החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

למצוא ולאבד

מאת:
מאנגלית: גיא הרלינג | הוצאה: | 2015-12 | 256 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

מילי בירד היא ילדה בת שבע שתמיד נועלת מגפי גומי אדומים שיתאימו לתלתלים הג'ינג'יים שלה. אבל יום אחד אמא שלה משאירה אותה לבדה מתחת למתלה התחתונים לנשים בחנות כולבו, ולא חוזרת. אגתה פאנתה לא יצאה מהבית מאז מות בעלה. עד היום שבו היא מבחינה בילדה קטנה מעבר לרחוב. קרל הקלדן יודע שעליו למצוא דרך להתחיל שוב את החיים. ברגע אחד של צלילות ואושר הוא בורח. יחד יוצאים מילי, אגתה וקרל למצוא את אמא של מילי. בדרך הם יגלו שילדים יכולים להיות חכמים, שזִקנה אינה מוות, ושהפרת החוקים מדי פעם היא המפתח לחיים של אושר.

מקט: 15100512
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


מילי בּירד

הכלב של מילי, רמבו, היה הדבר המת הראשון־ראשון שלה. היא מצאה אותו לצד הכביש בבוקר שבו נראה שהשמים נופלים, וערפל אפף את דמותו השבורה כמו רוח רפאים. הלסת והעיניים שלו היו פעורות לרווחה, כאילו נעצר באמצע נביחה. רגלו האחורית השמאלית הצביעה לכיוון חריג ביותר. ערפל התנשא סביבם, עננים נקבצו בשמים, והיא תהתה אם הוא הופך לגשם.
רק כשגררה את רמבו אל הבית בתוך התרמיל שלה, אמא שלה נזכרה להגיד לה איך העולם עובד.
הוא הלך למקום טוב יותר, היא צעקה אליה בזמן ששאבה אבק בסלון.
מקום טוב יותר?
מה? כן, גן עדן, מתוקה, לא שמעת על זה? לא מלמדים אתכם כלום בבית ספר המחורבן הזה? תרימי את הרגליים! זה גן עדן לכלבלבים, ויש שם אינסוף עוגיות כלבים, ומותר להם לעשות קקי איפה שבא להם. טוב, רגליים למטה. אמרתי רגליים למטה! והם מחרבנים, אני לא יודעת, עוגיות כלבים, אז כל מה שהם עושים זה לחרבן ולאכול עוגיות כלבים ולהתרוצץ ולאכול את הקקי של הכלבים האחרים. שזה בעצם עוגיות כלבים.
מילי חשבה לרגע. אז למה הם מבזבזים את הזמן שלהם כאן?
מה? טוב, תראי, אממ, הם צריכים להרוויח את זה ביושר. הם צריכים להישאר כאן עד שעושים הצבעה אם להעביר אותם למקום טוב יותר. כמו 'הישרדות' של כלבלבים.
אז רמבו בכוכב לכת אחר?
אממ, כן. בערך. זאת אומרת, באמת לא שמעת אף פעם על גן עדן? על זה שאלוהים יושב בעננים והשטן מתחת לאדמה וכל זה?
אני יכולה להגיע לכוכב החדש של רמבו?
אמא של מילי כיבתה את השואב ונעצה בה מבט נוקב. רק אם יש לך חללית. יש לך חללית?
מילי הסתכלה על הרגליים שלה. לא.
טוב, אז את לא יכולה להגיע לכוכב החדש של רמבו.
כמה ימים אחר כך גילתה מילי שרמבו ממש לא נמצא בכוכב אחר, ושבעצם הוא בחצר האחורית שלהם, קבור כלאחר יד מתחת ל'סאנדיי טיימס'. מילי הרימה בזהירות את העיתון וראתה את רמבו, ובעצם את לא־רמבו; רמבו שהתכווץ ונאכּל והתכלה. מאותו רגע חמקה החוצה מדי לילה כדי להיות איתו בזמן שגופתו הפכה ממשהו ללא־כלום.
הזקן שחצה את הכביש היה הדבר המת השני שלה. אחרי שהמכונית פגעה בו, היא ראתה איך הוא עף באוויר, והיה נדמה לה שהוא מחייך. הכובע שלו נחת על חודו של תמרור זכות קדימה, ומקל ההליכה שלו ריצד סביב פנס הרחוב. ואז הגוף שלו נחבט בקול ביקוע על שפת המדרכה. היא פילסה את דרכה בין כל הרגליים וסימני הקריאה וכרעה על ברכיה לצד פניו. היא הסתכלה לו עמוק בעיניים. הוא הסתכל עליה בחזרה כאילו היה רק ציור. היא העבירה אצבעות על הקמטים שלו ותהתה לְמה שימש אותו כל אחד מהם.
ואז הרימו אותה ממנו ואמרו לה לכסות את העיניים, כי היא רק ילדה. ובזמן שהשתרכה הביתה בדרך הארוכה, חשבה לעצמה שאולי הגיע הזמן לשאול את אבא שלה על גן עדן לבני אדם.
תראי, ילדונת, יש גן עדן, ויש גיהינום. לגיהינום שולחים את כל האנשים הרעים, כמו פושעים ונוכלים ופקחי חניה. ולגן עדן שולחים את כל האנשים הטובים, כמוך וכמוני וכמו הבלונדינית הנחמדה הזאת מ'מאסטר שף'.
מה קורה כשמגיעים לשם?
בגן עדן מבלים עם אלוהים ועם ג'ימי הנדריקס, ואפשר לאכול כמה דונאטס שרק רוצים. בגיהינום צריך… אה, לרקוד מקרנה. לָנֶצַח. עם הרמיקס המחריד ההוא.
ולאן אתה הולך אם אתה גם טוב וגם רע?
מה? אני לא יודע. איקאה?
תעזור לי לבנות חללית?
חכי רגע, ילדונת. אפשר לגמור קודם את הפסקת הפרסומות הבאה?
מהר מאוד היא שמה לב שהכול מת מסביבה. חרקים ותפוזים ועצי חג מולד ובתים ותיבות דואר ונסיעות ברכבת וטושים ונרות ואנשים זקנים ואנשים צעירים ואנשים באמצע. לא היתה לה דרך לדעת שאחרי שתיעדה עשרים ושבעה יצורים שונים ומשונים במחברת הדברים המתים שלה — בין השאר עכביש, ציפור, סבתא, החתולה של השכנים גרטרוד — גם אבא שלה יהיה דבר מת. שהיא תכתוב אותו ליד המספר עשרים ושמונה באותיות כל כך גדולות, שהן תפסו שני עמודים: אבא שלי. שלתקופה מסוימת יהיה לה קשה לדעת מה לעשות חוץ מלבהות באותיות עד שכבר לא תזכור את המשמעות שלהן. שהיא תעשה את זה לאור פנס, בישיבה במסדרון מחוץ לחדר השינה של ההורים שלה, ותקשיב לאמא שלה עושה את עצמה ישנה.
היום הראשון להמתנה
כששיחקו קו־נקודה־קו, מילי תמיד היתה נקודה 1, אמא שלה נקודה 2 ואבא שלה נקודה 3. הקו יצא ממעמקי הבטן של נקודה 1, נכרך סביב נקודה 2 ונקודה 3 — שבדרך כלל הסתכל בטלוויזיה — ואז חזר חזרה ויצר משולש. מילי היתה רצה ברחבי הבית, שערה האדום מקפץ על ראשה, והמשולש ביניהם מסתובב כמו ספירלה סביב הרהיטים. כשאמא שלה אמרה, אולי תפסיקי עם זה, מיליסנט? המשולש הפך בשאגה לדינוזאור ענקי. כשאבא שלה אמר, בואי שבי לידי, ילדונת, המשולש התעקל לכדי לב גדול ופועם. פּא־פּאם, פּא־פּאם, היא לחשה ודילגה בגמלוניות עם הקצב. היא מצאה לה מחסה בין נקודות 2 ו־3 על הספה. נקודה 3 תפס בידה של נקודה 1 וקרץ. התמונות שהבזיקו בטלוויזיה האירו את פניו בחושך. פא־פאם, פא־פאם, פא־פאם.

ביום הראשון להמתנה מילי עומדת בדיוק במקום שאמא שלה מצביעה עליו. ממש ליד תחתונים לנשים ענקיסטיות ומול בובת התצוגה שלבושה בחולצת הוואי. אני תיכף חוזרת, אומרת אמא שלה, ומילי מאמינה לה. נקודה 2 נועלת את נעלי הזהב שלה, אלה שגורמות לצעדים שלה להישמע כמו פיצוצים. היא הולכת לעבר הבשמים — בום! — עוברת את בגדי הגברים — טראח! — ואז לא רואים אותה יותר: טאח־טאח! הקו בין נקודה 1 לנקודה 2 נמשך ונמתח, ומילי רואה איך הוא נעשה דק יותר ויותר, עד שהוא רק שריטה קטנטנה באוויר.
פא־פאם. פא־פאם. פא־פאם.
מילי תישא את זה איתה מעכשיו והלאה, את התמונה הזאת של אמא שלה, נעשית קטנה יותר ויותר ויותר. היא תופיע שוב מאחורי עיניה ברגעים שונים במהלך חייה. כשדמות בסרט תגיד, אני תיכף חוזרת. כשבשנות הארבעים לחייה היא תסתכל על כפות ידיה ולא תזהה שהן שלה. כשתהיה לה שאלה טיפשית, והיא לא תצליח לחשוב על אף אדם בעולם שאפשר לשאול אותו. כשתבכה. כשתצחק. כשתקווה למשהו. בכל פעם שתראה את השמש נעלמת בתוך המים, היא תרגיש פאניקה קלה ולא תדע למה. הדלתות האוטומטיות בקניונים תמיד יעוררו בה חרדה. בפעם הראשונה שבן ייגע בה ממש, היא תדמיין אותו מתכווץ באופק, רחוק־רחוק־רחוק עד שאי־אפשר להגיע אליו.
אבל את כל זה היא עוד לא יודעת.
מה שהיא כן יודעת ברגע זה הוא שכואבות לה הרגליים מרוב עמידה. היא מורידה את התרמיל שלה וזוחלת אל מתחת למתלה של התחתונים לנשים ענקיסטיות. אמא שלה אמרה שיש נשים שלא יכולות לראות לעצמן את הפיפי כי הן אוכלות דליים שלמים של עוף. אולי התחתונים האלה בשבילן. מילי אף פעם לא ראתה עוף שמגיע בדלי. אבל אני מקווה לראות, היא אומרת בקול רם ונוגעת ברכּוּת בתחתונים. יום אחד.
נחמד שם, מתחת לתחתונים הענקיים. הם משתלשלים בגובה נמוך סביב ראשה, קרובים לפניה עד כדי כך שהיא נושמת עליהם. היא פותחת את רוכסן התרמיל ומוציאה את אחד מקרטוני המיץ הקפוא שאמא שלה ארזה לה. היא יונקת אותו דרך הקש. בחרכים שבין התחתונים היא מסתכלת על כפות רגליים שיצאו לצעוד. חלקן הולכות לאנשהו, חלקן לא הולכות לשום מקום. יש כאלה שרוקדות, ויש כאלה שמדלגות, נגררות, חורקות. כפות רגליים קטנטנות, כפות רגליים גדולות, כפות רגליים בינוניות. נעלי ספורט, עקבים גבוהים, סנדלים. נעליים אדומות, נעליים שחורות, נעליים ירוקות. אבל שום נעלי זהב. שום צעדים מתפוצצים.
זוג מגפי גומי תכולים חולפים בצעדים כבדים. היא מרכינה מבט אל שלה. אני יודעת שאתם מקנאים, היא אומרת להם. אבל אנחנו צריכים להישאר כאן. אמא אמרה. היא מותחת את הצוואר כדי להסתכל על המגפיים שמקפצים לאורך המעבר ונעלמים במחלקת הצעצועים. טוב, היא אומרת. היא מוציאה את מחברת הדברים המתים מהתרמיל, תולשת דף, כותבת עליו לאמא, אני תיכף חוזרת, מקפלת אותו לשניים ומעמידה אותו על הרצפה בדיוק במקום שאמא שלה הצביעה עליו.
היא לוקחת את מגפי הגומי שלה לטיול. עולה ויורדת במדרגות הנעות, בהתחלה הולכת, אחר כך קופצת, מדלגת ומנופפת כמו המלכה. היא יושבת בראשן ומסתכלת על המדרגות בולעות את עצמן. מה קורה אם המדרגות לא משתטחות בזמן? היא שואלת את המגפיים שלה. היא מדמיינת את המדרגות נשפכות מהסרט הנע ופולשות אל המעברים. היא מנסה ליצור קשר עין עם כל אדם שחולף מולה, ובכל פעם שהיא עושה את זה, האוויר מזנק ומתייצב מולה כמו בסרטים הישנים שאמא שלה צופה בהם. היא משחקת מחבואים עם ילד שלא יודע שהוא משחק. כשמילי מעדכנת אותו שהיא מצאה אותו, הוא שואל בתגובה למה השיער שלה ככה, ומסובב את האצבע במעגלים.
אלה בלרינות, היא אומרת. הן קופצות לי מהראש בלילה ועושות לי מופעים.
פפפף, הוא אומר, מטיח ראש של ברבי ברובוטריק, ואגב כך משמיע קול פיצוץ רטוב בפה. לא נכון.
מילי מתיישבת על הרצפה בתא המדידה של מחלקת הנשים. אני יודעת איפה אפשר להשיג תחתונים, היא אומרת לאישה שמסתובבת ומסתובבת מול מראה כאילו היא מנסה להבריג את עצמה לתוך האדמה. סליחה, מי את? שואלת האישה. מילי מושכת בכתפיה. שתי גברות מדברות מאחורי הדלת של אחד התאים. מילי רואה את כפות הרגליים שלהן במרווח שבין הדלת לרצפה. רגליים יחפות ומגפי אַג עם פאייטים. אל תביני אותי לא נכון, נדמה שהמגפיים אומרים. אבל את באמת חושבת שקוֹרָל זה הצבע שלך? אצבעות הרגליים היחפות מתפתלות תחת עצמן. חשבתי שזה ורוד, נדמה שהן עונות.
מילי ממתינה עם הגברים הממתינים, שממתינים בכיסאות מחוץ לתאי ההלבשה, ממתינים לנשים, מציצים מאחורי תיקים ושקיות קניות כמו חיות מפוחדות. הקירות הסמוכים מכוסים בתמונות ענקיות של בחורות בתחתונים וחזייה שצוחקות ומחבקות אחת את השנייה. הגברים הממתינים מגניבים מבטים לעברן. מילי חושבת שאולי התחתונים הענקיים מיועדים לבחורות הענקיות האלה.
היא יושבת בכיסא ליד גבר קירח שכוסס ציפורניים. ראית פעם עוף שבא בדלי? היא שואלת.
הוא מניח את ידו על ברכו ומסתכל עליה מזווית העין. אני רק מחכה לאשתי, ילדה, הוא אומר.
היא עומדת מתחת למייבשי הידיים בשירותים, כי היא אוהבת להרגיש את הרוח נושפת לה בשיער, כאילו היא משרבבת ראש מתוך חלון של מכונית בכביש המהיר, או כאילו שהיא סופרמן שמקיף את כדור הארץ. איך מייבש הידיים יודע להתחיל ברגע שמושיטים את הידיים? זה מדהים, הדבר הזה, אבל הנשים בשירותים לא שמות לב ופשוט בוהות במראה, בפאניקה, מנסות להבין מה לא בסדר בהן לפני שמישהו אחר יבין.
היא יושבת מאחורי העציצים בקצה בית הקפה של החנות ומסתכלת על האדים שעולים מספלי קפה. האיש שנראה כמו סנטה והגברת עם הלחיים המאוד־מאוד אדומות רוכנים זה אל זו מעל הקפה שלהם. הם לא אומרים כלום, אבל האדים מהקפה שלהם מתנשקים ורוקדים סביב הפנים שלהם ומעל ראשיהם. גבר אחר אוכל בלי להסתכל על אשתו, ואדי הקפה שלו עושים את הצורות הכי יפות בעולם. מילי אף פעם לא ראתה צורות כאלה. נשארו עוד צורות להמציא? האישה עם הילדים הצעקניים שותה קפה ששואף ונושף, פולט אנחות ארוכות עייפות.
בפינה יש גבר עם פרצוף של קליפת גזע עץ. הוא לובש כתפיות אדומות וחליפה סגולה ואוחז בספל הקפה שלו בשתי ידיים, כאילו כדי שלא יעוף לו. זבוב נוחת על העציץ שמולה. ומה אם כל דבר היה יכול לעוף? היא לוחשת למגפיים שלה ומסתכלת איך הזבוב מדלג מעָלֶה לעלה. ארוחת הערב שלנו היתה יכולה לעוף לנו לתוך הפה, והשמים היו יכולים להיות מכוסים בעצים, ואולי הרחובות היו מחליפים מקומות, אם כי חלק מהאנשים היו חוטפים מחלות ים, ומטוסים כבר לא היו דבר כזה מיוחד.
האיש עם פרצוף גזע העץ נושף חזק כל כך על הקפה שלו, שהנוזל גולש משולי הספל, והאדים מתפצלים לשניים, חלק מזנקים קדימה וחלק כלפי מעלה. הוא נועץ מבט עמוק בספל לכמה דקות, ואז נושף בו שוב.
הוא קם. הוא צריך לנעוץ את שתי כפות ידיו בשולחן ולדחוף את עצמו כלפי מעלה עם כל מה שיש לו. הוא חולף על פניה, ומילי מנסה ליצור איתו קשר עין, אבל הוא לא מרים את המבט. הזבוב בא בעקבותיו, מזמזם סביב גופו. הוא מושיט יד וחובט בו על הירך. הזבוב נופל ארצה.
מילי זוחלת על הידיים והברכיים לעבר הזבוב ואוספת אותו אל כף ידה. היא מרימה אותו אל פניה, סוגרת בחוזקה את כף היד וקמה כדי להסתכל על גבו של האיש עם פרצוף גזע העץ, הגורר את רגליו מבית הקפה לעבר הכניסה הראשית.
מילי מוצאת את התרמיל שלה מתחת לתחתונים לנשים ענקיסטיות. היא מוציאה את צנצנת הליתר ביטחון שלה מזכוכית, מניחה אותה בין הברכיים, מבריגה החוצה את המכסה ומורידה את הזבוב לתוכה. היא מבריגה בחזרה את המכסה ושולפת את מחברת הדברים המתים שלה, וגם את הטושים שלה. מספר 29, היא כותבת. זבוב בחנות כולבו. דרך הדף היא רואה אבא כתוב הפוך באותיות גדולות. היא טופחת עם הטוש על המגפיים. מרימה את הצנצנת ומקרבת אותה אל פניה. בחרך שבין התחתונים, בובת התצוגה שבצדו השני של המעבר מסתכלת עליה מלמעלה. בעצם זה בּוּבּ. גבר בחולצה תכולה ועליה עצי דקל צהובים. העיניים שלו נראות ענקיות מבעד לזכוכית, כאילו הן סנטימטרים מפניה. היא מזיזה זוג תחתונים כדי שתוכל לראות רק את הברכיים שלו.
מילי לופתת את הצנצנת ומחפשת נעלי זהב כל אחר הצהריים. וכשאחר הצהריים הופך ללילה, והדלת האחרונה נסגרת בקליק, והכול משחיר — האוויר, הקול, האדמה — נדמה כאילו העולם כולו נסגר. היא מצמידה את פניה לחלון, מכסה את העיניים בכפות ידיים קעורות ומסתכלת על אנשים שחוזרים למכוניות שלהם עם אנשים אחרים, עם בעלים ונשים וחברות וחברים וילדים וסבתות ובנות ואבות ואימהות. וכולם נוסעים משם, כל אחד ואחת מהם, עד שהחניון כל כך ריק שכואבות לה העיניים. היא זוחלת בחזרה אל מתחת לתחתונים לנשים ענקיסטיות ומוציאה כריך מהתרמיל שלה. בזמן שהיא אוכלת אותו, היא מתבוננת בבּוּבּ מבעד לפרצה שבין התחתונים. הוא מתבונן בחזרה. שלום, היא לוחשת. הקול הנוסף היחיד הוא רחש המנורות בארונות התצוגה.
היום השני להמתנה
מילי חשבה פעם שלא משנה איפה אנחנו נרדמים, תמיד אנחנו מתעוררים במיטה שלנו. היא נרדמה ליד השולחן, על הרצפה אצל השכנים, על מתקן בלונה פארק, וכשהתעוררה היא היתה תחת השמיכה שלה, והסתכלה למעלה על תקרת החדר שלה. אבל לילה אחד היא התעוררה בזמן שהעבירו אותה מהמכונית אל תוך הבית. היא הביטה באבא שלה דרך עיניים חצי עצומות. זה היית אתה כל הזמן, לחשה אל תוך כתפו.

ביום השני להמתנה, מילי מתעוררת לקול נקישה של עקבים גבוהים המתקדם לעברה. היא התמתחה במהלך הלילה, וכפות רגליה מציצות מתחת למתלה הבגדים. היא מושכת את ברכיה אל החזה, מחבקת אותן, עוצרת את הנשימה ומתבוננת בעקבים הגבוהים נוקשים הלאה. קליק־קלאק, קליק־קלאק, קליק־קלאק. הם שחורים ומבריקים, ובהונות צבועות אדום מציצות בקצוות כמו פרת משה רבנו שמנסה לזחול פנימה.
למה שאמא שלה תשאיר אותה מתחת לתחתונים כל הלילה?
מילי ממשיכה להיאחז בבטן שלה ומציצה מבעד לחרך בין התחתונים. היא יודעת איזו סיבה היתה אולי לאמא שלה להשאיר אותה שם, אבל היא לא רוצה לחשוב על זה, אז היא לא חושבת. הבּוּבּ עדיין מתבונן בה. היא מנופפת אליו. זה נפנוף זהיר, אצבעותיה מתקפלות בזו אחר זו עד שהיא סוגרת את כולן לאגרוף. היא לא בטוחה אם היא רוצה להיות חברה שלו. היא מושכת את מגפי הגומי שלה, זוחלת החוצה מבין התחתונים ומרימה את העיניים אל השלט שהדביקה למתלה אתמול בלילה.
אני כאן אמא.
היא תולשת אותו, מקפלת אותו ומכניסה אותו לתוך התרמיל. האיש עם פרצוף גזע העץ צועד לעברה. הוא גורר את רגליו במעבר, חולף על פניה וממשיך אל בית הקפה. מילי הולכת אחריו ומתבוננת בו מאחורי העציצים. הוא יושב כאילו שזה כואב ובוהה בקפה שלו. מילי ניגשת אליו ומניחה את ידה בידו.
ראית פעם עוף שמגיע בדלי? היא שואלת.
האיש מסתכל על היד שלה ואז מרים את המבט אליה. כן, הוא עונה, מושך את ידו מידה ומקיש באצבעותיו על השולחן.
נו? אומרת מילי ומתיישבת בכיסא מולו. אז איך זה?
בדיוק כמו שזה נשמע, הוא אומר.
מילי נושכת את השפה העליונה. אתה מכיר הרבה אנשים שהם מתים? היא שואלת.
כולם, הוא אומר ומסתכל לתוך הקפה שלו.
כולם?
כן. ואת? הוא שואל, וממשיך להקיש באצבעותיו על השולחן.
כן. עשרים ותשעה דברים מתים, היא אומרת.
זה הרבה.
כן.
הוא רוכן קדימה בכיסאו. בת כמה את? הוא שואל.
מילי משלבת ידיים. בן כמה אתה?
אני שאלתי קודם.
בוא נגיד את זה ביחד.
שמונים ושבע.
שבע.
הוא נשען לאחור בכיסאו. שבע?
מילי מהנהנת. וחצי. כמעט שמונה, בעצם.
את צעירה.
אתה זקן.
הגומות בלחייו מתעוררות. המגפיים שלך מתאימים לכתפיות שלי, הוא אומר ומקיש באצבעותיו על הכתפיות שלו.
הכתפיות שלך מתאימות למגפיים שלי. מילי מסתכלת על כפות ידיו. למה אתה מקיש באצבעות כשאתה מדבר?
אני לא מקיש, הוא אומר, ומקיש. אני מקליד.
מקליד מה?
את כל מה שאני אומר.
את כל מה שאתה אומר?
את כל מה שאני אומר.
מה עם מה שאני אומרת?
את זה אני לא עושה.
אתה מתכוון לאכול את זה? היא אומרת, ומצביעה על המאפין שלו.
הוא דוחף את הצלחת לעברה.
מילי תוחבת את המאפין לתוך הפה. למה אתה לא שותה את הקפה שלך? היא אומרת בפה מלא, ודוחפת לעברו את הקפה.
אני לא רוצה אותו. הוא דוחף אותו בחזרה.
מילי כורכת את ידיה סביב הקפה ורוכנת מעליו, מרגישה את האדים עולים מתחת לסנטרה. למה קנית אותו?
נחמד שיש לי איפה להניח את הידיים.
מילי מחייכת. אה. היא מרימה את הרגליים על הכיסא ומשעינה את הסנטר על הברכיים. על השולחן פרושה שורה ארוכה של ריבועי פלסטיק קטנים, כל אחד מהם בגודל קצה האצבע שלה. מה אלה?
הוא מושך בכתפיו.
אתה לא יודע?
הוא מושך שוב בכתפיים.
מילי רוכנת מעל השולחן. אלה מקשים של מחשב, היא אומרת. כמו אלה שבמקלדת מבית הספר. היא משלבת ידיים. אבל הם לא במקלדת.
כן, הוא אומר.
אז אתה כן יודע, היא אומרת.
כולם מקפים. ממקלדות שונות. הוא רוכן קדימה בכיסא. את יודעת מה זה מקף?
אולי.
את שמה אותו בין שתי מילים ויוצאת מילה אחת.
כמו מה?
כמו… הוא חושב לרגע.
שמח־עצוב? שואלת מילי.
לא ממש.
רעב־ישנוני?
לא, הוא אומר. כמו טייק־אוויי. או כחול־עיניים.
אבל לא שמח־עצוב.
לא.
או רעב־ישנוני.
לא.
למה יש לך כל כך הרבה? הם מסודרים בהמוניהם זה מול זה בשורה ארוכה וישרה.
אני אוסף אותם.
למה?
חייב לאסוף משהו.
מילי חושבת על מחברת הדברים המתים שלה. אני אוספת דברים מתים, היא אומרת.
הוא מהנהן.
הוא לא מוריד ממנה את המבט בזמן שהיא שולחת אצבע קדימה ומזיזה את אחד המקשים שלו מהשורה. הוא תלוי מעל כל היתר בזווית, כאילו הוא באמצע היפוך לאחור. פרצוף־גזע־עץ לא זז. שמים אותם גם בין מספרים, היא אומרת. לא רק מילים. היא מכה בגב האצבע בעוד מקש, והמקש מחליק על השולחן ועוצר בקצה. הוא מחניק נשימה ומתבונן איך המקף מתנודד ואז נופל לחיקו.
אל תעשי את זה, הוא אומר, מרים אותו ומחזיר אותו לשורה.
מאיפה השגת את כל אלה?
לקחתי בהשאלה.
ממי? מילי מזהה מברג שמבצבץ מתוך כיס הז'קט שלו.
הוא מניח יד על המברג, מגונן עליו מפני מבטה של מילי. אף אחד לא חושד באדם זקן, הוא אומר, ומחייך חצי חיוך. אנחנו די בלתי נראים.
איך קוראים לך?
קרל הקלדן. ולך?
רק מילי.
איפה אמא שלך, רק־מילי?
היא בדרך. יש לה נעלי זהב. ברגע שהיא אומרת נעלי זהב, מילי מרגישה שנקודה 2 מושכת אותה, והיא מכווצת את הבטן. היא זזה בכיסא ומניחה את צנצנת הזכוכית של הזבוב על השולחן. עשיתָּ דבר מת אתמול.
קרל מרים את צנצנת הזכוכית ובוחן אותה. באמת? הוא אומר ומקיש על הזכוכית.
מילי מהנהנת. אני עושה לו לוויה.

את הלוויה הראשונה שלה אי־פעם עשתה מילי לעכביש שאבא שלה מעך בנעל. אמא שלה קפצה מרגל לרגל ואמרה, אם אתה לא מועך את העכביש הזה, הארי, אני מועכת אותך. אבא שלה קם מכיסאו, חלץ בתנועה חדה את הנעל והטיח אותה בקיר.
אחת.
שתיים.
שלוש.
ארבע.
העכביש החליק על הקיר ונחת על הרצפה. אבא שלה אחז ברגלו והרים אותו, זרק אותו מדלת הכניסה, התיישב והמשיך לצפות בטלוויזיה. הוא קרץ אל מילי מקצה החדר. מילי לא הצליחה להביא את עצמה לקרוץ בחזרה.
היא הסתכלה על אבא שלה צופה בעוד שלוש תוכניות עד שאמרה משהו.
אפשר לעשות לעכביש לוויה? היא שאלה, בזמן שכותרות הסיום התגלגלו על המסך. כמו שעשינו לסבתא.
לוויות עושים לבני אדם, מילס, הוא אמר ודילג בין הערוצים. ואולי לכלבים.
מה עם סוסים?
גם סוסים, הוא אמר, בזמן שאיזה שחקן קריקט ניסה למכור לו ויטמינים.
חתולים?
כן.
נחשים?
לא.
למה?
ככה. על המסך התפתלה מכונית סביב צלע הר מרהיב ביופיו. כל בני המשפחה חייכו זה אל זה. לכולם היו שיניים נוצצות.
עצים?
לא.
למה?
ככה.
מרבי רגליים? כוכבי לכת? מקררים?
מילי! הוא אמר. לאנשים. אולי לחיות גדולות. זה הכול.
למה?
כי ככה יהיו לך לוויות כל יום, כל היום. ואנחנו לא יכולים לחיות ככה.
למה?
כי יש עוד דברים לעשות, הוא אמר. על המסך הופיע גבר שהביט לה בעיניים וצעק עליה משהו בעניין טלפונים ניידים.
באותו לילה היא ארזה תרמיל עם כל מה שהיתה צריכה, שלפה את הפנס מתחת למיטה וחמקה החוצה דרך דלת הכניסה. היא מצאה את העכביש על הדשא ליד החניה והרימה אותו בשתי ידיים. הוא נראה שונה עכשיו, קטן יותר וקל יותר ומיובש מהשמש. רוח הלילה הקלה חגה סביב כפות הידיים שלה, ובגלל זה העכביש דיגדג לה את כפות הידיים.
משב אדיר של רוח — וווווש — תלש את העכביש מכפות ידיה. מילי רצה אחריו והסתכלה עליו, גבוה מעל ראשה. הוא עף באוויר מול הכוכבים, מעל החצר הקדמית של הבית שלה, יצא אל הרחוב, חצה את הכביש, המשיך במורד הרחוב ונכנס למגרש ריק. אור הירח האיר את קצותיו. נדמה היה שכל הלילה מכוסה בעכבישים מוארי־ירח, רחוקים־רחוקים, שהוצמדו אל השמים השחורים.
ואז, באותה מהירות שבה התחילה, הרוח פסקה, והעכביש צנח ארצה כמו כוכב נופל.
עץ היתמר בלב המגרש הריק. זה היה העץ הכי גדול שראתה אי־פעם, גדול בהרבה אפילו מאבא שלה. היא הכניסה את העכביש לתרמיל וטיפסה עד למעלה. הירח נראה קרוב כל כך, שהיא כמעט יכלה לסובב אותו במעגלים. היא התיישבה בפישוק על הענף, השעינה את גבה על הגזע, ומתוך התרמיל שלפה את העכביש, צנצנת ישנה, פקעת חוט, נר קטן, גפרורים וחתיכת קרטון.
מילי שלחה מבט אחד אחרון אל העכביש לפני שהכניסה אותו לתוך הצנצנת על גבי כמה ממחטות נייר. היא הדליקה את הנר והניחה אותו שם איתו, ואז ליפפה פיסת חוט סביב ראש הצנצנת, קשרה קשר בקצה אחד, ואת הקצה השני השחילה דרך החור בשלט הקרטון. היא קשרה את החוט סביב גזע העץ. הצנצנת השתלשלה מהענף כמו עששית והתנדנדה קצת כשהעץ נע. על שלט הקרטון הקטן נכתב עכביש 2011־? בכתב היד הכי יפה שלה.
מילי העבירה את האצבעות על הקו שבין סימן השאלה לבין שנת מותו של העכביש. קדימה ואחורה, קדימה ואחורה. זה מוזר, היא חשבה, שהקו הזה — הקו הארוך והישר הזה — הוא כל מה שנותר מכל החיים שלו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “למצוא ולאבד”