החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ליל כל המכשפות

מאת:
מאנגלית: נועה בן פורת | הוצאה: | 2012 | 670 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

דיאנה בישופ, חוקרת מאוניברסיטת ייל, באה לאוקספורד לסיים עבודת מחקר בתחום האלכימיה. בספרייה היא מזמינה כתב יד עתיק שנקרא 'אשמול 782'. דיאנה, נצר לשושלת של מכשפים, חשה מיד שכתב היד מכושף, אך מעדיפה שלא לאמֵת את תחושתה. היא רק אינה יודעת שספר האלכימיה העתיק הזה נחשב לאבוד, והופעתו הפתאומית חוללה סערה בעולם של יצורים בעלי כוחות על-אנושיים. עד מהרה פולשת חבורה טורדנית של שדים, מכשפים וערפדים לחדר הקריאה של הספרייה, בהם מתיו קלרמון, גנטיקאי מכובד אפוף סוד, יוגיסט נלהב, מבין גדול ביינות – וערפד שמגלה עניין רב ב'אשמול 782'.

ליל כל המכשפות הוא רומן אפי שוקק חיים שיש בו היסטוריה ומאגיה, רומנטיקה ומתח, והוא עובר בין רחובות אוקספורד לטירות הרריות בצרפת ולעיירה אמריקנית. דבורה הרקנס טווה במיומנות של חוקרת ובכישרון של מספרת-אגדות סיפור של תשוקה ואובססיה, התנגשות של אלכימיה, מאגיה ומדע, וסודות שמורים היטב של עולם מכושף.

דבורה הרקנס היא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת דרום קליפורניה ובעלת בלוג יין פופולרי. את תוצאות מחקרה האחרון פירסמה בספר The Jewel House: Elizabethan London and the Scientific Revolution .

מקט: lel_col_hamchashefot
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

לא היה שום דבר ראוי לציון בכתב היד הכרוך בעור. היסטוריון רגיל לא היה רואה כל הבדל בינו לבין מאות כתבים עתיקים ובלים אחרים בספרייה הבודליאנית באוקספורד. אבל ידעתי שיש בו משהו מוזר מרגע שלקחתי אותו לידי.
חדר הקריאה דיוּק האמפרי'ס היה נטוש באחר צהריים זה של שלהי ספטמבר, ובקשות לחומר קריאה מולאו במהירות עתה, כשהעומס הקיצי של המדענים האורחים כבר חלף, והטירוף של סמסטר הסתיו עדיין לא התחיל. ובכל זאת הופתעתי כששוֹן עיכב אותי ליד דלפק ההזמנות.
"דוקטור בּישופּ, כתבי היד שהזמנת הגיעו," לחש, ובקולו נימה מבודחת. על חזית הסוודר בדוגמת המעוינים שלו נראו עקבות של כריכות עור ישנות, והוא העביר עליהן את כף ידו במבוכה. קווצת שיער זהובה צנחה על מצחו בעת שעשה זאת.
"תודה," אמרתי והבזקתי לעברו חיוך של תודה. התעלמתי בצורה בלתי נסלחת מהכללים שהגבילו את מספר הספרים וכתבי היד שחוקר רשאי להזמין ביום אחד. שון, שחלק איתי לא מעט כוסיות בפאב המטויח בוורוד שמעבר לכביש בימי לימודינו לתואר שני, מילא ללא כל התנגדות את כל בקשותי כבר יותר משבוע. "ותפסיק לקרוא לי דוקטור בישופ. תמיד נדמה לי שאתה מדבר אל מישהו אחר."
הוא החזיר לי חיוך והחליק לעברי מעל מכתבת האלון הרעועה שלו את כתבי היד, שכללו דוגמאות נאות מהאיורים האלכימיים של אוספי הספרייה הבודליאנית. כל אחד מהם היה ארוז ומוגן בקופסת קרטון אפורה משלו. "אה, יש עוד אחד." שון נעלם לרגע מאחורי הסורגים של מדור הספרים השמורים וחזר עם כרך עבה בגודל קווארטו, כרוך בפשטות בעור עגל מקומט. הוא הניח את הספר בראש הערמה וגחן לבחון אותו. המסגרת המוזהבת הדקה של משקפיו נצצה באורה העמום של מנורת הקריאה הישנה העשויה ארד, שהיתה מוצמדת לאחד המדפים. "את זה אף אחד לא הזמין כבר המון זמן. ארשום לעצמי שצריך להכניס אותו לקופסה אחרי שתחזירי אותו."
"אתה רוצה שאזכיר לך?"
"לא, כבר רשמתי את זה לעצמי כאן." שון תופף על מצחו בקצות אצבעותיו.
"המוח שלך מאורגן כנראה יותר טוב משלי." חיוכי התרחב.
שון הביט בי בביישנות ומשך את טופס ההזמנה, אך זה נותר במקומו, תחוב בין הכריכה לדפים הראשונים. "הדבר הזה לא מוכן להרפות," העיר.
קולות מהוסים הפרו את הדממה המוכרת של חדר הקריאה.
"שמעת את זה?" הסתכלתי סביבי, תוהה על פשר הרעשים המוזרים.
"את מה?" ענה שון והרים את עיניו מכתב היד.
סימנים מוזהבים זהרו בשולי הדפים ומשכו את מבטי. אך אותן נגיעות של זהב לא יכלו להיות מקורו של זוהר עמום וססגוני שנראה כבוקע מבין הדפים. מיצמצתי בעיני.
"שום דבר." מיהרתי לקרב אלי את כתב היד, ועורי עיקצץ כשנגעתי בכריכתו. אצבעותיו של שון עדיין החזיקו בפתק ההזמנה, וכעת הוא השתחרר בקלות מאחיזתה של הכריכה. אספתי את כל הספרים ותחבתי אותם תחת סנטרי, ובדל ריח לא טבעי הסתער על חושי ותפס את מקום הריח המוכר של הספרייה, ריחם של עפרונות מחודדים ושעוות מירוק.
"דיאנה, את בסדר?" שאל שון בדאגה.
"בסדר גמור. רק קצת עייפה," עניתי והרחקתי את כתבי היד מאפי.
צעדתי במהירות דרך החלק המקורי, בן המאה החמש־עשרה, של הספרייה וחלפתי על פני טורים של שולחנות קריאה אליזבתניים, ששלושה מדפים בנויים מעליהם ומשטחיהם מצולקים ושרוטים. החלונות הגותיים הקבועים ביניהם כיוונו את תשומת לבו של הקורא אל התקרה המפוארת, החצויה שתי וערב בקורות מקושטות. בתוך הריבועים שהן יצרו צויר על רקע בהיר סמל האוניברסיטה: מגן עם שלושה כתרי זהב וביניהם ספר פתוח שהמוטו "ה' אוֹרי" כתוב עליו ומוכרז מלמעלה שוב ושוב.
מלבדי היתה באותו יום שישי בספרייה רק עוד אשת אקדמיה אמריקנית, ג'יליאן צ'מברליין. ג'יליאן, מרצה ללימודים קלאסיים שלימדה בקולג' בּרין מאר, היתה שקועה בקריאת פיסות פפירוסים שהיו כלואות בין לוחות זכוכית. השתדלתי לחלוף על פניה במהירות ולהימנע מקשר עין, אך חריקת הרצפה הישנה הסגירה אותי.
עורי עיקצץ כמו בכל פעם שמכשפה אחרת הביטה בי.
"דיאנה?" היא קראה מתוך האפלולית. כבשתי אנחה של מורת רוח ונעצרתי.
"היי, ג'יליאן." מתוך תחושה בלתי מוסברת של בעלות על אוצר כתבי היד שבזרועותי, נשארתי רחוקה ככל האפשר מהמכשפה והטיתי את גופי בזווית שהסתירה אותם מקו הראייה שלה.
"מה את עושה במאבּוֹן?" ג'יליאן תמיד עצרה ליד שולחני כדי להזמין אותי לבלות עם "האחיות" בעת ביקורי בעיר. ככל שהתקרב מועד החג הוויקאני של שוויון הסתיו, היא הכפילה את מאמציה לצרף אותי לכנס המכשפות האוקספורדי.
"עובדת," אמרתי בנחרצות.
"יש כאן כמה מכשפות נחמדות מאוד, רק שתדעי," אמרה ג'יליאן במורת רוח צדקנית. "באמת שאת צריכה להצטרף אלינו ביום שני."
"תודה, אחשוב על זה," אמרתי וכבר התחלתי לנוע לעבר הסֶלדֶן אנד, התוספת האוורירית מהמאה השבע־עשרה שנבנתה בניצב לציר המרכזי של דיוק האמפרי'ס. "אבל אני עובדת על הרצאה לכנס, אז אל תסמכי על זה." דודתי שרה תמיד הזהירה אותי שמכשפה אחת אינה יכולה לשקר לאחרת, אבל זה לא הפריע לי לנסות.
ג'יליאן השמיעה קולות של השתתפות בצער, אך עיניה עקבו אחרי.
בשובי למקומי החביב מול החלונות הקמורים והמסורגים, התגברתי על הפיתוי להשליך את כתבי היד על השולחן ולקנח את כפות ידי. במקום זה, בהתחשב בגילם המופלג, הנחתי אותם עליו בזהירות רבה.
הכרך שכאילו משך אליו חזרה את טופס ההזמנה היה בראש הערמה. על שדרתו היה מוטבע בזהב שלט האצולה של אליאס אשמוֹל, אספן ספרים ואלכימאי בן המאה השבע־עשרה, שספריו ומסמכיו הגיעו לספרייה הבודליאנית במאה התשע־עשרה מהמוזיאון האשמולי, לרבות כתב יד זה שמספרו 782. הושטתי יד ונגעתי בעור החום.
הרגשתי מכת חשמל קלה ומשכתי את ידי במהירות, אך לא במהירות מספקת. העקצוץ טיפס ועלה מאצבעותי אל זרועותי, סימר את השיער שעליהן, התפשט לכתפי וכיווץ את שרירי גבי וצווארי. התחושה התפוגגה במהרה אך הותירה מין הרגשה חלולה של תשוקה לא מסופקת. מזועזעת מתגובתי, התרחקתי משולחן הספרייה.
גם ממרחק בטוח הוסיף כתב היד לאתגר אותי. הוא איים למוטט את החומות שבניתי כדי להפריד בין הקריירה שלי כמדענית לבין המורשת שלי כאחרונת המכשפות לבית בישופ. במקום הזה, עם הדוקטורט שזכיתי בו בעמל רב, הקביעות, הקידום שציפה לי וראשית פריחתה של הקריירה שלי, זנחתי את המורשת המשפחתית ובניתי לעצמי חיים המבוססים על תבונה ויכולות מדעיות, לא על תחושות בטן לא מוסברות ולחשים. באתי לאוקספורד לסיים עבודת מחקר. עם השלמתה ממצאי יפורסמו, יגובו בניתוחים מעמיקים ובהערות שוליים ויוצגו בפני עמיתים בשר ודם, בלי להותיר מקום לתעלומות למיניהן. עבודתי לא תכלול שום פרט שיכול היה להגיע לידיעתי רק באמצעות חוש שישי של מכשפה.
אבל אני הזמנתי — גם אם שלא ביודעין — כתב יד אלכימאי שהיה דרוש לי לעבודתי, ושנראה שהיה גם בעל כוחות שלא מן העולם הזה, שמהם לא היה אפשר להתעלם. אצבעותי דיגדגו מתשוקה לפתוח אותו ולגלות עוד, אך דחף חזק אף יותר עצר בעדי: האם סקרנותי היתה אינטלקטואלית ונגעה למחקר שלי? או שמא היתה תולדת הקשר המשפחתי שלי לכישוף?
שאפתי מלוא ריאותי מאוויר הספרייה המוכר ועצמתי את העיניים בתקווה שמוחי יצטלל. הספרייה הבודליאנית תמיד היתה מקום מפלט בשבילי, מקום שאינו קשור למשפחת בישופ. שילבתי את ידי הרועדות, בהיתי בכרך המסומן כאשמוֹל 782 באור הדמדומים הדועך והתלבטתי מה לעשות.
לו עמדה כאן אמי במקומי, היא היתה יודעת באופן אינסטינקטיבי את התשובה. רוב בני משפחת בישופ היו מכשפים מוכשרים, אבל אמי, רֶבֶּקָה, היתה מיוחדת. זה מה שאמרו כולם. היכולות העל־טבעיות שלה התגלו בגיל צעיר, ועד שהגיעה לבית הספר היסודי כבר עלתה בהישגיה על רוב המכשפים הבוגרים בקהילה המקומית, עם הבנה אינטואיטיבית של לחשים, כושר חיזוי מדהים וכישרון עילאי לראות את המתרחש מאחורי חזותם החיצונית של אנשים ואירועים. גם אחותה הצעירה של אמי, דודתי שרה, היתה מכשפה מיומנת, אך כישוריה היו מהסוג הנפוץ יותר: היא הצטיינה ברקיחת שיקויים ושלטה היטב בתורות הכישוף המסורתיות של לחשים וקמעות.
מובן מאליו שעמיתי ההיסטוריונים לא ידעו דבר על משפחתי; אבל במדיסון, העיירה הנידחת באפסטייט ניו יורק שם גרתי עם שרה מגיל שבע, ידעו כולם הכול על משפחת בישופ. אבות אבותי עזבו את מסצ'וסטס אחרי מלחמת העצמאות האמריקנית. בעת ההיא כבר חלפו יותר ממאה שנים מיום הוצאתה להורג של בריג'יט בישופ בסיילם. ולמרות זאת השמועות והרכילויות באו בעקבותיהם גם אל ביתם החדש. וכך, אחרי שעקרו למקום אחר והתיישבו במדיסון, הקדישו בני משפחת בישופ מאמצים רבים להוכיח לתושבי העיירה את התועלת שיוכלו להפיק משכנותם של מכשפים בתחום ריפוי החולים וחיזוי מזג האוויר. עם הזמן היכתה המשפחה שורשים עמוקים דיים בקהילה כדי לעמוד בהתפרצויות הבלתי נמנעות של דעות קדומות ופחדים אנושיים.
אך סקרנותה של אמי לגבי העולם הגדול הוציאה אותה אל מחוץ לגבולותיה הבטוחים של מדיסון. תחילה הלכה להרווארד, שם הכירה מכשף צעיר ושמו סטיבן פּרוֹקטוֹר, בן לשושלת מכשפים ארוכה שגם בקרבו בערה התשוקה להתנסות בחיים מחוץ להקשר של המקום שתפסה משפחתו בהיסטוריה של ניו אינגלנד ולהשפעותיו. רבקה בישופ וסטיבן פרוקטור היו זוג מקסים. הפתיחות והישירות האמריקניות של אמי היתה ניגוד מרענן להליכותיו הרשמיות והמסורתיות יותר של אבי. הם נעשו אנתרופולוגים, התעמקו בתרבויות ובאמונות זרות וחלקו את התעניינותם האינטלקטואלית ואת אהבתם הגדולה זה לזה. אחרי שהבטיחו את מעמדם בסגל ההוראה של בתי הספר באזור — אמי בהרווארד, המוסד שלמדה בו, ואבי באוניברסיטת ולסלי — הם יצאו למסעות מחקר מעבר לים והקימו את ביתם החדש בקיימברידג'.
יש לי רק מעט זיכרונות מילדותי, אך כולם חדים וברורים להפתיע. כולם קשורים להורי: תחושת טלאי הקורדרוי על מרפקיו של אבי, ניחוח בושם שושנת העמקים של אמי, צליל נקישת כוסותיהם בערבי שישי, אחרי שהשכיבו אותי לישון וסעדו לאור נרות. אמי סיפרה לי סיפורים לפני השינה, והתיק המשרדי החום של אבי הרעיש כשנחת על הרצפה ליד דלת הכניסה. זיכרונות מעין אלו יש מן הסתם לרבים.
לא כך זיכרונות אחרים שיש לי מהורי. דומה שאמי לא כיבסה מעולם, אך הבגדים שלי תמיד היו נקיים ומגוהצים ומקופלים למשעי. אישורי יציאה לטיולי בית הספר לגן החיות, שנשכחו בבית, הופיעו באורח פלא על שולחני כשהמורה הגיעה לאסוף אותם. ולא משנה באיזה מצב היה חדר העבודה של אבי כשבאתי לתת לו נשיקת לילה טוב (לרוב הוא נראה כמו אחרי הפצצה), הוא תמיד היה נקי ומסודר למחרת בבוקר. כשהייתי בגן שאלתי את אמה של חברתי אמנדה מדוע היא טורחת להדיח את הכלים במים ובסבון, כשכל מה שצריך לעשות הוא לערום אותם בכיור, להקיש באצבעות וללחוש מילים אחדות. גברת שמידט צחקה לשמע רעיונותי המוזרים בעניין עבודות הבית, אך עיניה התקדרו במבוכה.
באותו ערב אמרו לי הורי שעלינו להיות זהירים כשאנחנו מדברים על כשפים, ולשקול היטב איך ועם מי לדבר עליהם. בני האדם עולים עלינו במספרם והיכולות שלנו מפחידות אותם, הסבירו הורי, ופחד הוא הכוח החזק ביותר עלי אדמות. בעת ההיא עדיין לא הודיתי בפני עצמי שהכישוף — ובעיקר זה של אמי — מפחיד גם אותי.
באור יום נראתה אמי בדיוק כמו אמו של כל ילד אחר בקיימברידג': מוזנחת קמעה, קצת מפוזרת ותמיד כורעת תחת נטל הבית והעבודה. שערה הבלונדיני היה פרוע בצורה אופנתית אף שבגדיה נשארו תקועים בשנת 1977 — חצאיות ארוכות מתנפנפות, חולצות ומכנסיים גדולים בכמה מספרים, וסטים ומקטורני גברים שמצאה בחנויות יד שנייה ברחבי בוסטון, חיקוי לסגנון לבושה של אנני הול. שום דבר לא היה גורם לך להביט בה פעמיים אילו חלפת על פניה ברחוב או עמדת מאחוריה בתור בסופרמרקט.
בפרטיות של ביתנו, מאחורי וילונות סגורים ודלת נעולה, נהפכה אמי למישהי אחרת. תנועותיה היו בוטחות והחלטיות, לא עוד חפוזות וקדחתניות. לפעמים היא אפילו נראתה כאילו צפה באוויר. בעודה סובבת בבית כשהיא שרה ומרימה מהרצפה חיות פרווה וספרים, השתנו פניה לאיטן למשהו שלא מהעולם הזה, והפכו ליפות. כשהקסם האיר את פניה של אמי, לא היה אפשר לגרוע ממנה את העיניים.
"לאמא יש זיקוקים בבטן," כך הסביר לי אבי את השינוי שחל בה, בחיוכו הרחב והסובלני. אבל זיקוקים, למדתי, היו לא רק מאירים ומרגשים. הם היו בלתי צפויים ויכלו גם להבהיל ולזעזע.
אבי היה בהרצאה ערב אחד כשאמא החליטה להבריק את כלי הכסף, וקערת מים שהניחה על שולחן האוכל ריתקה את מבטה. בעודה בוהה בפני המים הזגוגיתיים, הם התכסו בערפל שהתפתל לצורות זעירות דמויות רוחות רפאים. פערתי את פי בתדהמה כשהן גדלו ומילאו את החדר ביצורים פנטסטיים. עד מהרה הם זחלו על הקירות, נתלו על הווילונות ונצמדו לתקרה. קראתי לעזרתה של אמי אך היא המשיכה להיות מרותקת למים. היא התנערה רק אחרי שמשהו חצי־אנושי־חצי־מפלצתי התקרב אלי בזחילה וצבט את זרועי. זה עורר אותה מהחלום בהקיץ, והיא התפוצצה במטר ניצוצות אדומים זועמים, שהניסו את דמויות הרפאים והותירו בבית צחנה של נוצות חרוכות. אבי הבחין בריח המוזר ברגע שחזר הביתה וניכר בו שהוא מודאג. הוא מצא את שתינו מכורבלות יחד במיטה. ברגע שראתה אותו, פרצה אמי בבכי של חרטה. מאותו יום שוב לא הרגשתי בטוחה לחלוטין בחדר האוכל.
שארית תחושת הביטחון שלי התנדפה אחרי שמלאו לי שבע, כשאמי ואבי נסעו לאפריקה ולא שבו משם בחיים.
התנערתי מהרהורי ושבתי להתמקד בבעיה שהטרידה אותי. הכרך נח על שולחן הספרייה בתוך שלולית אור שנשפכה מהמנורה. הוא משך כבחבלי קסם משהו אפל וצנוף בתוכי. אצבעותי נגעו שוב בכריכת העור החלקה. הפעם תחושת העקצוץ כבר היתה מוכרת. זכרתי במעורפל שהתנסיתי בעבר במשהו דומה, כשפישפשתי בניירות שהיו מונחים על שולחן הכתיבה בחדר העבודה של אבי.
הרפיתי בנחרצות מכתב היד הכרוך בעור והעסקתי את עצמי במשהו רציונלי יותר: חיפוש רשימת הטקסטים האלכימיים שהכנתי לפני צאתי מניו הייבן. היא היתה על שולחני, נחבאת בין ניירות מפוזרים, טופסי הזמנת ספרים, קבלות, עפרונות, עטים ומפות ספרייה, ממוינת בקפידה ומסודרת לפי אוספים ולאחר מכן לפי המספר שהקצה עובד ספרייה אלמוני לכל ספר מיד עם התקבלו לספרייה הבודליאנית. מאז בואי לכאן לפני שבועות אחדים עבדתי בשיטתיות לפי הרשימה הזאת. בתיאור שהעתקתי מהקטלוג, נכתבו על אשמול 782 הדברים הבאים: "אנתרופולוגיה, או חיבור הכולל תיאור קצר של האדם בשני חלקים: הראשון אנטומי, השני פסיכולוגי." כמו ברוב כתבי היד שעיינתי בהם, גם כאן לא היתה כל דרך להסיק מהכותרת על תוכנו של הכרך.
אצבעותי יכלו אולי לספר לי עוד על כתב היד גם בלי שאפתח את כריכתו. דודה שרה תמיד השתמשה באצבעותיה לגלות את תוכנו של הדואר לפני שפתחה אותו, למקרה שהמעטפה מכילה חשבון שלא רצתה לשלם. בדרך זו יכלה להשתמש בטענה של אי־ידיעה כשהתברר כי היא חייבת כסף לחברת החשמל.
הספרות המוזהבות על שדרת הכריכה קרצו לי.
התיישבתי לשקול את האפשרויות.
להתעלם מהכישוף, לפתוח את כתב היד ולקרוא אותו כמו כל חוקר בן אנוש?
להרחיק את כתב היד המכושף ממני ולהסתלק מכאן?
שרה היתה צוהלת אילו ידעה על מצוקתי. היא תמיד טענה שמאמצי להתרחק מכישוף לא יעזרו לי. אבל אני עשיתי זאת מאז הלווייתם של הורי. המכשפות שהיו שם בחנו אותי בקפידה וחיפשו סימנים שדם בישופ ופרוקטור זורם בעורקי, וכל אותה עת טפחו על שכמי בעידוד והתנבאו שזה רק עניין של זמן עד שאתפוס את מקומה של אמי בקהיליית המכשפות המקומית. אחדות מהן אף הביעו בלחש את ספקותיהן לגבי התבונה שהיתה בהחלטתם של הורי להינשא.
"יותר מדי כוח," מילמלו כשחשבו שאיני שומעת. "הם משכו בהכרח תשומת לב, גם בלי לחקור את הדת הטקסית העתיקה."
זה הספיק כדי שאתלה את אשמת מותם של הורי בכוח העל־טבעי שהפעילו ואחפש לי דרך חיים שונה. הפניתי את גבי לכל מה שקשור בכישוף, והשקעתי את עצמי בכל הדברים שמעסיקים מתבגרות בנות אנוש — סוסים ובנים ורומנים רומנטיים — והשתדלתי להיטמע בקרב תושבי העיירה הרגילים. בגיל ההתבגרות סבלתי מדיכאון וחרדה. כל זה נורמלי לחלוטין, הרגיע הרופא האנושי החביב את דודתי.
שרה לא סיפרה לו על הקולות, על הרגלי להרים את שפופרת הטלפון שנייה לפני שהוא מצלצל, או על כך שהיה עליה לכשף את הדלתות והחלונות בלילות של ירח מלא כדי למנוע ממני לשוטט ביער מתוך שינה. היא גם לא סיפרה לו שכאשר אני כועסת, כיסאות הבית מסתדרים מעצמם בפירמידה לא יציבה ומתמוטטים על הרצפה מיד כשמצב רוחי משתפר.
כשמלאו לי שלוש־עשרה החליטה דודתי שהגיע הזמן לתעל חלק מכוחותי ללימוד יסודות הכישוף. הדלקת נרות בלחישת מילים מסוימות או הסתרת פצעונים בעזרת שיקוי שעמד במבחן הזמן — אלו היו הצעדים הראשונים הרגילים של כל מכשפה בת עשרה. אבל אני לא הצלחתי להשתלט אפילו על הלחשים הפשוטים ביותר, שרפתי את כל השיקויים שדודתי לימדה אותי לרקוח וסירבתי בעקשנות להרשות לה לבחון אותי כדי לראות אם ירשתי את החוש השישי המדויק להפליא של אמי.
הקולות, הדלקות ושאר ההתפרצויות הלא־צפויות פחתו ככל שההורמונים שלי נרגעו, אך חוסר הנכונות שלי ללמוד את סודות העסק המשפחתי לא השתנה. נוכחותה של מכשפה לא מיומנת בבית הלחיצה את הדודה שרה, והיא שלחה אותי ללמוד בקולג' במיין בתחושת הקלה מסוימת. פרט לעניין הכישוף היה זה סיפור התבגרות טיפוסי.
מה שחילץ אותי ממדיסון היה האינטלקט שלי. הוא תמיד היה מפותח מהרגיל, כך שלמדתי לדבר ולקרוא לפני ילדים אחרים בני גילי. בעזרת זיכרון צילומי מופלא — שהקל עלי להיזכר במראם של ספרי הלימוד ולפלוט את המידע הדרוש במבחנים — הלימודים נעשו חיש מהר למקום שלמורשת הכישוף של משפחתי לא היתה כל שייכות אליו. דילגתי על הכיתות האחרונות בבית הספר התיכון והתחלתי ללמוד בקולג' בגיל שש־עשרה.
שם ניסיתי תחילה למצוא את מקומי בחוג לתיאטרון. דמיוני נמשך לתפאורות ולתלבושות, והייתי מוקסמת מיכולת המחזאי להעלות במדויק מקומות וזמנים אחרים. ההופעות הראשונות שלי זכו לשבחי המורים כדוגמאות יוצאות מן הכלל לאופן שמשחק משובח יכול להפוך תלמידת קולג' רגילה למישהי אחרת. את הרמז הראשון לכך שהמטמורפוזות האלה אולי אינן רק תוצאה של כישרון משחק טבעי קיבלתי בעת ששיחקתי את אופליה ב"המלט". מרגע שליהקו אותי לתפקיד התחילו שערותי לצמוח בקצב מואץ, גלשו על כתפי והגיעו עד למותניים. ישבתי במשך שעות על גדת אגם הקולג' עטופה בשערותי החדשות, חשה משיכה שאין לעמוד בפניה אל מימיו הבוהקים. הנער ששיחק את המלט נדבק באשליה, ונסחפנו להרפתקת אהבים לוהטת אך הפכפכה בצורה מסוכנת. אט־אט שקעתי בשיגעונה של אופליה וגררתי את שאר השחקנים אחרי.
התוצאה יכלה להיות הצגה מרתקת, אלמלא הביא עמו כל תפקיד אתגרים חדשים. בשנת הלימודים השנייה נעשה המצב בלתי נסבל, כשקיבלתי את תפקיד אנאבלה במחזהו של ג'ון פורד "חבל שהיא זונה". כמו הדמות במחזה מצאתי את עצמי מוקפת פמליה של מחזרים מסורים — לא כולם בני אדם — שהזדנבו אחרי בכל רחבי הקמפוס. כשהם מיאנו להיפרד ממני גם אחרי רדת המסך על ההצגה האחרונה, התחוור לי שאין כל דרך לשלוט בכוח שהשתחרר. לא ידעתי בדיוק איך התגנב הכישוף למשחק שלי, ולא הייתי מעוניינת לגלות. הסתפרתי קצר, המרתי את החצאיות המתנפנפות ומראה השכבות בסוודר גולף, מכנסי חאקי ומוקסינים, תלבושתם של תלמידי המחלקה הקדם־משפטית השאפתנים. את עודפי האנרגיה שלי השקעתי בפעילות גופנית.
אחרי שעזבתי את החוג לתיאטרון ניסיתי עוד כמה מקצועות במסגרת חיפושי אחר תחום שיהיה רציונלי עד כדי כך שלעולם לא תהיה בו דריסת רגל לכישוף. חסרו לי הדייקנות והסבלנות הדרושות למתמטיקה, ומעט הזמן שהקדשתי לביולוגיה התאפיין ברצף קטסטרופלי של כישלונות בבוחני פתע ובניסויי מעבדה לא גמורים.
בסוף שנת הלימודים השנייה שלי דרש ממני משרד הרשם לבחור מקצוע ראשי, אחרת אצטרך ללמוד בקולג' שנה חמישית. תוכנית ללימודי קיץ באנגליה נתנה לי הזדמנות להתרחק עוד יותר מכל הקשור למשפחת בישופ. התאהבתי באוקספורד, בזיו השקט של רחובותיה בבקרים. שיעורי ההיסטוריה שלי עסקו בעלילותיהם של מלכים ומלכות, והקולות היחידים שהתרוצצו בראשי היו אלה שנלחשו מתוך ספרים שנכתבו במאות השש־עשרה והשבע־עשרה. ואותם אפשר היה לייחס לספרות גדולה באמת. הדבר הטוב ביותר היה שאיש בעיירה האוניברסיטאית הזאת לא הכיר אותי, ואם הגיעו אליה מכשפות בקיץ הזה, הן לא יצרו עמי קשר. שבתי אפוא הביתה, הודעתי שבחרתי בהיסטוריה כמקצוע ראשי, השלמתי את כל הקורסים הדרושים בזמן שיא וסיימתי בהצטיינות עוד לפני שמלאו לי עשרים.
כשהחלטתי להמשיך לדוקטורט, אוקספורד היתה הבחירה הראשונה שלי מבין כל התוכניות האפשריות. התמחיתי בהיסטוריה של המדע, והמחקר שלי התמקד בתקופה שהמדע תפס את מקום הכישוף — העידן שבו האסטרולוגיה וציד המכשפות פינו את מקומם לניוטון ולחוקים אוניברסליים. החיפוש אחר סדר תבוני בטבע במקום על־טבעי שיקף את מאמצי להתרחק מכל מה שנסתר מהעין. הקו שכבר מתחתי קודם בין מה שמתחולל בראשי לבין מה שאני נושאת בדמי נעשה חד וברור מתמיד.
דודתי שרה נחרה בבוז כששמעה על החלטתי להתמחות בכימיה של המאה השבע־עשרה. שערה האדום כאש היה סימן חיצוני למזגה הלוהט וללשונה החדה. היא היתה מכשפה גלוית לב וחפה משטויות, שנוכחותה בלטה בכל חדר מרגע כניסתה אליו. היא היתה מעמודי התווך של החברה במדיסון ותכופות התבקשה לנהל משברים, גדולים כקטנים, שפקדו את העיירה. היחסים בינינו השתפרו מאוד עכשיו, כשלא הייתי חשופה למנה היומית של הערותיה הנשכניות על משוגותיהם וחולשותיהם של בני האדם.
למרות אלפי הקילומטרים שהפרידו בינינו, שרה חשבה שמאמצי האחרונים להתחמק מכישוף נלעגים — ואמרה לי את זה. "פעם קראנו לזה אלכימיה," אמרה. "יש בזה המון כישוף."
"לא נכון," מחיתי בלהט. כל מטרת עבודתי היתה להראות כמה מדעי היה העיסוק הזה. "האלכימיה מספרת לנו על ההתפתחות הניסויית, לא על החיפוש אחר שיקוי שהופך עופרת לזהב ואנשים לבני אלמוות."
"אם את אומרת," ענתה שרה בספקנות. "אבל הנושא הזה הוא בחירה מוזרה למדי בשביל מי שרוצה להיחשב בת אדם."
אחרי שקיבלתי את התואר, נלחמתי בכל כוחי להתקבל לעבודה בייל, המקום היחיד שהוא אנגלי יותר מאנגליה. עמיתים הזהירו אותי שסיכויי לקבל שם קביעות קלושים ביותר. הוצאתי תחת ידי שני ספרים, זכיתי בקומץ פרסים וגירדתי כמה מענקי מחקר. ואז קיבלתי קביעות והוכחתי שכולם טעו.
וחשוב אף יותר, היו לי חיים משלי כעת. איש מאנשי החוג, גם לא המומחים להיסטוריה מוקדמת של אמריקה, לא קישר בין שם המשפחה שלי לשמה של האישה הראשונה שהוצאה להורג בסיילם בשנת 1692 בעוון כישוף. כדי לשמר את האוטונומיה שזכיתי בה בעמל רב כל כך, המשכתי להרחיק כל רמז לכישוף מחיי. מובן מאליו שהיו יוצאים מן הכלל, כמו בפעם ההיא כשהשתמשתי באחד מהלחשים של שרה כשמכונת הכביסה לא הפסיקה להתמלא במים ואיימה להציף את דירתי הקטנה בווּסטר סקוור. אף אחד לא מושלם.
כעת, בעודי לוקחת לתשומת לבי את המעידה הקטנה הזו, עצרתי את נשימתי, אחזתי בכתב היד בשתי ידי והנחתי אותו באחת מאותן עריסות דמויות טריזים שהספרייה מספקת לצורכי הגנה על ספריה הנדירים. הגעתי לידי החלטה: להתנהג כמו מדענית רצינית ולהתייחס לאשמול 782 כמו לכל כתב יד רגיל אחר. אתעלם מתחושת הצריבה בקצות אצבעותי, מריחו המוזר של כתב היד, ופשוט אתאר את תוכנו. אז אחליט — מתוך ריחוק מקצועי — אם הוא ראוי לעיון מעמיק יותר. ואף על פי כן רעדו ידי כששיחררתי את אבזמי הארד הקטנים.
כתב היד פלט אנחה חרישית.
הצצתי מעבר לכתפי לוודא שהחדר עדיין ריק. הצליל הנוסף היחיד שנשמע בו היה תקתוקו הרם של שעון חדר הקריאה.
אחרי שהחלטתי לא לתעד את "הספר נאנח", פניתי למחשב הנייד שלי ופתחתי קובץ חדש. המטלה המוכרת הזאת — שכבר ביצעתי מאות אם לא אלפי פעמים — היתה מרגיעה כמו סימני ה"וי" המסודרים ברשימת המשימות שלי. הקלדתי את שמו ואת מספרו של כתב היד והעתקתי את הכותרת מהתיאור בקטלוג. בחנתי את מידותיו ואת כריכתו ותיארתי את שניהם בפרוטרוט.
כעת נותר לי רק לפתוח את כתב היד.
למרות האבזמים הפתוחים היה קשה להרים את הכריכה, כאילו היא נדבקה לדפים שמתחתיה. גידפתי בלחש והנחתי לרגע את כל כף ידי על משטח העור, בתקווה שצריך פשוט לתת לאשמול 782 הזדמנות להתוודע אלי. זה לא היה בדיוק כישוף, לשים את היד על ספר. כף ידי עיקצצה כמו שעיקצץ עורי בכל פעם שמכשפה הביטה בי, והמתח של כתב היד התפוגג. לאחר מכן היה קל להרים את הכריכה.
הדף הראשון היה נייר גס. השני היה יריעת קלף שעליה נרשמו בדיו המילים "אנתרופולוגיה, או חיבור הכולל תיאור קצר של האדם", בכתב ידו של אליאס אשמול. הכתב המעוגל והמסודר היה מוכר לי כמעט כמו הכתב המחובר שלי. החלק השני של הכותרת — "בשני חלקים: הראשון אנטומי, השני פסיכולוגי" — נוסף מאוחר יותר, ונכתב בעיפרון. גם הוא היה מוכר לי, אבל לא הצלחתי למקם אותו. נגיעה בכתוב היתה אולי נותנת לי איזה רמז, אלא שהיא היתה מנוגדת לתקנות הספרייה, וממילא לא יהיה אפשר לתעד את המידע שיאספו אצבעותי. במקום זה כתבתי בקובץ המחשב הערות הנוגעות לשימוש בדיו ובעיפרון, לשני כתבי היד השונים ולתאריכים המשוערים של הרישומים.
בעת שהפכתי את הדף הראשון, הרגשתי שיריעת הקלף כבדה במידה לא רגילה, והיא התגלתה כמקור הריח המוזר של כתב היד. הוא לא היה סתם עתיק. הוא היה משהו מעבר לזה — שילוב חסר שם של תירוש ומושק. והבחנתי מיד ששלושה מהדפים נחתכו בדייקנות מתוך הכריכה.
כאן, סוף־סוף, היה משהו קל לתיאור. אצבעותי רצו על המקלדת: "לפחות שלושה דפים הוצאו בעזרת סרגל או תער." הצצתי לתוך השקע בשדרת הכריכה אבל לא הצלחתי לראות אם חסרים עוד דפים. וככל שקירבתי את אפי אל יריעת הקלף, כן הסיחו כוחו של כתב היד המוזר וריחו את דעתי.
הפניתי את תשומת לבי לאיור בעמוד מול הרווח שנותר במקומם של הדפים החסרים. נראתה בו תינוקת זעירה צפה במְכל זכוכית שקוף. התינוקת החזיקה ורד כסוף ביד אחת וּורד זהוב ביד האחרת. לרגליה היו צמודות כנפיים זעירות, וטיפות של נוזל אדום ניתזו על שערה השחור הארוך. מתחת לתמונה היתה תווית כתובה בדיו שחורה עבה שציינה שזהו ציור של הילד הפילוסופי — ייצוג אלגורי של שלב חיוני ביצירת אבן החכמים, המכונה גם אבן הפילוסופים, החומר הכימי המבטיח להעניק לבעליו עושר, בריאות וחוכמה.
הצבעים היו זוהרים ושמורים להפליא. אמנים נהגו פעם לערבב בצבעים אבני חן טחונות שהפיקו גוונים רבי עוצמה כאלה. והתמונה עצמה צוירה בידי בעל כישרון אמנותי אמיתי. הייתי חייבת לשבת על כפות ידי כדי לעצור בעדן מלנסות להשיג עוד מידע באמצעות מישוש פה ושם.
אך המאייר, למרות כישרונו הניכּר, צייר את כל הפרטים בצורה שגויה. פיו של מכל הזכוכית אמור היה להיות מופנה כלפי מעלה, לא כלפי מטה. התינוקת אמורה היתה להיות חצי־שחורה־חצי־לבנה, כדי להבליט את היותה הרמאפרודיטית. צריכים היו להיות לה איברי מין של זכר ושדיים של נקבה — או לפחות שני ראשים.
הדימויים האלכימיים אלגוריים כולם ומתעתעים בצורה ידועה לשמצה. זאת הסיבה שחקרתי אותם. חיפשתי תבניות שיעידו על גישה שיטתית, לוגית, לטרנספורמציה כימית בימים שקדמו לטבלה המחזורית של היסודות. למשל, הדימויים של הירח מייצגים כמעט תמיד כסף בעוד שדימויים של השמש מתייחסים לזהב. כשהשניים מתמזגים בצורה כימית, התהליך מוצג כחתונה. עם הזמן החליפו מילים את התמונות. והמילים הללו, בתורן, נעשו לשפת הכימיה.
אבל כתב היד הזה העמיד את האמונה שלי בהגיונם של האלכימאים במבחן. בכל איור היה לפחות ליקוי בסיסי אחד, ולא התלווה לו כל טקסט שיעזור להבין את פשרו.
חיפשתי משהו — כל דבר שהוא — שיעלה בקנה אחד עם ידיעותי בתחום האלכימיה. באור הדמדומים הרך נגלו לעיני עקבות חיוורים של כתב יד על אחד הדפים. הטיתי את מנורת הקריאה כך שתשפוך עליו יותר אור.
לא היה שם דבר.
הפכתי את הדף בזהירות כאילו היה עלה פריך.
מילים הבליחו ונעו על פניו — מאות מילים — בלתי נראות, אלא אם כן האור ונקודת מבטו של המסתכל היו בדיוק בזוויות הנכונות.
כבשתי קריאת הפתעה.
אשמול 782 היה פַּלִימְפּסֶסט — כתב יד בתוך כתב יד. בעתות מחסור ביריעות קלף, שטפו המעתיקים בזהירות את הדיו מספרים ישנים, ואז כתבו טקסטים חדשים על היריעות החלקות. עם הזמן קרה לא אחת שהכתוב הישן הופיע מתחת לחדש ככתב רפאים, שניתן להבחין בו בעזרת אור על־סגולי המצליח לחדור אל מתחת לכתמי הדיו ולהשיב לחיים טקסט מחוק.
אלא ששום אור על־סגולי לא היה חזק דיו לגלות את העקבות האלה. זה לא היה פַּלִימְפּסֶסט רגיל. הכתב לא נשטף — הוא הוסתר באמצעות כישוף כלשהו. אך למה שמישהו יטרח לכשף את הטקסט בספר אלכימי? אפילו מומחים מתקשים לפענח את הלשון המעורפלת והדימויים המוזרים שהשתמשו בהם המחברים.
התנתקתי במאמץ מהאותיות המטושטשות, שנעו במהירות גדולה מכדי שאוכל לקוראן, והתמקדתי במקום זה בכתיבת תקציר של תוכן כתב היד. "תמוה," הקלדתי. "כתוביות טקסטואליות מהמאות החמש־עשרה עד השבע־עשרה, דימויים בעיקר מהמאה החמש־עשרה. מקור דימויים אולי מוקדם יותר? תערובת נייר ויריעות קלף. דיו צבעונית ודיו שחורה, הראשונה באיכות גבוהה מהרגיל. איורים מבוצעים היטב אך פרטים שגויים, לוקים בחסר. מתאר את בריאת אבן החכמים, לידה/בריאה אלכימית, מוות, תחיית המתים, שינוי צורה. עותק מבולבל של כתב יד מוקדם יותר? ספר מוזר, מלא סטיות מן המקובל."
אצבעותי היססו על המקשים.
חוקרים עושים אחת מן השתיים כשהם מגלים מידע שאינו עולה בקנה אחד עם כל הידוע להם: או שהם מטאטאים אותו הצידה כדי שלא יעמיד בסימן שאלה את התיאוריות האהובות עליהם, או שהם מתמקדים בו בעוצמה של קרן לייזר ומנסים לרדת לחקר התעלומה. אילולא היה הספר הזה מכושף, ייתכן שהייתי מתפתה לעשות את הדבר השני. כיוון שהיה מכושף, היתה לי נטייה חזקה לעשות דווקא את הראשון.
וכשחוקרים מתלבטים, הם דוחים לרוב את קבלת ההחלטה.
הקלדתי את השורה האחרונה, המשקפת את רגשותי המנוגדים: "דורש זמן נוסף? אולי להזמין שוב מאוחר יותר?"
עצרתי את נשימתי והידקתי את אבזמי הכריכה במשיכה עדינה. זרמים של כישוף עדיין הרטיטו את כתב היד, חזקים במיוחד סביב האבזמים.
בתחושת הקלה בהיתי עוד דקות אחדות באשמול 782 הסגור. אצבעותי השתוקקו לחזור ולגעת בעור החום. אך הפעם התגברתי על תשוקתי, כשם שהתגברתי על הדחף לגעת בכיתובים ובאיורים כדי ללמוד מהם יותר ממה שהיסטוריון בן אדם יוכל לטעון ביושר שהוא יודע.
דודה שרה תמיד אמרה לי שהכישוף הוא מתנה. אם כך, הרי שהיא קשורה בחוטים שכובלים אותי אל כל המכשפות לבית בישופ שקדמו לי. יש מחיר לשימוש בכוח המאגי הזה שעבר אלי בתורשה ולהפעלת הלחשים וההשבעות שמהם עשויה האמנות השמורה היטב של המכשפים. כשפתחתי את אשמול 782 פרצתי את החומה שחצצה בין הכישוף לעבודתי האקדמית. אבל כעת, כשהייתי שוב בצד הנכון שלה, הייתי נחושה מתמיד להישאר שם.
ארזתי את המחשב ואת רשימותי ונטלתי את ערמת כתבי היד, מקפידה לשים את אשמול 782 בתחתיתה.
למרבה השמחה ג'יליאן לא היתה ליד שולחנה, אף שניירותיה עדיין היו פזורים עליו. היא תיכננה מן הסתם לעבוד עד שעה מאוחרת ויצאה לשתות קפה.
"סיימת?" שאל שון כשהגעתי לדלפק ההזמנות.
"לא בדיוק. אני רוצה לשמור את שלושת העליונים ליום שני."
"והרביעי?"
"איתו גמרתי," פלטתי והדפתי את כתב היד לעברו. "אתה יכול לשלוח אותו חזרה למחסן הספרים."
שון שם אותו בראש ערמת ספרים להחזרה שכבר אסף. הוא ליווה אותי עד למדרגות, נפרד ממני לשלום ונעלם מאחורי דלת מסתובבת. המסוע שיחזיר את אשמול 782 במהרה אל בטן הספרייה נכנס לפעולה בקול נקישה.
כמעט הסתובבתי כדי לעצור אותו, אך משלתי ברוחי.
הושטתי יד לפתוח את הדלת בקומת הקרקע, כשלפתע נעשה האוויר סביבי דחוס כאילו הספרייה סוגרת עלי. האוויר הזדהר להרף עין בדיוק כמו שהזדהרו קודם לכן דפי כתב היד על שולחנו של שון, ואני הצטמררתי למרות רצוני, והשערות הזעירות שעל זרועותי סמרו.
משהו קרה כאן זה עתה. משהו מאגי.
ראשי פנה לעבר חדר הקריאה דיוק האמפרי'ס, ורגלי איימו ללכת בעקבותיו.
זה שום דבר, חשבתי ויצאתי בהחלטיות מהספרייה.
את בטוחה? לחש באוזני קול שזה זמן רב התנכרתי לו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ליל כל המכשפות”