין שיעור. מבין חמש ספינות, אחת תיפול כמעט תמיד קורבן לסערות או לשודדי ים, והסוחר הגדול מודה לאלוהים אם הקיף בהצלחה את קַמְפָּגְדָה והגיע סוף־סוף אל הורמוז או אל עדן, משם יוכל להמשיך אל “ערב המאושרת” או אל מצרים. אך שיטת ההובלה הצפויה להם כעת רצופת תלאות באותה מידה, ולא פחות מסוכנת. בנמלי המעבר מחכים גמלים לאלפיהם, בשורות ארוכות וסבלניות. לאות הניתן על ידי בעליהם הם כורעים בצייתנות על ברכיהם, ובזה אחר זה מעמיסים על גבם את שקי הפלפל ופרחי המושק. ספינות המדבר מטלטלות אט־אט את מטענן בים החול. במסעות הנמשכים חודשים מובילות השיירות הערביות את הסחורה ההודית על פני מקומות המזכירים את סיפורי אלף לילה ולילה — בצרה ובגדד, דמשק וביירות וטְרֵבּיזוֹנְד, או דרך גֵ’דָה לקהיר. נתיבי המדבר קדמונים, הם ידועים לסוחרים כבר מימי הפרעונים והבָּקְטְרים. אך יש לזכור שהם מוכרים לא פחות לבדואים, הפיראטים של המדבר. תקיפה נועזת מבטלת לעיתים במהלומה אחת אינספור חודשים של עמל. ומה שניצל במזל מסערות החול ומהבדואים קורץ כעת לשודדים אחרים: על כל מטען של גמל, על כל שק, האמירים של חג’אז והשולטנים של מצרים וסוריה גובים מס, ומס גבוה ביותר. על פי ההערכות, מס המעבר שגבה מסוחרי התבלינים המכס המצרי לבדו הסתכם במאה אלף דוקָטים בשנה. וכאשר מגיעים סוף־סוף לשפך הנילוס ולאלכסנדריה מחכה שם הגזלן האחרון, ולא הפחוּת שבהם — הצי של ונציה. מאז החרבתה של העיר המתחרה ביזנטיון השתלטה הרפובליקה הקטנה על כל סחר התבלינים של המערב. במקום שהסחורה תמשיך ישירות אל היעד, היא מובלת תחילה לרִיאָלְטוֹ, שם היא נמכרת במכירה פומבית למתווכים הגרמנים, הפְלֵמִים והאנגלים. רק אז מתגלגלות העגלות הרחבות על פני השלג והקרח במעברי האלפים, ועליהן הפרחים שהנצו ולבלבו לפני שנתיים בשמש הטרופית, בדרכן אל החנווני האירופי וממנו גם אל הצרכן.
שתים־עשרה ידיים לפחות צריך לעבור התבלין ההודי בטרם יגיע ליד האחרונה, ידו של הצרכן — כך מציין בצער ב-1492 מרטין בֵּהָיְם על הגלובוס שלו, “תפוח הארץ” המפורסם. “וזאת יש לדעת עוד, כי התבלינים עוברים ידיים לא מעטות באיי הודו במזרח, טרם הגיעם עד ארצנו.” אך גם כאשר שתים־עשרה ידיים מתחלקות ברווח, עדיין כל אחת מהן סוחטת מהתבלינים ההודיים די צורכה מיץ זהב. למרות כל הסיכונים והסכנות סחר התבלינים נחשב למכניס ביותר בימי הביניים, רווחי בהרבה מכל ענף מסחר אחר, שהרי כאן כמות הסחורה הקטנה ביותר מניבה את שיעור הרווח הגדול ביותר. גם אם ארבע מבין חמש ספינות ייטרפו על כל מטענן — ומסעו של מגלן מאשר את החישוב הזה — גם אם מאתיים מבין מאתיים שישים וחמישה אנשי הצוות לא ישובו עוד, כי אז אמנם קיפחו את חייהם מלחים וקברניטים, אך הסוחר בכל זאת ירוויח מההימור. ואם כעבור שלוש שנים תחזור גם הספינה הקטנה ביותר מבין החמש והיא עמוסה למכביר בתבלינים, הרי המטען יפצה ברוחב יד על האובדן, כי במאה החמש־עשרה שק פלפל אחד שווה יותר מחיי אדם. לא פלא שלאור ההיצע הגדול בחיי אדם חסרי ערך והביקוש הנלהב לתבלינים יקרי ערך, החשבון עולה יפה שוב ושוב. ארמונות ונציה, ארמונותיהן של משפחות וֵלְזֶר ופוּגֶר בגרמניה, נבנו כמעט באופן בלעדי מרווחי הסחר בתבלינים הודיים.
אך כשם שחלודה מכרסמת בברזל, כך לעולם מכרסמת הקנאה בכל רווח גדול. כל זכות יתר שיש לאחר נתפסת תמיד כעוול, וכאשר קומץ אנשים מתעשר יתר על המידה, נוצרת מאליה ברית בין המקופחים. זה שנים שעינם של אנשי גנואה, צרפת וספרד צרה בוונציה הזריזה מהם, שהשכילה להטות אליה את זרם הזהב. בתרעומת מרה עוד יותר הם נושאים את עיניהם אל מצרים וסוריה, שם הקים האסלאם מחסום בלתי עביר בין הודו לאירופה. שום ספינה נוצרית אינה רשאית לשוט בים האדום, שום סוחר נוצרי אינו רשאי אפילו לעבור שם; בלית ברירה כל המסחר עם הודו עובר באופן בלעדי דרך ידי סוחרים טורקים וערבים. לא רק שהסחורה מתייקרת שלא לצורך עד שהיא מגיעה אל הצרכנים האירופאים, לא רק שהרווח של הסוחרים הנוצרים נחלב מראש — כל עודפי הזהב והכסף של אירופה עלולים לזלוג לידי המזרח, כי ערך החליפין שלהם כלל אינו משתווה לזה של אוצרות הודו. בהתמדה גבר קוצר רוחו של המערב להשתחרר מהשליטה הדורסנית והמבזה הזאת, ולו רק בגלל גירעון הסחר המשמעותי. והנה לבסוף חוברים יחד הכוחות הנחוצים: בניגוד גמור לתיאורים הרומנטיים הרבים, מסעות הצלב לא היו רק ניסיון דתי־מיסטי לגאול את הקברים הקדושים מידי הכופרים; הקואליציה האירופית־נוצרית הראשונה הייתה גם הניסיון ההגיוני והתכליתי הראשון לפרוץ את המחסום אל הים האדום ולשחרר למען אירופה, למען הנצרות, את דרכי הסחר אל המזרח. כיוון שנכשל המאמץ הזה, כיוון שלא היה ניתן לכבוש את מצרים מידי המוסלמים, שחסמו גם את המשך הדרך להודו, התעוררה בהכרח התשוקה למצוא דרך אחרת, דרך עצמאית להודו. כאשר קולומבוס פילס את דרכו מערבה, כאשר בַּרְטוֹלוֹמֵיאוֹ דיאַס וּוָסקוֹ דָה גָאמָה פרצו את הדרך דרומה וקָבּוֹט הגיע צפונה עד לבְּרדור, תעוזתם נבעה בראש ובראשונה מהרצון הממוקד לגלות סוף־סוף למען העולם המערבי דרך ימית להודו, דרך שתהיה פטורה ממכסים וממכשולים, שתשים קץ לשליטה המשפילה של האסלאם. דחף רוחני ומוסרי הוא לעולם הכוח המצית המצאות ותגליות מכריעות, אך את הדחיפה הסופית אל עולם המעשה מספקים על פי רוב מניעים חומריים. המלכים והיועצים בוודאי היו מתפעלים מחזונם הנועז של קולומבוס ומגלן, אך לעולם לא היו מסכנים את הכסף הנחוץ למימוש רעיונותיהם; לעולם לא היו שליטים וספסרים מעמידים לרשותם צי, אלמלא הסיכוי להשיב לעצמם אלף מונים את ההשקעה במסע תגליות. מאחורי הגיבורים של עידן התגליות עמדו הסוחרים ככוח מניע. גם הדחף ההֵרואי הראשון לכבוש את העולם נולד מכוחות ארציים מאוד: בראשית היה התבלין.
דברים מופלאים קורים בהיסטוריה כשרוחו של אדם יחיד חוברת לרוח השעה, כשאדם אחד תופס בבהירות את הדחף היוצר של תקופתו. בין ארצות אירופה יש אחת שטרם הצליחה למלא את חלקה במשימה המשותפת: פורטוגל הצליחה להיחלץ מהשליטה המוּרית רק לאחר מלחמות גבורה ממושכות, אך מרגע שהוכרעה המערכה, מרגע שהושגו הניצחון והעצמאות, כוחו הנהדר של העם הצעיר והיצרי הזה מבוזבז לגמרי. יצר ההתרחבות הטבעי האופייני לכל אומה מתפתחת אינו מוצא לו פורקן מיידי. פורטוגל גובלת מכל הכיוונים בספרד, אומה שאיתה יש לה קשרי ידידות ואחווה. הארץ הקטנה והענייה תוכל אם כן להתפשט רק לכיוון הים, באמצעות המסחר והקולוניזציה. אך איתרע המזל ומיקומה הגיאוגרפי של פורטוגל הוא הפחות מוצלח מבין כל מדינות הים של אירופה — או כך לפחות נדמה באותה שעה. כי האוקיינוס האטלנטי, שגליו נשברים על חופיה המערביים, נחשב בגיאוגרפיה התָלְמָאית (שהיא הסמכות היחידה בימי הביניים) כשממת מים אינסופית ובלתי עבירה. ועל פי מפות העולם התלמאיות, הדרך הדרומית לאורך חופי אפריקה חסומה לא פחות: לא ניתן להקיף את מדבר החול הזה בספינה, כי הארץ העקרה הזאת, שאינה ראויה למגורי אדם, משתרעת עד לקוטב הדרומי ומחוברת לגמרי, בלי שום מעבר, לטֵרָה אָאוּסְטְרָליס. לשיטתם של הגיאוגרפים הקדמונים, אם כן, מיקומה של פורטוגל היה הגרוע ביותר מבין מדינות הים, כי לא היה לה מוצא אל הים היחיד שאפשר להפליג בו, הים התיכון.
וכך קרה שנסיך פורטוגלי הקדיש את חייו לשאיפה להפוך לאפשרי את הבלתי אפשרי לכאורה: להעז ולבדוק אם אמנם יוכלו האחרונים להיות ראשונים, כמאמר הברית החדשה. כי מה אם תלמי, אותו גיאוגְרָפוּס מָקסימוּס, אותו אפיפיור של הגיאוגרפיה, טעה? מה אם האוקיינוס — שגליו מטיחים לעיתים אל חופיה של פורטוגל עצים זרים ומשונים (שמן הסתם צומחים איפשהו) — כלל אינו אינסופי, אלא מוביל לארצות חדשות ולא נודעות? מה אם אפשר לחיות באפריקה גם מדרום לחוג הסרטן, מה אם החכם היווני הדגול בדה מליבו שאין להקיף בדרך הים את היבשת העלומה הזאת, שאין דרך המובילה משם אל הים ההודי? או אז תהיה פורטוגל, דווקא מתוקף מיקומה בקצה מערב, קרש הקפיצה האמיתי לכל התגליות, אז תהיה דרכה להודו קצרה מזו של כל אומה אחרת. האוקיינוס לא יהיה אז מכשול בפניה: נהפוך הוא, הוא שהועיד אותה יותר מכל ארץ אירופית אחרת למסעות הים. שאיפה זו לרומם את פורטוגל הקטנה והחלשה למדרגת מעצמה ימית ולהפוך לנתיב את האוקיינוס האטלנטי, שנחשב עד אז רק למכשול, היא בתמצית חזון חייו של האִיפָנְטֵה אֵנְריקֵה, שאותו מכנה ההיסטוריה, בצדק ושלא בצדק, אנריקה הספן. שלא בצדק, כי לבד ממסע מלחמה קצר לסֵאוּטָה שבצפון אפריקה, אנריקה מעולם לא עלה על ספינה; הוא לא כתב שום ספר, שום חיבור על ספנות, הוא לא צייר שום מפה. ואף על פי כן ראוי הנסיך הזה לשם שנתנה לו ההיסטוריה מאחר שהקדיש את כל חייו והונו לספנות ולמסעות הימיים. לאחר שהוכיח את עצמו בצעירותו במצור על המוּרים בסאוטה (1412), ומכיוון שכבנו של מלך פורטוגל ואחיינו של מלך אנגליה הוא גם אחד האנשים העשירים בארצו, הוא יכול לספק את שאפתנותו בתפקידים הזוהרים ביותר: הוא מוזמן לכל החצרות, האנגלים אף מציעים לו עמדת פיקוד בכירה. אך בעל החלומות יוצא הדופן בוחר לחיות את חייו בבדידות יצירתית. הוא מסתגר בכף סַגְרֵש, הצוק המקודש לקדמונים, ושם הוא מכין במשך קרוב לחמישים שנה את המסע הימי להודו, ואיתו את המתקפה הגדולה על המָארֵה אינְקוֹגְניטוּם, הים הלא־נודע.
מה הפיח בבעל החלומות הזה את האומץ להתעקש שאפריקה אינה מחוברת בדרומה לקוטב הקפוא — כשם שטענו הסמכויות הגיאוגרפיות העליונות בימיו, כשם שטענו תלמי והחרו־החזיקו אחריו תלמידיו — אלא אפשר להקיף אותה בספינה ולהגיע להודו? כיום כבר לא ניתן לפענח את הסוד הכמוס הזה. אך מעולם לא נשתכחה כליל השמועה, המתועדת גם אצל הֵרוֹדוֹטוֹס וסְטְרָבּוֹן, שבימי הפרעונים הקדמונים הפליג פעם צי פיניקי בים האדום דרומה, וכעבור שנתיים שב הביתה בניגוד לכל הציפיות דרך עמודי הרקולס (מצרי גיברלטר). אולי האיפנטה גם שמע מפי סוחרי העבדים המוּרים כי מעבר למדבר לוב ולחולות הסהרה נמצאת ארץ העושר, “בּילַט גאנה” — ואכן אפשר למצוא סימון מדויק לגמרי של גינאה בת ימינו על מפה שהתקין גיאוגרף ערבי עוד ב-1150 עבור המלך הנורמני רוג’רו השני מסיציליה, וכך היא מכונה שם. ייתכן אם כן שבזכות מידע מהימן הכיר אנריקה את צורתה האמיתית של אפריקה יותר מאשר הגיאוגרפים המלומדים, שנשבעו בקוֹדֶקְס של תלמי ואף פסלו את דיווחיהם של מרקו פולו ואִבְּן בָּטוּטָה וראו בהם בדותות ותו לא. אך גדולתו הרוחנית האמיתית של אנריקה טמונה בכך שהכיר לא רק בגודל המטרה אלא גם בגודל הקושי; שהשלים באצילות נפש עם ההכרה שהוא עצמו לעולם לא יהיה עד למימוש חזונו, שכן ההכנות הנדרשות להרפתקה כבירה כל כך ידרשו יותר מימי חייו של אדם אחד. כי איך אפשר להסתכן במסע ימי מפורטוגל להודו בלי להכיר את הים ובהיעדר ספינות מתאימות למסע? אנריקה ניגש למלאכתו כאשר הידע האירופי בספנות ובגיאוגרפיה פרימיטיבי לאין שיעור. כל מה שגילו היוונים, הפיניקים והרומים במסעותיהם הנועזים כמעט ונשכח במאות השנים החשוכות והנוראות לאחר קריסת האימפריה הרומית. אחרי מאות שנים של הצטמצמות במרחב, העובדה שאלכסנדר מוקדון הגיע לגבול אפגניסטן כבר בימי קדם, ואף המשיך משם אל לב הודו, נראית בדיונית לא פחות מאגדה. אבדו המפות המצוינות, אבדו תמונות העולם של הרומים, חרבו דרכי המלך שהם סללו הרחק עד בריטניה וביתיניה, נעלמו אבני הדרך, כל שירותי המודיעין הפוליטיים והגיאוגרפיים המפוארים קרסו; נשכחה מיומנות המסע, גוועה תשוקת הגילוי, וממלאכת הספנות נותרו שרידים עלובים. בלי שום מטרה נועזת, בלי שום יעד רחוק, בלי מצפן של ממש ובלי מפות ברורות, כלי השיט הקטנים משתרכים מנמל לנמל במסע חופים מבוהל, בחשש מתמיד מפני הסערות ומפני שודדי הים, המסוכנים לא פחות. בנקודת שפל כזו של הידע הגיאוגרפי, ובסירות עלובות כל כך, לא ניתן לכבוש את האוקיינוסים ולהשתלט על ממלכות שמעבר לים. יידרשו כל חייו של אדם כדי לפצות על מה שנזנח במאות שנים של אדישות. ואנריקה — זו גדולתו — היה נחוש להקריב את חייו למען המעשה שעתיד לבוא.
רק כמה חומות חרבות נותרו מהארמון שבנה הנסיך אנריקה בכף סָגְרֵש ונבזז ונהרס בידי פרנסיס דְרֵייְק כפוי הטובה אשר ירש את הידע שלו. כיום כמעט אין אפשרות לחלץ ממבוכי האגדה את פרטי תוכניותיו של הנסיך אנריקה לכיבוש העולם בידי פורטוגל. לפי דיווחיהם של כותבי דברי הימים שלו, הלוקים אולי ברומנטיות, הוא הורה להביא לו ספרים ומפות מכל קצווי תבל, הזמין מלומדים ערבים ויהודים והורה להם להתקין כלים וטבלאות ניווט. כל קברניט שחזר ממסע נחקר, כל הדיווחים והידיעות מכל ספינה נאספו בקפידה בארכיון סודי, ובמקביל צוידו ונשלחו לדרך כמה משלחות מחקר. אמנות בניית הספינות טופחה בלא לאות. סירות הדייגים הקטנות והפתוחות שנועדו לשמונה־עשר ימאים התחלפו בתוך שנים ספורות לספינות מהירות ורחבות במשקל שמונים ואף מאה טונות. הספינה מהסוג החדש, הכְּשירה להפלגה בים הפתוח גם במזג אוויר קשה, הצריכה בתורה סוג חדש של ימאי. אל ההגאי מתלווה “רב־אמן באסטרולוגיה”, מומחה לניווט היודע לקרוא את מפות הפּורטוֹלָן2, לקבוע את הנטייה המגנטית ולשרטט את קווי האורך והרוחב. הלכה ומעשה משתלבים זה בזה באופן יצירתי, ומי שהחלו את דרכם כמלחים ודייגים פשוטים הופכים לבסוף, בזכות המסעות האלה, לזן חדש של ספנים ומגלי עולם שמעלליו שמורים לעתיד. כשם שפיליפ ממקדוניה הוריש לבנו אלכסנדר את מבנה הפָלַנְקְס האימתני של חיל הרגלים, שבזכותו יוכל לכבוש את העולם, כך הוריש אנריקה לפורטוגל שלו את הספינות הטובות והמודרניות ביותר של ימיו, ואת הימאים המתאימים ביותר לכיבוש האוקיינוס.
אך לעיתים גורלם הטראגי של אנשי החזון הוא למות מנגד, מבלי לבוא אל הארץ המובטחת. אנריקה לא חווה אף לא אחת מהתגליות הגדולות שהנציחו את מולדתו בתולדות גילוי הארצות. עד שנת מותו ב-1460 גם לא הושג לכאורה כמעט שום דבר של ממש בתחום הגיאוגרפיה. הגילוי המהולל של מָדֵיירָה והאיים האָזוריים היה למעשה רק גילוי מחדש (פוֹרְטוֹלָנוֹ לּאוּרֶנְטינוֹ תיעד אותם כבר ב-1351). בחוף המערבי של אפריקה הספינות עוד לא הגיעו אפילו לקו המשווה. התחיל רק מסחר מצומצם, שאין להתפאר בו, בשנהב לבן ובעיקר במה שנקרא “שנהב שחור” — המוני השחורים שנחטפו בחוף סנגל ונמכרו בשוק העבדים בליסבון, ומעט עפרות זהב מתגלות שם. אנריקה לא יחזה במימוש חזונו מעבר להתחלה הדלה והמאכזבת הזאת. אך למעשה ההצלחה המכרעת כבר בידיה של פורטוגל, כי הישגה העיקרי של הספנות הפורטוגלית אינו טמון במרחק שעברו ספינותיה, אלא במישור הרוחני: התעוררותה של תשוקת היזמות והפרכתה של אגדה מזיקה. מאות על גבי מאות בשנים עברה השמועה בין הספנים כי לא ניתן להפליג מעבר לקאפּ נוֹן — כלומר הכף שאין לעברו. שם, מעבר לכף, מתחיל “ים האופל הירוק”, ואבוי לספינה שתעז לשים פניה אל האזורים הקטלניים האלה. שם הים רוחש ומבעבע מלהט השמש, המפרשים ולוחות הסיפון יעלו מייד באש, וכל נוצרי שכף רגלו תדרוך ב”ארץ השטן”, השוממה כנוף הירח, יהפוך מייד עורו ויהיה לכושי. אגדות מעין אלה הולידו פחד משתק מהפלגה לדרום — עד כדי כך שכאשר אנריקה ניסה לגייס מלחים למסעותיו הראשונים, האפיפיור היה צריך להבטיח לכל אנשי הצוות מחילה מלאה על חטאיהם. רק כך היה אפשר לפתות כמה הרפתקנים למסעות התגליות הראשונים. איזו שמחה משתררת על כן כאשר ז’יל איאָנֵש מקיף ב-1434 את אותו קאפּ נון, שלכאורה לא ניתן לעבור אותו, ומגיע לגינאה. כעת הוא יכול לומר שתלמי המהולל התגלה כקשקשן מוחלט, “שכן קל להפליג כאן ממש כמו אצלנו, והארץ יפה ועשירה ביותר.” מרגע זה הדרך סלולה: פורטוגל כבר לא צריכה לחזר אחר יורדי הים — שוחרי ההרפתקאות מגיעים אליה מכל עבר. כל מסע מוצלח נוסף הופך את הימאים לנועזים יותר, והנה קם דור של צעירים שההרפתקה יקרה להם מהחיים. Navigare necesse est, vivere non est necesse — ההפלגה הכרחית, החיים לא: המימרה הלטינית הנושנה שוב קנתה אחיזה בלבבות. וכאשר דור חדש ניגש למלאכה מלוכד ונחוש, העולם משתנה.
מותו של אנריקה הוא על כן רק הרף עין של נשימה עמוקה לפני הזינוק הגדול קדימה. מרגע שעולה לכס המלוכה ז’וֹאָאוֹ השני הנמרץ, מתחילה תנופה אדירה העולה על כל הציפיות. מי שהתקדמו עד כה בזחילה כשבלולים שועטים ומזנקים פתאום כאריות. אתמול עוד התגאו בכך שהצליחו לעבור תוך שתים־עשרה שנים את הקילומטרים המעטים עד כף בּוֹזָ’דוֹר, ואף הגיעו אל כף וֵרדֵה בשתים־עשרה שנים נוספות של התקדמות איטית — ואילו עכשיו אין מתרגשים עוד ממסע של מאה ואף חמש מאות קילומטר. אולי רק הדור שלנו, שחווה את כיבוש האוויר — אנו שעלצנו כמותם כאשר אווירון הצליח להרחיק באוויר רק שלושה, חמישה, עשרה קילומטר מפריז, אנו שכעבור עשור כבר ראינו כיצד חוצים באוויר יבשות ואוקיינוסים — ייתכן שרק אנו יכולים לתפוס באמת את ההתעניינות הנלהבת, את החדווה הנרגשת שבהן ליוותה אירופה כולה את פריצתה של פורטוגל אל הלא־נודע. ב-1471 מגיעים עד קו המשווה, ב-1484 דייגו קָם כבר עוגן בשפך הקונגו, וב-1486 מתגשם סוף־סוף חלומו הנבואי של אנריקה: הספן הפורטוגלי בַּרְטוֹלוֹמֵאוּ דיאָס מגיע לקצה הדרומי של אפריקה, אל כף התקווה הטובה, שאותו הוא מכנה תחילה קָבּוֹ טוֹרְמֶנְטוֹסוֹ, הכֵּף הסוער, מן הסתם בעקבות הסערות שחווה שם. אך גם אם מזג האוויר מרטש את מפרשיו ומנתץ לו את התורן, הקוֹנְקיסְטָדוֹר3 הנועז מפליג הלאה בנחישות. הנה כבר הגיע לחופה המזרחי של אפריקה, ומכאן הנווטים המוסלמים יכולים להוביל אותו בקלות להודו. אך הצוות מתקומם: רב לנו הפעם. בלב דואב נאלץ ברטולומאו דיאס לפנות לאחור ולוותר בעל כורחו על המוניטין של האירופי הראשון שכבש את דרך הים להודו. המשורר קַמְוֹאֵש יספר בשירו בן האלמוות את תהילתו של פורטוגלי אחר, הלוא הוא וָסְקוֹ דָה גאמָה: כמו תמיד, הראשון, פורץ הדרך הטראגי, נשכח לטובת בר־המזל שהשלים את המעשה. כך או כך, הצעד המכריע נעשה. לראשונה נקבעה באופן חד־משמעי צורתה הגיאוגרפית של אפריקה, לראשונה הוכח באותות ובמופתים כי בניגוד לקביעתו של תלמי יש מעבר ימי להודו. שנות דור לאחר שמת רבם הגשימו תלמידיו ויורשיו של אנריקה את חלום חייו.
בתדהמה ובקנאה מפנה העולם את מבטו אל אומה קטנה ונשכחת זו של יורדי ים בקצה הנידח של אירופה. בזמן שהמעצמות הגדולות צרפת, גרמניה ואיטליה ריטשו זו את זו במלחמות מטופשות, אותה סינדרלה של אירופה, פורטוגל, הרחיבה את שטחה פי אלף ופי רבבה; שום מאמץ כבר לא יוכל להדביק את הפער הכביר שפתחה. בן לילה הפכה פורטוגל לראשונה מבין מדינות הים: בזכות הישגיה הבטיחה לעצמה לא רק מושבות חדשות אלא עולמות שלמים. עוד עשור אחד בלבד ואומה זו, הקטנה מבין אומות אירופה, תתבע לה בעלות על שטח העולה גם על זה של האימפריה הרומית בשיא גדולתה.
מובן מאליו שהניסיון לממש יומרה אימפריאליסטית מפליגה כל כך מתיש עד מהרה את כוחותיה של פורטוגל. כל ילד יכול לחשב ולהבין שארץ זעירה כל כך, שסך כל אוכלוסייתה מיליון וחצי תושבים, לא תוכל לכבוש, ליישב ולנהל לבדה את כל אפריקה, הודו וברזיל, ואפילו לא לשלוט בלעדית במסחר שם. ובוודאי שלא תוכל להגן עליהן לנצח מפני קנאתן של שאר האומות. טיפת שמן אחת אינה יכולה להשקיט ים סוער, ארץ בגודל סיכה לא תוכל להכניע לעד ארצות גדולות ממנה פי מאה אלף. מבחינה הגיונית, התפשטותה שלוחת הרסן של פורטוגל היא אבסורד, דון קישוטיות מן הסוג המסוכן ביותר. אך הגבורה הרי לעולם חסרת היגיון היא, ואף נוגדת את ההיגיון; בכל פעם שעם או אדם לוקחים על עצמם משימה שמעבר למידתם האמיתית, כוחם גם מתעצם במידה שלא שוערה מעולם. אפשר לומר שלא הייתה מעולם אומה שאזרה כוחות באופן מזהיר יותר ברגע אחד של ניצחון מאשר פורטוגל במפנה המאה החמש־עשרה. לא רק שהארץ הזאת מעמידה לעצמה פתאום אלכסנדר משלה, ואַרְגוֹנָאוּטים4 משלה בדמותם של אַלבּוּקֵרְקֵה, וסקו דָה גאמה ומגלן — קָמואש הוא ההומרוֹס שלה, ז’ואן די בארוֹס הוא הליבְיוּס שלה. בן לילה צצים המלומדים, הבנאים והסוחרים הגדולים: כמו יוון בימי פֵּריקְלֵס, כמו אנגליה בימי אליזבת וצרפת בימי נפוליאון, קם לו עם המממש בזירה העולמית את החזון הכמוס ביותר שלו, ומציג אותו לעיני כול כמעשה מוגמר. לשעה אחת בהיסטוריה, שעה בלתי נשכחת, הייתה פורטוגל המדינה הראשונה במעלתה באירופה, חיל החלוץ של האנושות.
אך כל מעשה גדול של עם אחד מועיל תמיד לעמים כולם. כולם חשים שהפריצה הראשונה הזאת אל הלא־נודע טרפה את כל המושגים, המידות ותפיסות המרחק שהיו תקפים עד אז. בכל החצרות ובכל האוניברסיטאות עוקבים על כן בנשימה עצורה אחרי הידיעות האחרונות מליסבון. בראיית נולד מרשימה מבינה אירופה את המשמעות המקופלת בהישגה של פורטוגל; ברור לה שהספנות והתגליות שהרחיבו את העולם ישנו אותו עד מהרה באופן נחרץ יותר מכל המלחמות והתותחים: תם עידן בן מאה, בן אלף שנים, תמו ימי הביניים ומתחילה תקופה אחרת, “העת החדשה”, שבה יחשבו וייצרו בממדים מרחביים חדשים. כנציג התבונה שוחרת השלום, ובמודעות מלאה לרגע ההיסטורי, ההומניסט איש פירנצה פוֹליטְיאן משבח בחגיגיות את פורטוגל. בדבריו הנפעמים מהדהדת התודה של כל התרבות האירופית: “לא רק שהותירה מאחוריה את עמודי הרקולס והכניעה אוקיינוס זועם, אלא שכוננה מחדש את אחדותו של העולם המיושב, שהופרה עד כה. אילו אפשרויות חדשות ויתרונות כלכליים עוד צפויים לנו, איזו נסיקה של הידע, אילו הוכחות לידע נושן שנפסל עד כה כמופרך? ארצות חדשות, ימים חדשים, עולמות חדשים עלו מתוך החשכה בת מאות השנים. פורטוגל הייתה למגינה, לאפוטרופוסית של עולם נוסף.”
תקרית מדהימה קוטעת את תנופת ההתקדמות הכבירה של פורטוגל אל המזרח. נדמה ש”העולם הנוסף” כבר הושג, נדמה שכתר הודו וכל אוצרותיה כבר מובטחים למלך ז’ואאו: מאחר שהוקף כף התקווה הטובה, איש לא יכול עוד להקדים את פורטוגל; שום מעצמה ממעצמות אירופה אינה רשאית אפילו לעקוב אחריה באותה הדרך, שהשליטה בה מובטחת לה לעוד ימים רבים. כי אנריקה הספן דאג מבעוד מועד להשיג את אישורו של האפיפיור לכך שכל הארצות, כל הימים והאיים שיתגלו מעבר לכף בּוֹזָדוֹר יהיו נחלתה הבלעדית של פורטוגל, ושלושה אפיפיורים נוספים אישרו את ה”מתת” המשונה הזאת, שהעניקה לשושלת ויזֵ’אוּ בהינף קולמוס אחד את המזרח, על כל סודותיו הכמוסים ומיליוני תושביו. לפורטוגל ולפורטוגל לבדה מובטחים אם כן כל העולמות החדשים. כשיש ביטחונות מוצקים כל כך ביד אין נטייה רבה לעסקים מסוכנים. ולכן לא מפליא, ובכלל לא טיפשי כל כך כפי שטוענים בדיעבד רוב ההיסטוריונים, שבעל החזקה המאושר, ז’ואאו השני, אינו מפגין עניין רב ביוזמה המבולבלת מעט של אלמוני מגנואה, הדורש במפגיע צי שלם “על מנת לחפש את המזרח בדרך המערב.” בארמון בליסבון אמנם מטים אוזן קשבת לאדון כְּריסְטוֹפוֹרוֹ קולוֹמְבּו, בהחלט לא דוחים אותו על הסף, אך זוכרים שם היטב שכל המסעות לאיים האגדיים אַנְטילְיָה וברזיל, האמורים לשכון ממערב בין אירופה להודו, עלו עד כה בתוהו. יתרה מזו: מדוע לסכן דוּקָטים פורטוגליים טובים כדי למצוא דרך מפוקפקת ביותר להודו? הרי בזכות שנים של מאמץ נמצאה זה עתה הדרך הנכונה, ובמספנות שעל הנהר טָז’וּ כבר עמלים יום וליל על הצי הגדול שיפליג סביב הכף היישר להודו.
כאבן המוטחת מבעד לשמשה מהדהדת על כן בארמון בליסבון הבשורה המרעישה כי אותו הרפתקן רברבן מגנואה אכן חצה את האוֹקְיָנוֹ טֵנֵבְּרוֹזוֹ (האוקיינוס האפל) כשעל תורן ספינתו מתנוסס דגלה של ספרד, ובתוך חמישה שבועות בלבד נתקל ביבשה במערב. הנה אירע הפלא. בן לילה התגשמה הנבואה המיסטית של סֵנֵקָה במחזהו ‘מֵדֵאה’, זו שהסעירה שנים על גבי שנים את נפשם של מגלי הארצות:
יבואו ימים בדורות אחרית,
כשהים יְפַתַח את כבלי התבל,
וארץ גדולה תיפתח לרווחה.
טֵתיס תחשוף עולמות חדשים.
לא תוּלֶה תהא ירכתי העולם. 5
דומה שאכן באו ימים “כשהים פיתח את כבלי התבל בדורות אחרית…” קולומבוס, ה”אַרְגוֹנָאוּט” החדש, למעשה אינו מעלה כלל בדעתו שגילה יבשת חדשה. עד סוף ימיו דבק בעל החזון העיקש הזה באשליה כי הגיע לאסיה ואף היה יכול להפליג מערבה בספינתו היסְפַּנְיוֹלָה ולהגיע בתוך ימים ספורים לשפך הגנגס. אך זה מה שמבעית את פורטוגל יותר מכול, כי במה תועיל לה איגרת האפיפיור, המעניקה לה את כל הארצות שתמצא בדרכה מזרחה, אם ספרד תשיג אותה בדרך המערבית הקצרה יותר ותקדים אותה בהודו רגע לפני המאמץ האחרון? חמישים השנים שהקדיש אנריקה למפעל חייו וארבעים שנות המאמץ מאז מותו יהיו לשווא. פורטוגל תאבד את הודו בגלל התעלול ההרפתקני של איש גנואה הארור. אם פורטוגל רוצה להגן על העליונות ועל הזכויות שלה בהודו, אין לה ברירה אלא לצאת למערכה נגד היריבה שנדחקה פתאום לזירה.
למרבה המזל, האפיפיור מפוגג את הסכנה המיידית. פורטוגל וספרד הן בנותיו המועדפות, הן האומות היחידות שמלכיהן מעולם לא הקשו עורף ולא התנגדו לסמכותו הרוחנית. ספרד ופורטוגל נלחמו במוּרים וגירשו את הכופרים, באש ובחרב הן מבערות כל מינוּת, רק שם זוכה האינקוויזיציה האפיפיורית לסיוע נחוש במאבקה נגד המורים, האנוסים והיהודים. לא, פוסק האפיפיור, אל לבנותיו המועדפות להתקוטט ביניהן: הוא ניגש למלאכה ופשוט מחלק בין ספרד לפורטוגל את כל חבלי הארץ העתידים להתגלות. והוא מחלק אותם בפועל, לא כ”אזורי שליטה” כשם שאומרים בימינו בלשון החלקה של הדיפלומטים: באופן מפורש וגלוי, ומתוקף סמכותו כנציגו של ישו עלי אדמות, האפיפיור מעניק לשני העמים האלה את כל הארצות, העמים, האיים והימים שיגלו. הוא חוצה את כדור הארץ לשניים כאילו היה תפוח — לא בסכין, אלא באיגרת מיום 4 במאי 1493. קו החלוקה נקבע במרחק מאה ליגות (כחמש מאות קילומטר) מאיי כֵף וֵרְדֵה. מעתה, כל הארצות שיתגלו ממערב לקו הזה יהיו שייכות לבתו האהובה ספרד, ואלה שממזרחה לו יהיו לבתו האהובה פורטוגל. תחילה מביעות שתי הבנות רחשי תודה על המתנה הנאה. אך עד מהרה פורטוגל שוב מוטרדת, והיא מבקשת שקו הגבול יוסט עוד קצת מערבה. כך אמנם ייקבע בהסכם טוֹרְדֵסִיאַס, שנחתם ב-7 ביוני 1494, המעתיק את קו הגבול עוד מאתיים ושבעים ליגות מערבה (וכך למעשה תזכה פורטוגל בברזיל, שטרם התגלתה).
נדיבות שכזו, המעניקה בהינף קולמוס את כל העולם כמעט לשתי אומות בלבד בלי כל התחשבות באחרות, אמנם נראית מגוחכת במבט ראשון. ובכל זאת עלינו להתפעל מהפתרון הזה כאחד מרגעי התבונה הנדירים בהיסטוריה, כאשר עימות נפתר בהסדר שלום ולא בדרכי האלימות. הודות להסכם טוֹרְדֵסיאס נמנעה במשך שנים ואף עשרות שנים כל מלחמה על המושבות בין ספרד לפורטוגל, גם אם הפתרון היה זמני בהכרח. כי כאשר חוצים תפוח בסכין, מתברר כמובן שקו החתך עובר גם בחצי האחר, שאינו גלוי. אך באיזו מחצית נמצאים כעת איי התבלינים המיוחלים? ממזרח או ממערב לקו החתך בחציו האחר של הכדור? בצד של פורטוגל או בצד של ספרד? על כך אינם יכולים להשיב כעת לא האפיפיור ולא המלכים ולא המלומדים, כי איש עוד לא מדד את היקף כדור הארץ, והכנסייה מצידה אינה מוכנה בשום אופן להכיר בפומבי בכך שהעולם אכן עגול. אך עד להכרעה הסופית עוד נדרשת לשתי המדינות מלאכה רבה כדי לבלוע את הנתחים הכבירים שהשליך להן הגורל: לספרד הקטנה את אמריקה הענקית ולפורטוגל הזעירה את כל הודו ואפריקה.
הצלחתו של קולומבוס מעוררת תחילה באירופה תדהמה אינסופית. אך מייד לאחר מכן מתפרצת תשוקת הרפתקאות ותגליות שכמותה לא הכיר העולם העתיק: הצלחתו של אדם אמיץ אחד תמיד מולידה התלהבות ואומץ בקרב דור שלם. כל מי שאינו מרוצה ממעמדו וממצבו, כל מי שחש מקופח ונמאס לו לחכות לתורו, הבנים הצעירים, הקצינים חסרי המעש, בניהם הממזרים של אדונים רמי מעלה ונרדפי החוק המפוקפקים — כולם רוצים להפליג אל העולם החדש. הנסיכים, הסוחרים והספסרים מכשירים למסע כל ספינה שהם מצליחים להשיג, רק בכוח עולה בידם להדוף את ההרפתקנים ושכירי החרב הנלחמים בסכינים כדי להפליג ראשונים אל ארץ הזהב. בימיו של אנריקה נדרשה מחילת חטאים אפיפיורית כדי לגייס ולו קומץ מלחים, ואילו כעת נוהרים אל הנמלים כפרים שלמים, והקברניטים של ספינות המסחר כבר אינם מצליחים להיפטר מההמון הדוחק. המסעות רודפים זה את זה, וכאילו התפוגגה לפתע חומת ערפל, אכן צצים כעת בכל מקום איים חדשים וארצות חדשות — בצפון, בדרום, במזרח ובמערב — חלקם מצופים בקרח, אחרים מכוסים בדקלים. בתוך שניים או שלושה עשורים יגלו מאות הסירות הקטנות היוצאות מקָדיס, מפּאלוֹס ומליסבון יותר עולם ויותר חבלי ארץ חדשים מכפי שגילתה האנושות כולה במאות אלפי שנות קיומה. הנה לוח הזמנים של עידן התגליות הזה, שאין לו אח ורע: ב-1498 מגיע וסקו דה גאמה להודו ועוגן בקליקוט, “בשירות אלוהים ולתפארת הכתר הפורטוגלי”, כך מדווח בגאווה המלך מנוֹאֵל. באותה שנה מגלה קאבוט, המפליג בשירות האנגלים, את ניוּפָאוּנְדְלַנְד ואיתה את חופה הצפוני של אמריקה. כעבור שנה אחת, ב-1499, מגלים את ברזיל בו זמנית ובנפרד פינְזוֹן, המניף את דגל ספרד, וקַבְּרָל המניף את הדגל הפורטוגלי. ובינתיים מגיע ללברדור גַּסְפָּר קורטריאל, חמש מאות שנה לאחר שעשו זאת הוויקינגים. כך זה ממשיך, צעד אחר צעד. בשנים הראשונות של המאה השש־עשרה שני מסעות תגלית פורטוגליים — שאָמֵריגוֹ וֶסְפּוּצִ’י מתלווה לאחד מהם — מפליגים לאורך חופה של אמריקה הדרומית ומגיעים כמעט עד ריוֹ דֵה לָה פְּלָאטָה; ב-1506 מגלים הפורטוגלים את מָדָגַסְקָר, ב-1507 את מָאוּריטְיוּס, ב-1509 הם מגיעים למָלָקָה וב-1511 הם כבר כובשים אותה בסערה, ומאותו רגע המפתח לאַרְכיפֶּלָג המָלָאי בידיהם. ב-1512 מגלה פּוֹנְס דה לֵאוֹן את פלורידה, ב-1513 נוּנְיֶס דה בַּלְבּוֹאָה משקיף מערבה מרמת דָרְיֵן והופך לאירופי הראשון הרואה במו עיניו את האוקיינוס השקט. מרגע זה כבר לא נותרו ימים שאינם מוכרים לאנושות. בתוך מאה אחת בלבד הוכפלו הישגיה של הספנות האירופית — לא פי מאה, אלא פי אלף. בימי אנריקה, כאשר הסירות הראשונות הגיעו למָדֵיְרָה ב-1418, עוד עורר ההישג תדהמה רבתי. אך ב-1518 הספינות הפורטוגליות כבר עוגנות בקַנְטוֹן וביפן — השוו נא את המרחקים במפה! עד מהרה המסע להודו ייחשב מסוכן פחות מכפי שנחשבה בעבר הפלגה עד כף בוז’דור. בקצב המואץ הזה תמונת העולם כמובן משתנה ומתרחבת משנה לשנה, ואף מחודש לחודש. יום ולילה שוקדים על המלאכה הקוסמוגרפים וחרטי המפות בסדנאותיהם שבאָוּגְסְבּורְג, אך כבר אינם מספיקים להדביק את קצב ההזמנות. התחריטים נחטפים מידיהם עוד בטרם יבשו ואף בטרם נצבעו, וגם בתי הדפוס אינם עומדים בביקוש לגלובוסים ולספרי מסע. הכול רוצים לשמוע על אודות המוּנְדוּס נוֹבוּס, העולם החדש. הקוסמוגרפים זה אך גמרו לשרטט את מפת העולם שלהם בדיוק מרבי, על פי כל הידיעות האחרונות, וכבר מגיע עיתון חדש ואיתו גילוי חדש. הכול מתהפך על פיו, את הכול צריך לעשות מחדש, כי מה שנחשב לאי התגלה כיבשה ממש, ומה שנחשב להודו הוא למעשה יבשת חדשה. יש לסמן נהרות חדשים, חופים חדשים, הרים חדשים — והנה, אך בקושי גמרו החרטים את המפה החדשה שלהם וכבר עליהם לשקוד על חדשה, מתוקנת, משופרת ומורחבת. הגיאוגרפיה, הקוסמוגרפיה והקרטוגרפיה מעולם לא חוו, וגם לא יחוו עוד לעולם, התקדמות סוערת, מסחררת ועתירת הצלחות כשם שחוו באותן חמישים שנה, כאשר נקבעו אחת ולתמיד צורתו והיקפו של כדור הארץ. לראשונה מאז שבני האדם קיימים ונושמים וחושבים, הם לומדים להכיר את כוכב הלכת העגול שעל פניו התגלגלו ביקום זה עידן ועידנים. וכל המעשה הכביר הזה הוא פרי עמלו של דור אחד ויחיד: דור של יורדי ים שעמדו בכל הסכנות למען כל הדורות הבאים אחריהם, דור של קוֹנְקיסְטָדוֹרים שפילסו את כל הנתיבים ושל גיבורים שעמדו בכל המשימות, או כמעט בכולן. רק מעשה אחד עוד נותר להשלים, המעשה האחרון, היפה ביותר, הקשה ביותר: להקיף את כל כדור הארץ על גבי ספינה אחת ויחידה, להוכיח כנגד כל הקוסמולוגים והתיאולוגים הקדמונים שעולמנו אכן עגול, ואף למדוד את היקפו. זה יהיה חזון חייו וגורלו של פֵרְנָאוֹ דֵה מָגֵלָאֵש, שאותו מכנה ההיסטוריה מגלן.
אין עדיין תגובות