החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

גוב האריה

מאת:
מאנגלית: שאול לוין | הוצאה: | 2022 | 384 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

48.00

רכשו ספר זה:

כשחופשה חלומית על יאכטה מפוארת

הופכת למלכודת קטלנית

בֶּל תמיד חשבה שכסף לא מסחרר אותה — היא הרי חסינה לקסמי האלפיון העליון.

בכל זאת, כשחברתה הטובה סאמֶר מזמינה אותה לחופשה מהסרטים על יאכטת הפאר של החבר המיליארדר שלה, היא נענית מיד. היא זקוקה לקצת אוויר – קריירת המשחק שלה תקועה, ועבודת המלצרות שלה משפילה באופן יוצא דופן.

אלא שעד מהרה חופשת החלומות מתגלה כסיוט. קומץ החברות שסאמר הזמינה מגלות שהן אסירות, יותר מאשר אורחות, על היאכטה המפוארת של המארח האובססיבי שלהן. ברגע אחד של אימה בֶּל קולטת לפתע – סאמר היא בחורה מסוכנת.

אם בל רוצה לצאת מהיאכטה בחיים — עליה לנהוג בתבונה ולהגן היטב על הקלף המנצח שהיא מסתירה בשרוול.

קתרין סיינט ג'ון נולדה במיסיסיפי, והיא בוגרת אוניברסיטת דרום קליפורניה. במהלך השנים עבדה כשחקנית, תסריטאית, במאית, צלמת, מפיקה, זמרת־יוצרת, עוזרת משפטית, ברמנית־מלצרית, מדריכת יוגה, סוכנת נדל"ן ורכזת נסיעות… אבל אז התברר לה שהיא הכי אוהבת לכתוב רומנים. מתגוררת בלוס אנג'לס עם בעלה וילדיה.

"סיינט ג'ון כורכת מעטפת מהנה סביב תעלומה מרושעת… תוסיפו לזה דינמיקה של משפחה לא מתפקדת, ותפליגו לדרך! אחרי הכול, חופשה שהשתבשה היא כיף גדול, כל זמן שאתם לא נוכחים בה."

הניו יורק טיימס

"סיפור על אנשים יפים עם סודות נוראיים. ככל שהעלילה מתפתחת,

מתגלים עוד ועוד טוויסטים זדוניים."                                     בוקליסט

מקט: 15101408
כשחופשה חלומית על יאכטה מפוארת הופכת למלכודת קטלנית בֶּל תמיד חשבה שכסף לא מסחרר אותה — היא הרי חסינה לקסמי […]

היום הראשון

שבת אחר הצהריים — לוס אנג’לס

מאז ומעולם חשבתי שאני מחוסנת מפני השפעותיו המסחררות של עושר מופלג, אבל מראה מטוס הסילון המבהיק החונה על האספלט הצית בי עליצות לא צפויה. כמה משחרר להיות מסוגל להתנייד בעולם בקלות כזאת, ללא אי־הנוחות של תחבורה להמונים. בלי לעמוד בתור לכרטוס, בלי לחלוץ נעליים ולפתוח תיקי עלייה למטוס, בלי סריקות גופניות, בלי מרווח רגליים דחוס או מעברים לחוצים בין טיסות, בלי איסוף כבוּדה או תיקים אבודים.

כן, הייתי יכולה להתרגל לזה. סאמֶר בלי ספק התרגלה.

אני נזכרת בפעם הראשונה שהוגש לי קוויאר בארוחת ערב ראוותנית לפני שנים רבות. הדייט שלי היה טיפוס נפוח ומשעמם, אך לעולם לא אשכח מה אמר לי כשבהיתי בפליאה (ואולי גם במידה של חשש) בקערית הזכוכית הקטנה של ביצים שחורות זעירות, שנחו בקפידה על מצע קרח לפניי.

‘קל לא להשתוקק לקוויאר אם עדיין לא טעמת אותו,’ הוא אמר.

אחר כך, כשקירבתי את כפית האוֹפּל לשפתיי, הוא הזהיר אותי שמרגע שמתנסים בטעם העדין, לא שוכחים אותו בקלות. הוא צדק. יכולתי לראות שבהינתן ההזדמנות להפוך אותו לחלק שגור בתזונה שלי, אפשר שאזדקק לו. מן הסתם, מנעמי העושר שנדמים בתחילה כפינוק, הופכים במהירות לצורך.

אבל אני רק אורחת בעולם הזה, ונראה לי ששבוע אינו זמן ארוך מספיק לפתֵח תלות בפאר, אז: לא אדחה שום קוויאר שיוצע לי.

גם לא אדחה שום לחם, גבינה, חמאה, שוקולד או גלידה איטלקית. או, לצורך העניין, אף אחד משאר המטעמים שמנעתי מעצמי חודש שלם. בעטתי והתאגרפתי ועשיתי כפיפות בטן והרעבתי את עצמי לגזרה הטובה ביותר בחיי בציפייה לשבוע שלם בביקיני, ועכשיו אני מוכנה להתענג.

אני קורעת את עיניי מהמחזה על המסלול כדי לחטט בתיק פעם אחת אחרונה. דרכון, יש. ארנק, יש. טלפון, יש. שעון. שיט.

‘מה קרה?’ שואלת אחותי כשאני שופכת את תכולת התיק על ברכיי.

‘השעון שלי,’ אני גונחת. ‘אני נשבעת שהוא היה פה הבוקר, ועכשיו אני לא מוצאת אותו.’

‘את באמת צריכה שעון על יאכטה בריביירה?’

‘פשוט תעזרי לי למצוא אותו,’ אני מתחננת.

היא מחליקה קווצת שיער בלונדינית מאחורי אוזנה ומחטטת בכל הג’אנק בתא האמצעי. לורן היא העתק של אמנו, קטנה ובלונדינית, ואילו אני של אבינו, גבוהה וברונטית. אבל הפנים שלנו דומות מספיק, כך שהיא תמיד יכלה להסתדר עם תעודת הזהות שלי בארבע השנים לפני שמלאו לה עשרים ואחת. לא שנזקקה לה — אחותי הקטנה בילתה בספריית האוניברסיטה אפילו יותר ממני. כל הלימודים האלה השתלמו, כי היא מתחילה ללמוד משפטים בסתיו, ואני גאה בה בטירוף.

בסופו של דבר אני פותחת את כיס הצד של תיק הגוצ’י העגול, הקטן והאלכסוני שסאמר נתנה לי במתנה וחופנת בידי את השעון, שנמצא בדיוק היכן שהוא אמור להימצא. ‘אוּף.’ אני פולטת אנחת הקלה. ‘מצאתי אותו.’

לורן בוחנת אותי. ‘את קצת מתוחה הבוקר. שתית יותר מדי קפה?’

אני עונדת את השעון על ידי. ‘נראה לי שאני פשוט קצת עצבנית לקראת הנסיעה הזאת,’ אני מודה. ‘לא לגמרי ברור לי למה אני עדיין מוזמנת. כמעט לא ראיתי את סאמר בזמן האחרון.’

‘אבל אתן החברות הכי טובות לנֶצח,’ היא אומרת, מופתעת. ‘היא לא נתנה לך את התיק היקר־בטירוף הזה רק לפני כמה שבועות?’

אני מהנהנת ומשחקת באצבעותיי ברצועה האדומה־ירוקה שבאמצעו. זה התיק היקר ביותר שהיה לי בחיים, ובעל כורחי אני מתה עליו.

‘מה קרה?’ היא שואלת.

‘אני לא יודעת.’

אבל אני יודעת.

אני פורקת את המזוודה על גלגלים מתא המטען של הפְּרִיוּס החבוטה שלי ונותנת ללורן חיבוק מבעד לחלון הפתוח. ‘תודה שהרשית לי לקחת את המכונית שלך,’ היא אומרת בחיוך. ‘תיהני. ובבקשה אל תחזרי עם חבר כפול ממך בגיל.’

‘מצחיק מאוד,’ אני עונה. ‘אני לא סאמר.’

היא מבזיקה אליי חיוך יבש. ‘אני לא מבינה מה את מוצאת בה. אבל המקום הכי אקזוטי שחבֵרה לקחה אותי אליו בחיים הוא אגם מישיגן, אז נראה לי שניצחת.’

‘או־קיי, אבל עכשיו עופי מפה לפני שמישהו יראה אותי עם הגרוטאה הזאת.’ אני חובטת בגג לתוספת דגש. ‘איי!’ אני מושכת במהירות את ידי מהמתכת הלוהטת.

‘תעדכני אותי!’ היא מפריחה לי נשיקה.

‘ד’ש לסבתא!’ אני צועקת אחריה.

היא נוסעת לדרכה, ואני מרגישה צביטת חרטה שלא אסע איתה לראות את סבתא משחקת את התפקיד הראשי ב’מֵיים’ בתיאטרון הקהילתי במתחם הדיור המוגן החדש שלה בלֵייק הַבאסוּ. אני מאשימה את סבתא בחיידק הבמה שירשתי, ותמיד מתענגת על ההזדמנות לראות אותה מופיעה. אבל עד כמה שעצוב לי לפספס אותה בתפקיד שנולדה לשחק, לפעמים החיים דורשים ממך להקריב הפקת דרמה של גיל הזהב עבור שבוע על יאכטה בים התיכון.

אני מגלגלת את המזוודה על פני שורה של מכוניות יקרות שנאפות בשמש הקיצית אל בניין דו־קומתי מצופה טיח שמשמש חדר המתנה בנמל התעופה הפרטי הקטן ומצלצלת בפעמון. האישה בצד השני מיידעת אותי בנימוס שצוות המטוס שלי עדיין לא הגיע, ורשימת הנוסעים עדיין לא פורסמה, לכן אין ביכולתה להרשות לי להיכנס. ‘אני מצטערת,’ היא אומרת. ‘תקנות בטיחות חדשות. תנסי שוב בקרוב.’

נפלא. הקדמתי בשלוש דקות, ואני הראשונה להגיע, זה ברור. וכבר אני מזיעה בשמלת הווינטג’ הקיצית הלא פרקטית, שהתרגשתי כל כך למצוא בגראז’ סייל בבברלי הילס בשבוע שעבר. הבד עבה מדי למזג האוויר הזה, החלק העליון צמוד מדי. הלוואי שהייתי לובשת משהו רפוי מכותנה, אבל עשיתי כמיטב יכולתי להפגין טיפת סגנון בתקציב זעום, אז זה המצב. לפחות יש לי את התיק.

בחיפוש נואש אחר צל אני גוררת את המזוודה לשפת המדרכה ועומדת ברצועה מוצלת תחת דקל בודד, צופה בפעילות בשדה מבעד לגדר התיל. גלי חום מרצדים ועולים מהאספלט ומעוותים את האופק. מעבר לשורת מטוסי הסילון ממריא ססנה דו־מנועי צהוב. מסוקים באים והולכים מצמד מִנחתים רחוק.

על המסלול אני סופרת שנים־עשר גברים בחליפות יורדים מהמדרגות של אחד ממטוסי הסילון, בז’קטים סגורים נגד הרוח, וצופה בשחקן אן־בי־איי שאני מזהה — אבל לא זוכרת את שמו — עולה על מטוס אחר עם מי שהיא בטח אשתו, שלושה ילדים, שני אנשים שנראים כמו עוזרים וארבעה כלבים גדולים.

אני תוהה אם האישה הזאת מאושרת. מה שבטוח הוא ש נוח לה. בטח הרבה יותר נוח מאשר לי, שנמסה פה בשמלה המטומטמת שלי. כסף אף פעם לא שיחק תפקיד במשוואת הדייטים מבחינתי, אבל פתאום איני יכולה שלא לתהות: ואם אני טועה? ואם האהבה אינה כובשת־כול, וכסף בעצם יכול לפתור את כל בעיותייך? סאמר הימרה בכל מה שיש לה על האפשרות הזאת.

קריירת המשחק הלא־כל־כך־מהוללת שלי היתה זרועה תפקידים קטנים ועבודות מלצרות, שהציבו אותי מפעם לפעם בנתיביהם של ידוענים לשמם, ולפעמים זכיתי בתשומת לבם החולפת. אבל אף פעם לא נאחזתי בה, תמיד נמלאתי אימה למחשבה שאהפוך לטיפשה השבועית התלויה על זרועו של איזה כוכב, עד שיזרוק אותי בשביל הדוגמנית המפורסמת הבאה. אני כמעט יכולה לשמוע את קולה של סאמר לוחש באוזני, שהגישה הזאת היא רק חוסר הביטחון שלי שמכשיל את הסוף ההוליוודי.

אני צוחקת בקול כשאני קולטת שאני בטח נראית כמו משוגעת אם מישהו צופה. החום בלי ספק עולה לי לראש. ואולי המטוסים. אני לא סאמר. בחיים לא הייתי מרחיקה לכת כמוה במרדף אחרי הכסף.

לפני שאני יוצאת מדעתי לגמרי נעצרת לידי ב־מ־וו כביש־שטח, וקול מזמר אליי, ‘הי, גברת, מה את עושה פה בחוץ?’

אני מנופפת וגוררת את המזוודה לעבר המכונית בזמן שוֶונדי יוצאת ממושב הנהג ומעיפה מבט בשעון הזהב האלגנטי שלה. ‘תני לי לנחש, סאמר מאחרת.’

‘אנחנו הראשונות פה,’ אני מאשרת. ‘ועוד לא הסכימו לתת לי להיכנס.’

‘לא פלא שאת נוזלת,’ היא אומרת כשאנחנו מחליפות נשיקות באוויר.

ונדי שחורה בעלת עיני נסיכת־דיסני כהות מלוות בגבות בקשת מושלמת ועור חלק ללא רבב. היא תמיד מסוגננת, והיום גזרתה הקטנה עטופה בתלבושת המופתית לטיסה־במטוס־פרטי־לדרום־צרפת: מכנסי פשתן לבנים מגוהצים למשעי בתוספת כפכפי עקב וחולצה זהובה מתנחשלת, וכובע לבן רחב שוליים מונח על תוספות השיער הגליות השחורות כעורב, שהן סימן ההיכר שלה.

שמלת הווינטג’ הלא נוחה שלי נדמית פתאום פשוט ישנה. זקנה. אני אף פעם לא מודעת להופעה שלי כמו בזמן שאני נמצאת עם ונדי וסאמר. זאת לא אשמתן; הן פשוט שיקיוֹת בלי שום מאמץ. אם קורה שאני שיקית, זה תמיד כרוך במאמץ רב. המוח שלי פשוט לא עובד ככה. אני רואה שמלה וחושבת שהיא לבוש. הן מרכיבות לוּק שלם.

השותפה לדירה של ונדי, קלייר, יוצאת מצד הנוסע ומצטרפת אלינו מאחורי המכונית, ואנו חוזרות על טקס הנשיקות באוויר. אני מבחינה שהיא סיפרה את שערה הכהה הארוך בדרך כלל לקארה ארוך ומחמיא, המודגש בתלתלים גליים גדולים ופסי קרמל שמבליטים את עיניה הכחולות. ‘מתה על השיער שלך,’ אני אומרת.

‘תודה!’ הגומות שלה מתנוצצות כשהיא מחייכת. ‘לא ראיתי אותך מאז שהסתפרתי?’

‘לא מאז מסיבת יום ההולדת של ונדי ביוני, נראה לי.’

‘קלייר כבר לא בסביבה מאז שהיא התחילה לצאת עם אדון מייג’ור לִיג,’ מקניטה ונדי.

‘החבר שלי בשיקגו, אז אני שם הרבה,’ מסבירה קלייר. ‘הוא שחקן בייסבול.’

‘איזה יופי,’ אני מתלהבת.

קלייר היא מורה מתוקה להפליא בבית ספר יסודי, במָקור ממיאמי, בעלת קול עדין כשהיא מדברת, מה שלא קורה הרבה, וְ… טוב, האמת היא שאני לא בטוחה מה חוץ מזה. אנחנו מכירות זו את זו בערך ארבע שנים, ואני מתביישת להודות שנראה לי שבמשך כל הזמן הזה, אף פעם לא ניהלנו שיחה משמעותית — קרוב לוודאי משום שהיא תמיד חוסה בצלה של ונדי, שהיא חד וחלק האדם הכי חברותי, אנרגטי ופופולרי שהכרתי מימיי. כשהתחברנו לראשונה ב־UCLA, ונדי היתה נשיאת אחוות הנשים שלה ובמקביל יושבת ראש אגודת היוונית, ואיכשהו הצליחה ללהטט בין ממוצע ציונים של מאה עגול לתכנון ערבי גיוס תרומות ומיזמים לשיפור פני האוניברסיטה. בימינו היא מנהלת אירועים שהפכה ליחצנית ומכירה — ואני לא צוחקת — את כולם בלוס אנג’לס. לפחות את כולם מחוג חברתי מסוים. החוג החברתי שיכול ללכת לאירועים מפוארים וזקוק ליחצנות. אבל האמינו לי, זה המון אנשים. בדומה לפוליטיקאים, היא ניחנה באותו כישרון שמעורר בך תחושה שבאמת אכפת לה ממך כשהיא מדברת איתך. וזה הגיוני, כי אבא שלה סנטור באוהיו.

פעם שאלתי אותה על קסמה המוחץ הזה, במחשבה שהוא פשוט חלק טבעי מ להיות ונדי, אבל מתברר שזאת טכניקה. היא סיפרה לי שהכול מתמצה במגע קליל וקשר עין. היא ניסתה להראות לי איך עושים את זה, אבל לי זה פשוט יצא קריפּי. היה אפשר לחשוב שמאחר שאני שחקנית, מניפולציה תבוא לי בקלות, אבל מאז ומעולם ניסיתי להיות בן אדם הגון — וברוב טיפשותי ציפיתי גם מכל השאר לנהוג כך. לא מציאותי, אני יודעת. אני עובדת על זה.

‘אכלתי אתמול בערב ב’קוֹב’ וקפצתי לבר אחר כך, אבל לא ראיתי אותך,’ אומרת ונדי.

‘לקחתי חופש אתמול כדי שיהיה לי זמן לארוז,’ אני מבלפת. מנהלת ליהוק שעשיתי אצלה אודישנים רבים מספור, אבל אף פעם לא ממש התקבלתי, עשתה שם מסיבה, ולא רציתי שהיא תראה אותי עובדת על הבר. אבל ונדי השיגה לי את העבודה (ואני אסירת תודה על כך), אז אני לא יכולה לספר לה את זה. זה לא שעצם העובדה שאני עובדת שם כברמנית מביכה אותי. אלא שאחרי שנה שבה הצלחתי לשלם את כל החשבונות שלי ממשחק, אני מרגישה… או־קיי, אולי קצת מביך אותי שהעניינים לא הסתדרו בדיוק כמו שדמיינתי. מין בור בכביש, כביכול. גבשושית האטה. זה כל מה שזה יהיה, כי המצב הולך להשתנות מרגע שאחזור מהנסיעה הזאת, אני נשבעת.

ונדי פותחת את תא המטען, שדחוס עד אפס מקום. ‘ארזת קצת יותר מדי?’ אני מקניטה.

‘הגדולה לבגדים, הבינונית לנעליים ותיקים, והקטנה למוצרי טיפוח לשיער,’ אומרת ונדי ומצביעה על מערכת תואמת של מזוודות אדמדמות. ‘את מכירה אותי ואת השזירה שלי.’

‘רציתי להגיד שהיא נראית יפהפייה במיוחד היום,’ צחקתי.

היא מחליקה בעדינות את שערה על אחת מכתפיה ומחייכת. ‘תודה, במיוחד לנסיעה.’

‘אני נשבעת שהיה לי תיק בגודל נורמלי עד שוונדי התערבה,’ אומרת קלייר בזמן ששלושתנו מניפות מזוודה ענקית למדרכה.

‘נשמע מוכר.’ אני מחייכת אליה ברוב משמעות.

סבֶּרבֶּן שחורה נהוגה בידי נהג נכנסת בזמן שאנו פורקות את שלוש המזוודות של ונדי, ואמא של סאמר, רוֹנדה, אחותה בּריטָני ובחורה נוספת שאיני מכירה נשפכות החוצה, מלהטטות בכוסות קפה, טלפונים ניידים, כובעים ותיקים.

הנה זה מתחיל.

‘היינו צריכות לעצור בכמה חנויות בדרך העירה,’ מודיעה רונדה בראוותנות. וכמו להדגיש את הכרזתה נופלת מהמכונית שקית קניות לפני שהנהג מספיק לתפוס אותה ועל הכביש נשפכות שלוש קופסאות נעליים. ‘לא היינו רוצות להופיע בבגדים פשוטים מדי ב דרום צרפת!’

בריטני נותנת לאמא שלה כִּיף, והן מנענעות את האצבעות כמו חבורת מעודדות.

מלבד כמה קילוגרמים עודפים וכמה שיפוצים קוסמטיים לא מוצלחים שמשווים לה מראה מופתע תמידי ונפיחוּת מוזרה במקצת, רונדה לא השתנתה הרבה בעשר השנים שעברו מאז ראיתי אותה לאחרונה: ערימת שיער מפוספּס בבלונד על הראש, מייקאפּ טיפה מוגזם, חולצה בהדפס נמר צמודה מאוד על חזהּ השופע.

גם את בריטני לא ראיתי פרק זמן זהה, ואני מיד מופתעת לראות שלמרות האבות השונים, היא נראית בדיוק כמו אחותה — ארוכת רגליים, בלונדינית ויפה, עם עצמות לחיים מעוררות קנאה וקשת פה מושלמת. אלא שאם סאמר תמיד לבושה כאילו יצאה זה הרגע מבראנץ’ באָפֶּר איסט סַייד, בריטני נראית כמו בדרך לחופשת אביב בקַנקוּן. היא לובשת טישרט ורודה צמודה שכתוב עליה מה שקורה בווגאס… באבנים נוצצות מעל ג’ינס גזורים, והשיער שלה קצת ברונזה מחמצון. כלומר את הסגנון היא בלי ספק ירשה מאמהּ.

‘טיול בנות!’ צוהלת בריטני ודוהרת לעברי.

אני מבזיקה חיוך מאיר. ‘בריטני! רונדה! איזה כיף לראות אתכן!’

‘תשמעו אותה! דרומית בדיוק כמונו!’ קוראת בריטני במשיכת מילים דרומית. היא מכניסה לי מותן ודוחפת אותי על פורשה.

אני משיבה לעצמי את שיווי המשקל ומצליחה להגיד ברוח טובה, ‘וואו, את נראית מעולה. נראה לי שהיית בת שתים־עשרה בפעם האחרונה שראיתי אותך.’

‘אז אני בת עשרים ושתיים עכשיו! אוּוווו!’ אצבעות מתנועעות שוב. ‘את עדיין מנסה להיות שחקנית?’

אני כובשת את רוגזי. לא יכול להיות שבריטני מתכוונת להישמע מתנשאת כל כך, נכון? ‘אני עדיין משחקת, כן,’ אני אומרת וסוחטת מעצמי חיוך.

‘במה שיחקת?’ היא שואלת.

שאלה הגיונית, שלא אמורה להטריד אותי כל כך כפי שהיא מטרידה. אין דרך טובה לענות עליה, ואף על פי ששכלית ברור לי שאני עדיין בשלב בניית הקריירה, היא תמיד מעוררת בי תחושת כישלון. אף אחד מהסרטים שעשיתי לא היה גדול מספיק שתשמע עליהם, והתפקידים בטלוויזיה קטנים מספיק שלא תזכור אותי. אז במקום זאת אני אומרת את הדבר האחד שבו אני באמת הכי גאה, שיעניין אותה פחות מכול ולכן יש לקוות שישתיק אותה. ‘אני מועמדת לפרס וֶבּי על סדרת רשת שעשיתי,’ אני אומרת. ‘קוראים לה ג’אנק, והיא על —’

וְ… צדקתי. היא אפילו לא נותנת לי לגמור לפני שהיא קוראת לחברה שלה. ‘בואי תכירי את חברה של סאמר!’

שבוע על סירה עם בריטני. את זה לא הבאתי בחשבון כשהסכמתי להזמנה.

לחברה שלה יש שיער ארוך כהה עם פסים סגולים, והיא לבושה כאילו היא נוסעת לפסטיבל המטאל אוֹזפֶסט ולא לריביירה. חצאית ג’ינס מיני שחורה בגזרה נמוכה עם חגורת ניטים כבדה שתואמת את נעלי הפלטפורמה השחורות־כסופות עם הניטים, וכל גופה מלא קעקועים. היא לא לובשת חזייה מתחת לגופייה השחורה הצמודה, אבל היא לא צריכה שום דבר שיחזיק את הציצים הגדולים שלה במָקום. פרופיל גבוה.

כשהיא מתקרבת, אני רואה שהיא יפה מאוד, עור חלק ושזוף ותווי פנים עדינים, ויש בה משהו אקזוטי ומרדני. אבל מה שהכי מרשים הוא עדשות המגע הסגולות שלה.

מוזר. ידעתי שסאמר הרשתה לבריטני להביא איתה חברה ‘כדי שתעסיק אותה’, אבל אני מופתעת למדי מכך ש זאת החברה שהיא אישרה לה להביא. סאמר תמיד דואגת לתדמית שלה, וזה רק החמיר מאז שנהייתה חברה של ג’ון. היא מטפחת בקפידה פסאדה של תחכום שנועדה להסתיר את הרקע הלא־כל־כך־תרבותי שלה. ונדי ואני מתאימות לאסתטיקה שלה, מושכות במידה וחינניות מספיק מבחינה חברתית כדי שתיראה טוב בחברתנו, אבל לא יפות או מצליחות מכדי שנתחרה בה.

אני יכולה להבין את זה שהיא הזמינה את קלייר, שהיא בקושי מכירה — קלייר נעימה ומנומסת, יפה בצורה לא מאיימת, פתרון בטוח לאכלוס שש משבצות בסירה כשיש לך רק שתי חברות. בריטני ורונדה הן בנות משפחה כמובן, שהיו מעבירות את סאמר שבעת מדורי גיהינום אם לא היתה מזמינה אותן (וסאמר כבר חשפה בפניי את תוכניותיה לשפץ את המלתחה שלהן ברגע שנהיה על הסירה). אבל הבחורה הזאת… לא רק שהסגנון שלה מתנגש בזה של סאמר; פשעה הגדול יותר הוא שהיא סקסית בצורה מדהימה ובלתי נסלחת.

אני מושיטה אליה יד בחיוך. ‘אני בֶּל.’

צמידיה הרבים מקרקשים כשהיא לוחצת את ידי בצורה מגושמת. ‘אַמיטסט.’

‘כמו האבן?’ מצייצת ונדי.

‘כתיב קצת שונה,’ היא מבהירה.

אני לא יכולה שלא לתהות מה בא קודם, השם או העדשות הסגולות.

רונדה מושכת את צווארון הדפס־הנמר שלה ונושפת לתוך חולצתה. ‘חם פה בחוץ.’

אני נותנת לה חיבוק לח. ‘אני יודעת; זה נורא. אלה ונדי וקלייר.’

‘אה, ונדי, שמעתי עלייך כל כך הרבה!’ אומרת רונדה.

ונדי מסדרת את שולי כובעה הלבן הגדול וצוחקת. ‘רק טובות, אני מקווה!’

‘סאמר לא מפסיקה לדבר עלייך. אני כל כך שמחה לפגוש אותך סוף־סוף.’ רונדה מסיטה את תשומת לבה לקלייר. ‘תזכירי לי איך קוראים לך,’ היא אומרת וכורכת זרוע סביב כתפיה של קלייר.

קלייר מתחילה לדבר, אבל רונדה קוטעת אותה. ‘לא חכי, אני יודעת! אָבּי!’ קלייר מנידה את ראשה במבוכה. ‘אֵיימי! אַשלי! אַמבֶּר!’

‘קלייר,’ אומרת קלייר בשקט.

‘הייתי מוכנה להישבע שזה מתחיל ב־א’. ואיך את מכירה את —’

ונדי אוחזת בזרועה של רונדה כאילו היו חברות ותיקות, ובעצם מצילה את קלייר. ‘אנחנו הולכות לעשות כאלה חיים!’

אנחנו חוצות כיחידה אחת את הקרירות הארקטית של הטרמינל הזעיר, דרכונינו מושווים לרשימת הנוסעים, ויוצאות מבעד לדלתות זכוכית כפולות לאספלט הרותח. צוות המטוס נחמד דיו לקחת מאיתנו את התיקים, אבל דיילת מוצקה בשמלת חאקי מחויטת, שאינה יכולה להיות מבוגרת מאיתנו בהרבה, מודיעה לנו כי יש להם מדיניות חמורה, שלא להרשות לאיש לעלות למטוס לפני שמר ליוֹנס מגיע.

אז אנחנו מסתובבות לחצות את האספלט בחזרה לכיוון הטרמינל. אבל לפני שאנחנו מספיקות להגיע לנווה המדבר הממוזג, היא חותכת אותנו. ‘סליחה. מר ליונס מעדיף שהאורחים יהיו מוכנים לעלות ברגע שהוא מגיע כדי שנוכל להמריא מיד.’

‘או־קיי, מעולה. נהיה מוכנות.’ רונדה זוקרת אגודלים תוך כדי תנועה לעבר הטרמינל.

‘עד כאן טיול בנות,’ נאנחת ונדי.

אני צוחקת. ‘הוא בקושי נותן לה לצאת משדה הראייה שלו. את באמת חושבת שהוא הולך לשלוח אותה לריביירה במטוס שלו בלי להצטרף?’

הדיילת נחפזת לחתוך אותנו בבהלה. ‘לא, לא, אני מצטערת,’ היא קוראת, וזיעה מתנוצצת על מצחה. ‘מה שאני מתכוונת זה שאתן צריכות להישאר פה. הם יגיעו כל רגע.’

אף אחת לא זזה. ‘את מתכוונת פה בשמש?’ שואלת בריטני בחוסר אמון.

‘כן. זה יותר טוב ככה,’ מתעקשת הדיילת בשמץ ייאוש בקולה. ‘בואו איתי, בבקשה. אתן יכולות לעמוד כאן בצל.’

וכך אנחנו מוצאות את עצמנו נמסות בצל חרטום המטוס קרוב לשעה.

עד שהבֶּנטלי הלבנה מגיעה, אני מתה להשתין, וזיעה נקווית סביב הברזלים של החזייה שלי. סאמר מגיחה מצד הנהג ונראית כאילו יצאה זה הרגע מסרט של המפרי בּוֹגרט ולורן בּקול. היא תמיד היתה החברה הכי זוהרת שלי, אבל זאת רמה חדשה לגמרי. היא לבושה בשמלת מעטפת בצבע בז’ ומרכיבה משקפיים כהים גדולים, צעיף של שאנל מכסה את שערה הבלונדיני בטוב טעם, והיא פשוט קורנת, לחלוטין לא מודעת לכך שהאיחור בן השעה שלהם אילץ את כולנו לחכות בעמידה על האספלט.

האלגנטיות הקרירה שלה מציתה בי להבה של תרעומת. עדיין לא מאוחר מדי לפרוש; אני יכולה להגיד שאני לא מרגישה טוב, אולי אפילו לקבל בחזרה את רוב המשמרות שלי בבר. אף אדם שפוי לא היה מתלווה אליה לטיול הזה אחרי מה שעשתה. אבל לא. למרות הכול, אני צריכה להיות פה. אני עומדת בפיתוי להעיף מבט בשעון, מצננת את רחשי הליבוי ומתדלקת את החיוך.

מצד הנוסע של הבנטלי מגיח בחליפה אפורה מחויטת החבר שלה, ג’ון, שגילו אינו עולה על שישים ושלוש לעומת העשרים ושש שלה, גבר רזה ושרירי שמגיע כמעט לגובהה של סאמר, אם מביאים בחשבון את חמשת הסנטימטרים של שערו הכסוף העשוי בקפידה ואת העקבים הגבוהים בנעלי העור האיטלקיות בעבודת־יד לרגליו. סאמר איננה גבוהה בצורה יוצאת דופן, אבל אני מבחינה שהיא נועלת נעלי שאנל שטוחות תואמות לצעיף, עכשיו כשעקֵבים מחוץ לתחום כדי שלא תגמֵד אותו.

‘תראו מה ג’ון נתן לי ליום ההולדת!’ היא קוראת ונחפזת לעברנו. היא הודפת לאחור את משקפי השמש, ועיניה מתנוצצות באור השמש כמו בריכות אזמרגד. ‘בואו תראו! השם שלי תפור בעור!’

האושר שלה מידבק. כולנו מתכנסות סביב הרכב היקר־עד־אימה, פולטות אנחות תדהמה כנדרש — אחרי הכול, הוא בהחלט נהדר — שעה שהתיקים מתא המטען מועמסים למטוס.

אני נותנת לסאמר חיבוק ומנסה להשיב לנו את הקִרבה הישנה. ‘היא יפהפייה, וגם את.’

‘אני כל כך שמחה שיכולת לבוא.’ היא סוחטת את ידי. ‘משקפי שמש יפים.’

‘תודה!’ אני ממששת את המסגרת הגדולה של החיקוי הזול. ‘חשבתי שתאהבי אותם. מצאתי —’

‘מתוקה, זה אומר שאני יכולה לקבל את המרצדס?’ רונדה קוטעת אותנו.

סאמר מחייכת, אבל עיניה משדרות מסר אחר. ‘אמא,’ היא מזהירה במנוד ראש קטן.

‘אני צוחקת! תגיד לבת שלי שתרד מהאמא הזקנה שלה,’ מפצירה רונדה בג’ון מול עיניה של סאמר, שבלי ספק מתחרטת על כך שהזמינה את אמהּ.

‘רונדה, את לא זקנה.’ ג’ון מבזיק את חיוך חתול־הצ’שייר שלו. ‘והמרצדס שלך.’

רונדה שומטת את סנטרה ומצמצמת את עיניה לעומתו מעל משקפי השמש בניסיון לפענח אם הוא רציני, אבל הוא כבר מפנה את תשומת לבו לאיש השירות ומאשר שהוא רוצה שיחנה את המכונית במקומה הרגיל.

הבנטלי נוסעת לדרכה, וּונדי מניחה יד על זרועו של ג’ון. ‘אתה כזה בן זוג נפלא. תודה רבה מאוד על הטיול הזה. אנחנו ממש מצפות לו.’

אני מגבירה את הֶספּק החיוך שלי. ‘כן, תודה.’

‘תודה,’ קלייר מהדהדת חרש ומשפילה את עיניה.

הוא מהנהן באצילות. ‘העונג כולו שלי. אני שמח שאתן באות איתנו.’

ובכך הוא פונה לעבר המטוס ומעורר פרץ פעילות מצד הצוות שמתכונן לקדמו בברכה.

בפעמיים שבהן פגשתי את ג’ון הוא היה נעים, גם אם בצורה מודעת מדי, עם הבזקים מזדמנים של קסם מבריק שאפשר לצַפות לו מאדם שהגיע בחיים רחוק כמותו. ניהלנו רק שיחה מלאכותית חטופה מהסוג הצפוי עם מיליארדר שגילו היכנשהו בין הורייך לסבא וסבתא שלך — ואני די בטוחה, שאם אצנח ואמות פתאום באמצע שיחה איתו ואוחלף בבחורה פחות או יותר דומה לי, הוא בכלל לא ישים לב.

כשהייתי ילדה, היה לי דג זהב עם עיניים בולטות, אֶדי. מפעם לפעם אֶדי היה מת, והוריי היו מחליפים אותו בחשאי באֶדי חדש. זה נמשך שנים בלי שאחותי ואני שמנו לב לכך, עד שיום אחד גיליתי אותו במקרה, צף עם הבטן למעלה באקווריום, והוריי התוודו (כשהם כובשים את דמעותיהם שהיו, כך אני קולטת עכשיו, דמעות צחוק ולא עצב) שזהו למעשה אדי 4.

אם החברות של סאמר הן אֶדִיוֹת לג’ון, מה זה אומר על סאמר? האם גם היא בת־החלפה? היא מודה שהיו לו פילגשים אחרות ושכבר לקח בעברו קבוצות אחרות של יפהפיות צעירות לחופשות ראוותניות (זה כנראה טוב לעסקים), אבל נראה שהיא מאמינה באמת ובתמים, שמעולם לא היו לו כלפיהן את הרגשות שהוא חש כלפיה. וטוענת שהיא עצמה מאוהבת בו מעל לראש. גם לא בוגדת בו עם אחרים. לפחות לא מאז אֶריק.

כל אחד ומה שעושה לו טוב, אני מזכירה לעצמי. זה לא שהחבר’ה שאני יצאתי איתם היו בדיוק נסיכים.

בריטני הודפת את אמיטסט אל סאמר. ‘זאת אמיטסט,’ אומרת בריטני. ‘היא גדולה. את תמותי עליה.’

המוח שלי מקצר. אין מצב בעולם שסאמר תסכים שבריטני תביא חברה שהיא אף פעם לא ראתה.

‘שלום.’ החיוך לא מש משפתיה של סאמר כשהיא מושיטה יד אל אמיטסט, אבל אני רואה אותה סופגת את פלטפורמות הסטילטו, העדשות הסגולות, הגוף החטוב העטוף בשחור.

אמיטסט אוחזת בידה של סאמר בחיוך, ולרגע נדמה לי שהיא עומדת לקוד, לפני שאני קולטת שזה רק סדק באספלט שהיא מתקשה להתמודד איתו בעקבים האלה.

סאמר פוגשת במבטה של בריטני מתוך כוונה רבה. יש לה פני פוקר מעולים, אבל אני מכירה אותה טוב מספיק לקרוא את המצוקה שהיא מסווה. ‘אני יכולה לדבר איתך רגע, אחותי?’

היא מנחה את בריטני במרפקה אל מרגלות גרם המדרגות, היכן שג’ון עומד ומדבר עם שני גברים בחליפות. הוא נפרד מהשניים ומאזין רוב־קשב ביד מונחת על כתפה של כל אחת מהבחורות, שעה שסאמר מדברת בקול נמוך וכולנו מעמידות פנים שאיננו מנסות לשמוע מה הן אומרות, ואילו אמיטסט משחקת בצמידיה ובוהה באספלט. כעבור דקה בריטני קוראת לאמיטסט ומציגה אותה בפני ג’ון. הוא אומר לה משהו ששולח אותה לחטט בתיק ורומז לאחד הגברים בחליפות. אמיטסט נותנת לאיש את דרכונה, והוא לוקח אותו ועולה בריצה למטוס בזמן שהיא עומדת ומפטפטת עם ג’ון, מסלסלת קווצת שיער ארוכה מפוספּסת בסגול בין אצבעותיה.

‘בריטני היתה אמורה להביא מישהי אחרת,’ לוחשת רונדה בקולי קולות. ‘אבל הבחורה ההיא חלתה.’

ונדי ואני מחליפות מבט נבוך. ‘סאמר ידעה על ההחלפה?’ שואלת ונדי.

רונדה מצחקקת ומסתכלת על בתה הקטנה בהערצה. ‘הביצ’ית הקטנה לא שאלה כי היא ידעה שסאמר תגיד לא, ערמומית שכמותה. גם לי היא לא סיפרה עד אחרי שאספנו את אמיטסט.’

‘מהלך נועז,’ אני אומרת. אולי בריטני חכמה יותר משחשבתי עד היום.

ליד המטוס, האיש בחליפה מנהל שיחה מהירה עם ג’ון, שאומר משהו לשלוש הבנות, מושיט לאמיטסט את דרכונה ועולה בצעד קל במדרגות.

‘כנראה אישרו אותה,’ לוחשת ונדי.

‘אני חושדת שזאת היתה החלטה של ג’ון, לא של סאמר,’ אני עונה.

סאמר צועדת לעברנו, הבעת פניה אפלה, ומשאירה את בריטני ואמיטסט להתלחש מאחוריה.

‘הכול בסדר?’ שואלת ונדי כשהיא מתקרבת.

סאמר מצמצמת את עיניה אל אמהּ. ‘למה לא התקשרת אליי?’

‘לא ידעתי,’ טוענת רונדה. ‘אני לא יכולה לעקוב אחרי כל החברות שלה, הנחתי שזאת החברה שאישרת.’

‘לא,’ סאמר רותחת בחצי קול. ‘אבל עכשיו ג’ון החליט שהיא בסדר, אז אנחנו צריכות לבלות איתה את כל שאר הנסיעה. תודה רבה.’

‘אני מצטערת —’ רונדה מנסה לחבק את בתה, אבל סאמר מסתובבת וצועדת לעבר המטוס.

דיילת מבוגרת יותר בעלת שיער אפור קצר מלווה אותנו לגרם המדרגות, וּונדי מתעקשת שנצלם כמה תמונות לפני שאנחנו עולות סוף־סוף. כשאני עוברת בדלת המטוס, הסנדל שלי נתקע במתכת, ואני מועדת ישר לתוך ג’ון ודוחפת אותו על הדיילת הצעירה יותר, ששופכת עליי את כל כוס הקפה שבדיוק עמדה להגיש לו.

‘שיט!’ אני אומרת. ‘שיט. אני כל כך מצטערת.’

באמת התחלה נפלאה לטיול. הדיילת מבועתת לא פחות ממני. היא נחפזת לחטוף מפית ומתחילה לטפוח על החליפה שלו.

‘אני בסדר.’ הוא מגרש אותה בלי שמץ מהקסם הקורן ממנו בדרך כלל. ‘תנקי אותה. היא מטפטפת על כל הרצפה.’

הדיילת נותנת לי את המפית, ואני מנגבת בה את רגליי ומספיגה את השמלה. לפחות זה ייתן לי תירוץ להחליף למשהו נוח יותר מהתיק שעלה איתי למטוס. אני שומעת את סאמר שואלת את ג’ון מה קרה, ואחר כך מתנצלת בשמי.

ונדי אוחזת במרפקי. ‘את בסדר?’

אני מהנהנת. לחיי בוערות שעה שאני מתקדמת בעקבותיה לתוך תא הנוסעים.

פְּנים המטוס הוא לוקסוס מעודן בגוונים של שמנת ובז’, וקריר להפליא אחרי הסאונה שאפתה אותנו לאורך השעה האחרונה. מאחר שגיליתי כבר מזמן, במושב האחורי ביותר במכונית הסטיישן של אמי, שאני חוטפת בחילה מטורפת בנסיעה עם הפנים לאחור, אני מקפידה לבחור מושב עם הפנים קדימה. אני מחליקה אל מושב העור החמאתי המפואר, שכל מושב מחלקה ראשונה היה נראה לידו כמו מחלקת תיירים, ולוקחת שלוק מים קרים מהבקבוק שהונח לנוחותי במחזיק הכוס.

כן, אני בלי ספק יכולה להתרגל לזה.

כשאני פונה לחפש את השירותים, אני רואה את שני הגברים בחליפות שג’ון דיבר איתם בחוץ עולים למטוס. אחד מהם בחור גדול בשנות החמישים לחייו שנראה כמו מאפיונר איטלקי, והאחר קרוב יותר לגילו של ג’ון, מקריח ובעל כרס מתעגלת. ‘ויני,’ ונדי לוחשת ומצביעה על זה שנראה כמו מאפיונר, ‘והקירח זה ברנרד.’

אני מודעת לכך שג’ון מסתובב עם שומרי ראש ואת הקירח כבר פגשתי בעבר, אבל ויני חדש. ‘חברים שלך?’ אני צוחקת.

‘הם המאבטחים של ג’ון. פגשתי אותם בארוחת ערב בשבוע שעבר.’

ארוחת ערב שלא הוזמנתי אליה, מן הסתם. זה קצת צורב — במיוחד לאור העובדה שאני זאת שהכירה בין ונדי לסאמר — אבל אני לא מופתעת, לאור המאורעות האחרונים שתקעו סכין־פירוק בחברוּת שלנו, שאף אחת מאיתנו לא מעזה לדבר עליה.

ויני וברנרד נועצים בג’ון, וברנרד מרים את ידו לבקש מכולנו להפסיק לדבר, ואנחנו מצייתות. סאמר עומדת הקשב ליד ג’ון, בחיוך שהושב על כנו; האבן הצהובה־בהירה על אצבעה מתנוצצת בשמש ששוטפת פנימה מבעד לחלון ומפיצה נמשֵי אור בתא. אני לא מבינה בקראטים, אבל היא ענקית. ג’ון מכחכח בגרונו ומעקל את שפתיו לחיוך. ‘תודה לכן, גבירותיי, שהצטרפתן אלינו לטיול יום ההולדת של סאמר,’ הוא פותח. ‘אתן מתבקשות לקום, כדי שהצוות יוכל לעבור בתא ולהנחות אתכן למקומותיכן.’

כולנו קמות בצייתנות והוא ממשיך. ‘כל אחת תקבל שקית מתנה עם מסכה לעיניים, אטמי אוזניים וכדור שינה. אחרי שנמריא, הדיילות יכינו את המטוס לשינה בזמן שנאכל ארוחת ערב קלה. אחר כך סאמר ואני נשכב לישון במיטה שלנו מאחור, ואתן תישנו במיטות שיוקצו לכן מלפנים.’

נדמה לי שאני קוראת שמץ של התנצלות בחיוך שסאמר מבזיקה לעברנו שעה שג’ון אוחז בידה. הם עושים את דרכם אל עורף המטוס שעה שהצוות מנחה אותנו אל מושבינו. וכמובן, אני מקבלת את אחד משני המושבים הפונים לאחור, ליד אמיטסט, מול רונדה ובריטני. למה, אוי למה, ארזתי את הפראמין במזוודה במקום בתיק העלייה למטוס?

אחרי שכולנו מתיישבות, אני פונה בשקט לדיילת. ‘אני נורא מצטערת, אבל אני חוטפת בחילה עם הפנים לאחור. יש אולי אפשרות שאוכל לשבת עם הפנים קדימה?’

‘אין לי סמכות להחליף לך את המושב,’ היא מתנצלת, ‘אבל אני בטוחה שזה יהיה בסדר אם אחת החברות שלך תרצה להתחלף איתך.’

אני מסתכלת על רונדה ובריטני, שנוחרת בבוז מששמעה את העניין כולו. ‘מצטערת, מותק, אני לא מוותרת על המושב שלי.’

‘אני צריכה לשבת ליד הבובונת שלי.’ רונדה מלטפת את ידה של בריטני. ‘יש לנו כל כך הרבה על מה לדבר.’

הייתי צריכה לדעת שאין מה לשאול אותן. אני קמה אל ונדי וקלייר, שיושבות ממש מאחוריי, עם הפנים קדימה. ‘אני ממש שונאת לבקש את זה, אבל אני חוטפת בחילה נוראית עם הפנים אחורה. יש סיכוי שאחת מכן מוכנה להתחלף איתי?’

הן מביטות בי ברחמים רגע ארוך עד כאב, לפני שוונדי שורטת את זרועי בציפורנֵי המניקור הצרפתי שלה — הרגל שאינו בר־ריפוי, שמקורו כנראה בתיאוריה שלה שמגע שובה את הלב. ‘לא רוצה שתקיאי על כל המטוס,’ היא מקניטה. ‘גם אני קצת חוטפת סחרחורת בישיבה עם הפנים אחורה, אבל תתחלפי עם קלייר. קלייר, לא אכפת לך, נכון?’

קלייר מושכת בכתפיה בחביבות. ‘או־קיי.’

‘את בטוחה?’ אני שואלת.

היא מחייכת ואוספת את חפציה. ‘זאת לא בעיה.’

‘או מיי גוד, תודה רבה לך כל כך. אני באמת מעריכה את זה. ואני נורא מצטערת שאני מזיזה אותך. אני חייבת לך טובה.’

‘אני מבינה לגמרי. חוץ מזה, אני במטוס פרטי. באמת לא אכפת לי איפה אני יושבת.’

אני בדיוק מתמקמת על המושב ליד ונדי, כשהדיילת המבוגרת יותר ניגשת בהבעה בהולה. ‘סליחה. אני צריכה לבקש ממך לשבת במושב שהוקצה לך בזמן ההמראה.’

‘זה בסדר,’ מסבירה ונדי. ‘קלייר החליפה איתה.’

הדיילת מחייכת חיוך הדוק. ‘אני יודעת. אבל למרבה הצער, אני צריכה לבקש מכן לשבת במקומות שהוקצו לכן.’

אני ממצמצת אליה. ‘אבל הדיילת השנייה אמרה —’

‘מר ליונס ביקש שבזמן ההמראה כולם ישבו במקומות שהוקצו להם.’ היא מצביעה על המושב שלי. ‘בבקשה.’

וואו. או־קיי. אני פותחת את חגורת הבטיחות ואוספת את החפצים שלי כמו פעוטה שהענישו אותה על כך שזרקה שעועית ירוקה על הרצפה במסעדה יוקרתית.

כשאני עוברת על פני הדיילת, היא מתווה בשפתיה, מצטערת. אני לא בדיוק מצליחה לחייך אליה בחזרה.

אני שוקעת במושבי הפונה־לאחור, ושוב יש לי ספקות אם היה נכון מצדי לבוא לטיול הזה. אני נחגרת מתוך ערפול ומושיטה יד לשקית ההקאה שנמצאת בזרוע המושב. לפחות אני ליד חלון. מולי, רונדה ובריטני שקועות במגזין ידוענים, מקשקשות על הצלוליטיס של איזו כוכבת ריאליטי.

אמיטסט מלטפת את ידי, ועיניה הסגולות מפיקות אהדה אמיתית. ‘מצטערת,’ היא לוחשת. ‘זה ממש על הפנים.’

‘אני מצטערת אם…’ אני מצביעה על שקית ההקאה.

‘זה בסדר. אני מחזיקה לבריטני את השיער, כאילו, כל שבת בלילה. ולפעמים גם בימי שישי. וחמישי. ו… את יודעת. אני די מומחית.’

היא משחקת באחד מעגילי הכסף הרבים שלה, ואני מבחינה בכיתוב שחרות בחלק הפנימי של אמת ידה — הֱיֵה נא אמיתי לעצמך.

‘פולוניוס,’ אני מחייכת, מזהה את השורה. כשעיניה נורות אל עיניי בבלבול, אני מצביעה על הקעקוע. ‘מ המלט?’

‘אה, לא, זה משיר של רֶבָּה. ‘פאנסי’?’

ברור. ‘אה, כן. אני אוהבת את השיר הזה. כבר היית פעם במטוס פרטי?’

האבן הסגולה הזעירה בנחיר שלה מתנוצצת בשמש כשהיא מנידה את ראשה.

ואז המטוס מזנק לפנים. האדמה מתרחקת מהר יותר ויותר עד שאנחנו נישאים באוויר. אני מסתכלת החוצה, וכפות ידיי מזיעות.

רשת הרחובות האינסופית של לוס אנג’לס משתרעת מתחתינו בכל הדרה כשאנחנו מטפסים לשמים. נדמה שרק רצועת חול דקה מפרידה בין הים הכחול־כהה לשורות על גבי שורות של בתים, שמשתרעים על פני כל העמק ובמעלה מדרונות ההרים הירוקים, שנעשים חומים מעל קו ההשקיה.

‘יש שני סוגים של שכונות בלוס אנג’לס,’ אני אומרת, ‘אלה עם בריכות כחולות ואלה עם ברזנטים כחולים.’

‘תמיד רציתי בריכה,’ אומרת אמיטסט. ‘אבל אני לא יודעת לשחות.’

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.