צעיר וצעירה נפגשים במשרדי הצבא הבריטי באוסטריה בתום מלחמת העולם השנייה, חייל יהודי ונערה אוסטרית, שלימים תהיה לאחת מגדולות המשוררות […]
יומני היקר, ניצלתי. אני לא חייבת לנסוע לפולין ולא לעשות הכשרה בפַּנְצֶרפַאוּסְט, אבא היה שם ונסע מפֵלַאךְ אל קְלָגֶנְפוּרְט; הוא הלך אל ד”ר האזלֶר וזה ייעץ לו לרשום אותי מייד לסמינר למורים, כי נחוצים כל־כך הרבה מורים. אפילו בחלומות לא הייתי חושבת אף פעם שהסמינר למורים השנוא יציל אותי ביום מן הימים. נרשמתי והתקבלתי מייד לשנת הלימודים האחרונה, בעצם “קורס מזורז”, וכבר מוטל עליי ללמד בזמן שאני עצמי עדיין לומדת. במשרד המחוזי הכול הלך בקלות. רק אצל הממונה על סטודנטיות שמשלימות פערים היה גרוע. הייתי שם פעמיים, בפעם הראשונה היא לא הייתה שם, בקושי הצלחתי לזכור אותה, את הפנים שלה, זכרתי רק את ההודעה האיומה כשאמרה לי שעליי “להתנהג יפה”, אחרת יסלקו אותי למרות התעודה הטובה. ואיך אמרה את המילה “ילדה” עם י’ מודגשת פי שלושה. גם הפעם רצתה להטיף לי מוסר, אבל אני הקדמתי אותה מפני שכבר ידעתי מה צריך לעשות ואמרתי שעכשיו אני משוכנעת שאינני מתאימה ללימודים גבוהים ולכן אני רוצה להיות מורה, גם מפני שזה חשוב יותר בעתות מלחמה, בשביל הילדים, הוספתי, ונגד זה היא לא יכלה להגיד דבר. חבל רק שלא ידעתי שצריך לחתום על טופס הכולל הצהרה בשבועה שאני מוותרת על לימודים גבוהים. לרגע אחד היססתי ואז חתמתי. לא, אני משוכנעת שבארץ הזאת כבר לא אלמד באוניברסיטה, לא במלחמה הזאת. איזה שיגעון, להסס אפילו לרגע אחד! היום היה השיעור הראשון. כמעט שמחתי שאני יכולה ללכת שוב לבית הספר. אבל אפשר בכלל לקרוא לזה בית ספר? נדמה לי שכל הנערות בכיתה פנאטיות. אחרי השיעור הראשון כבר נשמעה אזעקה מלאה, וכל העניין נגמר. אבל וִילְמָה מהכיתה שלנו גם שם. היא עשתה כמוני. היא לא הלכה עם כולן אלא רכבה על האופניים אל אַנַאבִּיכְל, הביתה, ואני שוכבת כאן בשולי היער, בפינה שלנו. איסי שוב הביאה את אבקת הדייסה מבית המרקחת ואנחנו לוקחות מים מהנחל לערבוב. השמש זורחת. היא ישנה ומשתזפת, האזעקה נמשכת כבר חמש שעות. עדיין לא היו פצצות. פעם אחת טסו שני מטוסים נמוך וירו קצת.
הרוסים בווינה ומן הסתם גם כבר איפשהו בשְׁטׇאיֶרמַארְק. דיברתי עם איסי על הכול. זה לא כל־כך פשוט. היא לא יודעת אם תוכל לקחת משהו מארון הרעלים. שתינו פוחדות מהרוסים. אני לא רוצה להאמין לכל מה שאומרים, אבל אף אחד לא יכול לדעת מה יעשו בנו, אם ישאירו אותנו כאן או ייקחו אותנו לסיביר. אנחנו מוכנות לנורא מכול.
מה תעשה, אלוהים, אם אמות… אני לא עולה יותר לבונקר. הצֶ’רְנֵרים כבר מתים, ואָלִי הלכה יום אחר־כך. אלי שלנו. ברחוב אין עכשיו נפש חיה. הימים כל־כך יפים, שטופי שמש. הוצאתי כיסא לגינה ואני קוראת. נשבעתי לעצמי שאמשיך לקרוא כשהפצצות יבואו. ספר השעות[3] כבר מקומט ומלוכלך לגמרי. הוא הנחמה היחידה שלי. ובּוֹדְלֶר! “בִּמְהֵרָה נִבָּלַע בִּצְלָלִים שֶׁל כְּפוֹר; הֲיִי שָׁלוֹם, אוֹרָה זוֹהֶרֶת שֶׁל קֵיצֵנוּ הַקָּצָר”![4] אני כבר לא צריכה להסתכל בספר. אתמול הגיע להק המטוסים הכי גדול שהיה עד עכשיו. הראשון המשיך לטוס, השני הטיל פצצות. השאון היה עצום כל־כך עד שנשימתי נעתקה, ואז בכל זאת הלכתי למרתף, למרות שזה מגוחך ממש בבית הקטן שלנו מפני שהוא לא יחזיק מעמד אפילו בפצצה קטנה, ובטח שלא פצצה של מאה קילו. מרכז העיר מן הסתם נראה נורא, וגם כאן הכול נראה כמו באחרית הימים. אבל אני כבר לא מפחדת, רק כשהפצצות נופלות אני מרגישה את זה בגוף, משהו מתכווץ בי. אבל בראשי כבר כתבתי את צוואתי. אולי זה חטא – פשוט להמשיך לשבת ולהביט בשמש. אבל אני פשוט לא יכולה יותר ללכת לבונקר, כשהמים נוטפים לאורך קירות האבן שעות על שעות והאוויר נעשה כל־כך מחניק עד שאני כמעט מתעלפת. אמנם אסור לדבר בגלל האוויר, אבל ההמונים השותקים, האטומים האלה גם הם בלתי נסבלים. המחשבה שאני עלולה למות שם עם כולם כמו בעדר בקר מעבירה בי צמרמורת. לפחות בגינה. לפחות בשמש.
אַנְדֶרְלוּ אמר הבוקר שכבר אסור לנו להסתלק [מבית הספר] כשיש אזעקה מלאה. הוא כמו מטורף. השכם בבוקר הוא ראה אצל וילמה את שרשרת הכסף שלה עם הצלב וכמעט דחף אותה במורד המדרגות מרוב כעס. מחר כולם מוכרחים לצאת בשבע בבוקר לשדות שליד אנאביכל ולחפור שוחות “צריך להגן על קלגנפורט עד האיש האחרון והאישה האחרונה,” הוא שאג. התייעצתי מייד עם וילמה. אסור לה ללכת לשם, היא הרי צריכה ללכת לאחים שלה. הבית שלהם נהרס בהפצצה ואִמהּ שוכבת איפשהו על ערש דווי. אני אלך לשם לבד ואברר מה המצב ובמקרה הצורך אמציא בשבילה תירוץ. אבל איסי, איסי הטובה והיקרה, ניחמה אותי, הלכנו שוב לקצה היער ובסוף אפילו צחקנו. “אדון מחסה” שוב היה שם והזדחל במרחק עשרים מטר מאִתנו כמו שועל מבוהל. כל פעם שהמטוסים טסו נמוך וירו על הרכבות הוא שרבב את ראשו מהשיחים וקרא בהיסטריה: מחסה, גבירותיי, מחסה, גבירותיי! – ואיסי, שמרגע שהיא מתחילה לצחוק היא כמעט תמיד נחנקת, ממש ייללה בסוף ואמרה “כמה שהוא מנומס!” אחר־כך היא סיפרה לי את הבדיחות החדשות ששמעה בבית המרקחת ואכלנו תפוחי אדמה קרים. מחר נישלח החוצה.
כל הילדים היו שם לחפירת השוחות, אבל אפילו לא מורה אחד, גם אנדרלו לא, כמובן. מדריכות הכיתות היו אחראיות לנו, כמובן, וחוץ מזה נראָה שכל עדר הכבשים הזה לא ממש מבין איזו חוצפה זאת מצד המורים הנכבדים, דוגמה ומופת ממש. מרוב כעס נברתי קצת באת שלי באדמה הקשה, הרגשתי בסדר גמור אבל כנראה הייתי לבנה לגמרי מפני שמי שהייתה לידי אמרה אחרי חצי שעה “את מרגישה בסדר?” מלמלתי משהו לא ברור ורק חשבתי שמה שעושים בנו זועק לשמיים. המבוגרים, האדונים “המחנכים”, שפשוט יניחו לנו להיהרג. כשנשמעה האזעקה המלאה אחדים מהילדים הקטנים נתקפו אי שקט, מסביב לא נראה לעין שום בית ושום מרתף, והמפעלים קרובים! לא רחוק משם היו צריף עץ ומשתלה שהופצצה. שם היו האופניים שלי, ואמרתי שאני חייבת לשבת רגע. אבל לרוע מזלי זמן קצר לפני כן הגיעו מדריכים מבוגרים אחדים מהנוער ההיטלראי שפיקחו על השוחות וצעקו “תמשיכו”. למרות זאת התחמקתי, נשענתי על קיר הצריף וכשאף אחד לא יכול לראות אותי זינקתי על האופניים ונסעתי משם. בפִּישֶׁלְדוֹרְפֶרשְׁטְרָאסֶה כבר נפלו הפצצות, נשכבתי בתוך מכתש ישן באחו ואחרי חצי שעה נסעתי משם לווילמה.
וילמה שוב רגועה. שתינו לא נלך עוד לבית הספר. ממילא עדיין לא כל המורים מכירים אותנו. אנדרלו, מן הסתם, לא מכיר אותי בכלל, והאזלר לא יגיד שום דבר, בזה אין ספק. וילמה מפחדת שיירו בנו למוות בשל עריקות. אבל באנדרלמוסיה הזאת עכשיו אני לא חושבת שזה אפשרי, שמישהו בכלל ישים לב אלינו. אספתי את הדברים הכי חשובים במרתף. אני רוצה לקחת אותם אל עמק הגַייל כשיגיע הרגע. אבל לעת עתה אני נשארת כאן. באחד הארגזים מצאתי את לִיזֵלוֹטֶה. הלבשתי אותה בשמלת הקפלים הוורודה והיא שוכבת אִתי עכשיו במיטה. היא כבר לא יכולה לומר “אימא”, וגם אני לא. אח, אימא, אימא! והַיינֵרְלֶה, המלאך שלי. אין דואר. שום דבר.
לא, עם המבוגרים כבר אי־אפשר לדבר.
אין עדיין תגובות